בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלומה של כל אם ערבייה

כפר קרע מחזיק בשיא הישראלי של מספר הרופאים יחסית לגודל האוכלוסייה. 137 הקרדיולוגים, הגינקולוגים והנוירולוגים שגרים שם מסבירים שזה קרה בגלל שהחמולות התפרקו, בגלל שלקחו להם את האדמות, בגלל שלא מקבלים אותם לחברת חשמל, בגלל שההורים לחצו או פשוט בגלל שרפואה זה מקצוע שמאוד מתאים לערבים

8תגובות

על קיר ביתו של ד"ר נוואף מסארווה בכפר קרע תלויה רפרודוקציה ממוסגרת של גרניקה של פיקאסו. "זה העולם", הוא אומר, "אנחנו תמיד צריכים להסתכל על זה ולהבין מה קרה שם, ומה קורה לנו". מסארווה בן 52, נסע ב-1975 ללמוד רפואה בספרד. "אני אוהב את המקצוע", הוא אומר. "יש בו מרכיב של עזרה לזולת, וגם מעמד ויוקרה".

מסארווה הוא רופא משפחה. יש לו שתי מרפאות בערה ועוד מרכז רפואי בכפר קרע. בנוסף לכך הוא עשה תואר שני בניהול מערכות בריאות וגומר תואר שני נוסף במשפט ובריאות באוניברסיטת חיפה. "רק לעבוד זה קצת מדכא", הוא אומר. "המטרה שלי היא להתמקד באקדמיה ולעשות תואר שלישי".

אביר בתו, בת 20, לומדת כבר שנה רביעית רפואה באירביד שבירדן ובנו איסאם, בן 19, התחיל ללמוד השנה בפקולטה לרפואה בבודפשט בהונגריה. למסארווה יש שישה ילדים ויש חשש, הוא אומר, שזה לא סוף פסוק, ושיהיו לו בבית עוד סטודנטים לרפואה.

"נכנס להם ג'וק לראש שצריך ללמוד", הוא אומר. "הבעיה היא שכולם מסתכלים אחד על השני, מצד אחד זה טוב, ומצד שני לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לשלם כל כך הרבה. אני איכשהו מסתדר. אני מקווה שהילדה תסיים ותבוא לעבוד איתי".

אבל מסארווה וילדיו הם לא הרופאים היחידים בכפר קרע. מתחת למעטה ההזנחה של כפר ערבי צמחה שם תופעה מרתקת: בכל בית שני גר רופא, או הורים גאים של סטודנטים לרפואה. על פי נתונים שנמסרו מהמועצה המקומית מתוך 14,500 תושבים בכפר קרע יש 100 רופאים (ו-37 רופאי שיניים). כלומר, רופא אחד על כל 145 תושבים - יותר מפי שניים מהממוצע בעולם המערבי, שהוא רופא על כל 330 תושבים. כן יש בכפר כ-50 סטודנטים לרפואה, שרובם הגדול לומד בחו"ל, בעיקר בירדן. "כל אחד מסתכל על השכן ורוצה גם, כמו אצל היהודים", מסביר את התופעה ג'מאל אבו עטא שבתו מייס גמרה בשנה שעברה את לימודי הרפואה באוניברסיטת אירביד שבירדן.

רופאי משפחה

השיא המקומי שייך למשפחת ביידוסי. לעבד אל קאדר ביידוסי, בן 62, מורה במקצועו שכל חייו רצה להיות רופא, יש שישה ילדים, שני בנים וארבע בנות. שלושה מהם רופאים, שתיים סטודנטיות לרפואה, גומרות השנה את הלימודים ועוד בת אחת רוקחת. "כשאני הייתי תלמיד בשנות ה-50", מספר ביידוסי, "כמעט שלא היו רופאים בכפר ולהיות רופא במגזר הערבי זה היה משהו-משהו. אני הייתי תלמיד טוב אז ההורים שלי תמיד אמרו, 'הוא ילך ללמוד רפואה'. ב-1963 גמרתי מגמה ריאלית בבית ספר תיכון בנצרת ונרשמתי לפקולטה לרפואה בירושלים, אבל היו בחינות קונקורס וקיבלו 63 סטודנטים, מהם אולי שלושה ערבים, שהיו בנים של רופאים. למדתי מתמטיקה ופיזיקה שנה אחת ושוב ניגשתי לבחינת הקונקורס, ושוב לא התקבלתי. אז למדתי היסטוריה כללית ולשון עברית והלכתי להוראה. הילדים שלי היו כולם תלמידים טובים אז שלחתי אותם לתיכון אורתודוקסי בחיפה, הם גמרו בהצטיינות, עשו פסיכומטרי גבוה והתקבלו לרפואה בארץ".

זה לא נראה לך מוזר שכולם פנו לאותו כיוון?

"הם הושפעו אחד מהשני. הגדול התחיל ואז האחרים המשיכו, והיתה ביניהם קצת תחרות כי כולם רצו להיות רופאים".

ד"ר מסלמה ביידוסי, בן 30, למד בטכניון. "רשמתי אותו לתל אביב, לירושלים ולטכניון והוא התקבל לכל המקומות, אבל העדפנו את חיפה בגלל המרחק", אומר אבא ביידוסי. היום הוא עושה התמחות בקרדיולוגיה בבית החולים סורוקה. "רוב התלמידים המצטיינים אצלנו הולכים ללמוד רפואה", אומר מסלמה, "זה ניתוב טבעי וגם מעניין וגם יש מעמד חברתי. כמו שהטובים אצלכם הולכים לטיס, אצלנו הם הולכים לרפואה".

למה אתה הלכת?

מסלמה מודה ש"היה לחץ סמוי מצד אבא. היו לו ציפיות ממני, אבל אני אוהב את זה ולא מצטער שלמדתי".

כלומר, בעצמותיך זה לא בער מגיל שלוש?

"את זה תמיד אומרים בראיונות".

ד"ר אמג'ד ביידוסי, בן 28, גם למד בטכניון וכעת הוא מתמחה ברפואת עיניים בסורוקה. בניגוד לאחיו הגדול הוא באמת זוכר את עצמו מגיל צעיר מאוד מתעניין ברפואה. אחותו, ד"ר מאייסון ביידוסי, בת 27, נישאה לא מזמן, בעלה גומר תואר שני בהנדסה בטכניון, והיא עובדת כרופאה מחליפה בקופת חולים כללית וממתינה שיתפנה תקן להתמחות ברפואת משפחה או ילדים. גם היא גמרה את לימודיה בטכניון.

הלכת לרפואה בגלל האחים שלך?

"יש קשר מסוים, אבל זה לא הדבר העיקרי. כבר בגיל ההתבגרות התגבש אצלי הרעיון שאוכל לטפל בנשים מהמגזר שלנו. יש אצלנו נשים שמרניות שנמנעות מללכת לרופא או לא מספרות לרופא את כל האמת, וזה מעכב טיפול הולם. הרבה פעמים הן באות אלי ואומרות: 'טוב שאת כאן, אז אני יכולה לדבר'".

אחותה מירוות ביידוסי, בת 26, גומרת לימודי רפואת שיניים באוניברסיטת תל אביב. בהתחלה רצתה ללמוד רפואה אבל לא התקבלה והתפשרה על רפואת שיניים. היום היא חושבת שהחליטה נכון. "איך שאני רואה את האחים שלי, נראה לי שהעבודה ברפואת שיניים פחות קשה, יש פחות תורנויות, וזה יותר מתאים לחיים אחר כך".

סלמה ביידוסי, בת 25, תגמור השנה את הלימודים בטכניון והיא רוצה להיות רופאת נשים. "כשהייתי קטנה רציתי ללמוד מחשבים אבל אמרו לי שזה מקצוע קשה מאוד לבחורה, אז הלכתי לרפואה", היא אומרת. "האחים שלי אמרו שזה לא כל כך ורוד כמו שנדמה ועכשיו אני רואה שהם צדקו".

אז את מתחרטת?

"יש ברפואה משהו מספק. אני לא מתחרטת בכלל".

ואילו רולאן ביידוסי, בת 23, גמרה בשבוע שעבר סטאז' ברוקחות בבית חולים הלל יפה בחדרה וחושבת להמשיך לתואר שני כדי לעסוק בעתיד במחקר. את ההשפעה החזקה ביותר על הבחירות שלה ושל אחיה היא מייחסת לאביה. "השכלה ומדע הם משהו עקרוני בחייו. הוא אומר שזה כמו אוויר, שבלי זה אדם לא יכול לנשום".

משהו באוויר

מה יש באוויר של כפר קרע שמצמיח את התאווה לרפואה? לדברי זוהיר יחיא, ראש המועצה המקומית, למיעוט אין ברירה אלא ללמוד, או להיות פועל שחור. "באום אל פחם רוב התושבים פועלים, אצלנו אקדמאים. לא יודע למה. יש בכפר תחרות אצל האנשים לעשות מהילדים שלהם משכילים. יש המון קנאה אצל האנשים וחקיינות. שולחים את הילדים שלהם למקומות הכי טובים שיש, לפקולטות הכי יוקרתיות. אנחנו עוברים את הממוצע הארצי של האקדמאים".

עו"ד האשם מסארווה תולה את הלהיטות להשכלה בשינויים שעוברים על החברה הערבית: "פעם כולם היו כאן חקלאים עובדי אדמה. היום המבנה המסורתי של החמולות מתפרק. הסבא שחלש על כל הקרקעות לא קיים יותר. אין כבר כל כך הרבה קרקעות, חלקן הופקעו, ולראש החמולה לא נשאר על מה לשלוט. זה הוביל את האנשים לחפש מקצועות אחרים, מקצועות חופשיים, כי תחומים רבים חסומים לפנינו: בחברות גדולות כמו חברת חשמל למשל, אין כמעט עובדים ערבים. בזק אותו דבר. דווקא לבזק בינלאומי הכניסו ערבים כי רצו שהם ידחפו את המבצעים שלהם במגזר הערבי. אגד ודן הן נחלות משפחתיות. חברות ממשלתיות ותעשיות ביטחוניות - אין על מה לדבר. באל-על יש שניים-שלושה דיילים ערבים. ברכבת ישראל בקושי. מה נשאר? עורכי דין, רואי חשבון, רוקחים ורופאים".

מופיד סידאווי, מנהל התיכון בכפר, חושב שזה נובע מהמצב הכלכלי המשופר של תושבי הכפר: "זה מקום מפותח ומבוסס, בדרך כלל שני בני הזוג עובדים ורבים מהם שולחים את הילדים שלהם לבתי ספר פרטיים. אנחנו בתיכון מתחילים להרגיש בריחת מוחות של ילדי השמנת. זה גורם לחבר'ה בתיכון להיות מלאי מוטיווציה ולהצליח. אלה שיש להם ציונים גבוהים, בראש וראשונה חושבים ללכת לרפואה".

אלא שכמו בכל מקום, גם בכפר קרע מעמדו של הרופא הולך ונשחק. "פעם היה רופא אחד בכפר, אז הסתכלו עליו כמו על אלוהים", מתאר יחיא, "היום יש הרבה רופאים אז לא ממש מסתכלים עליהם כמשהו יוצא דופן".

לפחות התושבים בכפר בריאים יותר בזכות ריבוי הרופאים? לא ממש. לדברי ד"ר נוואף מסארווה, "ככל שהשירות זמין וטוב יותר, הם הולכים יותר לרופאים. כמו בקניונים, ההיצע מגביר את הביקוש. קופות החולים והמרכזים הרפואיים תמיד מלאים. אנשים מתפנקים ותמיד יש להם תלונות וסיבה ללכת לרופא. זה כפר חוכמולוג כזה, התושבים תופסים את עצמם כאליטה וקשה לספק אותם. הם רואים באינטרנט, ויודעים מה הם רוצים עוד לפני שהם נכנסים לרופא. אני עובד בכל הכפרים והכפר הכי קשה זה כפר קרע. אין 'תודה רבה' ואין פרגון כי הם מרגישים שמגיע להם".

הציפיות בכפר מרובות, גם של ההורים מילדיהם: "אני לא רוצה לעשות דרמה ולהגיד לך שזו האמא הפולנייה", אומר ד"ר עבד אל רחים עסלי, "אבל אמא ואבא שלי דחפו אותי מאז שהייתי קטן. מהרגע שאני זוכר את עצמי אני יודע שזה מה שאני הולך ללמוד כי זה מה שמצפים ממני". תסמונת האמא הפולנייה עבדה על עסלי, בן 46, היום הוא עומד בראש שירות הצנתורים במרכז הרפואי רבין בפתח תקוה, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב, בבית הספר לרפואה בחוג לקרדיולוגיה ובעוד כמה חודשים יהיה פרופסור מן המניין.

גם את ד"ר רפיק מסאלחה - בן 53, רופא בכיר במחלקה הנוירולוגית בבית החולים סורוקה, מרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, מנהל מרפאת אפילפסיה ומכון לסריקת מוח בסורוקה ובעל מרפאה פרטית בבקה אל גרבייה - דחפה אמא: "אמא שלי היתה אנלפבתית. כשהייתי קטן אבא שלי חלה ולא יכול היה לפרנס את המשפחה, אז האחים הגדולים שלי, כמקובל במשפחה ערבית גדולה (עם שבעה אחים ושלוש אחיות), עזבו את הלימודים והלכו לעבוד, והם גם תמכו בי ובאחי תאופיק ושאפיק, כשהלכנו ללמוד". תאופיק, בן 56, היה בין הראשונים בכפר שנסע בתחילת שנות ה-70 לאיטליה ולמד רפואה באוניברסיטה של פדובה. "ואני הלכתי אחריו", מספר מסאלחה. לדבריו ההחלטה לא באה בקלות, במשפחתו התלבטו. המעמסה הכלכלית היתה גדולה ובבית נוצרו שני מחנות. בסוף הצד שתמך ביציאה ללימודים באיטליה ניצח "אחי נסע ואני שנתיים אחריו".

מדוע איטליה? במשך שנתיים ניסה מסאלחה, בוגר בית ספר יהודי, להתקבל לפקולטה לרפואה בטכניון ולא הצליח. "אחי ואני גרנו באותו חדר, למדנו איטלקית. את השנה הראשונה גמרתי בהצטיינות אז נתנו לי ללמוד חינם וגם דיור שילמו. בעיקרון הסתדרנו שניים במחיר אחד".

אבל לא כולם בכפר פירגנו, נזכר מסאלחה. "כשנסעתי אחת השכנות אמרה לי כברכה לדרך 'אני מקווה שעד ששני האחים האלה יגמרו רפואה, לא יהיו בכלל חולים'".

מעל לממוצע

גם עבד אל רחים עסלי, הצעיר מבין תשעה אחים ואחיות, למד בתיכון יהודי בחדרה. הוא נרשם ללמוד כימיה ורפואה באוניברסיטת תל אביב ולא התקבל. "אחרי שנדחיתי הלכתי ליו"ר ועדת הקבלה ואמרתי לו שזה מאוד מוזר שלא קיבלו אותי לכימיה עם ציון 10 בבגרות, אז הוא אמר 'אני מופתע, אבל הבקשה שלך בכלל לא הגיעה לשלב הדיון'. כנראה שפסלו אותי רק לפי השם. אחרי השיחה עם היו"ר עברתי ראיון והתקבלתי. למדתי שנתיים וכל שנה גמרתי בהצטיינות. אחרי שנתיים שוב ניסיתי להתקבל לרפואה ושוב נדחיתי אבל אז כבר התקבלתי לבאר שבע וויתרתי על תל אביב, זה היה להילחם בטחנות רוח".

למה בכלל רפואה?

"זה המקצוע הכי יפה שיכול להיות, מקצוע שיש בו הרבה מכובדות והערכה. הוא קוסם לכולם ומתאים לערבים".

מה פירוש מתאים לערבים?

"ברפואה יש הכי הרבה פוטנציאל להתקדם. אני רואה מה עושים בוגרים במקצועות אחרים: צריכים לחפש פרוטקציה כדי להתקבל לעבודה. יש לי אח שגמר תואר ראשון ושני במתמטיקה, הוא היה ממש עילוי, ולא מצא את עצמו בארץ. הוא היה צריך לרדת לגרמניה כדי לעשות שם את מה שהוא רצה; יש לנו בכפר בחור מבריק במחשבים. עשה תואר ראשון ושני, ובאוניברסיטה מפרגנים לו אבל הוא לא מצא עבודה ועובד כמורה. הרפואה הרבה יותר שוויונית. אם אתה מוכיח את עצמך, אתה יכול בקלות יחסית להתקדם".

עובדה שבקושי קיבלו אותך ללימודים.

"אני דווקא התעקשתי ללמוד בארץ. המשפחה עודדה אותי, אמרו 'מגיע לך', באותה תקופה הלימודים בארץ נחשבו לרמה הרבה יותר גבוהה. אני לא חושב שמישהו עצר אותי או שם רגל, להיפך מעריכים את העבודה שאני עושה".

זאת אומרת שמבחינת המערכת אין הבדל בין רופא ערבי ויהודי?

"אני מכיר רופאים ממוצעים בכפר שלא הגיעו לרמה שאני הגעתי אליה; אבל מכיר גם רופאים יהודים שהם לא באותה רמה שלי והגיעו הרבה יותר רחוק. רופא ערבי, כדי להתקדם לא יכול להיות ממוצע אלא הרבה יותר מהממוצע".

אז אתה כן סיפור הצלחה ערבי-ישראלי?

"אצלי המוטו בקידום היה שאף פעם לא יעמוד העניין של כן ערבי לא ערבי, למרות שאני מודע לעובדה שכמיעוט אני צריך להוכיח את עצמי, ולכן השקעתי את המקסימום. אני מניח שאם הייתי יהודי החיים שלי היו יותר קלים. עובדה שבבית חולים יש מטופלים שבאים ומבקשים את המצנתר הערבי. הם אפילו לא יודעים את השם שלי אבל יודעים שאני ערבי".

גם ד"ר רפיק מסאלחה לא זוכר הרבה מתח מסיבות של מוצא: "לפעמים אפילו אומרים לי: 'היינו מעדיפים אותך, אתם נותנים הרגשה של קרבה, מדברים יותר, צנועים יותר ופחות מתנשאים'". ובכל זאת, בימים הקשים של האינתיפאדה נתקל בבת של חולה שלו שלא רצתה שרופא ערבי יגע באמא שלה. וגם אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כשעשה סטאז' ברמב"ם, היה חולה שסירב לקבל ממנו טיפול.

איך קיבלת את זה?

"מאוד קשה. בכל פעם שאני נזכר בזה יש לי צביטה בלב. הגישה שלי מנותקת מכל קשר לאומני, אני הולך לטפל בבן אדם כבן אדם ואז הוא בא ונותן מכה כזאת? זה פוגע. אבל באופן כללי, יש לי תחושה עכשיו שהחולים רוצים אותי ומחפשים אותי".

העתיד בברלין

האשם מסארווה, בן 49, הוא עורך דין שלמד גם עבודה סוציאלית, בעל משרד בכפר קרע (ובן דודו של נוואף מסארווה). אחיו, רופא מרדים, למד רפואה בספרד ובנו הבכור חסן לומד רפואה, שנה רביעית, באוניברסיטת ברלין. "חשבנו לשלוח אותו ללמוד בירדן. כ-4,000 סטודנטים ערבים מישראל לומדים שם רוקחות, רפואה ומשפטים באוניברסיטאות של עמאן ואירביד. זו תעשייה גדולה. אבל העלויות עצומות. כ-60 אלף שקל לשנה, רק על לימודים, בלי דיור ונסיעות. אני מעריך שתואר בירדן עולה בערך 500-600 אלף שקל. אנשים מהכפר מכרו קרקע כדי לממן לילדים את הלימודים שם". אחרי שאירביד נפסלה משיקולים כלכליים נפסלה גם אוניברסיטת תל אביב: הפסיכומטרי של הבן חסן לא היה מספק. ברלין נבחרה בגלל העלות הנמוכה יחסית. "הוא נרשם לכמה אוניברסיטאות בגרמניה והתקבל לחמישה מקומות שונים, עשה תחקיר והגיע למסקנה שברלין היא העיר הזולה ביותר: לא משלמים שכר לימוד, אלא רק 140 יורו לסמסטר לשימוש בספרייה ובתחבורה הציבורית. תמורת המעונות חסן משלם 160 יורו לחודש".

נשמע כמו סידור מוצלח.

"כן אבל יחד עם זה הוא מרגיש בדידות ועושה מאמץ גדול, גם בלימוד השפה ובכלל, להוכיח את עצמו. הלימודים מלחיצים מאוד".

לחסן נשארו עוד שני סמסטרים כדי לגמור את הלימודים אבל אביו מודאג מהאפשרות שהוא יחליט להישאר באירופה. "באנגליה ובאירלנד", הוא מספר, "יש מחסור ברופאים והוא כבר אמר שבעתיד ישקול להישאר ולהתבסס ורק יותר מאוחר יחזור לארץ. מהניסיון שלי, כל אלה שנשארו להתבסס, נשארו ולא חזרו, זה מדאיג אותי".

מה רע באירופה?

"אנחנו כמו האמא היהודייה, שרוצה את הילדים לידה, לראות אותם ואת הנכדים כל בוקר".

אבל אולי באירופה חסן יחוש פחות מופלה מאשר בישראל?

"להיפך, הוא מציג את עצמו בגרמניה כישראלי ופחות כערבי ואומר שדווקא כישראלים, אנחנו מופלים שם לטובה. מתייחסים אלינו מאוד יפה ובהגינות. ברלין היא עיר גזענית, יש שם בעיה עם גלוחי הראש, אז הוא מעדיף לא להתבלט כערבי".

לשחק ברופאה

מייס אבו עטא, בת 25, לא הרחיקה עד ברלין. בשנה שעברה גמרה את לימודיה באוניברסיטת אירביד ועושה בימים אלה סטאז' בבית חולים העמק בעפולה שם עובד אביה, ג'מאל, כלבורנט. מייס זוכרת את משיכתה הבלתי נשלטת לרפואה מילדות. "הייתי משחקת עם החברים שלי שאני רופאה, מביאה כל מיני צמחים ועושה מהם תרופות".

גם הלימודים באירביד היו קשים, היא מספרת. הרמה גבוהה. המרצים כולם מארצות הברית והלימודים באנגלית, גם הספרים והמבחנים. "אבל זה מקצוע נהדר, אנושי וטהור כל כך. יש הרבה לחץ ואני עובדת מאוד קשה, אבל גם נהנית. אני לא מתחרטת. אני לא יודעת מה קורה פה", היא מסכמת. "אולי לאווירה בכפר יש השפעה, כי מה שקורה, כשהילד קטן ורואים שהוא חכם ומצליח, אומרים לו 'אם אתה כזה חכם, אתה צריך להיות רופא'".*



האחים ביידוסי. היתה ביניהם קצת תחרות, כולם רצו להיות רופאים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו