בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דם על רצפת המנזר

עכשיו העיר שקטה. מתנגדי המשטר הצבאי מספרים שאת הנזירים, מנהיגי ההפגנות, כלאו, שהכו אותם למוות, ששרפו אותם בעודם חיים. הם מעבירים בחשאי עדויות מצולמות על מעשי הדיכוי, ומקווים שהעולם יידע. יותם פלדמן ביקר בבורמה הנצורה, עד שנתפס וסולק על ידי אנשי השירות החשאי של הכת הצבאית

תגובות

כמה דקות לפני שעליתי למטוס שלקח אותי לראנגון צילצל הטלפון הנייד שלי. השעה היתה ארבע בבוקר ואני הייתי בשדה התעופה של בנגקוק. קול דובר אנגלית במבטא אסייתי אמר "מדברים ממחלקת ההגירה, אנחנו נמצאים עכשיו מחוץ לבית שלך ורוצים לשאול אותך כמה שאלות, תפתח בבקשה". ניסיתי להתגונן "אני בכלל לא בבית". הקול מהצד השני אמר "אנחנו רק רוצים לשאול שאלות, תפתח כבר". ניסיתי לברר על איזה בית הם בכלל מדברים "איפה אני גר לדעתכם?" "אז עכשיו אתה לא יודע איפה אתה גר", השיב לי האיש מהצד השני.

ניתקתי. לרגע עוד התלבטתי אם לעלות לטיסה. התור הארוך של הזרים שטסים לבורמה - או כפי שהיא נקראת על לוח הטיסות היוצאות מיאנמאר - הצליח להרגיע אותי, בטח כולם פעילי זכויות אדם או עיתונאים כמוני, אמרתי לעצמי. לפחות אני לא לבד. בעלייה למטוס התברר לי שטעיתי, התור הארוך היה לטיסה לדלהי. במטוס היחיד שיצא לבורמה מבנגקוק בשבוע שעבר ישבו שבעה אנשים, כולם בורמזים, חוץ ממני. המטוס המריא.

המפגינים הנעלמים

נכנסתי לשם באמצעות ויזת תייר. ניסיתי להידמות לתרמילאי והתארחתי באכסניה קטנה במרכז העיר, הרחק מהמלונות הגדולים שבהם גרו העיתונאים המערביים. באכסניה מצאתי שתי צרפתיות יושבות במרפסת, שותות קפה ואוכלות ארוחת בוקר עצלה. לידן ישבו שני תיירים, אמריקאי ויפני, והחליפו חוויות תיירותיות. גבר אוסטרלי סתור שיער ומזוקן, בשנות ה-50 לחייו, התרוצץ בקדחתנות ברחבי האכסניה וחיפש תיק רחצה שאבד לו. התפאורה דמתה לכל גסט האוס אחר במזרח.

אבל ברגע שיצאתי משם האווירה היתה שונה: עברתי על פני פגודת שוונדגון המרהיבה, שממנה יצאו בחודש שעבר כמה מההפגנות הגדולות נגד המשטר הצבאי. בתוך המנזר הצמוד אליה התחוללו, לפי דיווחי מתנגדי השלטון מעשי אלימות קשים של הצבא הבורמזי; עכשיו חנו שם משאיות צבאיות ומכוניות מכבי אש, וחיילים רבים שמרו על הכניסה. הנוכחות הצבאית בלטה גם בחלקים אחרים של העיר. כמעט בכל פינת רחוב ניצבו חיילים עם רובים במצב הכן. בצמתים המרכזיים הונחו מתרסים וסלילי תיל משונן מוכנים לפרישה בעת הצורך. נוכחות החיילים אמנם לא הפריעה לחיי הרחוב השוקקים בעיר לשוב למסלולם אבל המסר ששלח השלטון לאזרחים ברור.

אם לא די במפגני הכוח ברחובות, הרי שבהדרגה התפשטו בעיר השמועות על תוצאותיהן האמיתיות של פעולות המשטר נגד המפגינים. ברור שהנתון הרשמי שנמסר - לפיו נהרגו עשרה אנשים בהפגנות - מופרך. אנשי אופוזיציה שמעו נתונים אחרים. רובם אמרו לי שכ-200 אנשים נהרגו בהפגנות ובפשיטות של הצבא על המנזרים.

נפגשנו במקומות ציבוריים משתנים. החשש היה מוחשי. פחדנו שהאדם לידנו, מעבר לרחוב, בבית השכן או במכונית הקרובה הוא סוכן חשאי של השלטונות. אנשי האופוזיציה ביקשו ממני שלא לחזור ולחפש אותם שנית.

הם אמרו לי שהשלטון השקיע מאמצים ניכרים כדי להעלים את שרידי גופות ההרוגים. בתחילה השליכו אותם לנהר, וכשהתחילו להופיע באינטרנט תמונות של גופות הנזירים צפות, שרפו אותן החיילים בשתי משרפות שהוקמו בעיירות לאינג תיה ונוט אוקלווה הסמוכות לבירה. היו גם דיווחים על אזרחים שנפצעו בהפגנות ונקברו בעודם בחיים.

מספר ההרוגים הלא-רשמי הספיק כדי להרתיע את המתנגדים למשטר, בעיקר את אלה שאינם נזירים ולא משתייכים למפלגות הפוליטיות. בימים האחרונים להפגנות, שמעתי על מתנגדי השלטון שמתאמצים לשכנע אנשים מהרחוב להצטרף אל ההפגנות האקראיות, אבל מספר המשתתפים בהן הלך ופחת.

הגיע הזמן להתאחד

בימים האחרונים ניסה המשטר בבורמה למנוע בכל כוחו את ההפצה של צילומים ודיווחים על הנעשה בה. אל תצלומי ההפגנות הוא מתייחס כאיום מרכזי. לא רק משום שהם מתעדים את פשעיו ועשויים להביא להחרפת הלחץ הבינלאומי על המדינה, אלא גם משום שהם ממחישים את היקף ההתנגדות לשלטון. המראות של אנשים רבים שיוצאים לרחובות להפגין עשויים לדרבן את מתנגדי המשטר להתארגן בשנית.

כשהחלו ההפגנות חולקו בין המפגינים עלונים שמורים כיצד להפיץ סרטים באינטרנט באמצעות בלוגים ואתרי שיתוף קבצים כמו יו-טיוב. תמונות מההתקוממות נפוצו. אבל מהר מאוד חסם השלטון את הגישה לרשת בכל המדינה למשך זמן בלתי מוגבל.

אף על פי כן, הועברו לידי מאות תמונות סטילס ועשרות סרטי וידיאו שטרם יצאו מגבולות המדינה, ומופיעים כאן לראשונה. מתועדות בהם ההפגנות האחרונות שהתקיימו שם לפני שבוע ושבועיים.

התמונות צולמו בידי צלמים שזהותם לא ידועה. כל הצילומים נעשו תוך הסתכנות עצומה. מטרתם היא להעביר לעולם את המידע על הפגיעה המתמדת בזכויות האדם בבורמה. לידי הם הועברו בדרכים פתלתלות.

בסרטים נראים אלפי נזירים שיוצאים מהמנזרים אל הרחובות מלווים במאות אזרחים תומכים. המפגינים נושאים שלטים שעליהם כתוב "אוכל, דיור וביגוד ברמה נאותה" ו"פיוס לאומי - דיאלוג בין מנהיגים פוליטיים".

באחד הסרטונים ראיתי את המשורר הבורמזי אונג ווי פונה אל הקהל ומפציר בו לשמור על רגיעה, מתוך כבוד לנזירים. "בשם הצדק, השלום והעצמאות יש לנו הזכות להישאר פה בשקט", הוא אומר למאזינים. בהפגנה אחרת מפציר בקהל אחד ממנהיגי הפגנות הסטודנטים של 1988 להצטרף להתנגדות הנוכחית: "הגיע הזמן להתאחד", הוא אומר, "אני קורא לכולם לא להישאר בבית, בבית הספר ובמשרד. בבקשה, צאו החוצה והצטרפו לתנועה הזאת".

בסרטים מתועדים גם האמצעים שבהם נקט החודש הצבא כדי לדכא את המפגינים: ראיתי שם קרבות רחוב שבהם החיילים יורים לעבר הקהל, וחיילים שמעלים נזירים על משאיות. נמסרו לי גם תצלומים שבהם נראה מפגין שנפצע מאלימות הצבא, וכן צילום ממבט-על של כלא מאנדליי, אחרי שהועברו אליו חלק מהעצורים בהפגנות.

הכתם העיוור שבעדשת פעילי האופוזיציה הוא המנזרים. מה שנעשה בתוכם כמעט שלא תועד, ואין עליו עדויות. נזירים ומתנגדי משטר אחרים אמרו לי כי האלימות שננקטה בתוך המנזרים היתה קשה הרבה יותר מזו שהפעילו החיילים בפומבי. בתמונות המעטות שקיבלתי נראים כתמי דם על רצפת מנזר אחד או גלימות מיותמות על רצפה של מנזר אחר.

מנזרים במצור

המראה שנחקק בזיכרון מההתקוממות החודש בבורמה הוא של אלפי נזירים מגולחי הראש ועטויי הגלימות האדומות שמתעמתים עם כוחות הביטחון. איש מפלגת האופוזיציה NLD, זאו או, סיפר לי כי ההפגנות החלו בעקבות פגיעה של הצבא בנזירים בבקוקו שבמרכז בורמה: בעיר צעדו כ-5,000 נזירים במחאה על העלייה החדה במחירי הדלק. העלאת המחירים אמנם משפיעה במידה מועטה בלבד על הנזירים שלא מרבים לצאת ממנזריהם, אבל הם קשובים לתסכול המצטבר אצל האזרחים וחשו צורך להביע אותו. בנוסף, קשיי הפרנסה של האזרחים העובדים משפיעים ישירות על הנזירים, שנאסר עליהם לעסוק במסחר ולכן הם מתקיימים ממנחות שמגישים להם האזרחים.

500 אלף הנזירים בבורמה (מתוך כ-50 מיליון תושבים) זוכים למעמד דתי וחברתי ייחודי ומקודש במדינה הבודהיסטית. לכן העריכו שאנשי הצבא לא יעזו לנקוט אלימות נגדם. אבל באחת מההפגנות הראשונות שקיימו, החיילים ירו באוויר, הקיפו אותם בחבלים כדי ללכוד אותם ועצרו חמישה מהם. מעדויות שהגיעו אלי, החיילים קשרו אחדים מהנזירים לעמודי חשמל והכו אותם לעיני הציבור. בתחנות המשטרה הם פשטו מהם את גלימותיהם - מעשה שנחשב פגיעה חמורה בכבודם.

בעקבות המקרה באו כמה מאנשי המשרד לעניינים דתיים למנזר שבבקוקו כדי לנסות להרגיע את הרוחות. הנזירים כלאו את אנשי המשרד בחדר, שרפו את מכוניותיהם ושיחררו אותם רק בשעות הערב. הם דרשו שהממשלה תתנצל על הפגיעה בנזירים ואיימו כי אחרת יסרבו לקבל מנחות מאנשי השלטון, צעד שעשוי לפגוע בלגיטימציה של המשטר, המגדיר עצמו בודהיסטי. המשטר הצבאי סירב להתנצל והנזירים ביצעו טקס "פטה ניקוזנה" שמציין את החרם על מנחות השלטון.

ההפגנות הגדולות במחוזות השונים לא איחרו לבוא. בימים הראשונים למחאה, סירבו הנזירים לאפשר לאזרחים להצטרף אליהם למחאה, מחשש שהשלטון ינקוט ביד קשה כלפיהם, כפי שאכן קרה. תושבים שניסו להעביר מים לנזירים, נעצרו. בימים שלאחר מכן התרחבה המחאה ואף שהנזירים המשיכו להוביל אותה, הצטרפו אליהם אזרחים רבים, סטודנטים ואנשי האופוזיציה NLD.

בשבועות האחרונים היה כמעט בלתי אפשרי ליצור מגע עם הנזירים מחוללי ההפגנות. הממשל דאג ליצור חיץ פיזי בינם ובין יתר תושבי המדינה: רבים מהם נעצרו, אחרים ברחו אל משפחותיהם או שהועברו ממנזר למנזר כדי למנוע מהם להתארגן מחדש.

בכניסה לרוב המנזרים הוצבו אנשי ביטחון שמפקחים על הנכנסים והיוצאים ובמנזרים המרכזיים עומדים חיילים חמושים. לפני כשבוע החלו השלטונות לשחרר מהכלא כ-200 נזירות ונזירים, אולם נראה שחוקריהם הצליחו להרתיע אותם מלשוחח עם אחרים.

מדיטציה נגד הדיכוי

חלק מהמנזרים המרוחקים יחסית ממרכז העיר מנסים לנתק את עצמם מהמחאה הפוליטית. כך, ראש מנזר קטן ממזרח לנהר הינגון, אזור מבודד יחסית מההתרחשויות בלב העיר, שהסכים לדבר איתי אמר בדיפלומטיות ש"אם הצבא נקט אלימות נגד המפגינים הדבר עלול לפגוע בו בעתיד", אך הוסיף שהוא לא יוצא מהמנזר ולכן אינו יודע אם כך היה.

ממנזר אחר, לא רחוק משוודגון הוציאו אותי אנשי הביטחון לפני שהספקתי לדבר עם הנזירים. הגעתי לפתח מנזר השלישי, לא רחוק ממנו, בשעת ארוחת הצהריים. אחד המורים הזמין אותי להצטרף אל עשרות נזירים שסעדו בדממה באולם רחב ידיים. בסוף הארוחה הסכים אחד מהנזירים לשוחח איתי בחדרו.

הנזיר שדיבר איתי למד אנגלית עוד לפני שנכנס למנזר, מקלטות של מוסיקה מערבית שהיה קונה ברחוב "פופ, רוק כבד וקאנטרי - כל דבר, רק לא פאנק". הוא למד לימודי מזרח-אסיה באוניברסיטת מאנדליי בעת הפגנות הסטודנטים בבורמה ב-1988, אך כמעט שלא היה פעיל במחאה. לאחר שהאוניברסיטה נפתחה מחדש קיבל את התואר והחל לעבוד בבית העסק של הוריו. רבים מחבריו שהיו מעורבים במחאה, הוא מספר, נאלצו להימלט מבורמה והמשיכו לחיות בפחד מחוץ למדינה בעקבות פעילות הסוכנים הבורמזים מעבר לגבול.

בגיל 28, כשהחליט שהוא רוצה לחיות חיים שקטים, החל לתרגל מדיטציה, עד שהצטרף למנזר שבו הוא גר כבר 13 שנים. מטלותיו במנזר מזמנות לו טיולים מעטים למרכז העיר כדי לעשות סידורים. "לאחרונה", הוא אומר, "בהחלט יש שינוי ביחס של התושבים אל הנזירים. אם פעם ידעת שמי שעומד מולך רואה מולו נזיר ומתייחס אליו בכבוד ובאהבה, נדמה שהיום מסתכלים עלינו כעל אנשים זרים - אולי בגלל החשש מאנשי הביטחון הרבים". בזמן ההפגנות הראשונות הזדמן למרכז העיר. הוא ביקש ללכת לכיוון ההפגנה כששמע עליה, אך בעלי החנות שבה היה לא הרשו לו לצאת מהמקום. "הם שמעו על ההרוגים ועל אלימות החיילים, ולא הרשו לי לצאת, אמרו לי שאני צריך לברוח ולהסתתר".

צורת המחאה הבלתי אלימה, הוא אומר, קשורה לאמונה הבודהיסטית "אבל עצם היציאה לרחוב קשורה לסבל שסובלים הנזירים כמו כל אדם במדינה: סבל מהמחירים הגבוהים שלא מאפשרים לקנות מזון או בגדים, סבל מהגיוס הכפוי של אזרחים לצבא, סבל מצעדי הדיכוי של השלטון. המדיטציה דווקא דורשת ממך להתבונן בכל דבר שקורה במחשבה ובגוף שלך ולרשום אותו לפניך, לא לשנות אותו, אלא רק להמתין שיחלוף. תורת המוסר שמדריכה אותנו קשורה בעיקר להימנעות מדברים, לא לחמוד, למשל. המורה שלנו מלמד אותנו להפגין אהבה ונדיבות לכל היצורים החיים. טוב, אולי לכולם חוץ מאשר למשטר הצבאי", הוא מתקן את עצמו וצוחק.

האם הנזירים הופתעו מתגובת השלטונות? "אף אחד לא האמין שדבר כזה יכול לקרות בבורמה. שהצבא יכול להיכנס לתוך המנזרים במדינה שמגדירה את עצמה כבודהיסטית. אני חש בושה וייאוש כשאני חושב על זה. ההפגנות מראות לך מהו היחס של רוב האזרחים אל הנזירים: המפגינים נתנו השראה לאנשים האחרים. ביומיים הראשונים איש לא העז להצטרף לנזירים המפגינים, אבל בהדרגה ראית שהאלפים מצטרפים להפגנות, שאנשים שואבים מהם עידוד ומעזים להשמיע את קולם".

האם לדעתו המחאה עשויה להתחדש? "אני לא יכול להגיד מתי, אבל זה בלתי נמנע", הוא אומר לי. "האירוע הקטן ביותר יכול לעורר את המחאה מחדש. צריך להבין שניסיונות הפחדה לא בהכרח משפיעים על הנזירים שמפגינים. לכן זה כמו פצצה עם פתיל קצר, רק חסרה הלהבה הקטנה ביותר כדי שתפעיל אותה".

כשהוא נשאל אם לכך הוא מצפה, הוא עונה בחיוב. "כן", הוא אומר לי בלי היסוס, "ואני מקווה שהפעם הנזירים ינצחו. אני חושב שכל החיים שלי, לפחות הנוכחיים, חיפשתי מקום שבו אוכל לתרגל מדיטציה בשקט".

אין ממה לפחד

גורם פעיל נוסף בהפגנות היה מפלגת NLD. הסניף הראשי שלה בבורמה סמוך למנזר שוודגון והוא היחיד שנותר פתוח מבין 300 הסניפים שהיו במדינה. הוא נותר פתוח גם בעת ההפגנות. בעת שביקרתי שם התכנסו בתוך האולם המרכזי כמה עשרות פעילים במפלגה, רובם ותיקים, וסעדו ארוחת צהריים שהוגשה להם מתוך ארבעה סירים חשמליים לבישול אורז שהונחו בצד החדר.

"הם משאירים את הסניף פתוח כדי שיוכלו לעקוב אחרינו ולדעת מה מתרחש במפלגה", אמר לי אחד הפעילים הוותיקים שהצביע לכיוון המוכר בחנות התה בצדו השני של הכביש. "אתה רואה אותו? הוא משגיח עלינו. ככה השלטון יכול לדעת מי יוצא ונכנס". כשנשאל אם הוא עצמו אינו חושש להיראות כאן ענה: "ממה כבר יש לי לחשוש. כל מי שיושב כאן עכשיו נכנס ויוצא מהכלא על בסיס קבוע, כולם מכירים את השיטות שלהם ואת העינויים, אין יותר ממה לפחד".

בקומה השנייה ישב דובר המפלגה, ניאנג וה עם פעיל מרכזי נוסף, האן טה. על שולחנם היה מונח ה"אינטרנשיונל הראלד טריביון" וכמה עיתונים מערביים נוספים, מצרך נדיר בבורמה שהם מקבלים בכל יום מהשגרירות האמריקאית. השניים מדגישים כי המפלגה מחזקת את ידי הנזירים ומשתתפת במאבקם, אך אנשיה בפירוש אינם מובילים את גל המחאה הנוכחי.

אולי דיכוי ההפגנות מעיד על כישלון התנועה. "להיפך", עונה וה. "אנשי יצאו לרחובות מבלי שאף אחד אירגן אותם. מי שחיו חיי פחד וניסו להיות אדישים לפוליטיקה הצטרפו למחאה הציבורית. אנחנו שואבים עידוד מהתנהגות הנזירים שממשיכים במאבק חרף הדיכוי וההרג. אם היית שואל מישהו לפני חודשיים אם מחאה כזאת אפשרית בבורמה הוא היה צוחק עליך, אף אחד לא האמין שדבר כזה יכול לקרות כאן".

אז המחאה עתידה להתחדש בקרוב? טה אומר ש"תוך חודש-חודשיים היא תפרוץ מחדש. לחיילים שנמצאים עכשיו בערים יש משימות במקומות אחרים ובסוף, המשטר ייאלץ להחזיר אותם לשם. כשייצאו החיילים המחאה עשויה להתחדש. אני לא חושב שהנזירים עדיין מרוצים. השלטון מאוים מההתרחשויות. התגובה החריפה שלהם מצביעה על כך שהם חשים בסכנה. המפגינים יודעים שמתוך 100 אלף מפגינים רק אלפים בודדים נעצרו, ולכן בפעם הבאה יהיה קל יותר להוציא את הציבור לרחוב".

בנוגע לרחוב, כשיצאתי מסניף המפלגה בא אחרי אחד הפעילים וביקש שאשוב לרגע למשרד. "תנסה לשמור על עצמך", אמר לי בפנים, "מישהו צילם אותך כרגע".

עדיף שלא תהיה כאן

ועדיין ברחוב, בלילה, כשעה לפני תחילת העוצר נכנסתי לסניף של המפלגה באזור אחר של העיר הענקית. במרפסת תלוי שלט אדום מרופט אך פנים הבניין נראה נטוש לגמרי: כל הדלתות נעולות. עליתי בכל זאת במעלה המדרגות ודפקתי על אחת הדלתות. לאחר זמן רב ניגש אדם אל הדלת, בתחילה הציץ דרך חור המנעול ולאחר מכן פתח שני מנעולים, כך שראשו הציץ מעבר לדלת. האיש הציג את עצמו כראש סניף המפלגה בחלק הזה של העיר, וסיפר שהסניף לא פעיל מאז 2003, כשנגזר מעצר בית על מנהיגת המפלגה, סו צ'י, וכיום הוא משמש אותו למגורים בלבד.

מזכיר המפלגה השתתף בחלק מההפגנות האחרונות ומספר שהיה עד למקרים של אלימות קשה. "ראיתי חיילים שהכו נזירים בראשם למוות, ושמעתי על נזירים שנשרפו בעודם בחיים".

הוא סיפר שרוב חברי המפלגה המרכזיים שלא ירדו למחתרת אלא ברחו לבתים מזדמנים בערים ולאזורים הכפריים וגם הם נעצרו בימים האחרונים. "לפחות 160 מאנשי ה-NLD מוחזקים עכשיו בבתי הכלא. "גם אני מצפה לביקור המשטרה בקרוב, אבל אני לא מפחד".

"אנשי המשטר", סיפר, "נוהגים לבוא אל בתי החשודים בפעילות אופוזיציונית החל משעה אחת וחצי בלילה. הם מציגים לפניהם צילומי וידיאו שבהם הם נראים בהפגנות, דורשים מהם לספק הסברים לנוכחותם, ולוקחים אותם לבתי הכלא". לאחר שתיקה קצרה הוא אמר לי שכדאי שעכשיו אלך, והצביע על אדם שעמד במרפסת בית בצדו השני של הרחוב, "האיש הזה כבר מסתכל עלינו כמה דקות, עדיף שלא תהיה כאן".

אנחנו מגרשים אותך

חזרתי לאכסניה שלי. לא הרגשתי איך בסתר עוקבים גם אחר צעדי. אבל ביום הרביעי לשהותי בראנגון, אחרי שהעברתי את הדיווח הראשון ל"הארץ", ניגשה אלי בעלת האכסניה. "נציג של משרד ההגירה מחכה לך בחדר האוכל", היא הודיעה לי. במורד המדרגות חיכה לי גבר צעיר, לבוש חצאית בורמזית מסורתית, שאחז תיק פלסטיק צהוב-ורוד בידו. הוא קיבל אותי בחיוך. "אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות", אמר לי והוסיף שמיד יצטרפו אליו שני פקידים נוספים.

הוא שאל אותי מה שמי, בן כמה אני, ואז התחיל לחקור אותי על לימודי באוניברסיטה, על עיסוקי בישראל ובעיקר על טיב מעשי בבורמה. "תכין לי רשימה מפורטת של המקומות שביקרת בהם", הורה לי, ואז בירר אם הבאתי איתי מצלמה ואם אני מדבר בורמזית. "למה אין לך מצלמה? תיירים תמיד באים עם מצלמה", הקשה. "למה אתה צריך לדעת את כל הדברים האלה", שאלתי. בשקט הוא ענה לי: "אני לא באמת ממשרד ההגירה. אני קצין ביטחון. אני יודע עליך". "סליחה?" תמהתי. "כן", חזר ואמר, "אנחנו יודעים עליך", כדי להדגיש את המסר נטל פתקה וכתב עליה באנגלית: "I know about yourself".

כעבור רבע שעה נכנסו לחדר שני נציגי משרד ההגירה, אחד מהם נער בן לא יותר מ-15. הם הצדיעו הצדעה פרוסית לאיש הביטחון והתיישבו לידי. המבוגר מבין השניים שלף מסמך של עמוד אחד, כתוב בבורמזית שחותמת רשמית בתחתיתו. "אנחנו מגרשים אותך ממיאנמאר הערב", הודיע לי. מתברר שהציג לי צו גירוש. כל מה שיכולתי לזהות בו הוא את ראשי התיבות של מפלגת האופוזיציה, NLD, בלטינית.

"אבל למה אתם מגרשים אותי?" שאלתי. תחילה הם השיבו לי ש"אין הסברים", אחר כך הם שינו גרסה, "זה כדי לשמור על ביטחונך", הם אמרו. השלושה לקחו ממני את הדרכון שלי והקציבו לי חצי שעה לארוז את החפצים שלי, כדי שנספיק להגיע לשדה התעופה בזמן לטיסת הערב לבנגקוק. עליתי לחדר, ארזתי את התיק והצטרפתי אל השלושה. הם הזמינו מונית ברחוב וארבעתנו נכנסנו לתוכה. בזמן הנסיעה שררה דממה במונית, בדרך חלפנו על פני מנזר שוודגון והפגודות הסמוכות, שסביבן נערכו הפגנות נגד המשטר שדוכאו באכזריות. המון חיילים עוד ניצבו שם.

בכניסה לשדה התעופה חיכה לנו אדם מבוגר יותר ממשרד הפנים הבורמזי שמיהר להוציא לכולם תגים שענדו על חולצותיהם. הם ליוו אותי אל תוך אולם הטיסות היוצאות. ליד דלפק שדה התעופה הודיעו לי שעכשיו אני צריך לקנות כרטיס טיסה לתאילנד. "אני שילמתי על המונית, עכשיו אתה תשלם על הכרטיס", אמר לי קצין הביטחון בלי שמץ של אירוניה. בתשובה למחאתי אמר שהוא לא יכול לעשות כלום, "הצו הזה הוא מהדרגים הגבוהים ביותר. אתה איש בעייתי ואני רק פקיד זוטר".

קצין הביטחון והנער בן ה-15 הלכו לדרכם, ואילו איש הביטחון הנוסף ליווה אותי לכל מקום בשדה התעופה. בעמדת החתמת הדרכונים עוד המתנו דקות רבות עד שנמצאה החותמת המתאימה. הפקיד לקח את דרכוני והטביע בו את המלה "מגורש".* yotams@gmail.com



אלפי נזירים ותומכיהם מפגינים נגד הממשלה בעיר ראנגון, ספטמבר 2007



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו