בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבא שלי סכיזופרן

איך חיים עם אבא סכיזופרן שבטוח שאחיו הוא סוכן ק-ג-ב? רק בתום מסע קולנועי באוקראינה, הצליחה טליה פינקל להתמודד עם הידיעה שהיה איש חולה. אמה ואחיותיה מעולם לא הבינו מדוע היא בורחת מהאמת

תגובות

שמואל פינקל התחיל לחשוד שאחיו סטריק הוא לא אחיו. זה קרה לפני עשרים שנה. הוא האמין שאחיו הביולוגי נרצח בכלא הסובייטי, הוחלף בסוכן ק-ג-ב שגנב את זהותו ועלה לארץ. סמוך למותו טען פינקל שאחיו מנסה להרעיל אותו. מחשבות השווא היו רק אחד מהביטויים של מחלת הסכיזופרניה שתקפה אותו.

הוא נולד בצ'רנוביץ שבאוקראינה ועלה לבדו לישראל בשנות ה-70, גמר תואר שני בהנדסת חשמל בטכניון ועבד כאזרח עובד צה"ל. ב-75' עלה לארץ אחיו, הצעיר ממנו בשנתיים. ההורים וקרובי המשפחה נותרו באוקראינה. ב-79' התחתן שמואל עם דורית והשניים עברו להתגורר בפרדס כץ. שנה לאחר מכן נולדה טליה.

המחלה הקשתה על חיי היומיום של בני משפחתו. יום אחד נאלצו לרוץ בין המחלקות הפסיכיאטריות, יום אחר למצוא אותו ברחובות כשנעדר, להחזיר חובות לנוכלים שאיתם נכנס לשותפויות עסקיות ובמיוחד לנוע איתו בגבולות המטושטשים שבין מציאות ודמיון.

מהרגע שאובחן כסכיזופרן, ב-87', החליטה דורית שמחלתו תישמר בסוד. "זה יפריע לבנות למצוא בני זוג", נימקה. בנותיו מיעטו להזמין חברים הביתה, ואת ההתפרצויות המוזרות של אביהן ייחסו למחלת הלב ולהתקפי האפילפסיה שמהם סבל. הסביבה קנתה את סיפור הכיסוי: פינקל היה אדם חריף ובעל חוש הומור נדיר. אי אפשר היה לדעת איפה נגמרת הבדיחה ומתחיל הטירוף.

דמותו המורכבת ריתקה את בתו הבכורה טליה, בת 29, וב-99', בעת שלמדה קולנוע בבית הספר "חשיפה", החליטה לתעדו בסרט. "סטריק הוא לא אח שלי", הוא נראה מספר בסרט, "הוא מתחזה, שנשלח לפה על ידי המשטר הישן של ברית המועצות. סטריק, אין לו כתם לידה שהיה לאח שלי. עכשיו הוא לא יודע שום דבר לא על אבא, לא על אמא. כל השאלות שאני שואל אותו הוא נרדם ואין לו מה לענות".

ב-2001 אושפז פינקל בגהה. למחרת מצאו אותו מפרפר במקלחת, תלוי על מגבת הרחצה שלו. בתו החליטה להמשיך במלאכת התיעוד, לחקור אם אמנם יש אמת מאחורי האובססיה של אביה. לצורך התחקיר שכרה חוקר פרטי שעקב אחרי הדוד ואף התלווה אליה לאוקראינה, שם ניסו השניים לקבל מידע מבית הסוהר שבו היה כלוא סטריק בין השנים 73'-75', לאחר שנאסר בעקבות קטטה. סרטה "כוסות רוח לאבא", שישודר מחר (שבת) בערוץ 8, היא אומרת, עזר לה לקבל ולאהוב את אביה מחדש.

עוד ילד במשפחה

הוא היה מצחיק את כולם, הוא היה מנהיג, מספרת דורית, "הוא היה המשענת שלי, אדם חזק". אלא שפתאום נתקף במצבי רוח, בהזיות, בהפרעות חשיבה, בשיפוט לקוי. יום אחד הוא יצא מהבית וחזר כעבור יומיים, מאוד מבולבל. "לא הבנתי איפה הוא היה", היא משחזרת. "שנה לפני כן היו לו התכסחויות בעבודה. הוא נכנס למלחמות, רצה לחשוף שחיתויות. אני ניסחתי לו את המכתבים. הוא היה כזה ציוני והם פיטרו אותו בנימוק של חוסר התאמה".

פעם אחת כשנראה מבולבל לגמרי לקחה אותו דורית לבית החולים. במיון שאלו אותו שאלות שנוגעות בהתמצאות במרחב והחליטו לאשפז אותו. בתיק הרפואי אובחן כסכיזופרן הסובל ממחלת רדיפה, פרנויה.

בהתחלה לא מעכלים את זה, מתארת דורית. "את אומרת, זה לא יכול להיות. חשבתי שאולי זה קשור להתקפים האפילפטיים. כמה שנים לפני כן עברנו תאונת דרכים קשה ובזמן מלחמת יום כיפור הרכב שלו עלה על מוקש והוא ניצל".

דורית הרגישה שהיא מאבדת אט-אט את בעלה. "לפתע הפכתי מבת זוג לאמא שלו. בכל פעם שהמחלה היתה מתפרצת הרגשתי שאני נולדת ומתה מחדש. כמו לתקוע סכין בלב, אבל תמיד נאחזים בתקווה".

את זוכרת את האשפוז הראשון שלו?

"טראומה. נכנסתי לבית החולים הפסיכיאטרי וזה היה מפחיד. מישהו צועק. בחור אחד הפיל את עצמו לידי. הייתי בשוק. נבהלתי. פתאום אני נוגעת באי-שפיות. אחרי האשפוז הראשון באתי לבקר אותו לעתים קרובות, רציתי לחבר אותו למציאות. קיבלתי החלטה להביא את הבנות".

טליה התקשתה לקבל את מחלתו של אביה. "אני לא זוכרת אותו כאבא, אלא כמו ילד במשפחה", היא מספרת. "חשבתי שהוא אגואיסט. בחרתי להיות צמחונית מיליטנטית. הוא כל הזמן שם בצלחת שלי בשר כדי לראות אם אגע באוכל. השיחות בינינו היו של הקנטה: על האוכל, על המראה שלי. הייתי קמה מהשולחן, מסתגרת בחדר. ראיתי בהתנהגות שלו אכזריות והתעללות".

טליה מספרת שמחלתו של אביה השפיעה גם על האופן שבו הסביבה התייחסה אליה: "אם הייתי עוברת בשכונה, ילדים היו זורקים עלי אבנים. פעם אחת אפילו הכלב שלנו נפצע. זו היתה תחושת מאוד חזקה של לבד. ההכרה בכך שאף אחד לא ממש יכול לעזור לך. המשפחה לא הבינה את המצוקה שלי".

ככל שהתפתחה המחלה נאלצה טליה לשים את הכעסים בצד ולהתמודד עם השגרה. אמה היתה שולחת את פינקל לקניות ביחד איתה, כדי שיחזור הביתה. שם נהג לשוחח עם העובדים והעובדות שיחות מביכות. לפעמים אכל מהמדפים. "אף פעם לא הצגתי אותו בפומבי", מתארת טליה, "לא הבאתי חברים הביתה. גם לא בחורים שיצאתי איתם. שמרתי את החיים שלי בסוד".

לעומתה אחיותיה הצעירות, התאומות גליה ויעל, בנות 26, קיימו קשר טוב עם אביהן. "אני בניגוד לטליה", מספרת גליה, "קיבלתי כנתון את העובדה שהוא חולה. רק פעם נפגעתי כשהוזמנתי לנאום במסיבת סיום כיתה ח', ושתי דקות לפני שעליתי על הבמה, הוא קם ועזב את האולם. אהבתי אותו ברמות עצומות. היה בינינו קשר מדהים. לא היו גבולות לאהבה. בכל הכסף שלי קניתי לו מתנות. אי אפשר היה לכעוס עליו. אני כל כך כעסתי על טלי שהיא לא ביקרה אותו בבית החולים. ראיתי אותו יושב בודד לגמרי. הוא אהב אותה, רצה לראות אותה. לדעתי היא תפסה אותו כאיש נורמלי ולכן לא סלחה לו".

אני טס לירח

כושר השיפוט של פינקל הלך ונחלש. "הוא היה מתחבר להומלסים ולאנשים זרוקים ומוזנחים", מספרת טליה. "היו יושבים שעות ומעשנים באופן כפייתי. היה לו חבר שנראה מגעיל: אצבעות צהובות מניקוטין וראש של עכברוש. הוא אסף בכפייתיות ניירת. הלך לבית משפט וגנב כל מיני תיקים. מהשכנים הוא גנב דואר. כששאלנו אותו למה, ענה 'אני יודע מה אני עושה'".

איפה עוד התבטאו הקשיים? גליה מספרת שכשהיתה מביאה חברים הביתה, הוא היה מתעניין, צוחק, "ופתאום שואל אותה שאלה 50 פעם. פעם אחת ישנתי אצל חבר שלי, הוא צילצל אליו הביתה בחמש בבוקר, ביקש אותי ואמר 'מה שלומך, התגעגעתי אלייך'. זה היה כל כך מרגש, אבל גם לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. כשראה אשה מכוערת ברחוב, הוא נתן לה את כספי הביטוח הלאומי שלו ואמר לה: '700 שקל לתספורת ואוכל'".

דורית מספרת שהיו לו תקופות של אופוריה. "הוא היה אומר לי 'תני לי טיל - אני טס לירח'. אבל רוב ההתמודדות היתה בשגרה הקשה, שנבעה משיפוט משובש. נאלצתי לנסות לעצור הוריקן בעל מוח קודח, למצוא בכל פעם מחדש דרכים לרסן את האנרגיה החולנית שלו, שעלולה היתה להיות הרסנית לו ולנו. וכשלא הצלחתי למנוע הסתבכויות, מצאתי את עצמי שוב ושוב מחלצת אותו מצרות". כך היה כשעבריינים התנכלו לו, כשנעצר באבו כביר, כשברח מבית החולים ולא יצר קשר, או כשנתבע תביעות כספיות.

איך הוא הצליח להערים על אנשים?

"היתה לו יכולת שכנוע גבוהה. הוא ערך למשל מגבית לטובת עסק של חבר. סיפר שאין לו מה לאכול. רוב האנשים האמינו לו ונתנו לו כסף. קיוויתי שילמדו לא להאמין לו". ב-91', ארבע שנים לאחר התפרצות המחלה, החליטה דורית להתגרש. "ראיתי שאני לא עומדת בעומס", היא מספרת. "הרגשתי שחייבים לעשות הפרדה. היה צריך להחליט את מי להציל: זה היה הוא או הבנות. הייתי חייבת לשחרר את שמואל. הרגשתי כאילו היו לי ארבעה ילדים ואחד מהם לקח לי את כל הכוחות".

עם זאת, עד מותו המשיך שמואל פינקל לבוא הביתה כמה פעמים ביום כדי לאכול ולבקר את בנותיו. פעם בכמה חודשים פרץ ההתקף ובעקבותיו אושפז לשבועות. גם בתקופה שהיה מאוזן כולם ידעו שהמחלה עלולה לפרוץ. "שמואל היה אדם אנליטי", מספרת דורית. "בתקופות השקטות הוא היה חריף ומתוחכם. התייעצתי איתו בכל נושא. אפילו פעם אחת נסענו לחופשה בחו"ל ביחד והיה נהדר. הוא לא נתן לי להרגיש שהוא חולה. בתקופות טובות הלך לחפש עבודה. אבל זה היה קרח דק. עוד צעד אחד והוא נשבר".

מלחמת אחים

אחרי הפרידה לקח סטריק את אחיו תחת חסותו. "הוא לא רצה להתאשפז. הייתי מבטיח לו שאבוא בכל יום לבקר אותו, אביא לו סיגריות, מצרכים. אבל הוא עבד על כולם עם הכדורים. לכן פעם בחודש קניתי תרופה והזרקתי לו. שמואל היה אומר 'אני לא רוצה זריקה, אתה רוצה - אז תשלם'".

אלא שהמגע עם אחיו הגביר אצל פינקל את הפרנויה. "הוא היה בטוח שאני סוכן שתול", מספר סטריק, "ודרש שנערוך בדיקת רקמות. אמרתי לו: 'נו, שמואל' והזכרתי לו אירועים מילדותנו המשותפת".

סטריק אומר שלא כעס על אחיו כי הבין שזה חלק מהמחלה. "זה כאב לי שאח שלי חולה. כאב שקשה לתאר, במיוחד שהוא חשב שאני רוצה להרוג אותו. אמרתי לעצמי שאולי יקרה נס וזה יחלוף. כשפגשתי אותו הייתי מנשק אותו. הוא דחה אותי בכוח. פיתח שנאה. זה נורא. פעם אחת אמר, 'מגיע לך דין רודף'".

בני משפחתו של סטריק התחילו לחשוש. אשתו אסיה מספרת איך פעם השאיר סטריק את הפאוץ' עם האקדח שלו בבית של פינקל. כשחזר גילה כי האקדח נגנב. במשך יומיים הכחיש פינקל, עד שהודה. "אמרתי לסטריק: 'הוא יהרוג אותך'. זה גרם למחלוקות רציניות בינינו. אמרתי: 'יש לך משפחה, ילדים'. סטריק אמר 'אח שלי לא אלים'. ואני הרגשתי שאני גורמת לנתק ביניהם".

החשד לא נעצר אצל האח. "הוא היה מספר שמרעילים לו את האוכל", מספרת טליה. "כשפרצו לבית הוא החליף את כל המנעולים וטען שבאו להשתיל סיבים אופטיים בבית. הוא התחיל ללמוד ארמית, כי הוא חשב שזו שפת הקוד של המרגלים שרודפים אותו. אחר כך הוא ממש המציא שפה סודית משל עצמו".

אם הוא היה משוכנע שאחיו מרגל כיצד המשיך להיות איתו בקשר?

"שמואל חשב שהוא ממלא תפקיד ביטחוני ומציל את העולם", אומרת דורית, "לכן הוא רצה לאסוף ראיות נגד אחיו ולדובב אותו".

ברגעי שפיות הוא היה מודע לעולם הדמיוני שיצר?

"עד מותו הוא האמין בסיפורים שלו ולא היה מודע לכך שיש לו דמיונות".

בסרט הוא נראה אומר: "אפילו אם אני סכיזופרן זה לא אומר שמה שאני אומר לא נכון".

איפה האמת

דווקא בתו טליה האמינה שיש ממש בטענותיו של אביה על אחיו. "הסיפורים שלו נראו לי הגיוניים. כילדה לא חשבתי שמרגל זה דבר רע. זה נראה סוג של עבודה. אבא לא אמר שאח שלו היה נפוליאון או שיש לו נחשים בבטן".

סירבת לקבל את העובדה שזה חלק מהמחלה?

"הייתי בן אדם פחדן עם דמיון מאוד מפותח. אמרתי לעצמי שאם לא אדע באופן חד משמעי מה האמת, זה לא יגע בי. עד סוף עשיית הסרט לא היתה לי תחושה שהוא סכיזופרן".

אמה דורית אומרת שנתקפה הלם מההחלטה של טליה לנסוע לרוסיה כדי לבדוק את אמיתות הסיפור של אביה. "היא שיחקה באש. מאוד התפלאתי שהיא האמינה לסיפור הריגול. היה לי ברור שהיא יודעת שהכל נבע מהמחלה. וגם ההחלטה להוציא את כל הסיפור החוצה קשה לי. אבל אני עושה את זה למענה, ומוכנה לשלם את המחיר".

כשטליה נשאלת אם לא היתה נתונה בקונפליקט, הרי אמא שלה ניסתה כל השנים להסתיר, ואילו היא חשפה את הסודות הכי גדולים של המשפחה, היא משיבה שהחשיפה נעשתה מתוך בחירה, "הסיפור של אבא השפיע עלי בהרבה הבטים וחשבתי שחייבים לעשות עם זה משהו. ברגע שגדלנו והפכנו לאחראים לעצמנו אמא שלי אמרה שההחלטה בידינו".

הסרט הוא סוג של פיצוי?

"הבנתי שפיספסתי את התקשורת איתו ושאני צריכה לפתוח את זה כדי להתקדם בחיים שלי. רציתי לעשות סרט על המחלה, על טשטוש הגבולות בין מציאות לדמיון. עברתי ממצב של ניכור מוחלט, חוסר יכולת לקרוא לו 'אבא', למצב שאני שמחה שהוא אבא שלי. עכשיו הקשר שלנו הוא חזק ואני אוהבת אותו".

אלא שלא כולם היו סובלניים כלפי מסעה של טליה. סטריק ניסה לעצור את הקרנת הסרט. במכתב ששלח עורך הדין שלו לערוץ 8 כתב כי "חופש הדיבור אינו אמור לכלול בתוכו פרסום ציבורי של רעיונות עוועים, חולניים של חולה נפש, וכזה למרבית הצער היה אחיו של מרשי".

סטריק מסביר את הפנייה שלו לאמצעים משפטיים: "ישבתי עם טליה שעות והיא תיחקרה אותי. אמרתי לה שאני לא רוצה להצטלם.בשם הביזנס היא מתחה את הקו עד הסוף. למה להעמיד אותי כחשוד כאילו אני הרגתי את אחי? אצל שמואל מחשבות השווא לא באו מזדון, אלא ממחלה - אצלה זה היה מכוון".

כשהיא נשאלת אם לא טפלה על דודה אשמות שווא בשם שאיפותיה הקולנועיות אומרת טליה פינקל כי לתחושתה מילאה אחר צוואה: "הרגשתי שאני עושה את מה שאבא היה רוצה לעשות. אם היה לו כסף הוא היה לוקח בלש שיוכיח את צדקתו".

גם ערוץ 8 לא קיבל את הבקשה למנוע את הקרנת הסרט, שבסופו של דבר דווקא מחזק את הטענה כי סיפור הריגול בדוי לחלוטין. "מאוד רציתי להאמין שהסיפור נכון", אומרת טליה. "הכי הייתי שמחה בעולם לגלות שהוא לא פרי הדמיון. במסע הבנתי שאין סיכוי שמישהו יאמת את הסיפור".

התאכזבת?

"חשתי ייאוש. היו לי ציפיות מופרכות".

טליה אומרת שאולי רק באוקראינה קלטה שהיה לה אבא סכיזופרן. "רציתי סוף מהסרטים: עם אבא צודק, גיבור, נורמלי".

הנה בן אדם בריא

ב-2001 החריף מצבו של פינקל והגבולות בין דמיון ומציאות היטשטשו אצלו עוד יותר. "צילצלתי אליו ואמרתי בוא נתאשפז", מספרת דורית. "הגעתי והוא לא היה בבית. שבוע רצנו אחריו. כשמצאנו אותו הוא היה מוזנח, לחוץ. בנסיעה לבית החולים ניסה לקפוץ מהאוטו. בקבלה בגהה שוב רצה לברוח. ישבתי עליו, התחננתי. הוא היה במצב פסיכוטי חריף. דפק את הראש שלו בזכוכית ונחתך. טיפלו בו וקשרו אותו".

אחרי תקופה ארוכה של נתק בא גם אחיו סטריק לבקר אותו: "נשארנו לבד בחדר. הוא אמר לי ברוסית: 'נמאס לי לסבול, אני רוצה להתאבד'. הוא גם אמר שיש לו בקשה אחרונה: 'תעשה בדיקת רקמות'. הרגשתי שזו בקשה מהלב ועניתי לו: 'אלך לעשות'. אז הוא אמר: 'עזוב. לא צריך'. הרגשתי שבתת-ההכרה שלו הוא יודע שאני האח האמיתי שלו. שזה בא מהלב. לאח שתול לא אומרים דבר כזה".

איך הרגשת?

"הרגשתי ששמואל בן אדם בריא, משוחרר מהדמיונות שלו, אבל שאין לו כוחות יותר להתמודד".

למחרת בשש בבוקר גילה אותו אחד מהחולים מפרפר במקלחת. כעבור כמה שעות נפטר. על קברו נכתב: "לוחם אמיץ בטחנות רוח. זכה מי שידע לקבלו". *



טליה עם אביה שמואל פינקל, 1980. אני לא זוכרת אותו כמו אבא אלא כמו ילד במשפחה


טליה פינקל: "רציתי לעשות סרט על המחלה, על טשטוש הגבולות בין מציאות לדמיון. עברתי ממצב של ניכור מוחלט, חוסר יכולת לקרוא לו 'אבא', למצב שאני שמחה שהוא אבא שלי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו