בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחיות הרחמים

מטפלת ערבייה, מנהלת נזירה ומורה חרדית הן רק חלק מצוות מעון סנט וינסנט לילדים עם פיגור שכלי עמוק. עשרות הילדים החוסים במבנה היפה בעין כרם נקשרים למתנדבים מחו"ל, שמספקים להם חיים בכבוד. אז למה במשרד הפנים מערימים עליהם קשיים?

תגובות

על גבעה במעלה שכונת עין כרם בירושלים חבויה ממלכה של חן, חסד ורחמים. היא מוקפת חומה, שקועה בסבל, שוקקת חיים, פינה של אנושיות צרופה בארץ מפלגת ומנכרת.

מעון סנט וינסנט. מכל חלון נשקף נוף; מטעי הזיתים, עצי אורן, בוסתן | צילום: עידו צימרמן

שמה סנט וינסנט, וחיים בה 59 ילדים וצעירים הלוקים בפיגור שכלי עמוק. רוב החוסים סובלים גם מנכויות פיזיות קשות. כשני-שלישים מהחוסים ערבים, מהם רבים ממוצא בדואי. המעון מנוהל על ידי נזירות, במימון ובפיקוח של משרד הרווחה.

ההצצה הנדירה למקום מעיקה ומתגמלת כאחד. ילדים גונחים, משמיעים קולות לא מובנים, צועקים, מריירים. ראשם שמוט, סביב רגליהם כרוכים ברזלים, גופם עטוי במחוכים. רק מעטים מהם מדברים. חלקם רתוקים למיטה.

ישנם כאלה שכל שאפשר לעשות עבורם הוא להפוך אותם במיטה כדי שלא יווצרו פצעי לחץ בגופם. כשהם מגיעים לסנט וינסנט, תוחלת חייהם לפי נתוני התיק הרפואי לא ארוכה. רובם חיים מעבר לצפי.

הם מטופלים בידי ארבע נזירות, עובדת סוציאלית, כ-20 מטפלות שכירות ואחות אחת שנמצאת במקום 24 שעות ביממה. אבל רוב הילדים זקוקים להשגחה מתמדת כדי שלא ייחנקו או יפלו, והתקן שמממנת המדינה - מטפל אחד לכל שמונה חוסים - לא קרוב אפילו לענות על הצרכים. בלי 25 מתנדבים מחו"ל, סנט וינסנט לא היה קיים. הם הרוח החיה במקום, הם חוט השדרה שלו. הצעיר בהם בן 18, המבוגר בן 75. המתנדבים מכניסים למקום רוח טובה ושמחה, שממריצה ומעודדת גם את הצוות.

בשעת פנאי ישבה השבוע חבורת מתנדבים מגרמניה ואוסטריה סביב שולחן ברזל בחצר המנזר. הם אכלו אנונה, קראו עיתונים, רקמו תוכניות לטיולים והחליפו חוויות על הילדים שבהם הם מטפלים.

למרות העבודה התובענית והשוחקת, רבים "נדבקים בווירוס של סנט וינסנט", כדבריה של מנהלת המעון, הנזירה קתרינה פוקס, וחוזרים למקום שנה אחר שנה. למריה טרזה דה פנטה, בת 62 מכפר קטן בהרי הדולומיטים, זוהי הפעם השביעית. היא הגיעה לישראל לראשונה בגיל 20 כצליינית, וכל השנים חלמה לשוב. ב-96' באה לשנה שלמה לסנט וינסנט, וכעבור שנה שבה, הפעם עם בת אחותה.

בכל פעם שהיא חוזרת לאיטליה היא מתקשה להירדם בלילות, חושבת על הילדים במעון בעין כרם - האם הם מכוסים, האם מישהו ליטף אותם. "ילד שהוא גם חירש וגם עיוור, ואתה מלטף לו את הרגל בעדינות והוא מחייך - זה מספיק לי כדי שארגיש מאושרת", היא אומרת.

"בכל פעם שאני חוזרת לכאן אני מרגישה שבאתי הביתה", אומרת דה פנטה, שעובדת כפקידת קבלה במלון. אבל כמעט בכל ביקור בארץ היא נתקלת בקשיים בקבלת אשרה ממשרד הפנים. לפי נהלים מ-2005, עליה לחכות שנה שלמה באיטליה לפני שמותר לה לשוב לישראל.

הקשר שמתפתח בין החוסים למתנדבים אמיץ במיוחד. הם, למעשה, האנשים הקרובים ביותר לילדים הפגועים. "אלה שמסוגלים להבין לפעמים כועסים מאוד כשהמתנדב עוזב", אומרת ג'נט תסעוואק, העובדת הסוציאלית של סנט וינסנט זה 15 שנה.

"ראיתי עובדים סוציאליים ומורים לחינוך מיוחד שבאו לפה ולא החזיקו מעמד", אומרת דינה לוטטי, רכזת המתנדבים ממשרד הרווחה. "המתנדבים, לעומת זאת, אחרי חודשיים מרגישים שאלה ילדים שלהם".

"לפני 12 שנה באתי לראיון עבודה. כשיצאתי אמרתי לעצמי שלא אחזור לעולם. למחרת הייתי פה בשמונה בבוקר", מספרת גלית אלמודאי, המנהלת האדמיניסטרטיווית של המעון ושרת החוץ של המנהלת קתרינה פוקס מול מוסדות השלטון שמחוץ לחומות.

ללמוד כן ולא

פוקס, נזירה עם ותק של 43 שנה, מנהלת את המעון זה עשר שנים. היא הנהיגה בו הרבה שינויים והכניסה פתיחות כלפי העולם שמעבר לחומות. עם זאת, הענווה טבועה בה עמוק, ובחן הטבעי שבו היא נוהגת באורחיה מהולה אי נוחות מחשיפה.

פוקס, אוסטרית במקור, סועדת את תושבי המזרח התיכון זה 36 שנה, מקיימת את צוואתו של סנט וינסנט דה פול מצרפת, שהקים את המסדר במאה ה-17 לטובת מוכי הגורל. אחיותיה למסדר, המונה 21 אלף נזירות הפועלות ב-94 מדינות, מטפלות בעניים, מצורעים, חולי איידס, זקנים. היא טיפלה ביתומים בלבנון, לאחר מכן בילדים מפגרים בחיפה, וזה עשור שהיא בעין כרם.

עד תחילת שנות ה-60 ניהל מסדר האחיות הרחמניות של סנט וינסנט דה פול מעון בשכונת ממילא בירושלים, עבור ילדים שנולדו עם פיגור עמוק וננטשו בבתי חולים או בפתח המנזר, ואז עברו למבנה שנבנה בסוף המאה ה-19, ושימש כמנזר למסדר אחר. המעבר ממרכז ירושלים לעין כרם שבפאתי העיר היה קשה - את המים העלו חמורים מהמעיין שבמרכז הכפר, חשמל לא היה.

היום אין להכיר את המקום. לפני שנתיים, בעזרת תרומה מהביטוח הלאומי, עבר המבנה שיפוץ שניצל את נתוניו המקוריים - תקרות גבוהות, קשתות - והפך אותו לפנינה ארכיטקטונית עם חדרים מוארים ומרווחים ומסדרונות רחבי ידיים.

מכל חלון נשקף נוף; מטעי הזיתים של המנזר, עצי אורן, בוסתן, גגות הבתים הערביים בכפר. חדרי המגורים של הילדים גדושים חיות צעצוע, מוביילים, קישוטים, בלונים, תמונות. הווילונות שמחים, המצעים צבעוניים, הקירות צבועים בצבעי פסטל. אין מיטה שלא מונחות בה כריות צבעוניות, בובה או ליצן. גם במיטת התינוקות של נור העיוורת והחירשת יש צעצועים. בפינת מיטתה של סלפיה, ילדה בת שבע עם עיניים ירוקות גדולות, מונחת מראה קטנה. המטפלת מסדרת את שערה בצמה ארוכה והופכת אותה על הבטן כדי שתתבונן במראה. היא תומכת בראשה, מלטפת את גבה, שואבת נוזלים שהצטברו בגופה, וכל העת סלפיה בוהה במראה. אין לדעת מה היא רואה, אבל היא רגועה.

דבוקת נשים בקצה המסדרון נקלטת בעין ובלב - מטפלת ערבייה בכיסוי ראש, נזירה בלבן ומורה חרדית מבית הספר של החינוך המיוחד הפועל במנזר. למרגלותיהן ילדה יפה בת 13 זוחלת על הרצפה, רגל אחת בגרב אדום, השנייה בצהוב, מבע אטום על פניה. ליד מיטתו של גבר בן 22 שרגליו שעירות, ראשו ענק וגופו צנום ומעוות, ניצבת ינינה ריכטר, מתנדבת בת 24 מגרמניה, שמלטפת את ידו ומנגבת את פיו. רוב הזמן הוא ישן.

"אני שונאת כשאנשים אומרים עליהם שהם לא נורמלים", אומרת פוקס, שאינה מרבה להשתמש במלים חריפות. "המטרה שלנו היא להעניק להם חיים נורמליים, ככל האפשר".

פעם מטרת המעון היתה לאפשר לילדים למות בכבוד. התפתחות הרפואה והטכנולוגיה האריכה את חייהם וכיום, אומרת פוקס, המטרה היא לאפשר להם איכות חיים ומימוש הפוטנציאל שהיא מאמינה שגלום בכל אחד מהם. "אנחנו לא מצפים מהם שילמדו בתיכון או באוניברסיטה, אבל צריך לכבד אותם".

במעון פועלות כיתות לימוד עבור הילדים שיש עמם רמה כלשהי של תקשורת. את שטאיה, בת 15, מנסים ללמד לומר כן ולא. "חשוב שהיא תדע. זה יקנה לה יכולת בחירה ויגביר את מידת העצמאות שלה", מסבירה המורה לחינוך מיוחד, אשה חרדית שאינה רואה שום סתירה בין המושג עצמאות לבין מוגבלותה הקשה של הנערה, שלפעמים מגיבה ללימוד בחיוך, לפעמים בבכי.

בכיתה אחרת עסוק עימאד, בן 13, בהורדת סרט מסדרת "מיסטר בין". המחשב מותאם לנכותו המוטורית. עימאד הוא הילד המפותח ביותר בסנט וינסנט, אחד משניים שרמת פיגורם מוגדרת בינונית-נמוכה. הוא דובר עברית, אנגלית וקצת גרמנית ואיטלקית שלמד מהמתנדבים לוקאס ומתיאס ואחרים. למרות פיגורו, הוא מפגין הבזקים של תבונה. הוא היה הראשון, למשל, שהבחין בהריונה של אלמודאי, שאת משרדה הוא פוקד מדי בוקר בדרכו על כיסא הגלגלים מחדרו אל הכיתה. מדי פעם הוא יוצא לביקור בבית אביו.

בושה למגזר

שניים מהחוסים הם ילדים נטושים. לכל השאר יש משפחות, אם כי לא כולן מתעניינות בהם. ישנם קרובי משפחה שמגיעים פעם או פעמיים בשנה, ואם לילד חרדי שמבקרת אותו רק אחת לכמה שנים. אחרים באים פעמיים או שלוש בשבוע. אב אחד בא שלוש או ארבע פעמים בשבוע, למרות שבתו מרותקת למיטה, מחוברת למכל חמצן. כמה משפחות באות שש פעמים בחודש, ומקבלות קצבה מיוחדת מהביטוח הלאומי משום שהן מוציאות את ילדיהן לטיול ברכב.

לגילם הכרונולוגי של הילדים אין משמעות. בתה של צ"פ היא בת 22, אבל נראית בת ארבע. הבת נולדה פגית והתפתחותה נפגעה. צ"פ, אשה חרדית, פנתה לרבנים כדי לבקש את אישורם לשכן את בתה במנזר, משום שבזמנו לא היו מוסדות אחרים לילדים במצב כה קשה. גם כיום מעטים הם המוסדות שיכולים ומוכנים לקלוט אנשים במצב של בתה, ולכן היא וחוסה נוסף בן 22 שוהים בסנט וינסנט למרות שכבר אינם מוגדרים ילדים.

גם לדתם ומוצאם של הילדים אין חשיבות. בעבר היו בסנט וינסנט יותר ילדים יהודים, אבל עם השנים קמו מוסדות כמו "עלה" (רשת מעונות לטיפול באוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים), וחלק מההורים העבירו לשם את ילדיהם.

יו"ר ועד ההורים, פנינה פנחס, התעקשה שבתה, בת 19, תישאר בסנט וינסנט, למרות שהופעל עליה לחץ להעביר אותה למוסד חדש של עלה שנפתח בנגב בשנה שעברה. לבסוף עברו לשם ילדים אחרים, ולבתה נותר מקום בעין כרם. "אנשים שומעים 'מנזר' וחושבים שיעבירו את ילדיהם ומשפחתם על דתם", היא אומרת. "דעות כאלה נובעות מבורות. זה לא מנזר. זה מקום שמנוהל על ידי כמה נזירות. קדושתו נובעת ממה שהן עושות, לא מהדת שלהן".

בתה של פנחס אמנם סיעודית לחלוטין, אבל מגיבה לקולה ולנוכחותה של אמה, ומחייכת אליה. "בביש המזל שלנו יש מזל, כי יש תקשורת מסוימת ולכן חשוב לי לבוא. אני באה מתי שאני רוצה, עם מי שאני רוצה, וכשאני לא שם אני גם רגועה לחלוטין ויכולה לנהל חיים רגילים. המקום הזה כולו אהבה. הילדים מטופלים, נקיים".

בתו בת העשר של ע"ז מאבו גוש, לעומת זאת, לא מזהה אותו וגם לא את אמה. "זה מבחן מהשמים לאמונה של הורים שמקבלים ילדה כזאת", הוא אומר. "יש כאלה שחושבים שזה כמו כתם לידה שאי אפשר להיפרד ממנו, יש כאלה שאומרים 'הלוואי שימות כמה שיותר מהר' ויש כאלה שפשוט לא רוצים לדעת כלום כי קשה להם מדי. אצלנו במגזר, המנטליות מאוד פוגעת. משפחות מסתירות שיש להן ילדים כאלה, כדי לא לפגוע בשידוך של האחים והאחיות". לדבריה של דינה לוטטי החרדית, גם במגזרה ישנן משפחות שהעבירו ילדים לסנט וינסנט כדי להסתיר אותם.

הבת של ע"ז היא מהבודדים במעון שהולכים בכוחות עצמם, אבל היא הולכת בלא מטרה וכל עוד גרה בבית הוריה נשקפה לה סכנה שתזיק לעצמה או שתלך לאיבוד. העובדה שיש להשגיח עליה בכל עת, בשילוב הרצון להעניק לארבעת אחיה ואחיותיה שגרת חיים רגילה, גרמו להוריה לקבל את ההחלטה הכאובה להעבירה לסנט וינסנט. הם באים לבקרה שלוש או ארבע פעמים בחודש. האחים לא ששים לבוא, אבל לפעמים מסכימים כמחווה להוריהם. "אני לא לוחץ עליהם. קשה להם לראות את הילדים האחרים פה", אומר ע"ז.

פוקס לא שופטת אף אחד. היא נותנת את כל כולה לילדים הפגועים. "זה לא תפקידנו להחליט מי יחיה ומי ימות", היא אומרת בעברית רהוטה, מחבקת ילדה צנומה בת שבע שנראית כמו תינוקת. "צריך לכבד כל חיים שאלוהים נתן. בשביל זה אנחנו פה, להגן על החיים שלהם". לשם כך היתה רוצה יותר מתנדבים ויותר מטפלים. פיזיותרפיסט בחצי משרה, למשל, אינו מספיק.

לפעמים מתמזל מזלה, ובקרב המתנדבים ישנו פיזיותרפיסט, אבל זה עניין מקרי. היא היתה רוצה גם בריכה טיפולית בנוסף לג'קוזי שהותקן במעון, ומתקנים נוספים התלויים בגיוס תרומות. "גם אם הילדים לא יכולים ללכת או לדבר או להיות יצרניים, ערך החיים שלהם זהה לשלי ושלך", היא מסכמת.*



מנהלת המעון, הנזירה קתרינה פוקס. סועדת את המזרח התיכון 36 שנה


חדרי הילדים גדושים בצעצועים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו