בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא כאן לבדר אתכם

אם שנת 2006 היתה שייכת לג'ירפות, שנת 2007 שייכת לבילויים. נכון שמדובר בלהקת שוליים תל-אביבית ששרה על חיילים אנסים ורוצחים, מרעילי קשישים ואמהות מתאבדות, אבל הבילויים היא בשום אופן לא להקה למבינים. הבילויים היא להקה לאאוטסיידרים

2תגובות

המראה שניבט מחלונות הוואן שהוביל לפני שלושה שבועות את להקת הבילויים להופעה באזור התעשייה של בנימינה לא נראה מבטיח במיוחד. למעט כמה הורים וילדיהם שרכבו על אופניים בין המפעלים והסדנאות היו הרחובות שוממים, וגם הרבה אחרי שששת חברי הלהקה (מינוס הקלידנית, בחופשת לידה) פרקו וחיברו את הציוד, עשו את הבאלאנס והספיקו לרדת על בקבוק ערק וכמה בירות, לא נראה היה שמישהו באזור יטריח עצמו כדי לראות אותם מופיעים במועדון ה"אינדיקה". לילות בנימינה.

הבילויים (מימין לשמאל: שיקו מנשה, יוני סילבר, נועם ענבר, אסף תלמודי (מאחור), ימי ויסלר ומאיה דוניץ). החריגות של הלהקה היא בעצם ניסיון לנער

פחות מ-20 שעות קודם לכן מילאו הבילויים מקיר לקיר את מועדון ה"בארבי" בתל אביב. הלהקה שאומצה הקיץ, עם יציאת אלבומה השני, על ידי המבקרים והוגדרה כהרכב הרוק החריף ביותר שפועל בישראל, נתנה הופעה שהשאירה את הקהל נפעם ומריע. בירידה מהבמה נראו חברי הלהקה מאושרים. כעבור יום הכל נראה אחרת. בסאונד-צ'ק הצטופפו ששת החברים על במה שלא מגיעה כדי חציה מהבמה ב"בארבי". לאחר מכן הם השתרעו על כריות בקומה העליונה של המועדון, עייפים ומרוקנים מליל אמש. "מי לעזאזל בא להופעות בחור הזה? מעניין אם יבוא בכלל בן אדם אחד", תהה הסולן והבאסיסט, נועם ענבר. "זה אזור שלא הופענו בו אף פעם. למה שמישהו בכלל יבוא לראות אותנו פה?"

כדי להתנתק מהחרדות ולשמור על עירנות חזרו כולם לוואן ויצאו לחפש בית קפה, שאותר לבסוף בסמוך למועדון. עם שובם, כעבור כשעה, כבר היה המועדון מלא במעריצים נלהבים. רבע שעה לאחר מכן האיר אור אדום גיהנומי את הלהקה, הבאס של ענבר הפיק צליל אפל והגיטרה של שותפו בכתיבת החומר והנהגת הלהקה, ימי ויסלר, עיטרה את הקצב הכבד בשריטות חשמליות קטלניות. "באב אל וואד 38 א'" התחיל להתנגן, והקהל של הבילויים הינהן בראשו כפי שאוהדי הלהקה עושים זאת בכל מקום, בהכרת תודה ובייאוש. נורא פה, אבל אחלה שירים.

עושים נעים

אי אפשר לומר על הבילויים שהם "הדבר הגדול הבא". הם אמנם ממלאים בקלות את ה"בארבי" ומתקבלים על תקן של גיבורים גם בפריפריה, אבל הם לא בדרך לקיסריה. "שכול וכישלון" זכה לשלל סופרלטיווים ואף נשא עמו מיני-להיט ברדיו, "שגר פגר" שמו, אבל נמכר עד היום במספרים קטנים ולא יהפוך את הלהקה למשינה הבאה. זה בסדר. המוסיקה שהבילויים מנגנים - שילוב של בלוז, קברט, מוסיקת כלייזמרים ומוסיקה צוענית - לא פונה למכנה משותף רחב, והפוליטיקה המתוחכמת של הטקסטים מצמצמת את הפנייה עוד יותר. הבילויים היא לא להקה למבינים, היא להקה לאאוטסיידרים.

הבילויים אינם נרתעים מלשיר על השואה, על זוג תאילנדים שמרעילים את הקשישים הישראלים שבהם הם מטפלים, על אם חד הורית אובדנית ועל שמאלן חסר אונים שאשתו ספק נאנסת ספק מתפתה לחיזוריו של מילואימניק ימני גס שפולש לביתם. בשירים שלהם אין אפילו מראית עין של עדנה ונחמה. ההגחכה הקיומית, הפחד והאכזבה מהחיים בישראל ובכלל, ניכרים בכל משפט. "הם לא דופקים חשבון, יש להם הרבה תעוזה והם לא מנסים לעדן את זה", אומר הבלשן ד"ר עידן לנדו מאוניברסיטת בן גוריון. "מה שהם עושים מאוד שונה ומרענן. תמיד כשאמנים התקרבו לאזורים האלו זה היה בנחמדות או בקריצה. אצל חוה אלברשטיין היו אולי שירי מחאה, אבל זה לא חלק אינטגרלי מהזהות שלה כאמנית. הבילויים מאוד מחויבים לעמדה מבחוץ - שובבה וביקורתית - ולא מנסים לייפות את המציאות בשום צורה. אין שיר שלהם שלא שם ללעג משהו".

לנדו אוהב במיוחד את "באב אל וואד 38 א'", שהבית הראשון בו הולך כך: "מצד ימין אפשר לראות את איסטנבול שמתרחקת/ מצד שמאל אתה יכול לראות את הכנף שמתנתקת/ יש הרבה דרכים לתאר ואין אחד שלא ניסה/ אבל כמו שדרדסבא אומר/ אם זה כחול ושקט זה כמו מוות בעריסה/ אני לא כאן לבדר אתכם, וזה לא ריקוד צ'רקסי קדום/ אני מזיזה את הידיים לכיוון של יציאות החירום/ ומי שמפחד להסתכל יכול לקבל שק לראש, בכל מיני צבעים/ ויש גם אוזניות עם שירים של פעם, שתמיד עושים נעים/ באב אל וואד/ באב אל וואד/ לא יתחילו בלעדינו/ באב אל וואד..." זה כבד ומצחיק בעת ובעונה אחת, ובהופעה זה גם סוחף, משום שהקהל הצעיר שעומד מול השישה - ויסלר הגיטריסט וכותב רוב המלים, ענבר המלחין הראשי, אסף תלמודי האקורדיוניסט, אייל תלמודי ויוני סילבר הסקסופוניסטים ושיקו סיני המתופף - יודע כל מלה.

משם המשיכו הבילויים אל "אני מקיא" ו"שאול מופז", שני השירים הלקוחים מתקליטם הראשון, "הבילויים", שיצא לפני ארבע שנים. המסר הלך והתחדד. הגיטרה הבלוזית של ויסלר ייללה, הלהקה נכנסה לגרוב עמוק ואטי וענבר זימר במתקתקות ארסית על רמטכ"ל שעובר במזחלת בין בתיהן של אמהות ומגיש להן את איבריהם הקטועים של הבנים הנופלים. מיד לאחר מכן, מאחורי מסך סקסופונים קופצני, נשלפה דמותו של חיליק פורצלינה, הישראלי החציוני שמתענג על מצעד צבאי ששיאו "טנדר עם בלונים שמוביל את הגופות", ואדיש לגורלם של ילדה דימונאית עם "שני ראשים ושש ידיים" ותינוק מרמאללה "שמת לפני שהוא נולד". הקהל רקד באקסטזה, הבילויים הגבירו את הקצב.

כמו שר שאינך סובל

ימי ויסלר ונועם ענבר, בני 29, הקימו את הלהקה כצמד שמאגד סביבו מוסיקאים משתנים למטרות הקלטה והופעה. הם הגיעו לתודעת הקהל רק ב-2003, עם הוצאת תקליט הבכורה, אבל למעשה פועלים זה כעשור בזירת המוסיקה המחתרתית של תל אביב.

הם נפגשו לפני 13 שנים בכיתה י', במגמה לקולנוע בתיכון עירוני ד' בתל אביב, והתחברו זה אל זה כשני החוצנים של השכבה. "שמעתי את נועם מדבר על דנטה והבנתי שיש פה עוד איזה פסאודו-אינטלקטואל קרוב שאני יכול לחבור אליו", נזכר ויסלר, בנו של הסופר ישראל ויסלר (פוצ'ו). "בעיקר רצינו לעשות סרטים, אבל בין לבין היינו מנגנים".

בעודם בתיכון, יחד עם כנר קלאסי "שידע לנגן בכל כלי שנתנו לו", הקימו השניים את הבילויים כהרכב אקוסטי שניגן מוסיקה קברטית, למלים שציירו עולם גרוטסקי מלא בסבל ושנאה עצמית. "דברים טיפשיים ובוסריים מאוד", אומר ויסלר. אחרי שוויסלר נפסל לגיוס עקב חוסר התאמה, וענבר שוחרר על אותו סעיף חודש לאחר שהתגייס, הם הופיעו במשך שנים לבד ועם מוסיקאים אחרים במקומות זעירים. לאחר זמן גילה אותם חיים שמש, אז בחברת התקליטים אן-אם-סי, והחתים אותם על חוזה, אולם שיריהם לא התקבלו להשמעה ברדיו ("השדרנים והעורכים אמרו שזה חרא"). לאחר שברי סחרוף הפיק את האלבום הראשון שלהם הגיעה ההכרה בפועלם, אבל רק הקיץ - עם אלבום בשרני ונוקב יותר ששואל את שמו מהרומן המפורסם של ברנר - הם התקבעו בתודעה כלהקת מחאה שיש להתייחס אליה ברצינות. הם, כמובן, סולדים מהמעמד.

"אני חושב שהעניין הזה של הבילויים כלהקה פוליטית הוא בעיקר נוח לעיתונאים או למבקרים כי זה נורא קל להיצמד לשירים האלה ולכתוב עליהם דברים", אומר ויסלר. "מבחינתנו עצם החשיבות זו הנכונות להתעסק בדברים האלו ולא לטאטא אותם מתחת לשטיח. במובן הזה יכול להיות שאנשים יותר מתחברים לכנות ולנכונות שלא להתחבב כערך. אני מרגיש שהרבה גופים בתרבות שלנו לא מתייחסים בכנות לקהל. אני חושב שהמטרה של המשונות והחריגות של הלהקה, שהרבה פעמים נראית כמו איזה ניסיון התחכמות נואש, היא בעצם ניסיון לנער - להגיע לרגשות אותנטיים".

לא שהבילויים מתכחשים לממד הפוליטי שלהם. הם לא בורחים מהתדמית. הם הופיעו בכנס לציון 40 שנה לכיבוש, ניגנו בעבר את "שאול מופז" בפני חיילים בגבול הצפון, ולאחרונה שוב ירקו בפני הממסד כשהופיעו בשידור חי בגלי צה"ל עם "תנשב הרוח", שמתאר פרשה ממלחמת העצמאות שבה חיילי צה"ל אנסו ורצחו נערה בדואית שנקרתה בדרכם: "נכון ילד נכון, שהחזקתי אותה מאחור/ זה היה לצורכי ביטחון/ שעברנו עליה בתור/ נכון ילד נכון שלקחנו אותה אל החול/ שנתנו לה את שתחפור/ בזמנו זה נראה פתרון/ תיאחז בזה, אנחנו/ ניסינו מאוד/ כיסינו את כל החורבות/ שינינו את שמות הרחובות/ ניסינו מאוד, היסינו שמועות/ כשבעצם ניסינו/ לשיר עם אבינו/ סובב לו סובב הפינג'ן/ תיאחז בזה..."

כשהם יצאו מהתחנה לאחר השידור כינה אותם הש"ג "בוגדים", אבל למעט התקפות פרועות בטוקבקים הם לא נתקלו עד כה בזעם אמיתי. "קיוויתי שאחרי התקליט הראשון ימלכדו לי את האוטו או יכתבו לי כתובות נאצה על החלון, אבל כלום", אומר ענבר. "אני משער שיש אנשים שממש נגעלים לדבר איתנו. בשבילם אנחנו בטח כמו לראות שר ממפלגה שאתה לא סובל מדבר". "זה לא 'מלכת האמבטיה' אבל מדי פעם יש קצת כעס, שזה גם משהו", אומר ויסלר.

אזרחות טובה

את המציאות התרבותית שבה שירים דו-משמעיים כמו "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" נחשבים לאמירה נוקבת, מתקשה ויסלר להבין. "אם אנחנו מדברים בעצם על מה שקורה פה - על הכיבוש ועל המלחמות ועל הדברים האלה - אני באמת חושב שזה הרבה יותר טבעי לכתוב על הדברים האלו מלא לכתוב עליהם. אם היינו חיים בשווייץ אני מניח שהיינו כותבים הרבה על גבינות וסקי וחשבונות בנק, אבל אנחנו חיים פה. כשאני מסתכל על אמנים סביבי אני חושב שיש לזה כמה הסברים. או שהם לא יודעים מה קורה, מה שלא נראה לי סביר; או שזה לא מפריע להם כאנשים, שזה גם נראה לי מוזר; או שהם חושבים שתפקיד האמן או הבדרן לא להתעסק בזה אלא לתת לאנשים נחמה. אולי זה גם הרצון לשרוד בשוק, אבל זו אופציה מאוד צינית. זה כאילו יש לך חבר טוב שאוהב אותך מאוד אבל מדבר איתך רק על מזג האוויר".

יש אפשרות נוספת, והיא ששירים פוליטיים טובים קשה מאוד לכתוב.

"אני לא חושב שאני טוב יותר ממישהו או מוסרי יותר ממישהו, אבל בבילויים אנחנו מנסים להתמודד עם איזושהי אמת, שלא מתוך נקודת מבט מצטדקת או יפת נפש. בעיני זו אזרחות טובה, משהו כמו להרים בקבוק קולה שמישהו זרק ולשים אותו בפח. הלהקה לא הוקמה להיות כזאת. המציאות היא כזאת. זה נראה לי לא טבעי לא לשיר על הנושאים האלה. צריך מאוד מאוד להתאמץ. להכחיש את המציאות.

"בהרבה שירים שעושים פה אתה יכול לראות מה שאתה רוצה", הוא ממשיך. "נראה לי שאצלנו יש יותר נכונות ללכלך את הידיים ולעשות דברים שימנעו מהשיר להיות מושמע ביום הזיכרון או להפוך לקלאסיקה ישראלית אבל ישאירו את המאזין יותר חי ועירני וחושב וביקורתי. המטרה היא לא שאנשים יזדהו עם הטקסטים, כי לפעמים הטקסטים אומרים דברים איומים שלא מייצגים את דעתנו, לדוגמה ב'שאול מופז' או ב'חיליק פורצלינה'. זה לא שהשיר אומר לך מה לחשוב או מה להרגיש אלא שהוא מכריח אותך להתעמת עם כל מיני חפצים ומראות שמקיפים אותך אבל אתה כל כך רגיל אליהם. אנחנו מנסים להימנע מסנטימנטליות".

מבחינה מוסיקלית הבילויים לא נרתעים מסנטימנטליות. הלחנים שלהם, שעליהם אחראי בעיקר ענבר, כמו השימוש בקלרינטים ובאקורדיון, נשענים על מסורת מוסיקלית ישראלית ותיקה. "סלדנו מההגמוניה שיש להשפעות אמריקאיות על המוסיקה הישראלית", אומר ענבר, "דלות היא בעיני תמיד תוצאה של היעדר שורשים, ולכן החיבור למסורות של מוסיקה רוסית וקברטית ולמוסיקה יהודית. המיאוס והגועל אפשריים רק מתוך פרספקטיווה כמעט פונדמנטליסטית של מציאת מקומות להישען עליהם בתרבות הישראלית, עד כדי הערצה. 'שכול וכישלון' זה הערצה לתרבות הישראלית".

ויסלר: "יש לנו רצון להתחבר לאיזה מין קנון ישראלי, יש אספקט של אהבת הארץ בתקליט, חיבוק של חוה אלברשטיין ויפה ירקוני ואריק איינשטיין ויהודית רביץ. זה חשוב לנו כי כמו שאתה מנסה למצוא משמעות לקיום הכללי, אתה מנסה למצוא משמעות לקיום שלך כישראלי. הניסיון הזה להתחבר לברנר או לחנוך לוין או לכוורת זה ניסיון ליצור המשכיות של מוסר ומסורת. ברגע שאין לך את הדת כמשהו שקושר אותך לכאן אתה צריך משהו להיאחז בו".

לא מפעל חייהם

קשה לדעת איזה מקום יתפסו הבילויים לאחר שיסיימו, בעוד כמה הופעות, את הסיבוב הנוכחי. אמנם יש להם קהל נאמן שנראה נהנה להיות שותף למועדון מצומצם של שותפי סוד, אבל הם נרתעים מלהקדיש את כל האנרגיות שלהם ולהתחייב ללהקה עד הסוף. ויסלר וענבר מדברים בביטחון על כך שמתישהו יוציאו תקליט נוסף, אבל עד שזה יקרה סביר להניח שהם ייעלמו לתקופה ארוכה מהנוף. "זו לא ממש להקה שבנויה לקיום סדיר כי אנחנו מתעייפים ומשתעממים", ויסלר אומר.

לא רק הנגנים שלהם עוסקים בפרויקטים אחרים (הקלידנית מאיה דוניץ עסוקה בימים אלו בעיקר בהנקת תינוקת בת חודשיים). ענבר עוסק גם בציור, באנימציה, בהלחנת מוסיקה לסרטים ובעבודה שוטפת כנגן וזמר בלהקת "אוי דיוויז'ן" שבה הוא שר ברוסית וביידיש. כדי להתפרנס הוא עובד מדי פעם כעוזר במאי בפרסומות ובמשך שנתיים גם לימד תיאוריה קולנועית באוניברסיטת תל אביב. ויסלר עדיין מלמד קולנוע באוניברסיטה ומתחיל בימים אלו לעבוד על הדוקטורט שלו. כמו כן הוא מסיים את העבודה על סדרת מערכונים טרגיים שביים וכתב עם שני חברים. הסדרה, שעדיין אין לה שם, תעלה לשידור בערוץ 10 בקרוב. וגם הוא מנגן בהרכב נוסף, "זוהר וגנר והמסריחים".

"אני מין תייר בעצם, מין מרגל שמתחזה למוסיקאי", אומר ויסלר. "אני יודע לנגן אבל אני לא ממש מוסיקאי. כשאני מרצה אני מדמיין את עצמי מנגן בגיטרה, וכשאני מנגן אני רוצה לעשות סרטים". ענבר: "המהות של הלהקה מבחינתי היא השותפות שלנו כזוג יצירתי. יש תקופות שבהן אתה יכול לעבוד באינטנסיוויות עם אדם אחר ויש תקופות שלא. עכשיו אנחנו קוצרים את הפירות של העבודה המאוד-קשה על התקליט הזה, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך בצורה רציפה. שנינו אנשים מאוד אינטנסיוויים".

"הבילויים זה תחביב", מסכים ויסלר. "לא במובן שאנחנו לא לוקחים את הלהקה ברצינות אלא בשני מובנים אחרים. קודם כל, אין ממש רווח כלכלי בלהקה. אי אפשר לחיות מזה אלא אם כן אתה עושה פשרות ומנסה לייצר להיטים והולך לכל טוק-שואו. הדבר השני זה שאם כל אחד היה נותן את ה-100% שלו בלהקה זה היה מתפוצץ, פשוט כי יש בה כל כך הרבה אנשים מוכשרים. אני משער שאם היינו מסתכלים על זה כעל מפעל חיינו זה לא היה מפרה אלא מסרס".

לא מספיק חמקמקים

הכיבוש, ההדחקה, הצדקנות, העצב שבקיום הישראלי - לחומרי היצירה של הבילויים אין תאריך תפוגה. אדרבה, דומה שהם רק הולכים ומשתבחים עם הזמן. "שכול וכישלון", שנכתב בשיא האינתיפאדה השנייה "מתוך תחושות של זעם" והוקלט בשנה שעברה בניו יורק בהפקתו של תמיר מוסקט, יכול היה מבחינתם להיכתב היום. "שום דבר לא השתנה מאז כתיבת התקליט. מדכא אותי שאנשים לא מסוגלים ליישם ברמה הפוליטית לקחים שהם יודעים ליישם ברמה האישית או המשפחתית", אומר ענבר.

ויסלר סבור שהסטגנציה הזאת גובה מחיר גם מהלהקה עצמה. "כל המחשבה של הבילויים, לפחות בתקליט הראשון, היתה של סוס טרויאני. ברגע שאתה בנישה של 'אני אחר', 'אני שמאלני', 'אני אלטרנטיווה', זה מגמד את האפקטיוויות", הוא מצביע על החולשה של התקליט האחרון. "אנשים כבר באים מוכנים, הם יודעים איך לקבל את זה. הסוס הטרויאני לא רק עוזר לך להיכנס, הוא גם מספק גורם הפתעה, ואני חושב שבתקליט האחרון בגדנו בטרויאניות הזאת. התקליט הזה יותר חשוף, פחות מסתתר. אם יש לי ביקורת כלפי הלהקה זה שאנחנו כבר לא מספיק חמקמקים".

אולי זה לא הזמן להיות חמקמק. לא עכשיו.

ויסלר: "אני חושב שהחילוניות הישראלית הפסיקה באיזשהו שלב להיות מרד אקטיווי של אנשים שרוצים לקחת אחריות על גורלם ופשוט הידרדרה למין נהנתנות ריקה. נורא עצוב על כל המדינה הזאת, כל הפרויקט הציוני שמושתת על כוונות טובות ועל כמה טעויות בדרך. זה יהיה עצוב אם מדינת ישראל תיגמר. נראה לי שבין הסיכוי שנגיע להסדר עם הבנה עם שכנינו ובין הסיכוי שמישהו ישיג את המזוודה עם הכפתור וילחץ עליו בצורה לא אחראית יש סיכוי גדול יותר למזוודה, ואז אני מניח שהאנשים שיכולים להרשות לעצמם יילכו מכאן ומי שיישארו זה המתנחלים ואנשים שהזיקה שלהם לארץ מושתתת קודם כל על דת ולא על תרבות. אני לא חושב שמישהו יישאר למות פה בגלל נורית גלרון". *



קהל בהופעה בבנימינה. למה שמישהו בכלל יבוא


אסף תלמודי (מימין), ימי ויסלר ונועם ענבר. הבילויים זה תחביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו