בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדם הורג את מה שהוא אוהב

הביצוע של "אותלו" בחאן הירושלמי הוא יצירת מופת בפני עצמה

תגובות

רק לעתים רחוקות מצליחה הצגת מחזותיו של שייקספיר להבקיע מבעד למחסומי היראה מפניהם. ברוב ההפקות השייקספיריות, בישראל ובעולם כולו, אתה חש, לפני הכל, בבהלה מפניו; בהדף הניסיון "להתמודד" עמו, וזאת עוד לפני הניסיונות העלובים יותר "לעדכן" אותו ו"להתאים" אותו לקהל העכשווי. היראה מפני המחזות הללו; גם זו הנחותה - זו היראה מפני ה"קלאסיות" המקודשת שלהם, וגם זו המפותחת מאוד - מפני עוצמתם התהומית, יוצרת סביבם מעין מחסום אטמוספרי שרבים מאוד אינם מצליחים כלל להבקיע, והם נופלים בו, מסתחררים מרוב כוונות ופירושים.

לא אמנה את כל סוגי מפח הנפש שעוררו רוב ההפקות השייקספיריות בארץ בדור האחרון, אומר רק שעושיהן לא התגברו על הפחד מפניהן. בלט מאוד, בזמן האחרון, "המלט" בתיאטרון הקאמרי, שבו רק השחקן הראשי, איתי טיראן, התגבר על הפחד האדיר שפיעם בו מפני המחזה, ואילו כל שאר פרטי ההפקה, הבימוי והמשחק, ביטאו מבוכה, ושלל "פתרונות" שהיו מפוצצים ככל שאובדן הדרך היה גדול יותר.

ל"אותלו" בחאן הירושלמי באתי מצויד היטב בשלל האירוניות שניסיון ישראלי ארוך יכול לייצר. יצאתי ממנו נרעש עד עמקי הנפש. ועוד הרבה לפני הסוף - מן המערכה השלישית למעשה, הלך וסגר עלי כאב שהיה מוחשי לגמרי, כמעט חנק, ומין סף-בכי שאין לו פתרון. ובעצם - כבר בפתיחה, מן הדיאלוג הנפתל בין יאגו ורודריגו, הורגש היטב שמה שקורה כאן הוא יוצא דופן בעליל: משהו פשוט וגלוי-לב; מעין יחס חזיתי וחשוף לחלוטין אל הטקסט, ומשחק, שהמלה "פשוט" היא ההולמת אותו, אלא שברור שפשטות היא הדבר הרחוק ביותר ממנו. יאגו (יוסי עיני) קיבל צורה מוחשית חיה ורוחשת, מקומית באמת. העברית שבפיו היתה דיבור חי עד קצה הקיום האנושי, ומשום כך קמה הדמות והחלה לצבור כוח שהוא לא פחות מאימתני.

מעטים נוגעים ברצינות במלה העברית הקולעת כל כך - "לגלם"; המלה הבונה את מעשה המשחק כהשלמת היחס בין רוח לגוף-חומר (=גולם) ומילויו של הגולם במה שיהפכו לאדם. הבריאה הנרמזת במעשה הזה מוחשת רק לעתים רחוקות בתיאטרון, וברוב המקרים נכונה המלה "לשחק", המרמזת על מודעות מתמדת לבדיון וליחס ה"כאילו" שבמעשה המשחק. יוסי עיני לבש את יאגו עד שהיה יאגו. ומשום כך יאגו הזה היה חד-פעמי ונשם את המקום הישראלי שבו הוא מתגלם בצורה שהאירה את שניהם - את המקום ואת התפקיד - באור חדש ומרתק.

אותלו גולם על ידי אריה צ'רנר. שחקן הנקי מכל מניירה של שחקן ואין צריך לומר - של כוכב. שחקן גלוי-לב, גדל-גוף, שכל יציבתו נודפת הבעה. וצ'רנר גילם את אותלו. בביצוע הזה ה"מורי" מכונה, בצדק מסוים, "ערבי" (בלי להפוך את הסיפור לאלגוריה ישראלית!) וכך - בלי איפור כהה הוטל על השחקן להפנים את התו החיצוני המוקיע אותו ולחיות את הנחיתות הנגזרת ממנו בכל נימי הווייתו. צ'רנר בנה את תנועת ההתפתחות במחזה בקו אחד ארוך הנמשך לאורך המחזה כולו - מעין קרשנדו אטי; היפתחות וגילוי עד חשיפה גמורה. הקו הזה הקנה לרגעי השבירה של אותלו במערכה הרביעית עוצמה של הרס ושברון-לב שמעטים בלבד הצליחו אי-פעם להביע על במה במקומותינו.

צ'רנר נמנע מהדגשת הפן הגרנדיוזי בדמותו של אותלו (הפן האחראי לניסוחים הפיוטיים, ואפילו המפוארים, שבפיו) אלא נתן לו פירוש מופנם ומפתיע: המלים הגדולות, במקום שהן עולות, כמו במונולוג הפרידה מחייו ומעברו (מערכה 3,3) נשמעות כמעין התחפשות רגעית של אדם עניו וביישן המרשה לעצמו רגע של שירה בתוך חייו הקשוחים. הוא נתן לאותלו איזו גבריות עצובה ותמימה כמעט, בצד קשיחותו ותחכומו החיילי-הלוחם, ובדרך הזאת נעשה מובן לחלוטין איך לענק הזה יש מטפחת רקומה-תותים שאובדנה מערער אותו. שוב, יש משהו ישראלי מאוד בתבנית האישיות החצויה הזאת, העשויה איפוק והסתר.

עבודת הבימוי חזקה ועדינה כאחד. מורגש מאוד כיצד התובנה הכוללת של הבמאי (מיכאל גורביץ') מותירה בכוונה חופש פעולה לעבודת השחקנים. המחזה נבנה בהדרגה כחידוד מתמיד של שני פערים: הפער האירוני בין אותלו ליאגו - שבו אותלו מבין פחות ופחות את עצם האפשרות של נכלים וקנוניות בממדים החולניים האלה ובו יאגו עצמו כמו עומד נפעם מול סחף כוחה של מזימתו, והפער בין שני אופני-משחק שונים מאוד: וירטואוזיות מרהיבה, מסחררת, ארלקינית - של יאגו, ואיפוק ההולך ונפרץ ומפנה מקומו לכאוס רגשי - של אותלו. וכשמוחש הזרם המפעם במחזה; הכוח הנצבר של חדירת דמות בדמות - עוצמתו היא לא פחות ממחרידה. הנורא ששייקספיר מעלה אל פני השטח גובר על כל המושגים האופפים אותו - "תרבות", "תיאטרון" או "שירה", והאמנות הופכת לחלון אל פני הזוועה שמעבר לה. החוויה שבונה "אותלו" הירושלמי הזה אינה נפוצה ואולי גם אינה מסורתית, ואיני בטוח שהיוונים יחשבו כי זהו הקתרזיס. משהו מבעית נחשף כאן, והוא אינו נסגר עם תום המחזה ועם קולות התשואות.

ישראליותו הגמורה של יאגו-עיני, העברית החיה כל כך שבפיו, מבט עיניו החצוף עד אין שיעור, עמידתו המתריסה וחיוניותו הפורצת - מקנים לו נוכחות כה נוראה ונאלחת עד שהיא לא יורדת ממך ואין דרך להימלט ממנה. החאן הפך את "אותלו" לתובנה שאין ממנה פתח מילוט.

לא כל השחקנים עמדו באתגר הזה באותה הצלחה. שמרית לוסטיג כדסדמונה לא תמיד הצליחה ללכד את מרכיבי הדמות החמקמקים ולמצוא בהם תו אמיתי של ייחוד - שיסביר איך נערה הגונה וקונווציונלית כמותה התעקשה על אהבה כזאת, ויחסי המלים והגוף במשחקה לא הגיעו לזיקת האמת הזאת שאין לטעות בה. דנה איבגי כאמיליה, לעומתה, צברה כוח לאורך המחזה וגילויה המלא בסופו היה אמין וחזק. התפאורה (סווטלנה ברגר) - שערי אבן פשוטים המשנים זוויות והקשרים - היתה משען יעיל וקשוח לקווים הגדולים, המונומנטליים, של העלילה בביצוע הזה. גם התלבושות (דליה פן), הקובעות את הסיפור בעל-זמן כלשהו, הותירו לעברית ולישראליות להיכנס בקלות לוונציה ההזויה של המחזה בלי להיכלא בהווה דווקא. השימוש בתרגומו של נסים אלוני, המדויק והפיוטי מאוד אך חופשי ממשקל הפנטמטר, הצטרף לאותה ראייה גלויית-עיניים, קיומית ומתחייבת, של הטרגדיה השייקספירית שהגיעה בביצוע הזה למדרגה של יצירת מופת בפני עצמה, המאירה גם היא את המחזה מחדש.

לא מיותר להעיר במקום הזה כי תיאטרון החאן, שהוא בוודאי המעשה התרבותי הרציני והמשמעותי ביותר הנעשה בירושלים ושייחודה של העבודה התיאטרונית הנעשית בו זכתה כבר להכרה רחבה כאחד התיאטרונים המרתקים והמובילים בישראל, התקיים בקושי רב ובלא גירעון בשנים האחרונות ממכירת הכרטיסים (הוא מלא!) ומתמיכת משרד התרבות והקרן לירושלים, אבל עיריית ירושלים צימצמה את תמיכתה בו, כלשאר מוסדות התרבות בעיר, עד לסכומים שאינם אלא לעג לרש ולמעשה הפקירה את קיומם. גם "תקנת ירושלים" הממשלתית (שבאה לתמוך בתרבות הירושלמית חרף עוניה של העירייה) קוצצה אנושות וכך עומד התיאטרון שוב על פי פחת. החאן אינו אלא סמל וחוד החנית למה שהוא בגדר תרבות חיה ותקפה בירושלים. בלעדיה תקרוס ירושלים בדממה אל תוך שממת העולם הישן ותיכרת מעל מדינת ישראל.



אותלו (אריה צ'רנר, מימין) ויאגו (יוסי עיני). חד-פעמי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו