בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהוד שלי הוא רק אהוד

אהוד אפרתי, חייל מילואים וחקלאי מבית יהושע, נהרג בקרב עם לוחמי חמאס בעזה, אבל דבר מותו נשכח: באותו היום הודיע ראש הממשלה שהוא חולה בסרטן הערמונית. "ההרגשה היא שבן הזוג שלי, אבי ילדי, הקריב את הכל, כולל משפחתו, כדי להגן על המדינה הזאת, ועכשיו כשהכל התרסק זה לא מעניין אף אחד", אומרת אלמנתו

תגובות

ביום שישי לפני שבועיים חגגה מירי אפרתי את יום הולדתה השלישי של בתה, שי, בגן הילדים. האירוע נחוג כמה ימים אחרי שקמה מהשבעה על בעלה, אביה של שי, אהוד אפרתי. באירוע נכחו הוריו של אהוד והוריה של אפרתי, אחיו של אהוד ואחיה. כולם ניסו לחגוג לילדה את החגיגה שעליה חלמה.

בגלל המילואים של אהוד דחו את מסיבת יום ההולדת בגן, מספרת אפרתי, "כי הרי לא נעשה יום הולדת בלי אבא". ובכל פעם ששי שאלה מתי תתקיים המסיבה אמרה לה מירי "אנחנו מחכים לאבא". עכשיו קמה מהשבעה. "אמרתי, איך אני עושה את הדבר הזה? איך אני עומדת בזה? והילדה כל הזמן תיכננה: 'את תשבי מצד ימין ואבא מהצד השני, ואחר כך צריך לרקוד ולאכול עוגה'. החלטתי בכל זאת לחגוג לה, ולא לוותר. עשיתי סוויץ' בראש, אמרתי לעצמי שאסור לי לבכות ביום ההולדת, שלא יהיה לה עצוב. הכנתי אותה מראש שמצד אחד אני אשב ומהצד השני תומר, אחיה. והתפללתי שהיא לא תשאל כלום על אהוד. הגננת לא נרדמה כמה לילות לפני, גם היא לא היתה מסוגלת. בחגיגה עצמה, קשה להאמין אבל שרתי עם הילדה ורקדתי איתה ועשיתי לה הכי כיף. והילדה שמחה. זה היה קשה, זה היה טעון. הילדה לא ראתה איך כל פעם בן משפחה אחר יוצא החוצה עם דמעות בעיניים. בדרך הביתה, לבד באוטו, התפרקתי. לגמרי. בכיתי כמו שלא בכיתי ימים. הכל יצא: עליו, עליה, עלי, החוסר שלו, הגעגוע, הכל. הגעתי הביתה ותומר כבר היה בבית ואני נשארתי באוטו, בוכה, לא מסוגלת לצאת. ותומר מגיע ודופק על החלון של הרכב ומנסה להצחיק אותי ואני חושבת 'רק שלא ייראה כמה שאני בוכה'".

הצטרפתי למועדון

ביום שני, 29 באוקטובר, נהרג רב סמל ראשון, אהוד אפרתי, ששירת בסיירת צנחנים במילואים, שפעלה בעזה במטרה לפגוע בחוליות המשגרות טילי קסאם. באחת לפנות בוקר באותו לילה, נתקל גדוד הצנחנים בחוליית חמאס, כמה מאות מטרים ממחסום סופה. החוליה פתחה בירי ואחד הקליעים פגע ברימון היד שנשא אפרתי וזה התפוצץ באפודו. אפרתי נפצע קשה ונפטר מפצעיו בשטח.

אפרתי, נצר למשפחת אהרונסון, הוא בנם של נירה ואבישי, חלק ממשפחה חקלאית המתגוררת על אדמות זכרון יעקב. הוא הותיר אחריו את מירי אשתו, בת 34, ושלושה ילדים: תומר בן ארבע וחצי, שי בת שלוש ורז בן חמישה חודשים. דבר מותו נשכח ביום שבו הודיע ראש הממשלה אהוד אולמרט על שלקה בסרטן הערמונית. "היו המון תגובות באינטרנט", מספרת אפרתי, "על זה שמותו של אהוד נשכח בגלל הפרוסטטה של אולמרט. ומישהו אחר כתב: 'יש אהוד אולמרט ויש אהוד ברק, ואהוד שמת הוא רק אהוד'".

הוא התגורר בבית קטן עם דשא גדול במושב בית יהושע. לשם עבר לאחר שנישא למירי, גם היא בת למשפחה חקלאית, המעבדת שטחים חקלאיים ומפעילה גן אירועים, בקרבת המושב. בחצר הבית מפוזרים צעצועי ילדים ועגלות עם בובות. בשעת הראיון קיבלה מירי טלפון מגיסתה שלקחה את תומר לרופא. "אבעבועות רוח", היא בישרה את הבשורה שאף אמא לא אוהבת לשמוע. היא עצמה עיניים. "את זה נעבור", אמרה, "מה זה כבר אבעבועות רוח?"

"היום אני מנסה לנשום", היא אומרת. "השבעה הסתיימה, ואת אמורה לקום בבוקר ולחזור לסוג של חיים נורמליים. ואין שום נורמליות בא-נורמליות הזאת. אני לא יודעת איך אני קמה בבוקר. מה עכשיו? ללכת לדואר? ללכת לבנק? ללכת לשים את הילדים בגן? כל דבר נראה כל כך לא הגיוני וכל כך קשה. כולם מסתכלים עלי כבר בעין אחרת. הצטרפתי למועדון האלמנות".

מירי ואהוד התגוררו בנחלת ההורים, מוקפים בבני משפחתה המתגוררים בסמיכות. הם הכירו לפני תשע שנים. היא עשתה אז תואר ראשון במנהל עסקים במכללת רופין, הוא למד שם למכינה. בערבים מילצרה בפאב על שפת הים, הוא הגיע למקום וחברה משותפת עשתה ביניהם היכרות. "מאז היינו יחד", היא אומרת.

לאחר שלוש שנים הם נישאו ונשאבו לשגרה של עבודה והורות. אהוד, אגרונום במקצועו, ניהל את המשק החקלאי של הוריו בזכרון יעקב. אהבתו הגדולה, מספרת מירי, היתה האדמה. את יומו היה מתחיל ב-4:30 לפנות בוקר. מירי, שגמרה תואר שני בניהול ושיווק, ניהלה את גן האירועים המשפחתי. חברותיה נהגו להקניט אותה, על איך שאהוד תמיד נראה מאוהב בה. היא פותחת אלבום תמונות: התמונות מהנסיעה לאילת עם הילדים, התמונות עם הסבים ביום הולדת, הטיולים המשפחתיים. כולם מחובקים, מחייכים. לפני שלושה שבועות הכל נגדע.

האמת, אני מוטרד

"באותו לילה היו לנו שתי שיחות", היא משחזרת. "המילואים האלה היו מאוד פעילים. היו להם הרבה מבצעים וכמה וכמה הצלחות. כל פעם לפני פעולה הוא היה מתקשר, היינו מדברים קצת והוא היה מבטיח לשלוח אס-אם-אס אחרי הפעולה. תמיד אמרתי לו: 'לא משנה באיזה שעה, אני ממילא קמה להניק, העיקר שאני אראה את ההודעה 'אני בסדר'". באותו לילה הוא התקשר לפנות ערב, בדיוק השכבתי את הילדים, הוא אמר שכיף לי שאני יכולה לחבק ולנשק אותם. הוא התגעגע וביקש שאמסור להם את אהבתו והבטיח לדבר איתי לפני שהוא יוצא לפעולה. בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון, יצאתי לגן האירועים ומהעבודה התקשרתי אליו. בשיחה הוא לא נשמע משהו. שאלתי: 'אהוד, מה קורה? איך אתה מרגיש?' ואז הוא אמר: 'האמת,

עם רז, שי ותומר. בשביל הילדים אני חזקה
אני מוטרד'. ברגע שהוא אמר שהוא מוטרד זה הפחיד אותי. גם ככה הייתי בפחדים כל המילואים האלה. אמרתי לו: 'אל תגיד לי ככה. זה מלחיץ אותי'. הוא מיד התעשת ואמר: 'אל תדאגי, מחר אני בבית. בכל מקרה אני אסמס לך כשנצא'. זה היה היום האחרון שלו במילואים ושמחתי שזה נגמר. אבל מאותו רגע, כל הערב הייתי מוטרדת". היא אמרה לאחים שלה, שהיו איתה בעבודה שהיא מפחדת. היה לה קר והיו לה צמרמורות בכל הגוף, ובעיקר מחשבות נוראות בראש. היא ניסתה להדחיק את המחשבות. "כשיצאתי הביתה בסביבות 11:30 בלילה, באוטו תפסו אותי פחדים שבחיים לא חוויתי. ראיתי בעיני רוחי איך קצין העיר מגיע אלי לדלת. פשוט דמיינתי את זה. הגעתי למצב שממש דיברתי אל עצמי, אמרתי לעצמי להפסיק עם השטויות והמחשבות השליליות: 'די. מחר הוא בבית'".

בבית לא נרדמה. היתה לה הרגשה רעה. "הרגשתי את זה בבטן. רז כל הזמן התעורר ואני כל פעם שניגשתי אליו בדקתי אם הגיע האס-אם-אס מאהוד. השעה היתה כבר 2:00 בלילה, 3:00 בלילה, וההודעה לא הגיעה. ואז היתה דפיקה בדלת. לרגע, לשנייה, קיוויתי שזאת הפתעה, שאהוד מאחורי הדלת ובגלל זה הוא לא שולח לי אס-אם-אס. שאלתי מי זה ואף אחד לא ענה. ושוב קיוויתי שזה הוא, שהוא מתבדח. ואז אמרו לי: 'מירי, תפתחי'. באותו רגע התרסקתי. ברחתי לחדר שלנו והתיישבתי על הרצפה וסירבתי לפתוח את הדלת. והם צעקו עלי מבחוץ שאני אפתח. ואז התחיל הגיהנום. פתחתי את הדלת, צרחתי והתחננתי שרק יגידו לי שהוא פצוע. באותו רגע לא ידעתי מה עם עצמי. רק שלא יגידו לי את המלה 'הרוג'. על הלילה הזה אני לא אתגבר כל החיים. זה חד: בן רגע החיים מתנפצים. הכל קרס. 'זה הרי לא יכול להיות', אמרתי, 'הרי רק לפני כמה שעות דיברנו'. התקשרתי לאחי, אמיר, שגר ליד. כל מה שיצא ממני זו זעקת שבר: 'אמיר'. הוא מיד רץ לפה עם אקדח שלוף. הוא בכלל לא חשב שמשהו קרה לאהוד. הוא חשב שפרצו לבית או שקרה משהו לילדים. מהר מאוד כל המשפחה היתה פה. הילדים התעוררו לתוך המולה והחלו לבכות. התיישבתי על המיטה של שי ובכיתי איתם. תומר שאל אותי: 'אמא, מה קרה? מה קרה?' אמרתי לו: 'אבא נפגע', והוא שאל: 'פגיעה קטנה או גדולה?' אמרתי שפגיעה גדולה מאוד, והוא מיד שאל: 'אז מתי הוא חוזר?' אני מוצאת את עצמי אומרת את המלים שאני לא מאמינה שאפשר להגיד, אני אומרת לבני: 'אבא לא חוזר'. זה הורג פעמיים".

אבא מלאך

לפני ההלוויה התעקשה מירי אפרתי לראות את גופת בעלה. "לא ידעתי אם נשאר מה לראות", היא מספרת. "פגע לו כדור בנצרה של הרימון והרימון התפוצץ עליו. ביקשתי מחבר שיברר לי אם אפשר לראות אותו. הוא אמר לי שהפנים שלמות. הלכתי להיפרד ממנו. ידעתי שאם אני לא אעשה את זה, כל החיים אני אצטער. דיברתי איתו, וחיבקתי, ונישקתי אותו. נפרדתי. הוא היה קר. הקור היה כל כך מוחשי. בהלוויה הלכתי אחרי הקומנדקר והחזקתי את הארון. צעדנו עד בית הכנסת בזכרון ומשם לבית העלמין, וכל הדרך שרתי לו את השיר שאיתו נכנסנו לחופה: 'את ואני' של שלמה ארצי. כך הוא נכנס לקבר. כיסיתי אותו וציירתי לב על החול כשכבר לא היה מה לראות".

באותו יום, בעצת פסיכולוגית, שוחחה אפרתי עם ילדיה, "לקחתי את הילדים לחדר שלהם וישבתי איתם ברוגע, בלי בכי, והסברתי להם, במלים שלהם, מה קרה. שאבא מת. והקטנה אמרה: 'אבל אמא, רק זקנים מתים'. ותומר שאל אותי אם עכשיו הוא מלאך ואני זרמתי איתו ואמרתי שכן, 'אבא מלאך'. ואז הוא שאל אם מלאכים יכולים לדבר בטלפון".

אפרתי מספרת כי בימים שחלפו, בזמן השבעה, באי הבית - אלפי אנשים שבאו לנחם - הרגישו כי מותו של אהוד נמחק מהתודעה. הביעו זעם על כך שהמוות הזה נבלע בסערה התקשורתית, עקב מחלת ראש הממשלה. עמודי החדשות היו עמוסי מידע על סרטן הערמונית. אף אחד לא דיבר יותר מדי על גבר צעיר שיצא למילואים ולא חזר. "הראש שלי באותם ימים לא היה בעיתונים או בחדשות", מספרת אפרתי, "אבל כל מי שבא לכאן, סיפר בכעס איך כל המדינה מתעסקת בפרוסטטה של אהוד אולמרט. את אהוד שלי שכחו. זה העליב אותי. ההרגשה היא שבן הזוג שלי, אבי ילדי, הקריב את הכל, כולל משפחתו, כדי להגן על המדינה הזאת, ועכשיו כשהכל התרסק - זה לא מעניין אף אחד. אהוד שלי הוא רק אהוד".

כשמבקשים ממנה שתספר עליו היא אומרת שהיה "איש פשוט. חקלאי. איש אדמה. את יודעת, יש אנשים שמתביישים שהם חקלאים, לאהוד זו היתה גאווה גדולה. הוא עבד עם אביו ואחיו באדמות בזכרון. יש להם מטעים של פירות נשירים והוא היה אחראי על הגידול במשק. הוא היה איש של משפחה. תמיד הייתי בטוחה שאף אחד לא אוהב אותי כמו שהוא. הייתי בטוחה ושלמה באהבה שלו. זה היה לי ברור כל יום, כל דקה. אנחנו לא אנשים חומרנים, לא עניין אותנו בית גדול, נהנינו מהפשטות שלנו. רצינו שישה ילדים, משפחה גדולה. הוא היה מאוהב בילדים. הוא היה מסוגל לבכות מהמחשבה עליהם. תומר דומה לו שתי טיפות מים, הוא היה המלך שלו, הבן הבכור. ושי היתה הנסיכה של אבא. הוא היה לוקח אותם איתו לעבודה ולמשחקיות, על הכתפיים. הוא היה פשוט אבא. עכשיו אני רואה את האחים שלי, שהילדים שלהם קוראים להם אבא, וזה הורג אותי. הילדים שלי לא יזכו לקרוא יותר אבא. והילד שלי שואל אותי שוב ושוב, 'אבא לא יחזור יותר?' ואני אומרת 'לא'".

המדינה נלחמת בך

בהלוויה של אהוד אפרתי חבריו שספדו לו כינו אותו 'שמורת טבע'. אפרתי ראה בשירות המילואים שליחות ויעוד. "במלחמה האחרונה לא לקחו אותו", נזכרת מירי ומחייכת קלות. "הוא השתגע מזה. הוא שייך לגזרת הדרום והמלחמה היתה בצפון. הוא התבאס שכל החברים שלו בפנים והוא לא. הוא היה מורעל. היה מדבר המון על הצבא. האחים שלי היו צוחקים עליו, היו אומרים לו: 'חלאס, אהוד, אתה כבר בן 34, יש לך שלושה ילדים, די עם המורעלות', והוא היה תמיד חוזר לנושא הזה. הוא חי את זה. זה בער בו. בשיחות סלון על המצב בשדרות הוא היה מתקומם על כך שטילים נופלים בשדרות והממשלה שותקת. אהוד, כחקלאי היה עובד מסביב לשעון, גם ימי שישי, שבתות וחגים, הוא לא הרשה לעצמו אפילו יום אחד של חופש בשבוע. אבל כשקראו לו למילואים? שהמשק יקרוס באותו חודש. הוא היה עוזב הכל והולך למילואים. את יודעת, הוא יכול היה לצאת מהמילואים האלו בכל דרך. יש תינוק בבית, יש משק גדול לטפל בו. הוא אפילו לא חשב על זה".

האם היא כועסת עליו? "מאוד. הרגשות מתערבבים. אני אוהבת אותו, מתגעגעת אליו, אני כואבת עליו, אבל גם כועסת: על זה שהוא עזב אותי והשאיר אותי לבד לגדל את הילדים שלנו. כן. אני כועסת שהוא היה מוכן לעזוב הכל, הוא ידע את הסכנות ובכל זאת הוא הלך בחוד. בחיים לא הייתי אומרת לו 'אל תלך'. בחינוך שלי, בבית שגדלתי כולם היו, כמו אהוד, קרביים. יש לי שני אחים יוצאי שייטת שעושים מילואים עד היום. אח נוסף בסיירת גבעתי. אף פעם לא שמענו בבית את המושג להשתמט ממילואים. אין דבר כזה. באיזשהו מקום זה קצת מנחם אותי שהוא מת כשהוא עשה משהו שהוא באמת האמין בו. זו אולי הנחמה היחידה".

רק השבוע, אחרי דחיות מרובות, קיבלה הממשלה את הצעת ההחלטה להעניק סל הטבות לחיילי מילואים. "המשפחה שלי, משפחת בלזדה ומשפחתו של אהוד, אפרתי, אלו משפחות שאוהבות את המדינה ותורמות לה ימי מילואים רבים. אביו של אהוד היה בצנחנים, אחיו לוחם בשייטת. לי יש שלושה אחים קרביים. כולם בפעילות מבצעית עד היום. לכולם יש גם עסקים עצמאיים. ואתה מרגיש שבעסקים האלו המדינה נלחמת בך כל יום. אם זה בחקלאות - אז זה אשרות לעובדים זרים, והגבלה במכסות של מים, בלי סוף קשיים; אם זה בגן אירועים שאני מנהלת - עושים לנו את המוות עם האישורים מאחר שאנחנו על שטח חקלאי. אנחנו נלחמים בשביל לעבוד. בשביל להתפרנס. והמדינה? היא נותנת לנו לא פעם להילחם בשיניים בשביל לשרוד. כל יום שבו אחד מבני המשפחה, אם זה אהוד או אח אחר, נמצא במילואים חסרונו מורגש. אני כבר לא יודעת כמה ימי מילואים המשפחה הזאת תורמת. עשרות בשנה. והמדינה נלחמת בך. אנחנו לא באנו לגנוב מהמדינה. אנחנו אנשים שעובדים כמו חמורים. אז למה כשאהוד במילואים 40 יום, והוא לא במשק, ולא עובד, אנחנו צריכים להילחם על קבלת ויזות נוספות לעובדים זרים?"

אפרתי אומרת שהיא עצמה מבינה את האנשים ששואלים למה לתרום, ובשביל מה לעשות מילואים. אלא ש"אצל אהוד השאלה הזאת לא עלתה. הוא האמין והיה משוכנע, שאנחנו מדינה שחיה על החרב ותפקידנו להגן על עצמנו. ואנחנו - היום אני לא יודעת אם זה טמטום או חוכמה - אף פעם לא שאלנו את השאלות האלו. לנו זה כבר מאוחר מדי. אהוד מת. אבל החברים שלו, האחים שלו ושלי, בשבילם - שהמדינה תפרגן להם, תסייע, תעזור, תחוקק חוקים, אחרת גם המעטים שעוד תורמים ירימו ידיים".

בשבוע שעבר, אחרי שגמרו את שירות המילואים, התראיינו חבריו של אהוד אפרתי מהסיירת ל"הארץ". הם סיפרו לעמוס הראל כי לפניהם ניצב אויב חזק ומצויד היטב, צבא אמיתי. "אני חושבת שהציבור שיושב פה לא ממש מודע למה שקורה שם. מהסיפורים שלו הבנתי שזו ממש מלחמה. האויבים שעומדים מולם הם חיילים לכל דבר, לא חפ"שים. אהוד אמר שעומד מולם צבא של ממש. במילואים האלה הוא היה ממש בהיי", מספרת אפרתי. "הוא סיפר שהוא עשה דברים שאפילו בסדיר הוא לא עשה. אמרתי לו: 'אהוד בחייך, אתה כבר לא נער'. והוא היה אומר 'זה מסוכן, אבל אנחנו מצליחים'. הם הרגו כמה וכמה מחבלים עם נשק. וכל מחבל כזה זה פוטנציאל להרוגים אצלנו".

בכאילו אפשר לצחוק

חלף כמעט חודש מאז היום שבו התבשרה אפרתי שבעלה נהרג, והיא לא מצליחה להרים את הראש ולהביט קדימה. מכל טנדר שעובר, היא נדרכת לרגע, אולי זה אהוד? גם לו היה טנדר. על שולחן המטבח נערמות ניירות וחשבונות העסק. היא חשבה שאולי ברגע של שקט, בין המבקרים הרבים, תשב ותתחיל לעבוד. אך מבטה נודד משורות המספרים, אל התמונה הממוסגרת של אהוד. תמונתו האחרונה שצולמה על ידי חבר ליחידה, רגעים לפני שיצא לאחת הפעולות. הוא נראה עייף, מדיו מאובקים, מבטו מהורהר. מירי מתבוננת בתמונה ואומרת שזה לא אהוד שהכירה, אהוד שתמיד חייך בתמונות.

את האנרגיה שנותרה בה היא משקיעה בשלושת ילדיה. "בשביל הילדים אני חזקה", היא אומרת. "זה מקים אותי בבוקר ובאמצע הלילה, ואני חייבת לחייך לידם ולצחוק איתם ולשחק איתם. אני לא רוצה שיגדלו בעצב. אחותי אמרה לי לפני כמה ימים, 'את חושבת שהם לא מרגישים שזה רק בכאילו?'"

אחות אחרת שלה מתה בגיל עשר בניתוח לב פתוח. מירי נולדה שנה אחרי מותה ונקראה על שמה. "גדלתי כל חיי עם הידיעה שאני קרויה על שם אחותי. ואם לי יקרה חלילה משהו - זה יהרוג את אמא שלי. אמא שלי לא התאוששה. גדלתי בבית מדהים, משפחה קשורה וחמה אבל גם בית עם המון עצב. תמיד הלכנו בין הטיפות ליד אמא שלי. כל שיר עצוב גרם לה לבכות, פחדנו להכאיב לה, להזכיר לה. לא הכרתי את אחותי, אבל העצב הזה של אמי ליווה אותי כל החיים. אני לא רוצה שגם ילדי יגדלו בבית שיש בו עצב". אין לה מושג איך עושים שהבית יהיה שמח. "עכשיו זה נראה לי בלתי אפשרי להרגיש אי-פעם שמחה. זה לא שאני לא רוצה - אני לא יכולה לראות שמחה בבית".

היא מספרת שהיא מקנאה באלמנות בלי ילדים. נכון, אמא שלה אומרת שמי שמשאיר אחריו נבטים אף פעם לא מת. "אבל אהוד כן מת. הוא שוכב בבור באדמה. הוא לא יזכה לראות את הנבטים שלו צומחים. הילדים זה באמת משהו שנותן את הכוח אבל גם משהו שהורג אותך. השאלות שלהם, הבכי, אין כוחות לזה. לפעמים אני חושבת, אילו רק יכולתי לקחת להם את הכאב. אני מקנאה באלמנות בלי ילדים. זה יותר קל כשזה רק את, ואת לא צריכה לכאוב גם את הילדים".

היא מספרת שיום אחד בדרך לגן תומר היה מהורהר. "שאלתי אותו: 'מה קורה?' הוא אמר שהוא רוצה שנקנה חללית: 'נטוס לשמים ונחזיר את אבא'. אמרתי לו שגם אני רוצה חללית כזאת, אבל זה לא משהו שיחזיר את אבא. אני חושבת שצריך להגיד להם את האמת. הם חכמים. הוא מצד אחד קולט מה קרה, אבל בהיגיון של ילד הוא מנסה להחזיר את אבא כל פעם מחדש. הוא בשמים? אז ניסע לשם ונחזיר אותו. אמרתי להם שאבא תמיד יהיה בלב שלנו. אז שי הציעה שנפתח את הלב ונוציא את אבא. כל כך פשוט. הם מנסים לפתור את זה בדרך שלהם. כל יום מחדש".

מאז שאהוד יצא למילואים תומר ישן איתה. "הלילה, מתוך שינה, הוא התחיל לייבב ולבכות: 'אבא, אבא'. הוא אף פעם לא קם לי כך בבכי. הערתי אותו ונישקתי וחיבקתי אותו. והוא בכה שהוא רוצה את אבא. שהוא מתגעגע. מה תגידי לו? הלב שלי מת".

אפרתי מספרת שכבר לפני שנה, כשתומר כיבה את נרות יום ההולדת או כשראה כוכב נופל, היתה המשאלה שלו, שהחיילים לא ימותו. "אני ואהוד השתגענו, מאיפה זה בא לו? הרי אף אחד לא דיבר איתו על חיילים, ובטח לא על מוות. אחרי המוות של אהוד הבקשה של הילד קיבלה משמעות מצמררת. אני חיה בתחושה שהילד הרגיש משהו עוד לפני האסון, וזה מה שהוא ביקש". היום המשאלה של תומר אפרתי השתנתה. כשהוא רואה כוכב נופל הוא מספר שהוא מבקש שיביא איתו את אבא שלו בחזרה. *



מירי אפרתי. בדרך לבית העלמין שרתי לו את שיר החתונה שלנו "את ואני" של שלמה ארצי, ואז כיסיתי אותו וציירתי לב על החול


אפרתי כפי שצולם במצלמת טלפון נייד של חברו לפלוגה, מודי ברמן, לפני יציאה לפעולה בשירות המילואים האחרון. זה לא אהוד שהכרתי, אהוד שתמיד חייך בתמונות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו