בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפטריוטיזם הוא מפלטו

תגובות

את האלוף אלעזר שטרן ראיתי לראשונה בחיי לפני שבע שנים ב-6:55 בבוקר ברחוב הגר"א שליד התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. הוא עמד שם מולי, בכניסה למערכת "במחנה", רגל אחת על המדרכה המטונפת, רגל שנייה על הדייהטסו הלבנה, ובעזרת מברשת גדולה משח ביסודיות את נעליו האדומות. הוא היה אז קצין חינוך ראשי של צה"ל, ואני הייתי עוזר-מגיהה בעיתון הצבאי.

יום קודם לכן בישרה לנו קצינת הניהול שמחר צריכים לבוא כבר בשעה 06:50, כי הקח"ר בא לביקור. כדאי להסביר את הסיטואציה: זה היה מפגש בין חיילים צעירים ובין תת-אלוף. בשביל חייל בדרגת טוראי, שזה עתה גמר טירונות ומפחד מהמ"כ שלו פחד מוות, קצין חינוך ראשי בדרגת תת-אלוף הוא משהו כמו אלוהים. אם לא למעלה מזה. ברצינות.

נכנס לו אפוא אלוהים לחדר הישיבות של מערכת "במחנה", מפקד העיתון הצדיע לו, בחדר הושלך הס (בצבא המטאפורה הזאת קורית במציאות), הוא התיישב והרשה גם לנו. ואז זה קרה. אלוהים פצה פיו והתחיל לדבר, על עצמו.

סיפור אחד הדהים אותי במיוחד. שטרן סיפר על ימיו כמפקד בה"ד 1. במשרדו התקבל מכתב נזעם מאשה שנסעה באוטובוס ממצפה רמון ביום שישי. על האוטובוס היו גם צוערים בדרכם לחופשת שבת בבית אחרי שבוע של קורס מפרך. במכתבה סיפרה האשה כי באחת התחנות עלתה לאוטובוס אשה זקנה עם סלים, והנה, לתדהמתה של שולחת המכתב, אף אחד מהחיילים לא התעורר משנתו וקם לפנות את מקומו לגברת הישישה.

"כששמעתי את זה", התרפק תא"ל שטרן, "חשבתי שחייבים לקום ולעשות מעשה". הוא סיפר איך כינס את כל חיילי הבסיס בחדר האוכל הגדול, איתר עד מהרה את החיילים בעזרת שיטות המקובלות בכל צבא מתוקן - "30 שניות ושלושת החיילים שלא קמו לזקנה באוטובוס קמים עכשיו, ומודים בזה" - וגזר את דינם: הם הודחו מקורס קצינים. הנימוק: מי שלא קם לזקנה באוטובוס, לא ראוי להוביל מחלקה אל שדה הקרב.

מאז שפגשתי את שטרן לראשונה צמח לו עוד פלאפל על הכתף והוא הפך, בהדרגה, למשיח הפטריוטיזם הישראלי. פעם בחודשיים הוא מפוצץ פרשה: פעם הוא טוען שרוב חללי צה"ל גדלו בפריפריה; פעם הוא דורש לחייב את חיילי צה"ל לאהוב את המולדת; ולאחרונה הוא נלחם, כמו שאיש לא נלחם לפניו, בחוסר המוטיווציה להתגייס לצה"ל.

כל מי ששומע את שטרן חש אי נוחות מעקצצת, כל אחד מבין שהכוונות של שטרן נעלות. השאלה היא הדרך. הרי בסוגיות המורכבות האלה, לא יועילו פקודות וסנקציות צבאיות. זה הרבה יותר עמוק. קחו למשל את אירועי בר רפאלי. רגע, עד היום היא היתה כל כך נפלאה בשבילכם? הקמפיינים המשחיתים, ההתבוללות עם ליאו, התרבות הריקנית, הכל היה נפלא. אבל לא להסכים למות במלחמה? עד כאן, בר. על זה לא נסלח לך. כי כאלה אנחנו: את כל הערכים היפים שלנו איבדנו, נשאר רק ערך מקודש אחד: למות בעד ארצנו. ואבוי לו למי שיחלל אותו. אז זהו, שאופס, גדל כאן פתאום דור שהערך הזה - גם הערך הזה - כבר לא מדבר אליו. אם אין סיבה אמיתית ומהותית לחיות פה אין גם סיבה למות פה.

קו ישיר מחבר בין הדחת הצוערים בסיפור ההוא ובין קמפיין המוטיווציה ששטרן חוגג כאן לאחרונה. שניהם באים מאותו בית מדרש: תמיד מלא בכוונות טובות, תמיד מוגזם וחסר פרופורציה. שטרן חושב שאחרי שהוא לימד את הקצינים מה זה לא לקום לזקנות, הוא יחרים זמרים משתמטים, או יפרסם בעיתון רשימה שחורה של בתי ספר שהבוגרים שלהם לא מספיק קרביים, וכולם יעמדו תוך 30 שניות ויצעקו "הקשב" ברחבת הבקו"ם.

אתה יודע מה, המפקד? אם באמת חסרים לך חיילים קרביים, יש לי כמה כאלה להציע לך, קצינים נהדרים חדורי מוטיווציה עם אש בעיניים - אבל אוי, הם אינם, הם הודחו. הם לא קמו לזקנה באוטובוס.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו