בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שם קוד: ציור קיר

בקיץ 1961 גיבש המוסד תוכנית להברחת מאות ילדים יהודים ממרוקו לישראל במסווה של חופשה בשווייץ. בראש התוכנית עמד יהודי-שווייצי אמיד ונהנתן, שהחליט באמצע החיים שחובתו לעזור לעמו. ישראל לא טרחה להודות לו

תגובות

בראשית 1961 נראה היה שחייו של דייוויד ליטמן מתנהלים על מי מנוחות. הוא היה אז בן 28, ממשפחה יהודית בריטית עשירה, בוגר בתי ספר אנגליקניים יוקרתיים. כשנה לפני כן התחתן עם ג'יזל, בת למשפחה יהודית שהיגרה ממצרים לבריטניה (מוכרת כיום כסופרת והיסטוריונית העוסקת בתולדות היהודים בארצות האיסלאם, ומכונה "בת יאור"). לשניים נולדה בת ראשונה, דיאנה, והם עברו להתגורר בשווייץ. שם תיכנן ליטמן להמשיך בעסקי הנדל"ן המשפחתיים, אבל זמנו היה בידו מכיוון שאביו כבר הוריש לו הון. הוא התפנה אפוא לקריאת ספרו עב הכרס של העיתונאי ויליאם שיירר, "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי".

הספר, הוא אומר, לא נתן לו מנוח: "שאלתי את עצמי שתי שאלות: מה היה צריך לעשות באותם ימים יהודי שחי בארצות נייטרליות כמו שווייץ ושוודיה, וגם מה אני יכול לעשות כעת למען העם היהודי". הוא החליט להתדפק על דלתותיהם של כל הארגונים היהודיים בז'נווה ולבקש שיטילו עליו משימות. כולם אמרו לו שאין להם מה להציע לו. ואז, כשכבר עמד להתייאש, הגיע לארגון בשם OSE (ראשי תיבות בצרפתית של "עבודה וביטחון ליתומים"), שעסק בהצלת ילדים יהודים בתקופת השואה ואחריה.

בעבור מנהל הארגון, פרופ' ז'אק בלוך, ליטמן היה מתנה משמים. רק יומיים קודם לכן פנה אליו שליח הסוכנות היהודית בשווייץ, נפתלי בר-גיורא, בבקשה שיסייע במציאת מתנדב לשליחות חשאית להוצאת ילדים יהודים ממרוקו. מאז 1956, לאחר שמרוקו זכתה בעצמאות מצרפת, אסרו השלטונות את יציאתם החופשית של היהודים מהמדינה. רבים מהם סבלו מהתנכלויות, ו"המוסד" אירגן יציאה חשאית. אבל בינואר 1961 קרה אסון: ספינת המעפילים "אגוז", שיצאה ממרוקו באישון ליל, טבעה, וכל 44 נוסעיה (כמחציתם ילדים) נספו.

נוצר צורך בנתיב חדש, וכך הגו אנשי "המוסד" את הרעיון הבא: שליח הארגון יתחזה לנציג של ארגון שווייצי הומניטרי ויפנה לשלטונות מרוקו ביוזמה להוציא מאות ילדים (לאו דווקא יהודים) לחופשה בשווייץ. הילדים היהודים שייאספו על ידי המתנדב שיוצב בקזבלנקה אכן יגיעו לשווייץ, אך לאחר שהות קצרה שם ימשיכו לישראל.

לשם כך היה דרוש כמובן איש שחזותו והביוגרפיה שלו יתאימו לזו של נציג ארגון הומניטרי שווייצי. ליטמן הגבוה, העשיר ומלא הביטחון העצמי נראה מתאים כמו כפפה ליד. כך נולד מבצע "מוראל" (מלה צרפתית שנבחרה באקראי ומשמעה ציור קיר), שבמסגרתו עלו לישראל 530 ילדים יהודים ממרוקו. ביום ראשון הקרוב ישדר ערוץ 1 של הטלוויזיה סרט תיעודי על הפרשה, בבימויו של הדוקומנטריסט הוותיק יהודה קווה.

גד שחר, שליח העלייה של "המוסד" במרוקו באותן שנים, מספר שכדי לשמור על חשאיות וגם כדי למנוע מליטמן למסור בטעות (או בחקירה) מידע מיותר, "במשך כל תקופת המבצע הוא עצמו בכלל לא ידע שהוא עובד למען 'המוסד'. הוא חשב שהוא עובד למען הסוכנות, ושהמוני הילדים וההורים שמתדפקים על דלת משרדו בקזבלנקה הגיעו אליו בעקבות המודעות שפירסם בעיתונות המרוקאית. למעשה, כמעט איש מהיהודים לא ראה את המודעות האלה. הן היו חשובות רק לכיסוי. ההורים והילדים הגיעו אליו בזכות עבודת החריש שעשינו, מבית לבית, בקרב בני הקהילה".

ההורים לא הסכימו

מעבר לקושי להערים על השלטון המרוקאי, עצם ההפרדה של ילדים צעירים מהוריהם לא היה כמובן דבר פשוט. כדי לפתות אותם הבטיחו שליחי "המוסד" שמי שישלחו את ילדיהם יוקפצו בתור של עליית המבוגרים. זה היה בהחלט זרז משמעותי, אבל עדיין ההכרעות לא היו פשוטות. יוסי שחר (אין קשר משפחתי לגד שחר), אחד הילדים שעלו ב"מבצע מוראל", מספר: "כמה מהחברים שלי נרשמו לעלייה, ואני גם מאוד רציתי, מה גם שכמה מבני המשפחה שלי כבר עלו קודם ואני הייתי ממונה על קשר המכתבים אתם. אבל ידעתי שההורים שלי לא יסכימו, כי הייתי הבכור ובסך הכל בן 11. אז התחלתי לארגן את הסידורים הראשונים בעצמי. בשלב מסוים כבר לא היה אפשר להסתיר מההורים, ושליחי העלייה הגיעו לשיחה אתם. זו היתה שיחה לא פשוטה, אבל בסופו של דבר אבא הסכים - להערכתי, לאחר שהבין שאם אני לא אצא, המשפחה אף פעם לא תצא, כי היה לו קשה לוותר על החנות שלו. ברגע שהוא הסכים, הוא אפילו לא נזקק להסכמה של אמא. במשפחה הפטריארכלית שלנו, מספיק שהוא החליט".

האם, רחל סבח, זוכרת סיפור שונה: "אני רציתי מאוד לעלות לישראל, כי רוב המשפחה מהצד שלי כבר גרו בארץ, ובעצם נשארתי די לבד. אבל בעלי התנגד, כי הוא היה סוחר והרוויח טוב, והוא חשש לעזוב את הכל. אני ידעתי שרק אם אחד הילדים שלנו יעלה, יש סיכוי שגם בעלי ישתכנע. ולכן הסכמתי שיוסי יעלה. בעצם, גם אחת הבנות היתה צריכה לצאת אתו (הוחלט לנסות לשלוח לפחות שני אחים מכל משפחה, כדי שהילדים לא יהיו לגמרי בודדים בישראל, י"ש). אבל הילדים נזקקו לאישור מנהלי בית הספר, והמנהלת שלה בדיוק לא היתה אז במרוקו. מאז שיוסי עלה, גם בעלי באמת התחיל לדבר על עלייה, וכעבור עשרה חודשים כבר היינו בישראל".

בעיה נוספת היתה מה לעשות בילדים מוסלמים שיירשמו לתוכנית. ליטמן מספר שיצר ההתמקחות של ההורים הוא שהושיע את המבצע: "כדי שהסיפור ייראה אמין, דרשנו מכל הורה השתתפות סמלית של 10 פרנקים לכל יום חופשה. זה היה מחיר מאוד נמוך, אבל ההורים המרוקאים רצו בכל זאת לנהל מו"מ על הסכום. התמקחנו והתמקחנו, ובכל פעם ירדתי קצת במחיר, אבל עד שהמו"מ הסתיים המבצע כבר נגמר".

עם זאת, העובדה שבשורה תחתונה כל היוצאים היו יהודים כמעט טירפדה אותו. כשהגיעה רשימת היוצאים לשולחנו של מפקד תחנת המשטרה בקזבלנקה, שהיה אמור לחתום עליה, הוא התפוצץ מזעם: "אתה יודע שאתה שותף למזימה ציונית", אמר לליטמן. "כל השמות פה הם יהודיים". ליטמן ביים סצינת הפתעה וזעם משל עצמו: "התנפלתי עליו, כיצד הוא מעז להאשים אותי בשירות אינטרסים ציוניים. במקביל, מיהרתי להיפגש עם אחד מראשי שירות הביטחון המרוקאי, שאתו קשרתי קשרים חברתיים קודם לכן, והתלוננתי בפניו על פקיד המשטרה שעושה בעיות ליוזמה ההומניטרית הנפלאה, ועוד מעז להאשים אותי בציונות".

ההצגה של ליטמן עשתה את שלה. הפקיד הבכיר הורה לפקודו לאשר את הרשימה, והמבצע יצא לדרך. שוטרים מרוקאים אפילו עזרו לילדים להעמיס את הציוד על האוטובוסים.

"קול ישראל" חושף

אך בכך לא תמו הסכנות. מלכתחילה היה ברור שאי אפשר להעביר את כל מאות הילדים שנרשמו למבצע בפעם אחת. המטוסים של אותם ימים היו קטנים מדי, וקבוצה אחת גדולה גם היתה עלולה לעורר חשד. 630 הילדים שנרשמו היו אמורים לטוס לצרפת בשש קבוצות נפרדות (כולן במהלך חופשת הקיץ, לפני שהקבוצה הראשונה אמורה לחזור למרוקו), ומשם לנסוע לשווייץ לשהות שם כמה שבועות, ואז לטוס יחד לישראל. הקבוצות הראשונות אכן החלו להתרכז בבית הארחה בשווייץ. אלא שאז, מספר גד שחר, החליט שליח "המוסד" שם ששהות כזאת היא בזבוז כסף למשלם המסים הישראלי, וכדאי להפנות את הילדים המגיעים לשדה התעופה במרסיי מיידית לטיסה לישראל.

כשהקבוצות הראשונות נחתו בארץ, השמועות החלו לרחוש וחוגים חרדיים עוררו סערה פוליטית וציבורית על ששוב נופלים ילדים דתיים מארצות האיסלאם בציפורני החינוך החילוני. לזוועתם של פעילי המבצע, הדברים אף שודרו ב"קול ישראל" בשעה שחלק מהילדים, כמו גם ליטמן ומשפחתו, טרם עזבו את מרוקו, מה שהיה עלול לסכן את כולם. שחר אומר שעד היום הוא לא מבין כיצד אישרה הצנזורה את שידור הידיעה ברדיו.

למרבה המזל הוויכוח בישראל לא הגיע לידיעת שלטונות מרוקו, אבל החשש אכן הוביל לקיצור המבצע ולביטולה של אחת משש הקבוצות, כך שבסופו של דבר יצאו במסגרת המבצע חמש קבוצות ובסך הכל 530 ילדים.

יוסי שחר אומר שלא התחרט מעולם על שעזב את משפחתו במסגרת המבצע: "היו לי כמובן רגעי צער, במיוחד שלא הייתי עד ללידת אחי הקטן במרוקו, אבל אף פעם לא חרטה. נשלחתי לפנימיה נהדרת של עליית הנוער, ב'שפיה' שליד זכרון. קיבלתי שם חינוך מעולה, וזה שינה את כל חיי לטובה". אמו מצטערת שקיבל חינוך חילוני ונהפך חילוני, אבל גם היא אינה מתחרטת: "בגלל שהוא עלה, בעלי הסכים שנעלה ואחרי 10 חודשים כבר כולנו היינו בארץ".

המבצע הסתיים ביולי 1961. כעבור חודשיים בלבד, בספטמבר, הגיעו שלטונות ישראל ומרוקו להסכם חשאי להעלאת כלל יהודי מרוקו באופן לגאלי (אם כי לא פורמלי), שבמסגרתו ישראל שילמה למרוקו 100 דולר על כל עולה. גד שחר מספר ש"בכל לילה היינו מקבלים לרשותנו את נמל קזבלנקה לעשות בו כרצוננו, בתנאי שבבוקר נחזיר הכל למקום". 100 אלף יהודים עלו כך ממרוקו בשנים 1962-1964. העיתונאי שמואל שגב, שפירסם בשנות ה-80 ספר על מבצע העלייה הזה שכונה "מבצע יכין", אומר שלא היה קשר ישיר בין המבצעים: "הקשר העיקרי זו העובדה ש'מבצע מוראל' היה בין הגורמים ששיכנעו את המלך חסן השני שארצו ממילא פרוצה בפני הישראלים, ומוטב לו להגיע אתם להסכם שישרת את ענייניו. הוא היה אז שליט חדש, עם לא מעט יריבים, והיה זקוק לעזרה. הישראלים סיפקו לו כסף, ומה שעוד יותר חשוב - עזרנו לו בארגון שירותי הביטחון שלו וגם סיפקנו מידע חשוב על יריביו מבית".

מי שנשכח מלב היה ליטמן, גיבור "מבצע מוראל". לא רק שלא ביקש ולא קיבל שכר בעבור עבודתו, למעט מימון שהייתו במרוקו, עד היום הוא מספר במרירות ש"אחרי המבצע, הציעו לי הזמנה לארץ וטיול. אמרתי להם: אל תבזבזו את כספכם. רק שלחו לי מכתב תודה. אפילו את זה לא עשו. שלושה חודשים אחרי המבצע התקיימה בז'נווה תערוכה של הסוכנות היהודית בנושא העלייה. אפילו הזמנה לא שלחו לי. לכן אמרתי לאשתי שאני לא רוצה לדרוך בישראל. רק ב-1964 היא שיכנעה אותי לבוא בכל זאת, ומשה קול (אז יו"ר מחלקת עליית הנוער של הסוכנות, י"ש) התעקש לכבד אותי".

אבל התיקון הפומבי והרשמי של העוול הגיע רק כעבור שנים רבות. ב-1986, במלאת 25 שנה למבצע, התקיים באשקלון כנס של הילדים שעלו במסגרתו. בני הזוג ליטמן (המתגוררים עד היום בשוייץ) הוזמנו, נפגשו עם הילדים שבגרו וליטמן זכה לתעודת הוקרה רשמית על פועלו.



הילדים בדרכם לישראל (למעלה: בתחנת הביניים בשווייץ). כדי לפתותם לשלוח את ילדיהם, הבטיחו שליחי "המוסד" להורים כי יקודמו בתור של עליית המבוגרים | תצלומים: מתוך הסרט "מבצע מוראל - קזבלנקה 1961"


למוסד היה דרוש אדם שחזותו והביוגרפיה שלו יתאימו לזו של נציג ארגון הומניטרי שווייצי. ליטמן (בתצלום), הגבר הגבוה, העשיר ומלא הביטחון העצמי, נראה מתאים כמו כפפה ליד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו