בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קריאת עזרה מדאקה

אינטלקטואלים ואנשי צבא לשעבר בבנגלדש רוצים שלטון חילוני-דמוקרטי, טוענים שפקיסטאן שולטת בהם בעורמה ומבקשים לבסס קשרים עם ישראל, הראשונה שהכירה במדינתם. שליח "הארץ" הסתנן בזהות בדויה למקום שרק לישראלים אסורה הכניסה אליו

תגובות

שוטרים ומפגינים מתעמתים בסמוך לבית הנשיא בדאקה יומיים לפני ההכרזה על משטר חירום בינואר / צילום: אי-פי

השעה היא אחת לפנות בוקר ביום שישי, 16 בנובמבר, ורוח קרה נושבת בעיר הטרופית בדרך כלל דאקה. אני כבר מוכן ללכת לישון, אבל בדאקה הלילה עוד צעיר. אולי זה החום, אולי זאת התנועה הבלתי אפשרית במשך היום, עם 600 אלף ריקשות המתחרות על הכבישים עם משאיות ומוניות, ואולי זה משום שהלילה הוא הזמן המושלם ללחישת מזימות ותפילות סופיות ולשיחות אינסופיות על פוליטיקה והיסטוריה. כך או כך, בדאקה, לפחות בקרב האליטות הכלכלית והאינטלקטואלית, לא מתחילים חיי החברה לפני עשר בלילה, ונמשכים עד השעות הקטנות של הלילה.

זאת הסיבה שאני מוצא עצמי הולך בעיניים טרוטות אל ביתו של שר הגנה לשעבר, שאופיקול ראאני, שהסכים להיפגש עם עיתונאי מערבי. נכנסתי לבנגלדש עם דרכון אמריקאי, כיוון שעל ישראלים, ורק על ישראלים, אסורה הכניסה למדינה המוסלמית ברובה. אבל זהותי כישראלי היא גם הסיבה לכך שנסעתי לכאן; לפני כמה שבועות, במדינה אסיאתית אחרת, יצר איתי קשר עיתונאי ידוע מבנגלדש (שחייב להישאר בעילום שם למען ביטחונו). הוא חשב שכישראלי, אבין את חששו הגובר מהשתלטות האיסלאם הקיצוני על ארצו. ואף יותר מכך - הוא מקווה שיצירת קשרים בין מדינתו לישראל תחזק את האומה החילונית והדמוקרטית ברפובליקה העממית של בנגלדש, במאבקה נגד האלטר-אגו שלה - האומה האיסלאמית של בנגלדש, המתהווה בצלמה של פקיסטאן.

מארחי המליצו לי לחשוף את זהותי רק לפני מעטים, וראאני הוא לא אחד מהם. בדרך אליו שיננתי את סיפור הכיסוי האמריקאי שלי. כשהגעתי אליו הבחנתי שכמו ברוב בתי האליטה של דאקה - ונכנסתי לרבים מהם בשמונה הימים שלי בבנגלדש - גם כאן עומד שומר במדים מאחורי שער ברזל כבד. שני אמצעי הזהירות האלה לא נובעים מחשש מפורצים אלא מהפיגועים הרבים, ההתנקשויות וההפיכות שפצעו וצילקו את הבנגלדשים בעשורים האחרונים.

כשהתחלנו לדבר נפסק לפתע החשמל והחדר החשיך. מבעד לחלונות שמענו שריקה גבוהה, חזקה ומפחידה. אבל לא נפגשנו כדי לדון במזג האוויר. תחומי המומחיות של ראאני נוגעים לסוג אחר של סערות - תסיסות פוליטיות, צבאיות ואזרחיות.

לפני עשרה חודשים, ב-11 בינואר, הכריז נשיא בנגלדש, בגיבוי הצבא, על משטר חירום במדינה והודיע על דחיית מועד הבחירות בשנה וחצי. תוך כמה חודשים מרגע ההכרזה נעצרו 14 אלף בני אדם ברחבי המדינה באשמת שחיתות, בהם שתי הפוליטיקאיות החזקות והאהודות במדינה ואויבות מושבעות: שייח חוסיינה - בתו של מייסד המדינה מוג'יב רחמן, העומדת בראש מפלגת השמאל החילונית של אביה, ליגת העם הבנגלית; וחלידה רחמן - אלמנתו של הדיקטטור הצבאי הגנרל זיה רחמן, העומדת בראש המפלגה השמרנית, המפלגה הלאומית הבנגלית.

לאט לאט הסביר לי ראאני את ההיגיון הבלתי נמנע של מה שהיתה למעשה הפיכה צבאית במעטה מכובד של הליך חוקי; כיצד הגיע הצבא למסקנה שחלידה רחמן ומפלגת השלטון שלה יצרו מצב שבו כמעט בלתי אפשרי להדיחה, וכיצד עשתה רחמן טעות גורלית בכך שהחליפה את הרמטכ"ל המכהן במועמד מטעמה, ובכך דילגה מעל שרשרת הפיקוד ושיבשה את רשת הנאמנויות והבריתות שאיפשרה לצבא לתפקד. לנשיא, שליט ייצוגי ללא סמכויות של ממש למעט בתקופות בחירות, ניתן אולטימטום: הכרז על מצב חירום או התפטר.

הולדת האומה

אף על פי שראאני היה שר הגנה אזרחי, הוא תומך במשטר צבאי. הוא סבור שהצבא הוא הגוף היחיד הדוגל בשוויון זכויות במדינה והמוסד הכי ממושמע. הוא אומר שהמדינה זקוקה למשמעת. אפילו עכשיו, הוא אומר, נמצאות רזרבות המזון של המדינה בסכנה מצד אנשי עסקים מושחתים שאוגרים דשן וכך מעלים את מחיריו. אם הדשן לא יהיה נגיש לחקלאים העניים בשבועיים הקרובים, לא יהיה די יבול בעוד שלושה חודשים, מה שיגרום לרעב במדינה שאוכלוסייתה מונה לפחות 150 מיליון בני אדם. אפילו עכשיו, הוא רומז, אפשר לראות באופק תזוזות נוספות במבנה הכוח במדינה. יתכן שיהיו חילופים בשלטון. בבנגלדש, היושבת על שפך נהר, חציה אדמה וחציה מים, הפוליטיקה היא כמו הנהר המשנה תדיר את כיוון זרימתו - הדברים לעולם אינם יציבים.

השעה היא 4:30 לפנות בוקר כשסוף סוף אני מעיר את הנהג שלי, שישן במכונית, ומתחיל לחזור אל המלון. אבל הדרכים חסומות. כוח עצום שבר את העצים וכעת גזעיהם שכובים לרוחב כבישי דאקה כמו כלי שחמט ענקיים מנותצים. בזמן שדיברנו על הפיכה צבאית, הפכה סופת ציקלון את העיר. בדרום המדינה נמלטו מיליון וחצי כפריים מגלי ים עצומים ששטפו את המקנה והבתים. אלפי בני אדם נהרגו, בכללם כ-3,000 דייגים שהיו במים במפרץ בנגל.

ב-1970 הכתה סופת ציקלון דומה בבנגלדש, שאז נקראה פקיסטאן המזרחית. כמיליון בנגלים נהרגו בסופה. הפעם הצילה מערכת התראה מוקדמת את חייהם של מאות אלפים. אבל ב-1970 לא הצליחה הממשלה, שישבה באיסלמאבאד שבמערב פקיסטאן, להזהיר את התושבים מהסופה או להעניק סיוע לנפגעים, וכישלון זה נמנה לא פעם כאחת מהסיבות לפרוץ מלחמת השחרור ב-1971.

למעשה, המאבק שהביא בסופו של דבר לפרוץ המלחמה, שלאחריה הפכה בנגלדש למדינה עצמאית, התחיל כמעט בו-זמנית עם חלוקת הודו, ב-1947. בעקבות החלוקה נוצרה גם פקיסטאן, שהורכבה אז משני חלקים נפרדים, שכ-1,500 קילומטרים של שטח הודי חוצצים ביניהם. פקיסטאן המזרחית, בעלת הרוב הבנגלי, היא שלימים הפכה לבנגלדש.

כמעט כל מנהיגי פקיסטאן, המדינה האיסלאמית המודרנית הראשונה, הגיעו ממחוז פונג'אב, שחולק בין הודו לפקיסטאן המערבית. הם האמינו שהאיסלאם שלהם טהור יותר מזה שהיה נהוג במזרח פקיסטאן, היא בנגל. האיסלאם הבנגלי היה מבוסס על סופיזם, צורה מיסטית של האיסלאם שהוחרמה על ידי המוסלמים הפונדמנטליסטים. בנוסף לכך היה למוסלמים הבנגלים הרבה מן המשותף עם ההינדים הבנגלים - שפה והיסטוריה תרבותית עשירה בת 3,000 שנה. עובדה זו רק הגבירה את החשדנות כלפיהם מצד המוסלמים ממערב פקיסטאן.

פקיסטאן המערבית ניצלה את טענתה לעליונות איסלאמית כתירוץ לאפליה כלכלית ולשונית. האורדו הוכרזה כשפה הרשמית היחידה של פקיסטאן, אף שיותר ממחצית מאוכלוסיית המדינה המאוחדת דיברה בנגלית. במקביל השתלטו מנהיגי פקיסטאן המערבית על תקציב המדינה, והפרישו רק מעט ממנו לצורכי המזרח. הצבא נשלט גם הוא בידי מוסלמים מפונג'אב, שהיו בעלי מסורת ארוכה של שירות בצבא הבריטי.

הקש האחרון הונח ב-1970, אז זכתה מפלגת ליגת העם הבנגלית ברוב המושבים בפרלמנט הפקיסטאני. לפי החוק אמור היה מוג'יב רחמן, מנהיגה הכריזמטי של המפלגה ושל תנועת העם הבנגלי בכללותה, להתמנות לראשות הממשלה. אך במקום זאת, מערב פקיסטאן התמהמהה ובינתיים הגבירה את נוכחותה הצבאית במזרח פקיסטאן, כשהיא שולחת לשם כוחות צבא דרך הים.

למרות שההינדואים היוו רק כ-15% מאוכלוסיית בנגל, השתמש הצבא הפקיסטאני במושגי הג'יהאד כדי לעורר מוטיווציה בקרב לוחמיו, להם נאמר כי הם נלחמים נגד הכופרים וכי משימתם היא לטהר את בנגל מהשפעות הינדואיות.

ב-25 במארס תקף הצבא הפקיסטאני את אוניברסיטת דאקה והרג כ-20 אלף סטודנטים ומרצים. עם תחמושת מועטה וקומץ קצינים בנגלים שערקו מהצבא הפקיסטאני אירגנו הבנגלים כוח התנגדות מרשים, אך בכל מקום שבו נמצאו חקלאים שתמכו בלוחמי החופש של בנגל - תמיכה שהתפשטה בקרב עניים ובאזורים חקלאיים - מיהר הצבא הפקיסטאני להפגיז, לשרוף ולירות ללא אבחנה. נשים נאנסו באופן שיטתי, וזרם של פליטים הינדואים ומוסלמים בנגלים, שהגיע ל-10 מיליון איש, ברח ממזרח פקיסטאן להודו.

כעבור תשעה חודשי מלחמה, בהשפעת גל הפליטים הבלתי פוסק, חצה הצבא ההודי את הגבול, הביס את הפקיסטאנים ושב לארצו. בנגלדש נולדה. אבל טראומת המלחמה ממשיכה לעצב את החברה הבנגלדשית עד היום.

החדירה הפקיסטאנית

העיתונאי הבנגלדשי שגרם לי לבוא לכאן סיפר לי סיפור כה מזעזע שבתחילה התקשיתי להאמין בו. לדבריו, ממשלת החירום הנוכחית מושפעת, אם לא נשלטת, על ידי ה-ISI, המודיעין הצבאי החשאי של פקיסטאן. לטענתו אפילו שלושת חברי ועדת הבחירות הם בעלי קשרים עם ה-ISI שמטרתו, כך הוא חושד, היא חיזוק האיסלאם הפונדמנטליסטי הפרו-פקיסטאני בבחירות הקרובות, והחלשת הבנגלדשים שמעדיפים מדינה דמוקרטית וחילונית.

האפשרות ששירותי המודיעין של פקיסטאן חדרו כל כך עמוק לחברה בבנגלדש נראתה לי מעוררת פלצות. והלא במדינה זו ביצעו הפקיסטאנים את אחד ממעשי הטבח המחרידים ביותר של המאה שעברה, עליהם לא התנצלו ואפילו לא הודו בהם. איך יתכן שאותם פקיסטאנים מנהלים כעת את האומה ששיחררה את עצמה מאחיזתם במחיר כבד כל כך?

ד"ר אחמד זיאודין, מרצה למשפטים ומנהל המכון לחקר רצח העם הבנגלי באוניברסיטת בריסל בבלגיה, מסביר שקבוצה ניכרת באליטה הבנגלית נשארה נאמנה לפקיסטאן במלחמת השחרור. הקבוצה הזאת כללה פקידים שעבדו בשירות ממשלת פקיסטאן וקבוצה רחבה יותר של בנגלים ש"האמינו בפקיסטאן, עבדו בשירותה ושנאו את הודו ואת ההינדואיזם. מה שסיבך את הדברים אף יותר היתה העובדה שבנגלים שתמכו בעצמאות ובנגלים שתמכו בפקיסטאן חיו, והם עדיין חיים, באותן משפחות".

כדוגמה הוא סיפר על משפחת אשתו: בשעה שחמיו נכלא על יד הפקיסטאנים במלחמת השחרור, היה אחיו של חמיו משתף פעולה. "במידה רבה, הסיבה לכך שמעולם לא נערכו משפטים לפושעי המלחמה היא שבנגלדש היא חברה של קשרי דם, שבה המשפחה נחשבת מאוד. אחרי מלחמת השחרור בנגלדש היתה במצב כל כך קשה שעדיפותו הראשונה של מוג'יב רחמן היתה שיקום. עשיית צדק לא עמדה בראש מעייניו. רבים מהביורוקרטים הוותיקים, למרות נאמנותם לפקיסטאן, פשוט השתלבו מחדש במערכת החדשה".

גם הצבא של המדינה החדשה הונהג על ידי קצינים שקיבלו את הכשרתם בפקיסטאן. כך אפילו זיה רחמן, שערק מהצבא הפקיסטאני והיה מפקד גזרה במלחמת השחרור, ושהיה לשליטה הצבאי של בנגלדש אחרי ההתנקשות במוג'יב ב-1975, "חשב כל חייו כמו קצין מודיעין פקיסטאני", אומר זיאודין.

זיה רחמן הוציא את סעיף ה"חילוניות" מהחוקה הבנגלדשית ואיפשר את שיקומה של "ג'מעת אל-איסלאם" - המקבילה הדרום-אסיאתית של האחים המוסלמים, שהוצאה אל מחוץ לפוליטיקה תחת שלטונו של מוג'יב בגלל שיתוף פעולה עם הכוחות הפקיסטאנים ב-1971. רחמן העביר את בנגלדש למחנה האמריקאי, שהיה אז פרו-איסלאמי והתנגד לברית המועצות ולהודו. הודו, שנגדה התמרמרו בנגלדשים רבים בשל שליטתה הכלכלית במדינה ותוכניות הסכרים שלה שהשפיעו על נהרותיה, החלה תופסת את מקומה של פקיסטאן בתודעה הציבורית כאויבת נוכחת-נפקדת, שעל הצבא להתכונן לקראת עימות איתה.

ב-1981 נהרג זיה רחמן בהתנקשות, והגנרל ארשאד, עוד קצין שהוכשר בצבא הפקיסטאני, תפס את השלטון. הוא המשיך לקדם את מטרות האיסלאם על ידי הוספת המלה "איסלאמית" להגדרה העצמית בחוקה הפקיסטאנית.

האמריקאים מעלימים עין

הרעיון שלפיו לפקיסטאן, באמצעות סוכנות המודיעין שלה, יש השפעה עמוקה על מהלך העניינים בבנגלדש, התקבל כעובדה על ידי רבים מהפוליטיקאים, העיתונאים, אנשי האקדמיה ואנשי הצבא שאיתם דיברתי. הסופר הבנגלדשי הידוע וראש המחלקה לשעבר למדעי המדינה באוניברסיטת דאקה, ב"ק ג'נהינגיר, אמר זאת ישירות: "אין ספק, הפקיסטאנים מושכים בחוטים".

קצין בכיר לשעבר בצבא הבנגלדשי, שסולק מתפקידו כשחלידה רחמן ומפלגתה השמרנית עלו לשלטון, טען באוזני שה-ISI "חילחל עמוק מאוד בבנגלדש. הנשיא, פרופ' יאזודין אחמד, שהכריז על מצב החירום ודחה את הבחירות, מופעל על ידי ה-ISI, וגם ועדת הבחירות שהוא מינה מורכבת מאנשים הקשורים ל-ISI". לדבריו, מטרותיה של סוכנות המודיעין הפקיסטאנית הן אסטרטגיות ופוליטיות. "הם רוצים להבריח נשק דרך בנגלדש למורדים בשבע האחיות" - שבע מדינות בצפון-מזרח הודו, שבהן נלחמים בדלנים נגד הודו, לעתים קרובות בסיוע פקיסטאני. "הם גם מעוניינים למחוק את זיכרון מלחמת השחרור ולמנוע את צמיחתה של בנגלדש כמדינה חזקה, חילונית ודמוקרטית", הוסיף.

באיגרת סודית ששלח לפנטגון מומחה ביטחון בנגלדשי אחר - מרצה באחת האוניברסיטאות המובילות בדאקה - נכתב: "סוכנות המודיעין הפקיסטאנית (ISI) פעילה מאוד במדינה למרות הרגשות האנטי-פקיסטאניים בקרב החלק המשכיל של החברה, עקב הזוועות שביצעו במלחמת העצמאות. ל-ISI היתה יד במינויו של יאזודין אחמד לנשיא המדינה".

אבל גם הפרופסור וגם הקצין הבכיר מביעים באוזני תסכול עמוק מעמדתה של ארה"ב כלפי בנגלדש. "הם רואים את בנגלדש דרך עיני הפקיסטאנים - כלומר, דרך עיני ה-ISI עצמו", אמר לי הפרופסור.

במלחמת השחרור ב-1971, התעלם הממשל האמריקאי, במסגרת מדיניות החוץ שהתווה אז הנרי קיסינג'ר, מהאיגרות ששיגר הקונסול שלו במזרח פקיסטאן, שבהן תיאר את הטבח שביצעו הפקיסטאנים באזרחים בנגלים כ"רצח עם". קיסינג'ר ראה בפקיסטאן בעלת ברית עם חשיבות מכרעת - משקל נגד להודו של אינדירה גנדי, שלא יישרה קו עם ארה"ב ונטתה כלפי ברית המועצות במשחק הגיאופוליטי. יותר מכך, במשך חודשי מלחמת השחרור הבנגלית, השתמש קיסינג'ר בפקיסטאן כערוץ תיווך עם סין הקומוניסטית - ערוץ שהוביל אותו לפריצת הדרך הדיפלומטית הגדולה ביותר שלו.

הפרופסור והקצין אומרים שהושגה התקדמות בשכנוע משרד ההגנה האמריקאי כי ה-ISI וקשריו לאיסלאם הקיצוני מסוכנים. אבל מחלקת המדינה האמריקאית, הם אומרים, עוד לא רואה את האור. "מחלקת המדינה מאמינה שהמפלגה הקיצונית העיקרית בבנגלדש, הג'מעת אל-איסלאם, תסייע למעשה בריסון הטרור האיסלאמי, על ידי כך שתספק מוצא חוקי לאיסלאם הפוליטי", אמרו לי.

אבל בפועל, מפלגת ג'מעת אל-איסלאם מכריזה בגלוי על רצונה להחיל את חוקי השריעה בבנגלדש. "אנחנו זקוקים לעזרתכם", אמר לי הקצין, "לעזרתה של השדולה הישראלית בוואשינגטון. אנחנו חייבים לשכנע את מחלקת המדינה האמריקאית שג'מעת אל-איסלאם היא הזרוע הפוליטית של תנועה, שהזרוע הצבאית שלה מקדמת טרור! האם הם כל כך מרוצים ממה שמתרחש בפקיסטאן שהם מעוניינים לפעול באותה דרך גם בבנגלדש?"

סימנים מבשרי רעות

מקדשו של שייח ג'לאל בסילהט, כשעה טיסה מצפון לדאקה, הוא המקום הקדוש ביותר לאיסלאם בבנגלדש. כל אחד מתקבל בברכה בחצר הרחבה של המקדש, שם מגישים מזון לעניים, ומשפחות שלמות חונות באוהלים במתחם.

שייח ג'לאל, סופי תימני שהגיע לבנגל עם 360 מאמינים לפני 600 שנה והחל את תהליך האיסלאמיזציה במקום, הוא הגיבור הדתי של המדינה. האיסלאם הסופי - מיסטי, אוניוורסלי וסובלני כלפי דתות אחרות - הוא הבסיס של המורשת האיסלאמית במדינה.

בבריכה גדולה בסמוך למסגד שוחים קרפיונים ושפמנונים ענקיים, עליהם נאמר שהם אויביו לשעבר של הקדוש הסופי, שהפכו לדגים וכעת זוכים להגנתו. גם בעיר העתיקה של דאקה יש עדויות לאיסלאם הסובלני במיוחד שהשתרש בבנגלדש. למרות שיותר מ-90% מהמוסלמים בבנגלדש הם סונים, מקדש שיעי מקושט ויפהפה הוא אחד ממוקדי המשיכה המרכזיים של הרובע, וסונים ושיעים מתפללים שם יחדיו. מוקד משיכה אחר בעיר העתיקה הוא רובע ההינדו, שם, בפתחי החנויות, ניצבים מקדשים קטנים לאלים ואלות ההינדו, ואמנים הינדואים מגלפים צמידי חתונה מסורתיים מקונכיות המיובאות מסרי לנקה, לצד חנויות של ממתקים הודיים.

הבנגלדשים המתנגדים לאיסלאם הקיצוני לא מתנגדים לדת: רובם מתפללים חמש פעמים ביום, צמים ברמדאן, ונמנעים משתיית אלכוהול. אבל האיסלאם שלהם, כפי שאחד מהם אמר, "הוא יותר דרך רוחנית מאשר מערכת של הוראות נוקשות כמו במדינות הערביות".

אבל האיסלאם הסובלני הזה נמצאת תחת התקפה בבנגלדש: לפני שנתיים הורעלו הדגים בבריכה שליד המקדש של שייח ג'לאל בידי קיצונים איסלאמיים; שגריר בריטניה, שביקר במקדש, כמעט נהרג ממטען שהטמינו קיצונים, ובשנים האחרונות, אזורים חקלאיים שלמים בבנגלדש עברו טליבאניזציה; קיצונים חמושים ביצעו בהם פיגועים בשם האיסלאם והעמידו למשפט את מתנגדיהם, כשהם מצליפים בהם ולפעמים אף מוציאים אותם להורג.

המפגן המרשים ביותר ליכולתם הטקטית של אנשי המיליציות אירע ב-17 באוגוסט 2005, אז הצליחו לפוצץ מטענים ב-63 מתוך 64 הרשויות המקומיות בבנגלדש בפרק זמן של שעה אחת.

מאז עצרה הממשלה והוציאה להורג כמה ממניחי המטענים ואת מנהיגי המיליציות הפעילים ביותר, אך לדברי הבנגלדשים המתונים שדיברתי איתם, מתחת לפני השטח כוחן של המיליציות רק גדל והולך. סימן מבשר רעות במיוחד, לתפיסתם, הוא כוחה העולה של המפלגה האיסלאמית ג'מעת אל-איסלאם, והעלייה במספר המוסדות האיסלאמיים במדינה - הכוללים בתי ספר, בנקים, בתי חולים ועסקים.

הדרישה לשפוט את הפושעים

טניה אמיר, עורכת דין בנגלדשית בשלהי שנות ה-30 לחייה, היא התגלמות הזוהר של דרום אסיה. יפהפיה להדהים, לבושה ללא רבב, מקסימה ורהוטה, המנחה תוכנית אירוח מאוחרת בנוסף לעבודתה המשפטית.

אמיר חוששת שהמערב לא מעריך נכונה את סכנת השתלטות האיסלאם על בנגלדש. "יש קשר ארגוני שהמערב פשוט לא רואה", הוא אומרת. "אם כעורכת דין מסחרית הייתי רוצה להוכיח ש'קוקה קולה בנגלדש' היא למעשה חלק מחברת 'קוקה קולה' הבינלאומית, מה הייתי עושה? הייתי שואלת: האם אלו אותם אנשים? האם זהו אותו המוצר? האם יש לו אותו שם מסחרי? ככה זה עם ג'מעת אל-איסלאם. טכנית, רשמית, יתכן שהיא לא קשורה לא לארגוני הטרור בבנגלדש ולא למפלגות איסלאמיות במדינות אחרות. אבל היא חלק מהרשת הזאת. האנשים, השם, האידיאולוגיה, הכל אותו הדבר".

ג'מעת אל-איסלאם חברה לקואליציה עם המפלגה הלאומית הבנגלדשית בבחירות האחרונות, אחרי שזכתה בערך ב-6% מהקולות - מספר שהופך אותה ללשון מאזניים במדינה שבה שתי המפלגות הגדולות כמעט שוות בכוחן.

כעת, כששתי המפלגות הגדולות נחלשו בשל מעצרן של העומדות בראשן ומנהיגים אחרים, ג'מעת אל-איסלאם עומדת להרוויח מתקופת מצב החירום. "הם גם מושחתים", אומר מוחמד כמאל אודין, יו"ר ארגון לא ממשלתי המסייע לעניים בדאקה, "אבל הם לא על הכוונת של ממשלת החירום. בחמש השנים האחרונות הכוחות האיסלאמיים התחזקו מאוד. ישנם בתי ספר איסלאמיים, בתי חולים, בנקים, ויותר מאלף ארגונים לא ממשלתיים שמקבלים מימון מהמזרח התיכון", הוא אומר. לדבריו, מה שעוד תורם אולי לכוחו הגדל של מה שאפשר לכנות איסלאם גלובלי, היא העובדה ששבעה מיליון בנגלדשים עובדים מחוץ לארצם, רובם במזרח התיכון, שם הם חשופים לאינדוקטרינציה איסלאמית.

אך ישנו כוח אחר הנהנה ממעמד חזק ומיוקרה רבה בבנגלדש, המתנגד לקיצונים האיסלאמיים, והוא גיבורי מלחמת השחרור. מתוך 11 מפקדי גזרה, שבעה עדיין בחיים ופעילים. בשבוע שהייתי בבנגלדש, נושא השיחה החם ביותר ומושאן של אינספור כתבות ומאמרי דעות, היה דרישתם של שבעת המפקדים מהממשלה להעמיד לדין את פושעי המלחמה ששיתפו פעולה עם הפקיסטאנים בטבח בנגלים ב-1971.

המספר המדויק של קורבנות הטבח, אגב, אינו ידוע. המספר הרשמי של הקורבנות לפי הממשלה הוא שלושה מיליון הרוגים. לפי רישומי "ג'נוסייד ווטש", ארגון לא ממשלתי היושב בארה"ב, מספר ההרוגים הוא מיליון וחצי, וישנם גם בנגלדשים תומכי פקיסטאן שטוענים כי המספר אינו עולה על 50 אלף.

הדרישה להעמיד לדין את פושעי המלחמה היא התקפה ישירה על ג'מעת אל-איסלאם, שמנהיגיה ופעיליה סיפקו לפקיסטאנים רשימות של אינטלקטואלים ואמנים שהתנגדו לשלטון הפקיסטאני, ושנלכדו ונרצחו זמן קצר לפני סיום המלחמה. הדרישה לקיים משפטי מלחמה מלווה לעתים קרובות בקריאה לאסור קיום מפלגות דתיות - במטרה למנוע מג'מעת אל-איסלאם להשתתף בפוליטיקה, כפי שהיה בשנותיה הראשונות של רפובליקת העם של בנגלדש.

ישראל במוקד תוכנית האירוח

בשביל כמה מהבנגלדשים, לכינון קשרים עם ישראל ועם העם היהודי יש חשיבות סמלית ומעשית במאבקם באיסלאם הקיצוני, והם מוכנים לומר זאת בפומבי למרות הסיכון הכרוך בכך - סלאח א-דין שווייב צ'ודהרי, עיתונאי ועורך בנגלי, נאסר ב-2006 בגלל ניסיון לבקר בישראל.

ב-18 בנובמבר, יומיים לאחר סופת הציקלון, הוזמנתי לאולפן ETV, תחנת טלוויזיה בנגלדשית, אל מאחורי הקלעים של תוכנית האירוח של טניה אמיר, שבה צופים מיליוני בנגלדשים בארץ ומחוץ לה. אחרי דיון במאמצי ההצלה של נפגעי הסופה השיחה שינתה כיוון ועברה למלחמת השחרור.

אחרי שהזכירה לצופים שארה"ב תמכה בפקיסטאן במלחמה, פנתה אמיר לפרופסור נזמול קלימולה, העומד בראש המחלקה למינהל ציבורי באוניברסיטת דאקה ויו"ר הארגון הלא ממשלתי המוביל לפיקוח על הבחירות, ושאלה אותו מי היא המדינה הראשונה שהכירה בבנגלדש.

"בעלת הברית הקרובה ביותר לארצות הברית במזרח התיכון, ישראל, היתה הראשונה שעשתה זאת", אמר קלימולה, "כיוון שראתה את רצח העם ואת הזוועות שביצע צבא הכיבוש הפקיסטאני באוכלוסייה הבנגלית חסרת האונים כזהים לשואה היהודית. ממשלת ישראל הציעה לנו עידוד וסיוע חומרי, במטרה לעזור לבנגלדש להשיג את מטרתה".

ישראל הכירה בבנגלדש פעמיים, אמר קלימולה, בהתחלה כשהממשלה עדיין היתה בגלות, ושוב ב-1972, לאחר סיום מלחמת השחרור. הודו, לעומת זאת, מנעה מבנגלדש להכיר בישראל בתמורה. אמיר ואורחיה טענו שהודו, כמו ירדן, מצרים וטורקיה, כבר מזמן הכירו בישראל, והגיע הזמן שגם בנגלדש תנהג כך.

אחד מאורחיה של אמיר, לבוש לבן וחבוש בתרבוש, היה מולנה זיה, מורה דת איסלאמי העומד בראש ארגון בן 600 חברים של מורים איסלאמיים המתנגדים לקיצוניים. "האיסלאם היא דת סובלנית", אמר זיה, "הליגה הערבית וארגון המדינות האיסלאמיות נכשלו בחיזוק תדמית האיסלאם. כדי לפתור בעיות, אין דרך אחרת מלבד דו-שיח. הנביא שלנו (עליו השלום) עשה שלום עם אויביו. גם אנחנו נהיה חייבים לשבת ולדבר עם שלטונות ישראל".

השיחה עברה לעמדת מדינות ערב כלפי בנגלדש. זיה אמר: "מלך סעודיה ביקר בהודו. הוא לא בא לבנגלדש". אמיר הוסיפה: "אחינו הערבים מתייחסים אלינו כמו ל'מיסכין' (קבצנים). אם יהיו לנו קשרים דיפלומטיים עם ישראל נקבל יותר כבוד מהערבים... ישראל, בעלת בריתה הקרובה ביותר של ארה"ב, התנגדה לאמריקה ועמדה לצדנו ב-1971 בשל החוויה המשותפת של שואה ורצח עם".

בסוף התוכנית הזכירה אמיר שגם על הטייוואנים והדרום אפריקאים נאסר בעבר להיכנס לבנגלדש, ושכעת רק הישראלים נותרו מחוץ לתחום: "קהילת העסקים שלנו להוטה לעשות עסקים עם ישראל. אנשי הדת האדוקים בבנגלדש להוטים לערוך מסעות צליינות לכיפת הסלע. דתנו היא דת של שלום וסובלנות... אבל בבנגלדש אנו נוהים אחר מדיניות חוץ אנטי-ישראלית כברירת מחדל. זוהי מורשת פקיסטאנית, זה אירוני. פקיסטאן שוקלת לשנות את מדיניותה כלפי ישראל. פקיסטאן הסכימה לקבל צוות הצלה מישראל. גם אנחנו צריכים לעשות אותו הדבר".*



מקדש שיעי בעיר העתיקה. סונים ושיעים מתפללים יחדיו


עבור חלק מהבנגלדשים, לכינון קשרים עם ישראל ועם העם היהודי יש חשיבות סמלית ומעשית במאבקם באיסלאם הקיצוני, והם מוכנים לומר זאת בפומבי למרות הסיכון הכרוך בכך - עיתונאי ועורך בנגלי ידוע נאסר ב?2006 בגין ניסיון לבקר בישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו