בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עין ימין צוחקת

ניצול שואה שעיצב במו ידיו את דמות הצבר, פעיל שמאל שהיה צייר קרבי, קריקטוריסט שרואה עצמו בראש וראשונה כצייר. שמוליק כ"ץ, המאייר של "חסמב"ה" ו"דירה להשכיר", בין השאר, יקבל השבוע פרס על מפעל חיים, ועדיין הוא לא נח לרגע. "כשאני עובד אני מרגיש צעיר ב-30 שנה", הוא מסביר

תגובות

הוא לא יכול לשבת בשקט בלי לקחת עיפרון לידיים. ואז, הוא אומר, עולים לו כל מיני דמיונות בראש. זה הראש של המאייר והקריקטוריסט שמוליק כ"ץ, צעיר חייכן בן 81. פניו אמנם חרושות קמטים והשיער אולי האפיר אבל הוא גבוה ורזה, ואם הוא לא עובד הוא מרגיש שהוא בגיהינום. לא מזמן השלים כ"ץ את מלאכת האיור לסיפור "מעשה בשלושה אגוזים" של לאה גולדברג. "הרגשתי צעיר ב-30 שנה", הוא מספר. "העבודה משפרת את מצב הרוח שלי ללא הכר". בשבוע הבא יקבל את פרס "עיפרון הזהב" למפעל חיים, במסגרת אירועי הפתיחה של המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס שייפתח בחולון. המוזיאון יכבד את כ"ץ גם בתערוכה של מבחר מעבודותיו.

כ"ץ גר עם אשתו נעמי בקיבוץ געתון מיום הקמתו באוקטובר 1948. תחילה גרו באוהל. אחר כך עברו למבנה קבוע וב-1978 נבנה הבית שהוא גר בו היום, ומתחתיו הסטודיו: זה חלל אדיר ויפהפה. חלומו של כל אמן. במרכזו שולחן עבודה גדול, ויש גם פינת ישיבה לאורחים ועל הקירות ציורים וקריקטורות פרי עטו. בין מאות הספרים בספרייה נמצאים כ-120 ספרים שכ"ץ אייר במשך השנים ובהם כ-60 ספרי ילדים, משועשעים ונאיוויים. למרבה ההפתעה על אחד הקירות תלוי אוסף של כלי מלחמה, חרבות, אקדח וגולגולת.

מה זה?

"במילואים הייתי צייר קרבי וחלק מהנשק שעל הקיר הוא ממלחמת סיני. בששת הימים חוילתי כשרטט לחדר המלחמה של פיקוד צפון ומכר ששימש כאיש מילואים והכיר אותי כקריקטוריסט, העביר אותי למערכת של העלון הקרבי של פיקוד צפון ושימשתי כצייר קרבי בצה"ל. בהמשך הושאלתי לכל מיני מקומות. ב-7 ביוני נכנסנו עם הראשונים לג'נין. היה שם קרב קשה ורוב החיילים נהרגו. אני ציירתי את האירוע. גם במלחמת יום הכיפורים לקחתי חלק למרות שהיה קשה לצייר והייתי אומלל מהמצב. אחרי המלחמה עבדתי כמה שבועות כדי להפיק אלבום זיכרון שהכיל אוסף של רשמי מלחמה שעשיתי ברמת הגולן. אפילו ב-1982 גויסתי, אבל כעבור שבוע שחררו אותי בגלל גילי המתקדם, ונדרשתי לחתום על טופס שירות בהתנדבות.

"האוסף התחיל במקרה. אשתי ואני ביקרנו באתיופיה והבאנו חרב וגרזן שתלינו על הקיר, את גולגולת הפרה מצאתי במשק ואת אקדח הקישוט קניתי כשהייתי בפרס. המפקד שלי בצבא היה אספן נשק ובכל פעם שבא לתאם איתי איזו משימה, הוא הביא עוד חרב ועוד כלי נשק, תליתי הכל בסטודיו. נכון, זה לא מתאים לאופי שלי, אבל גם להיות צייר קרבי לא התאים לי. קשה להיות קריקטוריסט של מלחמות וקרבות. פעם ציירתי טנק מצרי שרוף ולידו קשור חמור צמא. החיילים המצרים ברחו והחיילים הישראלים ירדו מכלי הרכב ודבר ראשון השקו את החמור. זאת סיטואציה אנושית, ואני חובב סיטואציות אנושיות".

כשהוא מדבר קולו נסדק, ושיחה ממושכת מותירה אותו כמעט בלי קול. לפני כמה שנים מיתרי הקול שלו נפגעו בעקבות ניתוח, ולכך חייבים להוסיף גם את פגם הראייה שהוא לוקה בו: "יש לי טרומבוזה בעין שמאל אז אני מסתכל על העולם בעין ימין", הוא אומר. "מאז שאני זוכר את עצמי הסתכלתי על הצד ההומוריסטי של החיים. זה הציל את חיי בתקופת השואה, כשעוד לא הספקתי להשלים בגרויות וכבר אולצתי לשאת טלאי צהוב".

הוא נולד בווינה ב-1926 להורים הונגרים שקראו לו שמואל אלכסנדר. אמו באה מבית מסורתי ואביה היה מו"ל של גלויות וסוחר של מוצרי נייר. אביו בא מבית דתי. הוא היה בעל קול טנור יפה ושר באופרה של וינה, אבל התפרנס כחזן. כשכ"ץ היה בן שנתיים נולדה אחותו. הילדות שלו היתה טובה, הוא מספר, כבר בגיל שמונה הוא שר אריות של ורדי ופוצ'יני, והפליא לנגן בפסנתר. סבו, שעסק בסחר בנייר נהג לשלוח לו חבילות עם עפרונות ונייר והוא צייר בלי הפסקה, ועורר את צחוקם של הסובבים אותו.

הוא מספר שכילד השפיע עליו ביקורו של זאב ז'בוטינסקי שנשא נאום ב"מועדון לוחמי החזית היהודים" של מלחמת העולם הראשונה: משמר כבוד של נערים במדי בית"ר החומים, במגפיים ובכובעי מצחייה, ובידיהם חרבות סיף, השפיע עליו. הוא הצטרף לסניף בית"ר המקומי וצייר שם דגלים בכחול-לבן. הוא למד עברית בבית הספר שבבית הכנסת ונתקל לראשונה באמנות ישראלית כשראה ציורים של נחום גוטמן.

דיוקן עצמי, 2007 במיוחד למוסף "הארץ". ניסיתי והצלחתי להיות חלק מכאן

את הכינוי "חזיר יהודי" שמע כ"ץ פה ושם בגימנסיה הריאלית אבל רק עם סיפוח אוסטריה בידי הנאצים חייו התהפכו. "אבי נעשה לבן כסיד, אמי פרצה בבכי מר, ואנחנו הילדים היינו מפוחדים, אבל שמחנו שלא הולכים לבית הספר", תיאר בספרו "גורלו של צייר".

החיילים הגרמנים היו נלהבים וידידותיים, נזכר כ"ץ במפגש הראשון שלו עם הנאצים שהציפו את הבירה הקיסרית. כעבור כמה ימים כשנפתחו בתי הספר, כ"ץ ככולם, עמד במשמר כבוד של כיתתו לקראת הביקור של הרמן גרינג בעיר. צלבי הקרס כבר נתלו בכיתה והילדים לבשו את מדי הנוער ההיטלראי. חמישה תלמידים יהודים ידעו שהם יידחקו לספסלים האחוריים. כ"ץ הפיג את השעמום ברישום דיוקנו של היטלר.

בסוף שנת הלימודים נשלחו כ"ץ בן ה-12 ואחותו הקטנה להונגריה לדודתם. הוריו באו בעקבותיהם. כ"ץ הלך שם לגימנסיה הקתולית, למרות שלא ידע הונגרית. הוא המשיך בשיעורי פסנתר וניגן באקורדיון, והרבה לצייר. זמן-מה עבד אצל שכן שהיה צלם צבאי במלחמת העולם הראשונה, ועשה איתו מונטאז'ים ששילבו צילומים ואיורים מפרי עטו. הוא שימש גם כנער מקהלה ולא החמיץ פעולות בתנועת הצופים ההונגרית. אחר כך אימץ את האידיאולוגיה הציונית אבל לא הצליח להגשים את החזון. גבולות הונגריה כבר נסגרו.

במארס 1944 פלשו הנאצים להונגריה והחלו בגירוש היהודים. כ"ץ למד בתיכון שנתפס על ידי הגרמנים. בסוף אפריל החלו בחינות הבגרות אולם בשל ההפצצות הכיתה הועברה לכפר סמוך. כל יהודי העיירה מישקולץ, ובהם סבו וסבתו, רוכזו בגטו ואילו הצעירים גויסו לשירות העבודה שבפיקוח הצבא ההונגרי. הוטלו עליהם משימות של בינוי ותשתית. בגלל שכ"ץ היטיב לנגן באקורדיון הוא שוחרר מהעבודות הללו לטובת שיעורי מוסיקה, ואפילו זכה בארוחות חמות.

ביוני 1944, עם היוודע תוצאות הפלישה לנורמנדי, הקלו על הפלוגה של כ"ץ, וכשפרץ מרד הפרטיזנים הסלובקים הוא וחבריו הועברו לחזיתות שונות. בדרך עשו חניית ביניים בבודפשט, שהיתה נתונה אז להפצצות. כ"ץ הסתיר את הטלאי הצהוב, עלה על חשמלית ונסע לבקר את הוריו, ששהו בבית שהיה בחסות הצירות השווייצית: אמו הצליחה להסדיר להם ניירות שהעניקו להם חסות של המדינה הנייטרלית, בעזרת ידיד שהיה מזכיר תנועת המזרחי.

פלוגתו של כ"ץ הועברה לאזור הדלתא של נהרות דראבה ודנובה והם שהו שם במשק חקלאי. בנובמבר 1944 קיבל מכתב מהוריו אליו צורף כתב חסות על שמו מטעם הצירות השווייצרית בבודפשט שאמור היה לאפשר לו להגר מהונגריה. כך החל מסע ההצלה שלו. הוא הראה למפקדו את המכתב. על פי החוק המפקד אמור היה לשלוח אותו לבודפשט, בליווי צבאי. כ"ץ וחבר (לימים פרופ' יצחק שטיינברגר מהאוניברסיטה העברית) הגיעו לבודפשט והועברו למחנה צבאי, שם התברר להם שלמכתב אין כל ערך. שטיינברגר סיפר לכ"ץ שאחיו מסתתר ב"בית הזכוכית", בניין מחלקת ההגירה של הצירות השווייצית. כ"ץ ארז תיק והשכם בבוקר ברח בחסות הערפל מהמחנה הצבאי. חזותו - הוא היה גבה קומה ובלונדיני - סייעה לו. הוא חצה את העיר וכמה דקות לפני שסיור של אנשי "צלב החץ" תפס אותו, הוא הגיע למחלקת ההגירה של הצירות. למזלו עמד שם ידיד שלו, שפתח לו את הדלת.

"בית הזכוכית" היה בניין של שלוש קומות ששימש בעבר כמשרד של מפעל לזכוכית, אבל באותה עת שימש את משרדי ועדת העזרה וההצלה היהודית, שכללה ארגונים יהודים ותנועות ציוניות. שם שהו פליטים יהודים רבים בתנאים לא קלים. מאחר שהבית היה בחסות שווייצרית הגרמנים וההונגרים הכירו בו כישות אקס-טריטוריאלית. ההונגרים וגם הנאצים לא העזו לפרוץ לתוכו. כ"ץ שהה במקום מ-1 בדצמבר 1944 ועד 18 בינואר 1945. כך ניצלו חייו מגירוש למחנות ההשמדה.

בבוקר 18 בינואר 1945, כשהעיר נכבשה על ידי הצבא האדום, הוא הלך לחפש את בית הוריו. הכול בער עדיין. פגרי סוסים היו פזורים סביב וגופות היו תלויות על עצים ועל חוטי החשמל ובכל פינה ניצבו חיילים רוסים. אז כ"ץ הבין לראשונה את מלוא המשמעות של הישרדותו. "הישראלים לא יודעים כמה העם ההונגרי היה צמא דם. כ-560 אלף יהודים חוסלו תוך שישה חודשים והם נדחפו מהעיירות בעזרת הצבא והאזרחים המקומיים", הוא אומר היום. את האלבום עתיר הרישומים שצייר במשך המלחמה והכיבוש הנאצי הוא איבד, אבל משפחתו שרדה בדרך נס. שמוליק כ"ץ הצליח לאתר את הוריו, אחותו וסבו.

מאוחר יותר הצטרף כ"ץ לתנועת השומר הצעיר, שאליה התוודע עוד בבית הזכוכית, שם למד שירים ציוניים ונדבק באידיאולוגיה הסוציאליסטית. הוא התנדב לשיר ולהופיע לפני חיילים פצועים כשהוא לובש את מדי הצבא האדום. הוא סופח למחלקת ההסברה ובין השאר הרבה לצייר את סטלין ולנין.

בסתיו 1945 החל ללמוד ארכיטקטורה בטכניון בבודפשט. אבל באוגוסט 1946 הודיעו לו שבא הרגע לעלות ארצה. את המסע לארץ הוא תיעד בציוריו מהרגע שיצא עם כמה אלפי צעירים יהודים מהונגריה, רומניה ופולין ליוגוסלוויה ומשם עשו את דרכם באונייה "כנסת ישראל". "הציור תמיד עודד אותי, גם כשידעתי שהמצב חמור. הציור היה תמיד האני מאמין שלי."

כשהגיעה האונייה לארץ, הבריטים שיגרו אותה למחנה קראולוס בקפריסין. כ"ץ שהה שם כעשרה חודשים. שם צייר קריקטורות של היחידה הבריטית ששמרה עליהם ואת חיי היום-יום במחנה. הוא גם עיצב עלונים היתוליים, בולי דואר, קישט את האוהלים וצייר כרטיסי ברכה, כרזות ותפאורות.

בסתו 1947 נחת בארץ ישראל באופן חוקי וביחד עם חברי הקבוצה שלו בשומר הצעיר "אחד במאי" יצא לקיבוץ אילון, שם הוכשר להשתמש במקלע ובמרגמה. בתקופת המלחמה, האזור היה מנותק והדואר נזרק אליהם ממטוס פייפר, כך נודע לו שבתל אביב תיפתח תערוכה של יצירות אמנים מן המחנות בקפריסין, בהן עבודות שלו. הוא לא זכה לבוא לפתיחה.

בעיצומם של הקרבות, לאחר הכרזת המדינה, הוא וחבריו עלו על הקרקע לא רחוק מקיבוץ יחיעם והקימו את געתון ב-8 באוקטובר 1948. איורי המלחמה שלו פורסמו ב"על המשמר", ב"דבר השבוע" וב"במחנה". ב-1949 הוא יצא פעמיים לאירופה. הוא חזר לבודפשט במסגרת משלחת אמנותית והחל לטפל בעלייתם של הוריו לישראל. עם שובו החל לעבוד כמאייר של השבועון "משמר לילדים".

העבודה הזאת הכניסה אותו לחבורת סוד מוחלט בהחלט. במשך שנים רבות נתן כ"ץ פנים לירון זהבי, תמר היפה סגניתו, אהוד השמן, עוזי הרזה ומנשה התימני כשאייר את הסדרה שחיבר יגאל מוסינזון. "כחודש אחרי שהחלפתי את רות שלוס ב'משמר לילדים' בא אלי העורך בנימין טנא ואמר שיש איזה סיפור בהמשכים. הוא נתן לי את כתב היד של מוסינזון. כבר ידעתי עברית, קראתי והסכמתי לאייר אותו. בכל שבוע התפרסם פרק עם האיורים שלי".

איך זה שדווקא לו, העולה החדש בעל המבטא הכבד, ניתנה ההזדמנות לעצב במו ידיו את דמותו של הצבר? "בקיבוץ אילון עבדו חלוצים בשדות, וגם אני עבדתי קצת. נעמי נסעה לעבוד בכמה קיבוצים וכך אספנו רשמים. מתנו להיות ישראלים. איך אסביר לך את הדבר הזה? היו יוצאי רומניה שבאו ארצה כמה שנים אחרינו ולא היה אכפת להם להיות קצת רומנים. ודאי שיהודי מרוקו זכרו לטובה את הילדות במרוקו. הגולה נשארה אצלם עד שהם הפכו לישראלים אמיתיים, לא היה להם הצורך למחוק את העבר ולהיות חלק אינטגרלי של המציאות פה. אצלנו זה היה פתולוגי. הכרתי ניצולים שבכוח וממש באינטנסיוויות לא מוסברת רצו להידבק בחיידק המקומי. מבחינה ויזואלית לא היה לי קשה. בדיבור נשאר לי המבטא האוסטרו-הונגרי במשך שנים. אבל בראייה ובמחשבה ניסינו והצלחנו להיות חלק מכאן. חרשתי באקסטזה את ספריו של אריה נבון ולמדתי את הקריקטורות של יוסף בס ב'הארץ' וניתחתי וחקרתי את דרך מחשבתם. ניסיתי להיכנס מאחורי העיניים שלהם. לאט-לאט הצלחתי. כך עשיתי בחמש השנים הראשונות".

על מי חשבת כשציירת את גיבורי חסמב"ה?

"על נחום גוטמן. הייתי בן 20 ומשהו ורציתי להיות גוטמן, או אריה נבון. לקח לי עוד שנתיים עד שיכולתי להודות שאני לא כל כך נחום גוטמן. קראתי את פרקי חסמב"ה וכשהייתי צריך לצייר את אהוד השמן הסתכלתי על ילדי הקיבוץ. הרי ציירתי את ילדי אילון בעת הפינוי מהקיבוץ במלחמת העצמאות ויש לי זיכרון ויזואלי יוצא מן הכלל אז זכרתי פנים. ירון זהבי היה בן דמותו של ירון לונדון אבל לא זכיתי לראותו. העורך של התשבצים במשמר לילדים היה נער מגימנסיה הרצליה בשם דן פרתר - היום דן פתיר - הוא נראה לי צבר יפה, ציירתי גם אותו".

היום האיורים של חסמב"ה לא גורמים לו נחת, אומר כ"ץ. "הרמה היתה פרימיטיווית. עוד לא היה לי טאץ' וניסיון וכלי העבודה לא היו טובים מספיק. ההדפסה כל כך פרימיטיווית שזה צועק לשמים. זה נייר רוטציה מחורבן אבל זה מה שהיה אז להוצאת טברסקי. יום אחד נעמי באה הביתה וכגננת מקצועית אמרה לי, 'שמוליק, תעזוב את זה. לילדים שאני מטפלת בהם יש פחדי לילה בגלל ההרפתקאות של גיבורי חסמב"ה'".

בהמשך אייר את ספרי "קופיקו" של אריה מוסקוביץ, "אחד אפס לטובתנו" של משה שמיר "עזית הכלבה הצנחנית" של מוטה גור ולהבדיל את "דירה להשכיר" ועוד ספרים של לאה גולדברג, בנימין טנא, ע' הלל, אפרים קישון, מרים רות ועוד.

לאחר שנתיים כמאייר של "משמר לילדים" ואחרי שהציג מבחר מעבודותיו בגלריה "מקרא סטודיו" בתל אביב, נסע ב-1953 להשתלם באקדמיה לאמנות בפאריס (הקיבוץ תרם לו מעיל חם ואת הסיוע הכספי קיבל מ"על המשמר" ומהקיבוץ הארצי). שם גר במועדון של השומר הצעיר בחדרון בלי מקלחת. הוא למד הדפס אבן, תחריט נחושת ופסיפס ופרסקו, פגש אמנים נודעים ואף זכה לרשום את פיקאסו, שאפילו חתם לו על הדיוקן.

כ"ץ אומר שראשית לכל הוא צייר ורשם. "אני מצייר בטכניקות שונות ועושה גם ליטוגרפיות, הדפסים, ותחריטי נחושת. איור ספרים הוא הדבר השני בחשיבותו, איירתי ספרים חשובים וקיבלתי פרסים על עיצוב כמו פרס אנדרסן ב-1988. האיור בא לצד העיצוב של העטיפה. אחר כך ישנה הקריקטורה ורק בסוף הדקורציה, שזה עיצוב ארכיטקטוני בחלל: עשיתי עשרות ציורי קיר בטכניקות שונות בבנייני ציבור וגם בקיבוצים. ביציקות בטון, קרמיקות וברזל. עיצבתי בריכות שחייה, מזרקות, שערי כניסה ועוד. עבדתי יומם ולילה והקדשתי יחסית לא הרבה זמן לכל דבר".

אז למה בעצם שמת דגש על איור וקריקטורה ולא פנית לציור "רציני"?

"הקריקטורות היו פרנסה. אני צייר וקיבלתי פרסים כצייר - ב-1958 קיבלתי פרס בלייפציג וב-1961 קיבלתי את הפרס הראשון לרישום ואקוורל של הביאנלה לאמנים צעירים בפאריס. עד היום אני מצייר אקוורלים ורושם. היו לי תערוכות והצגתי אמנות רצינית. אבל אנשים מכירים אותי יותר כמאייר, בזכות 'חסמב"ה' ו'דירה להשכיר'"

זה מקומם אותך?

"אני לא מתלונן. נולדתי צייר ובעצם עד גיל 18 חשבתי שאהיה מוסיקאי אבל זנחתי את המוסיקה כי לא ראיתי טעם בלהיות מוסיקאי מקצועי. בתחום הציור והרישום היה ביקוש כה קיצוני שלא יכולתי לסרב. היינו יחפנים בקיבוץ. בזכות ההצעות שזרמו אלי יכולתי לנסוע ולהשתלם בחו"ל. גם כיום כשמצלצלים אלי מהעיתון 'בקיבוץ' ושואלים אם יש לי רעיון לחנוכה, אני מצייר. זה משהו בטבע שלי".

זה בא לך בקלות?

"אני עושה סקיצה תוך עשר דקות".

הריבוי לא היה בעוכריך?

"ייתכן. קיבלתי הזמנות ופניות וברגע שהתמסרתי להם הייתי בסוג של אקסטזה, והרגשתי יוצא מן הכלל. התרגשתי בכל פעם מחדש וברגע העשייה הרגשתי מצוין. נתתי לחיים להכריע. הסקרנות ניצחה. לא החלטתי איזה סוג של אמן אני צריך להיות. אולי זה לא היה חשוב לי כמו שזה היה חשוב למבקרים מסוימים. היו שאמרו שהם לא יודעים איך להגדיר אותי. היו מקרים שסבלתי כשלא התייחסו לעבודות שלי".

אם נחזור לקריקטורות, מה חשבת על הקולגות שלך?

"אהבתי את העבודות של אריה נבון ואת העבודות של זאב. לא אהבתי את הפוליטיקה ואת המשיכה של דוש לימין. דוש לא נחשב בעיני לצייר. הוא היה כבד ביטוי ואני יודע גם ממנו שהוא הגשים את עצמו כעיתונאי. אצל זאב התפעלתי מעיבוד הפורטרטים. עיצוב הפרצוף שלו היה גאוני בעיני. עלי להזכיר גם את יוסי שטרן שלמדתי אצלו בבצלאל תקופה קצרה. גם פרידל ואני היינו מיודדים, אבל היא לא חידשה ולא נתנה קייס ללכת אחריה. היה לנו ביטוי טכני דומה, אבל בחירת הנושאים היתה שונה. היא לא עבדה בעיתון יומי ולא היתה עבד של האירועים הפוליטיים השוטפים".

אגב אירועים פוליטיים, החל מימיה הראשונים של תנועת שלום עכשיו נרתם כ"ץ לצייר למענה ובמארס 1983 הוא הצטרף למשלחת שלום שנסעה להונגריה מטעם המכון לחקר השלום בתל אביב, שהיה ארגון על-מפלגתי. במשלחת היו בין השאר גם נציגי שלום עכשיו. למרות שחברי המשלחת התחייבו לפני נציגי המוסד שלא ייפגשו עם אנשי אש"ף, הם סעדו עם אבו איאד ועוזריו. כ"ץ צייר והחתים את אבו איאד על הרישום ובהמשך דיווח על הפגישה לעיתונו "על המשמר".

לשמוליק ונעמי כ"ץ שתי בנות. דורית, פיזיותרפיסטית ויעל, פסיכולוגית קלינית שנשואה לחבר הכנסת מטעם חד"ש דב חנין. כ"ץ טוען שהוא לא הלך בעקבות גיסו לחד"ש. "אני ממשיך להיות ציוני, אך כאיש השומר הצעיר יש לי אידיאלים בלתי אפשריים כמו להיות בפיוס עם הערבים. גם כאיש מרצ, אני דוגל בזה אך אני יודע שזה בלתי אפשרי. אני רוצה להאמין שזה יקרה בעתיד הקרוב אך אני סקפטי. ודאי שאני חרד לנכדי. מה יהיה? - יהיה נס. יהיה רגע מסוים שלערבים יהיה מספיק כוח ויבינו שצריך להפסיק עם הקיצוניות. אני נוטה למרוח את זה על חשבון הערבים, שהם יבינו שהגיע הרגע להתפשר אבל אני מקווה שגם בצד הישראלי יהיה מחנה חזק שיהיה מוכן לוותר על שטחים תמורת שלום. כאופטימיסט אני מקווה שהשכל הישר ינצח".

בשנה האחרונה עושה כ"ץ סדר בסטודיו שלו. הוא אומר שזה "כדי שאם לא אהיה במצב שאוכל לדאוג לעצמי, זה יקל על יורשי או על נציגי הארכיון המקומי למצוא דברים. אני לא עושה הכנות לפרידה. רק בסתר. אני נאלץ מדי פעם בפעם ללוות חברים ומייסדים בדרכם האחרונה. למרות הרצון הטוב אי אפשר להבטיח חיי נצח. אני חושב על המוות לפעמים ומדבר על כך עם אשתי. אין לנו מחלות או כאבים. יש פה ושם דברים קטנים האופייניים לגיל. הכל יחסית בסדר ואנחנו פעילים ונוסעים לתל אביב לראות את הנכדים והמשפחה. לפני כמה ימים נסענו לטיול עם בני 65 ומעלה ואילו אנחנו בני 80 ומעלה ועדיין מסוגלים לטייל ונהנים. לפני כשנה שייטנו באוניית פאר ועצרנו בנמל כזה ואחר והלכנו והלכנו. כמו שאמרתי: המחשבה על המוות מתעוררת כשהולכים לבית הקברות. אני מזכיר לך שוב שכבר בצעירותי הפנמתי ושיננתי שיש לראות את העולם בעיניים של הומוריסט. זה התחיל אצלי בדרך מאולצת ועם השנים הפך לחלק ממני".*



שמוליק כ"ץ. הציור היה תמיד האני מאמין שלי


כרזה מתחרות עיצוב, 1971. לקח לי זמן להבין שאני לא נחום גוטמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו