בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבו-שוקרי מחפש דירה בפסגת זאב

גדר ההפרדה הביאה להגירה מסיווית של ערבים משכונות שמחוץ לירושלים אל תוך שכונות פלשתיניות בתוכה. כשאלה התמלאו, והשכירות בהן התייקרה מאוד, החלו פלשתינאים לקנות ולשכור דירות בגבעה הצרפתית, בנוה יעקב ובפסגת זאב

תגובות

חומת ההפרדה המקיפה את מזרח ירושלים מתפתלת בצפון העיר בין בתיה הצפופים של שכונת הדואר (דאחיית אל-באריד). החומה לא הושלמה, ובכמה מקומות יש בה פתחים שמאפשרים מעבר (מה שמאשר את הגרפיטי שצייר בסמוך מפגין ישראלי, "יורם ארבל צדק", כלומר ככה לא בונים חומה). אחד המעברים הוא דרך צינורות ניקוז גדולים, בקוטר של מטר ויותר, שנבנו מתחת לכביש ומתחת לחומה. אם אין זרימה חזקה של מי גשם או ביוב, אפשר בקלות לעבור דרכם, וכך עושים רבים מדי יום. צעירים ומבוגרים, תלמידים, סוחרים ומשפחות שלמות. ביום שישי האחרון, בשעת בוקר, עבר שם הסוחר עזיז שאכר, שהגיע משכונת אל-ראם. יש לו חנות בעיר העתיקה, ובמקום לעשות סיבוב שעשוי לקחת שעות, דרך מעבר קלנדיה, הוא עושה קיצור דרך צינורות הניקוז.

מעברה השני של החומה, באל-ראם, עומד בית קומות חדש. בחלונות דירה אחת נראים חבלי כביסה, אבל ברבות אחרות החלונות נאטמו בבלוקים. די ברור שאין דיירים רבים בבניין. שאכר אומר שאפשר לשכור בו דירה בכ-150 דולר בחודש, בעוד שבמרחק כמה מטרים משם, כשנכנסים לשטח ירושלים, מחיר השכירות של דירה דומה מעפיל ל-700 דולר.

לגור בעיר

התופעה מוכרת היטב לפלשתינאים. בכל השכונות הערביות המקיפות את ירושלים, ובעיקר בצפון העיר בדרך לרמאללה, יש אלפי דירות ריקות. בניינים גדולים, רובם חדשים, עומדים ריקים. ערביי ירושלים לא רוצים לגור מחוץ לחומה, ובשנים האחרונות נהרו בהמוניהם לתוך עיר. הם לא מסוגלים לעמוד שעות במחסומים, ופוחדים שאם יישארו מחוץ לעיר, ישללו מהם יום אחד את התעודה הישראלית.

הדברים הגיעו לידי כך שאלפים מערביי העיר הגישו למשרד הפנים בקשה לקבל אזרחות ישראלית מלאה. רבים קיבלו (ערביי ירושלים מוגדרים "תושבי קבע" בישראל, ולא אזרחים, ויש להם את מלוא הזכויות בישראל למעט הזכות לבחור ולשאת דרכון ישראלי).

זיאד אל-חמורי, ראש "המרכז הירושלמי לזכויות חברתיות וכלכליות", אומר שכ-6,000 מערביי ירושלים הצליחו להתאזרח באופן מלא בישראל. כמה ערבים בעלי תעודות ירושלמיות עברו - בגלל החומות והגדר - להתגורר בתוך העיר? האומדן של חמורי הוא כ-30 אלף. אחרים נוקבים במספרים גבוהים יותר.

בחוברת שערך ישראל קמחי מ"מכון ירושלים לחקר ישראל" על ההשלכות של גדר ההפרדה על העיר ותושביה, נכתב שהמצאי הגדול והזול של דירות סביב ירושלים המזרחית יביא לגידול ניכר של האוכלוסייה הפלשתינית שחיה בצמוד לגדר המקיפה את העיר.

זה קורה כבר עכשיו. בנפות הכפריות המרוחקות של חברון, ג'נין ושכם שוררת מציאות כלכלית קשה, ואילו בסמוך לירושלים אפשרויות הפרנסה רבות יותר. מדי פעם אפשר להסתנן למזרח העיר ולמצוא עבודה. ובכלל, טוב יותר לגור בשכנות ל-250 אלף ערביי ירושלים העשירים יחסית, מאשר בכפרים העניים של השומרון ושל הר חברון. ערביי ירושלים עוברים די בחופשיות לצד השני, קונים סחורות ושירותים משכניהם שמעבר לגדר, וכך משהו מרווחתם זולג גם לסביבתם הקרובה.

החומה וגדר ההפרדה אינם חופפים את הגבול העירוני של ירושלים (שהוא מהרבה בחינות גם גבול רשמי של מדינת ישראל). בשטחים הבנויים שמחוץ לחומות ולגדרות מתגוררים לפי האומדנים כשליש מערביי ירושלים שבידיהם תעודות כחולות ישראליות - כלומר כ-80 אלף ואולי יותר. כל אלה נושאים בסבלות המחסומים, ואם היתה בידם אפשרות, היו עוברים לגור בתוך העיר. קיים, לפיכך, לחץ קבוע של אוכלוסייה ערבית לעבור לתוך ירושלים, וכך גוברת מצוקת הדיור במזרח העיר. אם וכאשר תושלם בניית החומה, הלחץ יגבר בהרבה.

את מה שמתרחש בשכונות הערביות שבתוך ירושלים מתאר היטב מוחמד עבד אל-רבו, עיתונאי ברדיו הפלשתיני. הוא בן 46, ממשפחת פליטים מאזור בית ג'וברין. משפחתו התגוררה ברובע היהודי בעיר העתיקה, וב-1967 פונתה משם למחנה הפליטים שועפאט שנמצא במזרח העיר, בתחום השיפוט של עיריית ירושלים. המחנה הוא אזור המגורים הצפוף ביותר בעיר. נבנו בו רבי קומות, רובם ככולם בלא רישיון. עבד אל-רבו גר שם היום עם אשתו וששת ילדיו בדירת שני חדרים השייכת להוריו. הבת הבכורה בת 20, והבן הגדול בן 19, שניהם סטודנטים - והם לא יכולים להמשיך ולגור בדירה הצפופה.

לפני שלוש שנים שכר עבד אל-רבו דירה בשכונת שועפאט הסמוכה. אבל הוא התקשה בתשלום 700 דולר בחודש, ולכן עבר אחרי שנה לדירה דומה בעיסאווייה, במורד הר הצופים, שם שילם 400 דולר. הבעיה בעיסאווייה היתה שבערך פעמיים בשבוע הוצב מחסום של שוטרים וחיילים על הכביש היחיד המוביל לשכונה, ועיכב את המעבר העירה.

הילדים איחרו באופן קבוע ללימודים, והוא לא הצליח להגיע בזמן לעבודה. אחרי שנה חיפש ומצא דירה נוחה בשכונת בית חנינה. המחיר - 650 דולר בחודש. אבל אחרי שסיכם על המחיר בא אליו בעל הבית, איש ציבור פלשתיני מוכר, ואמר שהוא נאלץ לבטל את העסקה. אחיו ואחיותיו מתגוררים אף הם בבניין, ויש להם בנות צעירות. לא נוח להם שהבן הסטודנט של עבד אל-רבו יתגורר דלת ליד. זה יכול לעורר מתחים ובעיות.

עבד אל-רבו פתח במסע חיפושים נרחב. בעיר העתיקה דורשים בעד מחסן עלוב שהפכו לדירה מלאת טחב בסביבות 600 דולר. בשועפאט ובבית חנינה דרשו ממנו על דירה עם סלון ושני חדרי שינה 800-1,200 דולר. הוא מוכן לשכור דירה גם בשכונות היהודיות הסמוכות.

בית בנוה יעקב

וזה אולי השינוי החברתי הדרמטי ביותר שמתרחש עכשיו. מאות, ואולי יותר, משפחות ערביות החלו לשכור דירות, ואף לקנות בתים ודירות, בשכונות היהודיות של מזרח ירושלים. בבית דירות גדול בכניסה לשכונת הגבעה הצרפתית נמצא ש-15 מ-22 הדירות מאוכלסות בערבים. מחציתם ערבים ישראלים שבאו מנצרת ומשפרעם ללמוד ולעבוד בירושלים, ואלה פתחו את הדרך לשכירת דירות על ידי ערבים ירושלמים.

בבית קפה בגבעה הצרפתית מצאתי בשבוע שעבר את עיתון "אל-קודס" שבעל הקפה שומר ללקוחותיו הערבים. התופעה מוכרת גם בשכונות פסגת זאב, ובעיקר בנוה יעקב, שם מתגוררת אוכלוסייה יהודית חלשה מבחינה כלכלית. אם לשכור דירה בנוה יעקב עולה 500 דולר, ובבית חנינה הסמוכה לפעמים כמעט כפול - דבר לא יעצור את כניסת הערבים לנוה יעקב.

הערבים לא נלהבים לעבור לגור בשכונות היהודיות, וגם היהודים לא ממהרים להשכיר או למכור להם דירות. אבל עזיז שאכר, שעבר ביום שישי בצינורות הניקוז של דאחיית אל-באריד, לימד אותי את הפתגם העממי "אל-מאל בעאדל אל-רוח", שתרגומו לעברית מליצית הוא "החומר שקול כנגד הרוח". ובמלים אחרות, הקשורות לנושא שלנו: הכסף עשוי לנצח גם את הדעות הקדומות ואת השנאה.

בשכונות היהודיות של הגבעה הצרפתית, בפסגת זאב ובנוה יעקב התארגנו ועדים עממיים למניעת כניסת ערבים לשכונה. בעיתונות המקומית עוסקים בכך בלי סוף. בבתי הכנסת חילקו עלונים נגד כניסת ערבים, ופה ושם היו אף איומים על תושבים שהשכירו או מכרו דירות ובתים לערבים.

עבד אל-רבו אומר שהמאבטחים בכניסה לקניון בגבעת זאב נוהגים בגסות בערבים. מעליבים אותם. היו מקרים של אלימות. צעירים יהודים הרביצו לערבים (תופעות שאינן קיימות בקניון מלחה הגדול ובמקומות אחרים במערב ירושלים). אלא שכל זה לא עוזר. הערבים נכנסים לשכונות האלה יותר ויותר. פתחי אבו-שוקרי, בעל מסעדת החומוס הידועה שפתח סניף נאה בבית חנינה, אומר שלמרות כל הקשיים היה בחפץ לב קונה בית בפסגת זאב.

לתושבים היהודים של נוה יעקב השכרת דירה לערבים היא עסקה מצוינת. ב-500 הדולר שהם מקבלים כל חודש, הם יכולים לשכור דירה מרווחת ויפה במעלה אדומים, או בשיכון עממי במערב ירושלים.

תופעה נוספת המשלימה את פרשת השינויים החברתיים שמחוללת גדר ההפרדה, היא מעבר ערבים ירושלמים לתוך שטח ישראל. תחילה מילאו ערביי ירושלים, עד קצה גבול היכולת, את השטחים הבנויים בנפה הכפרית של מערב ירושלים. הכפר בית צפאפה למשל (שבין הקטמונים ושכונת גילה), נהפך לשכונה ערבית צפופה, שבה משכירים תושבי הכפר מאות דירות ובתים לערביי מזרח העיר.

ערביי ירושלים שוכרים דירות ובתים גם באבו-גוש ובעין רפא שעל הכביש הראשי לתל אביב, ומזרח ירושלמים, בעיקר צעירים, העובדים באזור תל אביב ובצפון הארץ עברו להתגורר ביפו, ברמלה, בנצרת, בשפרעם, ובאום אל-פחם. הם רשאים לעשות זאת, למרות שמשרד הפנים הישראלי לא מוכן לשנות את כתובת המגורים שלהם בתעודת הזהות.

גדר ההפרדה בירושלים סייעה, מן הסתם, להורדת מספר הפיגועים בתוך ישראל - אבל המחיר גבוה: יצירת עיר צפופה, ענייה, חסרת עורף, מעין "עיר קצה" (לפי ישראל קמחי), המשרתת מרחב מטרופוליני מצומצם, הדומה במשהו לעיר הפרוזדור החצויה שהיתה ירושלים ב-19 השנים שבין מלחמת השחרור לששת הימים.



חומת ההפרדה בדאחיית אל-באריד, בצפון ירושלים. בשכונות הערביות סביב ירושלים יש אלפי דירות ריקות. איש לא רוצה להתגורר מחוץ לחומה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו