בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבצר על קו השבר

שמונה שנים לפני נפילת ירושלים החלו הצלבנים לבנות מבצר באצבע הגליל. בחפירות הנערכות בהריסותיו התגלו שלדיהם של חללי הקרב, בני אדם ובעלי חיים, בקבר משותף, ומצבור של 160 מטבעות נחשף על חזהו של אחד השלדים. תזוזתו של החלק המזרחי של המבצר בשל רעש אדמה היסטורי מעידה על הרעידות שעוד צפויות כאן. בקרוב

2תגובות

רנייה דה מרון בחר את הקשת הארוכה ביותר, קלה ובעלת יכולת מתיחת מיתר מופלאה. הוא עלה לראש החומה המזרחית של מבצר ואדום יעקב ההולך ונבנה, התכופף וצפה בשתיקה לכיוון דרום-מזרח, מעל לערוץ הירדן, אל מדרון הסוואנה הירקרק בעונה זאת של השנה שבו היו פזורים שיחי שיטה דוקרניים. סביבו התקבצו קשתים מיומנים שהכירוהו. בצדו המזרחי של נהר הירדן היה אפשר לראות את התארגנות הצבא המוסלמי, אוהלו של המפקד סלאח א-דין כבר היה נטוע. מעט קרוב יותר נאספו כמה לוחמים בכירים להתייעצות.

דה מרון, גבר חסון שהצלקות הרבות על ידיו העידו על עיסוקו במלאכת המלחמה, העריך במבטו את המרחק, מדד במחשבתו את כיוון הרוח ואת הזווית המתאימה. שמעו כמומחה בקשת יצא למרחוק והוא היה ידוע בין אנשי הצבא הפראנקי כמי שהעמיד כיתות של קשתים חדי עין ומדויקים. סביבו השתרר שקט של דריכות: מתיחה נכונה ואטית של המיתר, שחרור בעוצמה המדויקת, והאמיר המוסלמי, שר הצבא הבכיר, נפל על פניו, החץ נעוץ בלבו.

הבלבול בצבא המתארגן למצור ניכר מיד. רבים נבהלו והחלו להתפזר מזרחה במעלה המדרון בניסיון לצאת מטווח הקשתים. סלאח א-דין, שההפסד בקרב גזר שנה וחצי קודם לכן עוד היה חרות בזיכרונו, ירק אל העשב ונסוג כמה צעדים לאחור. הוא הבין את משמעות האבידה וידע שנותרו לו יום-יומיים בלבד עד שיגיעו פרשי הסיוע הפראנקי מטבריה. מיד קרא אליו את שרי צבאו, אחר כך קיפלו את האוהל ונעלמו לארבעה חודשים.

מפגש סודי לאור היום

הפתיחה הזאת מבוססת אמנם על מקור היסטורי, אך היא פרי הדמיון. סיפור נפילתו של המבצר הצלבני הזה הוא סיפור של מפגש: מפגש בין שני צבאות יריבים, מפגש בין שתי תרבויות, לאו דווקא יריבות. מפגש בין טקסטים מרתקים, כתובים לטינית, צרפתית וערבית, לבין שלדים של לוחמים שנהרגו בקרב ונמצאו בתנוחות דרמטיות. מפגש בין כלי עבודה כאזמל חציבה ומסטרינה לטיוח וערימת סיד לבנייה, לבין שרידי חצים חלודים, מעוקמים ושלדי בהמות. מפגש בין לוחות גיאולוגיים שהם כאן מקדמת דנא וסיפור התרחקותם-התחככותם האטית זה בזה. מפגש בין ידע אנושי לבין עפר וחומר ואבנים כבדות מאוד.

משום מה זהו גם מפגש כמעט סודי, אף שהוא קורה בגלוי, לאור יום, בצפון הארץ. על גבעה עגלגלה ומוארכת, מורם מעט מעל ערוץ הירדן ושולט על המעבר בו, ועם זאת מוקף שטחים שולטים, נבנה השלב הראשון, שספק אם הושלם, של מבצר צלבני גדול ומסיווי. מבצר ואדום יעקב - או בשמו הישראלי המוזר, מצד עתרת - הוא אתר צלבני ארכיאולוגי וגיאולוגי שסיפורו כה דרמטי וסוחף שהמביט מן הצד מתקשה להבין את השתיקה סביבו. כאילו חברו כל העוסקים בו כדי לשמור על הסיפור מכל משמר, שלא ייחשף, שלא ייפגם. בעידן שבו אינטימיות היא מלה גסה ולשום דבר אין קיום אם לא הופשט בפומבי, צניעותו של המבצר הזה מרעננת מאוד.

חבורה נאה של מומחים עוסקת כבר כ-14 שנה בחפירת המקום, הנמצא כקילומטר דרומית לגשר בנות יעקב. קבוצה של אנשים מסורים, אינדיווידואליסטים מתוקף עיסוקם, המחזירים את הסומק ללחייו של שיתוף הפעולה: היסטוריון וגיאוגרף בעל מבט מפרק המחפש בור מים ובו אוצר נורא; ארכיאולוגית, נערת פרחים חופשייה, שהיא מומחית לשדה הקרב הפראנקי, לקשתים בני האזור ולמעמדם בצבא בתקופת ממלכת ירושלים הלטינית; גיאולוג שתקן, בן לאצולת הידע, חוקר סלעים ופרצי לבה, שחש בדידות במקצועו והחל לחקור רעידות אדמה והשפעותיהן על בני אדם, ובכך הצטרף כדבריו לאותה קבוצה של אנשים המפיקים רווח מסבלם של אחרים וארכיזואולוגית עליזה, מומחית ל"סוסיים" בני אלף שנים, החולמת על מציאת עצמות אביר וסוסו האירופי הלבן.

ויש עוד בין הבאים-מתגייסים בשעת הצורך: נומיסמט, מומחה למטבעות מהתקופה הצלבנית, שזכה העונה במטמון של ממש; מומחה זר לשלדי אדם שאין לדבר בו; מומחה לשימור, מאסטרו לעבודות חציבה ואבן מיוחדות, שנקרא בדחיפות לשחזר ולהשיב אל כנן כמה אבני בזלת מסותתות היטב, שכמעט נגנבו במשך החגים על ידי איזה בן בליעל בלי רגישות לסיפורים טובים, והחופרים עצמם, חבר'ה צעירים, אחרי הטיול, לפני הלימודים או באמצע השאנטי, שחופרים ביום, רוחצים בירדן לפנות ערב וישנים באוהלים בלילה.

"אין עוד מחקרים מן הסוג הזה שבהם מושקעת כל כך הרבה מחשבה מכל כך הרבה כיוונים, ובשילובים כל כך מגוונים", אומר פרופ' רוני אלנבלום, היסטוריון של ימי הביניים וגיאוגרף של ערים היסטוריות, איש יקר שלא נח לרגע ובין שאר עיסוקיו עומד בראש החפירה הזאת מתחילתה. ואכן, יש משהו בפיסת השמים התלויה מעל המקום היפהפה הזה הרומזת למבקר שכאן העניינים מורכבים, מחייבים זמן להתעמקות ולהרהור, דורשים סבלנות ומוטוריקה עדינה. בדומה לדרך שבה חופרת הארכיזואולוגית הדס מוטרו, שמצאה העונה מכלאת חזירים שלמה, כך האתר הזה כולו: יש לטאטא מעליו את העפר לאט לאט, במברשות צביעה דקות וכלי עבודה דנטליים, לאסוף את הממצאים לקופסאות קרטון קטנות, לנקות, לשמר, להביט ובסופו של תהליך לכתוב מאמר.

בור המים הנסתר

השנה 1179. הימים, ימי דעיכתה של ממלכת ירושלים הראשונה, אף שהיא אינה יודעת זאת. שמונה שנים לפני נפילת הבירה בידי סלאח א-דין והתכנסותה של הממלכה לאזור עכו ומישור החוף, וביטחונו של המלך בולדווין הרביעי בכוחו מרקיע שחקים. הוא חש כה חזק שהוא מחליט לבנות מבצר גדול שישלוט על מעבר הירדן בדרך הים לדמשק.

אלא שהמבצר נבנה והולך באזור ספר, אזור ביניים שנשאר עד אז מחוץ לשליטתם של שני הצדדים, אם תרצו - כאז גם היום - זהו שטח ארץ מפורז.

"עניין של ביטחון עצמי מופרז", אומר אלנבלום, "תוצאה של קרב גזר שבו הביס צבא פראנקי קטן מונהג על ידי מספר מועט של אבירים טמפלרים את צבאו האדיר של סלאח א-דין, שבעצמו בקושי שרד. באופן סכמטי אפשר לומר שהממלכה הלטינית נמצאה בתקופת מעבר. מאחוריה כ-80 שנים של ביסוס השלטון בארץ ישראל, התיישבות מרשימה בתוך ובקרבת אוכלוסייה מקומית נוצרית ומתנצרת, שעמה היתה למהגרים שבאו מאירופה שפה משותפת. במשך השנים האלה התרחש, לדעתי, תהליך של 'התאזרחות', כלומר נוצרה כאן אווירה נינוחה יותר של החיים כהווייתם, ולא כפי שהורגלנו לתפוס את התקופה ולהבינה אך ורק דרך החרך הצר בקסדתו של האביר הממהר אל שדה הקרב. מלפניה, לאחר נפילת ירושלים ב-1187, עוד כמאה שנים של קיום פראנקי המכונס לאורך מישור החוף, כשעכו היא העיר המרכזית. ב-1291 נכבשה זו על ידי הממלוכים והנוכחות הפראנקית בארץ הקודש התפוררה כליל.

"בבסיס ההגירה הפראנקית למזרח עומדות אותן סיבות שגרמו לאנשים במאות ה-11 וה-12 לחפש מקלט ופיסת אדמה אי-שם על אדמת אירופה", ממשיך אלנבלום, שבכתיבתו חותר לחשוף את המניעים היומיומיים לתהליכים היסטוריים הרי משמעות. "כמו המתיישבים שפנו לסיציליה או לספרד, כך פנו אחרים גם למזרח. הם לא באו לכאן רק כדי שיוכלו למות למען האל, הם רצו לחיות, לגדל משפחה, לבנות בית, לצבור רכוש.

"החוקרים שהתמקדו ביסוד הצבאי של החברה הפראנקית", הוא רומז לאוטוריטה שאיתה הוא מתעמת תדיר, כלומר פרופ' יהושע פראוור המנוח, "התעלמו מן היסוד ההתיישבותי שלה, שלא היה משני כלל ועיקר. נראה שהפראנקים היו מתיישבים מוצלחים, הם בנו מבנים ויצרו מערכת אדמיניסטרציה מסועפת. הטענה שלא היו מעורים בקורה בשדותיהם אינה נכונה, בלשון המעטה. לא פלא שוויליאם מצור, בן התקופה, ההיסטוריון הנהדר, האינטלקטואל ואיש הכנסייה, מתאבל על שהפראנקים, שאותם כינה 'אנשי המזרח', נהנו משנים רבות מדי של שלום. לאחר שאיבדו את התשוקה לאמונה, איבדו גם את התשוקה למלחמה, כותב ויליאם". ואילו אלנבלום, שהתחנך בילדותו כסוציאליסט והתחתן בבגרותו אל תוך הפמיליה הלוחמת - אלנבלום מחייך לעצמו.

באוגוסט 1179, ארבעה חודשים לאחר הניסיון הראשון להטיל מצור על המבצר ההולך ונבנה, חזר סלאח א-דין למקום והפעם כדי לכובשו. נראה שחשש מאוד מהשלמת הבנייה ומהיקפו של הפרויקט, משום שעלול היה לשמש בסיס לתקיפות פתע של הפראנקים על שטחי המוסלמים.

סיפור הקרב מתועד היטב בכמה כתבים מוסלמיים ונוצריים. ייחודו של האתר בכך שכל הממצאים הצלבניים שנמצאו בו מתוארכים לתקופה של 11 חודשים, מתחילת בנייתו של המבצר ועד יום הקרב. "החפירה בואדום יעקב לא היתה מתחילה", אומר אלנבלום, "אלמלא היו קיימים טקסטים כל כך מפורטים. ההתאמה בין טקסט למקום לזמן בצורה כזאת נדירה בדיוקה, ומאפשרת לשאול שאלות מרתקות שבמקרים אחרים אין לנו מספיק מידע בנוגע אליהן".

כדי לפרוץ את חומת המבצר, שלא ברור אם הסתיימה בנייתה לגובה, הורה סלאח א-דין לחפריו המנוסים לחפור מתחת ליסודותיה, לתמוך את המנהרה בבולי עץ ואחר להבעיר אותם ובבת אחת למוטט חלק מן החומה. הניסיון הראשון נכשל ולכן מסופר שסלאח א-דין הורה לשלם דינר אחד על כל נאד מים שיובא מן הירדן כדי לכבות את האש. המוסלמים חששו מבואה של תגבורת פראנקית שהתארגנה בטבריה, וידעו שזמנם קצר. לאחר כיבוי האש המשיכו לחפור את המנהרה ובניסיון השני קרסה החומה.

כך כותב עמאד אל-דין אל-אספהאני, מזכירו של סלאח א-דין: "ביום ה' 29 באוגוסט 1179 התחמם הקרב, נפרץ גוב האריות, הזדעזע העולם והפורענות הלבינה את השערות. ואנו צופים אל החומות וממתינים ארוכות, והתגנבו ללב האימה והחששות. אז בגבור היום כלתה הסבלנות וחלפה האיתנות - התמוטטה החומה". אלנבלום: "מן הטקסטים המוסלמיים, ולא רק מקטע זה, אפשר לחוש את המתח הגדול שבו היו שרויים, הם לא היו בטוחים ביכולתם לכבוש את המבצר וידעו כי להפסד תהיה משמעות חמורה ביותר".

במבצר שהו ביום הקרב כמה מאות בני אדם ובהמות: אבירים, קשתים, בנאים, נגרים, נפחים, סתתים, טבחים, חזירים, פרדות וסוסים. הכתובים נוקבים במספר של 1,500 פראנקים, שמהם נהרגו בקרב 800 איש. את ההרוגים השליכו לבור המים, מה שהביא להתפרצות מגפה קשה ולהסתלקותו של הצבא המוסלמי בתוך ימים מן המקום. את הבור הזה מחפש אלנבלום כבר שנים משל היה הגביע הקדוש. זהו הפרס הנשגב, התממשות הטקסט במציאות. שהרי אם יימצאו אי-פעם בעתיד כמה עשרות שלדי אדם שנזרקו בערימה, אין ספק שיהיה זה אוצר בלום של אפשרויות מחקר ואיסוף ידע על תקופה שאינה מתברכת בכמויות גדולות של מסמכים ועדויות.

גם בעונת החפירה הנוכחית חיפשו את הבור: נערך קונסיליום של הקודקודים בשטח, דפקו על אבנים, נבדקו פסי ירוקת חשודים, הוזזו כוחות חפירה מימין לשמאל. אך הבור בשלו, עדיין נסתר.

ראש חץ חלוד

"לא, לא ייתכן; בלתי אפשרי הוא להמציא לזולתנו את תחושת חייה של תקופה בקיומו של אדם - זו, המהווה את האמת שבה, את המשמעות שבה - את התמצית הדקה והמחלחלת. בלתי אפשרי הוא. אנו חיים, כשם שאנו חולמים - לבד"

("לב המאפליה", ג'וזף קונרד)

יותר מ-800 שנה עברו מאז קרב ואדום יעקב. המון זמן. קשה לגשר על תקופה ארוכה כזאת, יהא ההיסטוריון רגיש ככל שיהיה. אבל לפעמים ייתקל בדבר-מה ממשי, בדבר מה שיאפשר לו לחוש את העבר. למשל, עצם הבריח של אדם, החיבור בין הזרוע לגוף, איבר גוף של לוחם המוגן בדרך כלל מאחורי שריון, והנה העצם העגלגלה הזאת שסועה ממכת חרב, כנראה חזקה מאוד; או ראש חץ חלוד ואכול משנים, שנמצא זה עתה, וחודו מעוקם, עדות לכך שנתקע בקיר, לתנועה שנעצרה פתאום; או שלד אדם שנמצא בשלמות, ידו הימנית שרועה בעדינות מעל ראשו המוטה שמאלה בהשלמה של מוות ועל אגן ירכיו מושלכת אבן בזלת שמשקלה 200 קילו.

"הממצאים מכאן ממחישים את האמת של שדה הקרב", אומר אלנבלום בשקט, "היו שנים שבהן הייתי שומע את שקשוק החרבות. למראה השלדים היתה עוברת בי לפעמים צמרמורת".

שלושת המטרים החסרים

את פרופ' אמוץ עגנון, גיאולוג מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, הזמין אלנבלום אל החפירה יחד עם ד"ר שמוליק מרקו. באחת העונות הראשונות הבחין אלנבלום במה שנראה לו כתזוזה של כל החלק המזרחי של המבצר כמה מטרים צפונה ביחס לחלק המערבי. אלנבלום, שלמד פעם גם גיאולוגיה, שמח לצרף את החברים מהסבנטיז למפעל שלו. מהר מאוד סוכם בין כל המשתתפים שזהו אתר גיאולוגי-היסטורי יוצא דופן, שלא לומר ייחודי בעולם כולו.

התמונה המתקבלת היא שהמבצר בנוי על גבול הלוחות. במלים של נערה שהוקסמה בצעירותה מסיפורים על תנועת יבשות לפני מיליוני שנים, אפשר לומר שהמבצר בנוי על השבר הסורי-אפריקאי, חלקו המזרחי נמצא על לוח ערב וחלקו המערבי על תת-לוח סיני. הגיאולוגים הלכו אל הטקסטים ההיסטוריים, תחום מחקר שהיה זר להם אז וגם היום, וסימנו את שנת 1202, מאז ישנן עדויות על רעידת אדמה חזקה שהחריבה חלק גדול מטבריה. רעידה זאת, שאירעה כ-20 שנה לאחר כיבוש המבצר, אחראית לתזוזה צפונה של 1.5 מטרים של חלקו המזרחי של המבצר, ביחס לחלק המערבי. בחומה הצפונית של המבצר אכן נראים שני בקעים ברורים, והמדידות מצביעות על תזוזה גדולה אף יותר - של שני מטרים אחד ביחס לשני.

אז מאיפה הופיע חצי מטר נוסף? ובכן, בחלקו הצפוני של המבצר, בתוך החומה, על גבעה קטנה, נמצא מסגד קטן המתוארך לתקופה הממלוכית (המאוחרת מזאת הצלבנית) ונקרא בערבית משהד יעקוב - כלומר, המקום הקדוש של יעקב (אבינו). בקיר המבנה הזה זיהו הגיאולוגים תזוזה צפונה של חצי מטר של הצד המזרחי ביחס למערבי. שוב הלכו אל הטקסטים ההיסטוריים ומצאו שמקורה של התזוזה ברעידת האדמה של שנת 1759.

"הנה", אומר עגנון (נכדו של ש"י עגנון), "יש לנו אתר ארכיאולוגי הבנוי ממש על גבול הלוחות ובו עדות לרעידות אדמה מתקופות שונות שאנחנו יודעים לתארך אותן במדויק ולהעריך את עוצמתן. המשמעות היא שאם נמצא עדות נוספת על ציר הזמן, ונוכל לתארך אותה ולמדוד את גודלה, הרי שיהיה לנו בסיס לחשב מהי כמות האנרגיה הנצברת עכשיו בקליפת כדור הארץ ומכאן נוכל לחזות טוב יותר את התרחשותן של רעידות אדמה באזור זה, ואת עוצמתן".

"וזה עוד לא הכול", מוסיף שמוליק מרקו. "מחוץ לחומת המבצר נמצאים שרידיו של ישוב מן התקופה ההלניסטית, כלומר כאלפיים שנה לפני זמננו. בעונת החפירה הנוכחית, שהסתיימה לפני כחודש, חיפשנו עדות לרעידות אדמה מתקופה זאת. על פי גיל השכבה ההלניסטית, דהיינו אלפיים שנה, היינו מצפים לתזוזה של שמונה עד עשרה מטרים, כולל הכול".

ומה מצאתם?

"רגע, אני בונה את המתח. רציתי לומר שאין עוד אתר בעולם שבו נעשית עבודה ארכיאולוגית שמטרתה לענות על שאלות גיאולוגיות. כמו כן, לא מוכר לנו אתר שנבנה שוב ושוב על קרע בקרום כדור הארץ, מה שמאפשר למצוא עדויות לקיומן של רעידות ושל עוצמתן".

כלומר, הידע נקטע, לא עובר מדור לדור?

"את המסקנות הספרותיות אני משאיר לך, אבל אוכל לומר שהאנושות נוטה לחזור ולהתיישב במקומות שנמצאים על גבול לוחות. גם התנועה הציונית חזרה והתיישבה בכל אותם מקומות שסבלו מאוד מרעידות, כמו למשל ירושלים, יפו, בית שאן, טבריה. חוץ מזה, מדובר בפרקי זמן של מאות שנים, השיקולים היכן להתיישב הם הרבה יותר רחבים".

אז מה המסקנה מהעונה הנוכחית?

"את במתח?"

כן, אני שוקלת לרכוש פנטהאוז במגדל אוסיף-אביב, רק תוצאות החפירה של השכבה ההלניסטית במצד עתרת יכריעו את הכף.

"ובכן, מצאנו קיר שהועתק כחמישה מטרים. חסרים לנו שלושה מטרים. המשמעות היא אחת מן השתיים: או שפיספסנו העתקה או העתקות של כשלושה מטרים (מה שיכול להיות), או שהאזור אכן מחכה לצמצום הפער בשיעור של שלושה-ארבעה מטרים. פירוש הדבר רעידה אחת או שתיים חזקות מאוד, 7 בסולם ומעלה. ואז הייתי מייעץ לך ללכת על אוהל בשדרות ח"ן, יותר בטוח".

פרש בלי ראש

"מכירה את הילדים שמקלפים את השכבה העליונה של הוופל ומגרדים עם השיניים את שכבת השוקולד?" שואלת הדס מוטרו באוהל חדר האוכל שהקים מיקי המנהלן למען כל באי החפירה. ברקע ליאונרד כהן, ושי יפת העיניים, שאחראית עליו ועל האוכל, שוטפת פטרוזיליה בשביל הטחינה שהיא מכינה. "אז כך נראתה החפירה שעשיתי פה בשנה שמצאנו את שלדי הסוסים והפרדות", ממשיכה מוטרו: "גירוד עדין של פני השטח בשכבות של חמישה סנטימטרים. זאת היתה עונה מופלאה".

מה לומדים משלדי סוסים בני 800 שנה?

"העבודה היא מאוד מורכבת. קודם אני צריכה להבין מה יש לנו, ורק אחר כך אני מתפנה לשאלה מה זה אומר. כשרוני הזמין אותי לחפירה הזאת ולקח אותי תחת חסותו הייתי ממש בתחילת הדרך כארכיזואולוגית. זהו תחום חדש יחסית בארץ, והמומחים האחרים היו עסוקים. באותה עונה שבה מצאנו כאן כעשרה שלדי סוסים, ושלדי אדם, שרידי חזירים, עזים, כבשים ותרנגולות, הבנתי שצריך לעבוד בזהירות גדולה.

"כל השלדים נמצאו קבורים תחת מפולת של מבנה הקמרונות הצמוד לחומה המזרחית", היא מסבירה. "כבר בתחילת החפירה התברר לנו שיש יותר מפרט אחד, וכדי לא לפגוע בממצאים עברנו לשיטת חפירה פרהיסטורית. זאת חפירה אטית מאוד ויקרה, משום שצריך לפנות את הממצאים תוך כדי תיעוד מדויק שלהם, מקומם כשנמצאו, שחזורם ושימורם בשטח לקראת העבודה עליהם במעבדה. מפנים לאט לאט את השכבות תוך עבודה עם כלים דנטליים ומברשות עדינות. כל פעם גם צריך להסתכל על התמונה הכללית ולהבין מה נחשף.

"אחרי שהוצאנו אותם ניסינו לזהות אם אלה סוסים, חמורים או פרדות (ולא תמיד הצלחנו), את מינם, גילם, ואם יש בשלדים עדויות למחלות שונות".

ויש?

"כן. מצאנו התגבשויות גרמיות בחלקים מסוימים שמעידים על כך שהפרד או החמור עבדו בנשיאת משאות כבדים זמן ממושך. זה מסתדר יפה עם הסברה שהם שימשו כבהמות משא שגררו עגלות עם האבנים מהמחצבות שממולנו, את רואה, משם" - היא מצביעה מערבה - "ועד לכאן, אל אתר הבנייה.

"על פי התנוחות שבהן מצאנו את השלדים, אנחנו מסיקים שהיו אלה בהמות שנהרגו בקרב והושלכו בערימה. אנו מסיקים שהמוסלמים מוטטו את מבנה הקמרונות על ערימת הפגרים והגופות מיד לאחר הקרב, כפי שאף נכתב במקורות, וזאת בניגוד לדעתם של הגיאולוגים שחשבו עד אז שהמבנה התמוטט ברעידת האדמה שאירעה כעשרים שנה מאוחר יותר. אנו מניחים שאילו היה המבנה מתמוטט שנים אחר כך, היו עצמות השלדים מתפוררות ולבטח לא היו נמצאות בשלמות, בארטיקולציה".

במה?!

"בארטיקולציה, מסודרים בסדר אנטומי".

"קייט!" היא פונה פתאום בבהלה אל הארכיאולוגית קייט רפאל, "מי האיש הזה שמסתובב באזור הצלבן החדש שלנו? הוא הולך לנו על מפלס החיים".

מפלס החיים הוא מונח שבו משתמשים ארכיאולוגים לציון השכבה שאותה חוקרים. כל ממצא שנמצא באותה שכבה, מטבעות או חרסים, מסייע לתארך את השכבה ואת הממצאים האחרים בה. הבחור שהסתובב חופשי בשטח לא הבין למה כועסים עליו. הוא דווקא מצא שני ראשי חץ וחפץ דמוי להב, שאחרים לא הבחינו בהם, אבל אחר כך גורש בעדינות. כששולפים את הממצאים בצורה לא מבוקרת וללא פיקוח מאבדים החוקרים את היכולת להבין את ההקשר בין הממצאים, הקשר שלפעמים חשוב מהממצא עצמו.

לאחר שחזר "הצלבן החדש" מן המעבדה, כחודש מסיום החפירה, התברר שהאנתרופולוג הפיסי חושב שראשו של המסכן נערף. ואולם הדס מוטרו לא ממהרת להסיק מסקנות. "חפרנו שטח קטן של שלושה מטרים רבועים, זה לא מספיק, אני בטוחה שיש כאן עוד ממצאים דרמטיים, אבל אני לא רוצה לספר לעצמי סיפורים לא מבוססים".

"זה מזכיר לי", צוחקת קייט רפאל, "את העונה שבה הופיעה ב'ניו יורק טיימס' ידיעה על מציאת אביר וסוסו במצד עתרת. זה שהאביר נמצא כמה מאות מטרים מהסוס, ניחא, אבל כאשר התברר שהסוס הוא בכלל פרה, זה היה ממש מבדר".

קייט רפאל היא ארכיאולוגית עם חוש מרשים לספרות. היא מתארת את המהלכים על במת מצד עתרת בחיות ובחיוניות היאים לסופר בריטי קומי ומעט ציני. באותה עדינות היא גם הופכת בין אצבעותיה ראש חץ חלוד בן 800 שנה שנמצא זה עתה. "זה מה שאנחנו מכנים 'חודר שריון', ראש חץ מחודד שנועד לפגוע בבני אדם. כאלה מצאנו כאן כ-1,200, ולהזכירך, חפרנו רק כ-15 אחוזים משטח המבצר. הם נמצאו בריכוזים גדולים ליד כל שערי החומה, מה שמעיד על עוצמת הקרב. ניסינו להבדיל בין ראשי חץ צלבניים למוסלמיים אולם לא הצלחנו, דומה כי שני הצדדים השתמשו בטכנולוגיית ייצור זהה ואולי אף הזמינו סחורה מאותם בתי מלאכה. הקשת היתה כלי הנשק הכי מדויק בתקופה זאת והקשתים היו מקצועיים מאוד. קשת מיומן היה מסוגל לירות כ-12 חצים בדקה. והיה הבדל גדול במעמד הקשתים המוסלמיים והנוצריים. אצל המוסלמים נחשבו הקשתים ללוחמים בכירים, תמיד רכובים על סוסים. אצל הנוצרים, לעומת זאת, נחשבו ללוחמים הרגליים הפשוטים ביותר".

רפאל, חיילת פשוטה, מלווה את חפירת האתר הזה מראשיתו, דואגת להתנהלות המקצועית של החפירה ביחד עם אלנבלום ומוטרו, נהנית מכל רגע. היא דוקטורנטית בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, אחת שלא תעזוב את הארץ בשביל תקן באוניברסיטה זרה. היא מ"השפוטים" של המקום הזה.

היא אולי לא מרגישה כך, אבל קידוש הידע, מין עניין יהודי כזה, הוא ערך שנשטף בזרם ועומד היום בבריכות אגירה, ותקציבים ממשלתיים לתחומי הרוח, החברה והטבע כבר אינם בראש סדר העדיפויות. אחרי הכל, בינינו, מה זה משנה אם רנייה דה מרון, הקשת המומחה הנזכר בכתביו של ויליאם מצור, השתמש בקשת מורכבת שהטווח שלה 250 מטרים או ברובה קשת, שהטווח שלו קצר יותר אך האפיפיור אסר בשלב מסוים את השימוש בו בגלל פגיעתו הקטלנית? כמה שקלים כבר אפשר להרוויח מהידיעה הזאת? איזו שורה תחתונה זה כבר משרת?

מצאו את המטמון

בשבוע השני לחפירה התקשרה קייט רפאל לספר שהבוקר נמצא מטמון.

הבור?

"לא, עדיין לא", ענתה, "אבל מטמון אמיתי".

כרוך סביב חזהו של "הצלבן החדש", במעין פאוץ' מאולתר שרק שרידי חוטים ספורים נותרו ממנו, נמצא מצבור של כ-160 מטבעות מהתקופה הצלבנית. ייתכן שהיה מנהל עבודה, האיש הזה, ואולי אביר טמפלרי. מכל מקום, מי שהשליך את גופתו במקום פיספס את הכסף הגדול.

רוברט קול, איש רשות העתיקות, נומיסמט ואוצר מטבעות המתמחה בתקופה הצלבנית, היה נרגש ביותר, כך סופר, כשהגיע לזהות את המטבעות. "הולי שיט", חזר ואמר לנוכחים בהתרגשות, "הולי שיט, אתם לא יודעים מה שיש לכם כאן".

"כבר ראיתי מטמונים גדולים יותר, של 2,000 ויותר מטבעות", הוא אומר אחר כך, בשיחה רגועה יותר, "אבל זהו מטמון מיוחד. 160 מטבעות, עשויים סגסוגת כסף, כלומר 50 אחוז כסף. מצד אחד שלהן טבוע דיוקנו של המלך אמלריך הראשון, שמלך על ממלכת ירושלים בין השנים 1163-1174, בצד השני חזית כנסיית הקבר, סמל לשושלת מלכי ירושלים שמלמד שהיו אלה מטבעות מאיכות טובה שהוטבעו עוד לפני נפילת הממלכה הראשונה. בין המטבעות זיהיתי גם מטבע מנסיכות אנטיוכיה, וזה נדיר מאוד. היו באזור ארבע נסיכויות צלבניות, שירושלים היא רק אחת מהן.

התאריכים מתאימים?

"לגמרי. הרי המבצר נכבש ב-1179, ואין ספק שמחזור המטבעות הזה היה עדיין בשימוש. נדמה לי שייחודו של המטמון הזה ביומיומיותו. אין זה סכום גדול במיוחד, לא נמצאו כאן מטבעות זהב, ולכן הוא מחזק את המסקנה הכללית שלי ממחקר ממש עכשווי, שעל פיו השימוש בכסף בממלכת ירושלים היה הרבה יותר זמין ממה שהורגלנו לחשוב. אותי זה מרגש".

השורה התחתונה

נסיעה בכביש הסרגל לעת שקיעה, שמשת המכונית נדמית כתמונת נוף ובה הרי צפון השומרון ורמות מנשה נצבעים בגוני צהוב. ברקע שר פיטר גבריאל על המטורפת והיפה במשוררת המחכה לחשיכה כדי לצאת עם אביה בסירה על פני הים. שוב בזרועות אביך, הוא שר.

"החפירה הזאת כמו יצאה מהסיקסטיז, היא כמעט מפעל חיים עבורי", אומר אלנבלום בחיוך מבויש. ואכן, אין ספק שהחפירה הזאת, אם רק נעצרים לחשוב עליה לרגע, משקפת משהו מישראל האחרת, ואין הכוונה לזאת של פעם, כי ישראל האחרת קיימת גם היום - ישראל שבה אכפת לאנשים זה מזה, ישראל שבה מקצועיותו של אדם נזקפת לו לזכות, ישראל שיודעת מנין היא באה, ואם לא אז היא שואלת, וחוזרת ושואלת. ישראל האחרת ההיא - אשר הושלכה כפגר אל שולי השדה ונקברה תחת קמרון - היא היום ממצא יקר ערך, נדיר ומתכלה, שכדי לחשוף אותו צריך לנסוע המון המון זמן וכל כך כל כך רחוק.

בגמר שבועיים של חפירה חזר כל אחד לענייניו. פרופ' רוני אלנבלום, שהוא גם יו"ר הוועד של הסגל הבכיר באוניברסיטה העברית, טרוד עתה בשביתה אך גם בכתיבת ספר על עתרת. פרופ' אמוץ עגנון וד"ר שמוליק מרקו חזרו להטות אוזן אל האדמה, הדס מוטרו - אל מחקרה החדשני על זיהוי שרידי בהמות, קייט רפאל למסע דילוגים בין אתרים ממלוכיים, רוברט קול למירוק מטבעות, מיקי המנהלן לסימון שבילים ושי - אל החבר. מצד עתרת עומד עתה בבדידותו ואם תחליטו לבוא לבקר, אנא הניחו מטבע בין אבני החומה עם הפתק "לנערי האוצר בהוקרה על פועלכם" - זה עשוי לעזור לתקצוב העונה הבאה.*



פרופ' רוני אלנבלום: "הממצאים מכאן ממחישים את האמת של שדה הקרב. היו שנים שבהן הייתי שומע את שקשוק החרבות. למראה השלדים היתה עוברת בי לפעמים צמרמורת"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו