בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמה שווה לך הסיפור שלי?

האם מותר לשלם לפושע כדי שיסכים להתראיין? האם סיפורו של עופר מקסימוב הוא סחורה שמחירה נקבע על פי היצע וביקוש, ככל מוצר אחר בשוק? ואם יש מי שמוכן לשלם, למה אסור לעזאם עזאם לגבות תשלום תמורת הסכמתו לספר את קורותיו בכלא המצרי?

תגובות

אל סוללת עורכי הדין בראשות אביגדור פלדמן, שמייצגים את עופר מקסימוב, הצטרף באחרונה עורך דין מסחרי. להבדיל מעמיתיו, שמייצגים את מקסימוב בהליכים הפליליים, תפקידו של עו"ד תומר ברנס למכור למרבה במחיר ראיון עם הלקוח המפוקפק, שנשלח אחר כבוד לפני שבועיים ל-15 שנות מאסר אחרי שהורשע בגניבת 254 מיליון שקלים מכספי הבנק למסחר ולקוחותיו. "את בטח לא תאמיני", אומר ברנס. "כשעופר הגיע אלי הוא רצה להתראיין חינם. היה לו עניין לספר את הסיפור שלו מהמון סיבות, בעיקר משום שהוא רצה לשנות את הדימוי המפלצתי שנוצר לו בתקשורת. אנחנו יעצנו לו שלא יתראיין ללא תמורה. יש כאן היבט מסחרי, יש אפשרות לקבל כסף וכולם עושים זאת".

הנכונות לשלם תמורת ראיון אינה חידוש בעולם העיתונות, אך מדי פעם היא מעוררת תגובות נסערות. כך קרה לפני חודש, כשהאסיר המשוחרר עזאם עזאם חזר ממצרים וביקש 60 אלף דולר בתמורה לראיון איתו. הדרישה קוממה עד כדי כך את מרדכי שקלאר, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שהוא פנה מיד אל כל גופי התקשורת בישראל וביקש מהם לא לשלם לעזאם. לתדהמתו הסכים ערוץ 10 לשלם לעזאם סכום המוערך ב-40 אלף דולר, והראיון שודר בתחילת דצמבר בתוכניתו של עמנואל רוזן "זה הזמן". שקלאר, במכתב חריף לראשי הערוץ, כתב כי זוהי שבירת הערכים העיתונאיים.

עזאם אינו הראשון ששוחרר מהכלא המצרי וביקש כסף תמורת ראיון. בפברואר 1992 נעצר במצרים האזרח הישראלי דוד אוביץ, בחשד שהיה שותף לרשת ריגול עם שני ערבים מרמלה. אוביץ, סוחר רהיטים משוק הפשפשים ביפו, שנהג לנסוע למצרים כדי לקנות רהיטים משומשים, נקלע לדרמה קפקאית שהעיתונות הישראלית עקבה אחריה בנשימה עצורה. לאחר שלושה חודשי מעצר שוחרר אוביץ ובכך ניתן האות לפתיחת המרוץ אחר הראיון עם הישראלי שחזר מהכלא המצרי.

דן מרגלית, אז עורך עיתון "מעריב", התייצב בכבודו ובעצמו בביתו של אוביץ באישון ליל, כדי לנהל עמו משא ומתן כספי על הזכות לראיינו. כעבור זמן סיפר לחבריו במערכת כי ידע שאין לו סיכוי מול הסכומים שהציע ארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות". "הצעתי את ההצעה רק בשביל לייקר למוזס את המחיר", סיפר מרגלית בבדיחות. הראיון נמכר ל"ידיעות" וארבעה ימים לאחר שחרורו של אוביץ התגאה העיתון בפרסום הכתבה, תחת הכותרת "דוד אוביץ, יומן מהכלא" (כפי שסופר ליעל גבירץ). עורכי "מעריב" הסתפקו בדיווחים שהביא הכתב דוד לביא, שסיקר את הפרשה ואף ליווה את אוביץ בטיסה ממצרים לישראל.

שקלאר, ככל מי שעוסק בעיתונות, יודע שיש סיפורים שנמכרים בכסף. "אולי בעידן הנוכחי זה נשמע קצת אנכרוניסטי", הוא מסביר עכשיו, "אבל היתה איזו תחושה של חגיגה לאומית, התרגשות וסולידריות עם החזרתו של עזאם ארצה. שילמנו על זה גם מחיר קולקטיווי בשחרור מחבלים. התוצאה היא שהסיפור של עזאם הפך לסיפור של כולנו. הוא הופקע מהסיפור הפרטי שלו. כשהוא ביקש כסף הוא יצר זילות של ערך הסולידריות וערך פדיון השבויים. ברגע שנשלם לעזאם עבור ראיון, זה מעביר את המסר שהכל כסף והכל מסחרה ואני אומר שיש דברים שהם מעל הכסף".

בשבוע שעבר, בעקבות רצונו העז של האסיר מקסימוב לגזור קופון מראיון שייערך עמו, החליטה הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו לאסור על ערוצי התקשורת שבאחריותה לרכוש ראיונות מעבריינים שהורשעו. "טוענים שזה לא מוסרי שאנחנו דורשים כסף?" שואל עו"ד ברנס רטורית. "אז מה מוסרי? לקחת סיפור בחינם? לפמפם לו פרומו חודש שלם ולמכור על התוכנית פרסומות בעשרות אלפי דולרים? זה מוסרי? מדובר בעניין מסחרי. זה כלכלי. זה כדאי".

ההחלטה של מועצת הרשות השנייה הרסה במקצת לעו"ד ברנס את החגיגה. "רגע לפני שכולם פתחו את הארנקים", הוא מקונן, "המועצה תקעה את העניין. אין כסף, אין סיפור". האמת היא שלא כולם מיהרו, כפי שברנס נהנה לתאר, לפתוח את הארנקים.

ברשימת המבקרים את מקסימוב בתאו בכלא רימונים אפשר למצוא שניים מבכירי העיתונאים בישראל: דורון גלעזר, עורך התוכנית "עובדה" וטלי בן עובדיה, עורכת החדשות של ערוץ 10. לפני כחודש ביקר גלעזר, ביוזמתו, את מקסימוב. גלעזר רצה לבדוק אם יש אפשרות שמקסימוב יתראיין לתוכנית "עובדה" ויספק גילויים חדשים על עצמו ועל עולם הפשע הסובב אותו. על כסף לא דובר בפגישה. לפני שבועיים קיבל גלעזר שיחת טלפון מרינה צלל-יכין, שייצגה לדבריה את מקסימוב מטעם משרדו של עו"ד ברנס ודרשה ממנו 50 אלף דולר תמורת הראיון. גלעזר, שידוע כמי שמתנגד לשלם למרואיינים, כמעט טרק לה את הטלפון.

גם שילה דה-בר, רכז הכתבים של חדשות ערוץ 10, קיבל טלפון מצלל-יכין שהציעה את מרכולתה. אנשי החדשות של ערוץ 10 הסבירו לה שהם לא קונים חתול בשק וביקשו להיפגש עם מקסימוב. צלל-יכין הסדירה את האישורים המתאימים וטלי בן עובדיה, עורכת המהדורה, באה לפגישה בכלא. ההתרשמות של בן עובדיה, כך מספרים, היתה שלאיש יש סיפור. היום אומרים בערוץ שהביקור נערך "מתוך סקרנות" וכרגע אין שום משא ומתן כספי על ראיון עמו.

אגב, אדם שנפגש עם מקסימוב יודע לספר כי האיש אינו מסתפק במכירת ראיון אלא חושב גם על ספר. עם תחילת משפטו בא רם אורן, המו"ל המצליח, לפגוש את מקסימוב בכלא, בעקבות פנייה של עו"ד קרן נהרי, אחת מהסוללה. כשהגיע לשערי הכלא התברר לאורן שאין לו אישור להיכנס. "הצלחנו לדבר במסרים שהועברו בין הפרקליטה שלו לביני", הוא אומר השבוע. "בעבר פנו אלי כתריסר עבריינים ידועים והתרשמתי ששום סיפור מהסיפורים האלו לא מחזיק ספר. נדמה לי שגם למקסימוב אין מה למכור".

"ידיעות" קונה ראיונות

ראיונות שנקנו מעבריינים אינם דבר חדש בעיתונות הישראלית. הפשע, כפי שאומרת הקלישאה החבוטה, כנראה משתלם. רק בשנה שעברה חשפה ענת באלינט בעיתון "הארץ" את העובדה שאתי אלון, אחותו של מקסימוב, שהורשעה בגניבת 250 מיליון שקל מהבנק למסחר, קיבלה תשלום תמורת הראיון שהעניקה למרב מיכאלי. הראיון שודר בערוץ השני אצל הזכיינית "רשת" ופורסם גם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

באפריל השנה גילה השבועון "העיר" כי פליקס חלפון, שחקן הכדורגל שהורשע ביבוא קוקאין מוונצואלה לישראל ונידון לארבע וחצי שנות מאסר, קיבל תשלום תמורת ראיון שהעניק לכתבת הספורט אופירה אסייג. הראיון שולב בסרט ששודר באותו חודש ב"טלעד" בשיתוף פורטל הספורט ONE. את שני הראיונות הללו, של אלון וחלפון, ניסו בעבר למכור לתוכנית "עובדה" בהנחייתה של אילנה דיין. "הרציונל מאחורי הסירוב שלי לשלם למרואיינים", מסביר גלעזר, שבעבר ערך את מוסף "7 ימים", "הוא שתשלום יוצר הטעיה: המראיין ינסה לרצות את המרואיין וזה בעיני חסר ערך עיתונאי, קל וחומר כשמשלמים לפושעים".

גלעזר מספר כי לא פעם התבקש לשלם, גם לעבריינים. "חברת 'גשם תקשורת', שהפיקה את הסרט על אתי אלון ומפיקה גם את 'עובדה', הציעה לנו שהסרט על אלון יהיה אצלנו. אני סירבתי מכיוון ששולם לאתי אלון כסף. הראיון עם פליקס חלפון הוצע לי תמורת תשלום, וסירבתי. לפני כחודש הוצע לי ראיון חשוב עם מרגל חשוב, שהועמד לדין באשמת ריגול בישראל ומעולם לא דיבר. האיש שהציע לי את זה ביקש תשלום מאוד לא גבוה, ושוב סירבתי. אידיאולוגית".

סיפורי פשע תמיד הסעירו את הדמיון ומילאו את דפי העיתונים. בתחילת שנות השמונים היתה זו שרה לוי, סטודנטית יפהפייה לספרות באוניברסיטת תל אביב, שנישאה למלך העולם התחתון של אותן שנים, שמעיה אנג'ל. ב-1984 נחשדה כי הנהיגה את הכנופיה של בעלה וביחד רצחו שני צעירים שהיו מעורבים בהברחת סמים. שרה אנג'ל זוכתה, בעלה הורשע. העיתון "חדשות" גילה את הפוטנציאל הטמון בשרה אנג'ל ומיד עם שחרורה מהכלא יצא בסדרת כתבות פרי עטה ובהן סיפרה אנג'ל, בכישרון רב, על חייה לצד חבורת העבריינים, בתמורה לשכר סופרים. כעבור עשר שנים שיחזרה את ההצלחה ברב-המכר "מלאך או שטן", בהוצאת "ידיעות אחרונות".

ב-1998 נחרדו חוקרי האף-בי-איי לגלות כי דמות מסתורית המכנה את עצמה אנלייזר חדרה למחשבי הפנטגון ונאס"א. החקירה, שחצתה ימים ויבשות, הובילה אל אהוד טננבאום, צעיר בן 18 מהוד השרון. טננבאום, למרות העבירות הפליליות שבהן נחשד, הפך מיד לגיבור לאומי. באפריל 1998, תחת הכותרת "אני האנלייזר", התפרסם ראיון נרחב עם טננבאום במוסף "7 ימים". העיתון של המדינה שילם בתמורה לראיון עשרות אלפי דולרים. "אני לא יכול לדבר על כמה כסף קיבלתי, עקב הסכם סודיות עם 'ידיעות אחרונות'", אומר טננבאום, שהיום - בגיל 25 - עוסק באבטחת מחשבים.

הכסף שקיבלת סידר אותך בחיים?

"הכסף הלך לייצוג המשפטי שלי. בגלל זה דרשתי כסף. ידעתי שיש לי משהו טוב ביד וידעתי שאני הולך להזדקק להרבה סיוע משפטי שהולך להיות יקר מאוד, בסדרי גודל של כמה מאות אלפים. עשיתי סקר מי יכול לממן את זה ובחרתי בבחירה הכי מוצלחת".

אחרי האנלייזר חיזרו כלי תקשורת מארצות רבות (כולל הצעה מ"60 דקות" של רשת סי-בי-אס). טננבאום נעזר ביועץ תקשורת שניהל וסינן בשבילו את הפניות הרבות שקיבל. לאחר הראיון ב"ידיעות" הוא הפך גם לכוכב פרסומת והוביל את מסע הפרסום של חברת המחשבים "ניורון". את כל אלה הספיק לעשות בזמן שנוהלה חקירת המשטרה נגדו. בדצמבר 2000 הורשע טננבאום בחדירה למחשבים בישראל ובחו"ל, לרבות למחשבי הפנטגון ונאס"א, ונידון בבית המשפט המחוזי בתל אביב ל-18 חודשי מאסר בפועל.

גם "מעריב" שילם

בתחילת שנות השבעים הדהימה קבוצת נוכלים את המשטרה, כשהצליחה להוציא במרמה סכומי עתק מכמה בנקים, בלי להותיר עקבות. במשך שנים נשארה הפרשה כתיק לא מפוענח. ב-1993, עשרים שנה לאחר מעשה, בא אדם אל מערכת "מעריב", הצהיר שהשתתף במבצע וביקש תשלום בתמורה לפרטים. בנובמבר 1993, תחת הכותרת "שוד הטלפונים הגדול", פיצח העיתונאי לשעבר (היום עו"ד) רונאל פישר את פרשיית הפשע וחשף את המוח שמאחורי המבצע: איש העסקים דני בינקין. בכתבה התראיין באריכות ה"מקור", שכונה בה איברהים.

איברהים, שלפי גרסתו ביצע את השוד בעצמו, סיפר לפישר על התכנון ועל הביצוע. מאחר שהיה מכור לסמים, סירב "מעריב" לשלם לו את התמורה בכסף, מחשש שאיברהים יקנה בו סמים. במקום זאת הסכים העיתון לממן לו טיפול גמילה באדולן.

עו"ד רונאל פישר סירב להתייחס למקרה, אך בהיזכרו בתקופת היותו עיתונאי, אז נתקל לא פעם במקור או מרואיין שדרש תשלום, הוא אומר: "השאלה אף פעם לא היתה אם מותר לעיתונות לשלם, אלא למי מותר לה לשלם. בעיני, כל ניסיון לצייר קו גבול דמיוני, שיאמר למי כן ולמי לא, יעניק לעיתונות כוח שאין לה ואסור שיהיה לה: הכוח לקבוע מה מוסרי ומה לא. לכן אני מעולם לא התחבטתי בסוגיה הזאת יותר מארבע דקות. בעיני זה פשוט: כללי השוק צריכים להכתיב את התשובה, ולא אמת המידה הפרטית של עורך או מו"ל. אמצעי תקשורת המשלם לאדם כמקסימוב עבור ראיון עמו, צריך לקחת בחשבון שהקהל שלו יצביע ברגליים. אנשים יגידו, 'עיתון כזה אני לא מוכן להכניס הביתה'. אבל צריך לזכור שיהיו גם אנשים שיגידו, 'הנה עיתון שיש מה לקרוא בו'. כמה יגידו כך וכמה יגידו כך? זו בדיוק המשמעות של כללי השוק".

"בעיתונות של השנים האחרונות אי אפשר להתנגד למגמות הרווחות של קניית סיפורים", אומר משה רונן, מרצה לדיני תקשורת ואתיקה באוניברסיטת בר אילן ובבית הספר לתקשורת "כותרת". "סיפורים כמו זה של עזאם עזאם נמכרים בעולם כתסריטי קולנוע באלפי דולרים. יש לדעתי שלושה יוצאים מהכלל שבהם אסור לקנות סיפור. אסור לקנות סיפור מעבריין. אני לא רוצה לקנות מעבריין את סיפורו, כי אז אני משלם לו עבור מעשה הפשע שלו. אסור לקנות ראיון מעובד ציבור. תארי לעצמך שאנחנו נפנה לרמטכ"ל ונבקש ראיון לראש השנה והוא ישאל 'בכמה?' אם משלמים לעובד ציבור בעד מידע שהוא מוסר על עבודתו אנחנו בעצם משלמים לו שוחד.

"לדעתי אסור גם לשלם לעדי ראייה מאחר שהזיכרון של העדים עלול להיות הרבה יותר חי כשמשלמים להם ויש סכנה לעיוות הסיפור ולשיבוש העדות. היום צריך להציב גבולות ריאליים לקניית ראיון ושלושת המקרים שציינתי הם הגבולות שבהם העיתונות צריכה לעמוד בפרץ ולא לשלם".

המרואיין נחטף ברגע האחרון

אין צורך לעבור על החוק כדי להיות מחוזר על ידי כלי התקשורת. גם סיפור טוב, שמעורר עניין לרגע, יכול להניב תשלום יפה לבעליו. המרואיין שככל הנראה היה הראשון שביקש כסף מעיתונאים שבאו לדבר איתו היה משה פליישר, אז נער בן 17 מחיפה. ב-1962 יצא פליישר לדוג בסירה קטנה ונסחף ללב ים. במשך שבוע ימים היו עיני המדינה נשואות אל הים, וצי של סירות הצלה ומסוקים ניסה לאתר את הנעדר. פליישר, התברר, נסחף אל חופי לבנון, נמצא כשהוא תשוש ואושפז שם בבית חולים. לאחר חקירה קצרה הוחזר לישראל.

כששב לביתו, יותר משהסעיר את התקשורת סיפור ההישרדות של הנער, הסעירה דרישתו לקבל 5,000 לירות תמורת ראיון. "הובלנו לחדר צדדי כדי שהאורחים לא ישמעו את השיחה", תואר המקרה ב"מעריב". "שם אמר הנער בצורה חצופה, 'הציעו לי כסף בעד הסיפור. 5,000 ל"י, עכשיו תחליטו בעצמכם, מי שיוסיף יותר בצ'ק שיונח על השולחן יזכה בסיפור'".

העיתונות הזדעזעה. "אחרי שגרמו למדינה הפסד כספי", נכתב ב"הארץ" על בני משפחתו של הנער, "מוטב להם לוותר על גריפת כסף". "אין הוא רק הרפתקן נועז", הוסיף "מעריב" בציניות בטור המערכת היומי, "אלא גם סוחר ממולח". משה פליישר כנראה נולד טרם זמנו. באותם ימים תמימים אף עיתון לא העז להיענות לדרישתו של הנער.

מים רבים זרמו מאז בנהרות העיתונות הישראלית ואחד המאבקים היותר יצריים התנהל על הראיון הראשון עם עיזאת נפסו. שבע שנים ישב נאפסו בכלא 4 בצריפין באשמת ריגול, בגידה ויצירת מגע עם אש"ף. במאי 1987 זיכה אותו בית המשפט העליון מאישומי הריגול והבגידה, הורה לשחררו ומתח ביקורת נוקבת על חוקרי השב"כ בפרשה. את נאפסו ליווה לכל אורך הדרך בנאמנות ובידידות כתב העיתון "חדשות" מנחם שיזף. למחרת השחרור קבע עמו שיזף פגישה לראיון בלעדי לעיתונות הכתובה.

השניים קבעו להיפגש באולפני "ערב חדש", לשם הוזמן נאפסו לראיון טלוויזיוני. שיזף חיכה עד בוש. זאב גלילי, בעל טור ב"מקור ראשון" שהיה אז רכז הכתבים ב"ידיעות אחרונות", נסע באותו יום אל בית משפחת נאפסו בכפר קמא. כשנאמר לו שעיזאת נאפסו נמצא בדרך לראיון באולפני "ערב חדש" בתל אביב, יצא גלילי בעקבותיו. לפני שנכנס נאפסו לאולפנים "חטף" אותו גלילי והסיע אותו אל עו"ד אריה קמר, ושם הוצע לו תשלום תמורת ראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות".

"ב'חדשות' היו באטרף", נזכר השבוע אדם שהיה מעורב במשא ומתן. "'ידיעות' ממש חטף את נאפסו מתחת לאף של 'חדשות' והם לא ידעו איפה הוא". ממשפחת נאפסו למד שיזף על המשא ומתן המתנהל בתל אביב. "הצעתי להם את מה שהיה לי להציע מטעם 'חדשות'", מספר שיזף, "וזה היה סכום קטן ומגוחך".

"ידיעות" זכה בראיון. יגאל סרנה וענת טל שיר ראיינו את נאפסו. כתבים ותיקים בעיתון זוכרים את סרנה מקונן שהוא מרגיש כמו מאהב זקן שצריך לקנות אהבה. למחרת התפרסמה הכתבה הסנסציונית ובה גולל נאפסו את מסכת העינויים שהעבירוהו אנשי השב"כ ובראשם יוסי גנוסר. "הכסף שנתנו לי אז ב'ידיעות' היה כמו אוויר לנשימה", אומר נאפסו עכשיו. "המשפחה איבדה כל גרוש על המאבק, כולם נתנו עזרה ולי כבר לא היה נעים לבקש. הכסף בהחלט עזר".

כמה קיבלת?

"בסביבות השלושים-ארבעים אלף שקל. אז זה לא מה שיש היום. אז היו בקושי שני עיתונים. אני אפילו לא הייתי צד במשא ומתן שהיה שם. אחרים סגרו את זה בשבילי. אני הייתי עסוק בעצמי. הייתי בהלם. רק יצאתי לחופשי. לא חשבתי אפילו למי אני נותן את הראיון. אמרו לי תתראיין אז התראיינתי".

"כשכסף עובר מגופים עשירים, בעלי הון, כמו 'ידיעות אחרונות', לאנשים שזקוקים לו אני שמח", אומר סרנה. "אני מתנגד לשלם לפושעים או סלבריטאים עבור ראיונות, אבל לשלם לאנשים שנחלצו ממצוקה גדולה אין שום פסול. העיתון רואה בזה סחורה ואין שום פסול להתחלק ברווחים".

אחד מסעיפי החוזה אסר על נאפסו להתראיין במשך שמונה שבועות לכלי תקשורת אחר. נאפסו המתין, קיבל את הכסף, ולאחר חודשיים ויום התראיין ל"חדשות". חינם.

כעבור שנה שוב הקדים "ידיעות אחרונות" את "חדשות". באוגוסט 1988 ברח אסיר העולם הרצל אביטן מכלא באר שבע ונכנס לביתם של אתי ושמעון אלמקייס בבאר שבע. באיומי אקדח הסתגר אביטן עם בני הזוג אלמקייס ושני ילדיהם במשך 24 שעות, ואז יצא מהעיר במונית. כתב "ידיעות אחרונות" בדרום, צבי אלוש, היה העיתונאי הראשון שהגיע לבית המשפחה אחרי שאביטן המשיך בדרכו. גלילי, רכז הכתבים, בא אחריו. לשניים היה ברור שבתוך זמן קצר כל העיתונות תתדפק על דלת משפחת אלמקייס.

"הציעו להם סופשבוע במלון בתל אביב", מספר אחד המעורבים בפרשה. "כשהם שאלו אם הסבתא יכולה לבוא גם, אמרו להם אדרבא ואדרבא". "ידיעות אחרונות" הציע למשפחת אלמקייס סיוע כלכלי ובתמורה ביקש התחייבות לבלעדיות. למחרת פורסם ב"ידיעות", תחת הכותרת "24 שעות מול האקדח הטעון של הרצל אביטן", הראיון הבלעדי עם בני המשפחה. אבל הפעם הופתעו ב"ידיעות" לראות שגם "חדשות" יצא עם "הסיפור המלא של משפחת אלמקייס". התברר שכתב "חדשות" בדרום, שמעון אלקבץ, הכיר את אחותה של אתי אלמקייס, ששיחזרה בשבילו לפרטי פרטים את הסיוט שעבר על בני משפחתה. חינם.

שיא הטעם הרע

תקנון האתיקה של העיתונות הבריטית אסר ב-1991 על כלי התקשורת לשלם לאדם שהיה מעורב בהליך פלילי בתמורה לכתבה, תצלום, או מידע, כדי להציב גבול ברור ל"עיתונאות פנקסי הצ'קים" המקובלת שם.

הרומנים של הכדורגלן דייוויד בקהאם הגשימו השנה את חלומותיהם הרטובים ביותר של צהובוני בריטניה. רבקה לוס, תושבת מדריד בת 26, הוצמדה אל הכוכב הבריטי כדי להקל עליו להתאקלם בבירה הספרדית, לאחר שנרכש בקיץ שעבר על ידי קבוצת ריאל מדריד. אין ספק שלוס השתדלה מאוד להנעים את זמנו. על פי הדיווחים היא גם קיבלה 350 אלף ליש"ט מהשבועון הבריטי "ניוז אוף דה וורלד", שחשף את הרומן בין השניים. 150 אלף ליש"ט קיבלה לוס גם מערוץ הטלוויזיה הבריטי סקיי, שם סיפרה הכל, אבל הכל.

מאהבת ידועה אחרת שהרוויחה לא רע היתה מוניקה לווינסקי. ערוץ ארבע הבריטי שילם לה, כך מעריכים, 640 אלף דולר תמורת ראיון. לווינסקי לא קיבלה תשלום על הראיון הראשון שנתנה לברברה וולטרס בתוכנית הראיונות הוותיקה "20/20" באי-בי-סי, אך באופן חריג מאוד קיבלה זכויות על רווחים ממכירת הראיון ההוא לרשתות זרות. בארצות הברית, להבדיל מבריטניה, תוכניות האירוח והראיונות המובילות אינן משלמות למרואיינים.

הקיץ הופיעו לווינסקי ולוס יחדיו בפסטיבל הטלוויזיה באדינבורו. "היו לי המון הוצאות משפטיות", הסבירה לווינסקי לצופים הנלהבים מדוע החליטה לעשות כסף מסיפורי הסקס שלה עם הנשיא קלינטון. "גם לא עבדתי יותר משנה בגלל הפרשה והגיע לי פיצוי על הסבל שעברתי".

כוכבת אחרת שעשתה הון לא מבוטל מהתקשורת היא הזונה "דיוויין" (האלוהית) בראון. באחד מלילות יוני 1995 חיכתה בראון כהרגלה לקליינטים בשדרות סאנסט בהוליווד. צעיר חבוש כובע מצחייה עצר לידה ולאחר משא ומתן סגר איתה על מין אוראלי תמורת 60 דולר. השוטרים שעצרו אותם על-חם לא האמינו למראה עיניהם, גם בראון לא האמינה. הלקוח היה כוכב הקולנוע יו גראנט. בראון קיבלה על פי ההערכות כרבע מיליון דולר מהשבועון "ניוז אוף דה וורלד" ובתמורה היא סיפקה את הפירוט הכי צהוב שיש.

דומה ששיא הטעם הרע שייך לסיפורה של מנדי אלוולד, אנגלייה בת 31 שעברה ב-1996 הפריית מבחנה ונשאה ברחמה שמונה עוברים. כשהעיתונות גילתה עניין בסיפורה מיהרו אלוולד ובן זוגה, פול הדסון, לשכור את איש יחסי הציבור מקס קליפורד (שייצג השנה גם את רבקה לוס) כדי שימכור את הסיפור למרבה במחיר. השבועון "ניוז אוף דה וורלד" הציע לאלוולד 125 אלף ליש"ט תמורת בלעדיות בסיקור ההריון ועוד 100 אלף על כל ילד שייוולד.

למרות שהרופאים שטיפלו בה בבית החולים קינגס קולג' בלונדון הזהירו אותה כי אין כל סיכוי שתלד שמינייה והמליצו על "דילול" של שישה עוברים, בחרה אלוולד להמשיך בהריון חסר הסיכוי. אלוולד ובן זוגה התראיינו לצהובון הבריטי ועדכנו באדיקות את קוראיו בהתקדמות ההריון. כעבור חודשיים הפילה אלוולד את כל העוברים, מה שלא מנע ממנה להתראיין באריכות ישירות ממיטת בית החולים ולגלות שאינה מתחרטת על דבר.

קלטת המיליון

הסכום הגבוה ביותר ששולם בישראל למקור מידע היה מיליון שקלים. את הכסף שילמו "ידיעות אחרונות" וחברת החדשות של הערוץ השני לרוני קמפלר, הצלם החובב שהנציח את רצח רבין. קמפלר לא תיכנן למסחר את הקלטת. ימים רבים לאחר הרצח אף לא צפה בה. הוא שלח מכתב לוועדת שמגר, שחקרה את נסיבות הרצח, ובו סיפר על הקלטת שצילם. שני עורכי דין מטעם הוועדה באו לקחת את הקלטת. כעבור ימים אחדים התקשר אחד מהם אל קמפלר ואמר לו כי השופט שמגר מסב את תשומת לבו לכך שיש לו זכויות יוצרים על הקלטת, ואם ברצונו למסור אותה לעיתונות, זו זכותו. הדברים נכתבו גם במכתב שנשלח אליו מהוועדה.

קמפלר בחר במשרדו של עו"ד יורם סמואל וביקש את עזרתו במכירת הקלטת שבה תיעד את רצח רבין. אלה היו יומיים דרמטיים. במשרדו של סמואל התקשרו אל רשתות טלוויזיה זרות. את ההצעה הגבוהה ביותר קיבל קמפלר מרשת החדשות האמריקאית אן-בי-סי, שהציעה 50 אלף דולר. קמפלר דחה את ההצעה, כי לדעתו הסכום המוצע היה נמוך מדי.

המרוץ אחר הקלטת עבר אל כלי התקשורת בישראל. "ידיעות אחרונות" חבר אל חברת החדשות של הערוץ השני ואילו קבוצת "מעריב" חברה אל הערוץ הראשון. בחדר אחד במשרדו של סמואל ישב ארנון מוזס, ובחדר השני עופר נמרודי. קמפלר סירב להיחשף והסתגר במשך כל הזמן הזה בחדר אחר במשרד. לבסוף החליטו עורכי הדין של קמפלר לסכם עם קבוצת "ידיעות", שעם אנשיה נוצרה "כימיה יותר טובה".

"ידיעות" והערוץ השני שילמו לקמפלר מיליון שקל (מתוך זה שילם "ידיעות" 75%) והתחייבו לשלם לו 50% מהתמלוגים שיקבלו על מכירת הקלטת לערוצים זרים. בקלטת, ששודרה במהדורה מיוחדת בערוץ השני, צפו 82.3% מכלל הצופים.

ההערכות הן שהערוץ השני ו"ידיעות" החזירו לעצמם את ההשקעה ממכירת הקלטת לרשתות טלוויזיה מכל העולם. וקמפלר? קמפלר ממשיך לחיות בצניעות. בראיון לאוריה שביט במוסף זה סיפר שהרשה לעצמו כמה "לוקסוסים". הוא נסע לניו יורק לצפות במחזמר "ויקטור ויקטוריה" ופינק את עצמו בטיול מאורגן לספרד.



עופר מקסימוב. רצה להתראיין בחינם כדי לתקן את הדימוי המפלצתי שלו, אבל עורך דינו יעץ לו לדרוש תשלום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו