בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסקי הסירוב? זו תגובה גלותית

שמעון גרשון רוזנברג, מרבני הציונות הדתית הבולטים, מאמין בפוסט-מודרניזם המבוסס על חסידות ומיסטיקה. את החרדיות הלאומית הוא מאשים באי-יכולת לחיות עם סתירות

תגובות

בימים שבהם הסרבנות הדתית-הימנית עולה עוד ועוד מדרגות - פסקי רבנים, החתמות המוניות, הצהרות של מנהיגים הנחשבים מתונים כי לא יוכלו לעמוד מול הגל - דיבר בשבוע שעבר הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), מהבולטים שברבני הציונות הדתית, בכנס חוקרים על חינוך יהודי במוסד ון-ליר בירושלים, וביקר את התופעה החרד"לית (החרדיות הלאומית, שהיא הכינוי לאותו עולם רבני המוציא את פסקי הסירוב). הוא רואה בה חיקוי "פסוודו-חרדי" לחרדיות האותנטית.

במאמר שהוא מפרסם השבוע בכתב העת "ארץ אחרת" מבהיר הרב שג"ר שהוא מתנגד בתוקף לתוכנית ההתנתקות, ועם זאת מבקר עוד יותר בחריפות, אפילו סרקסטית, את פסקי הסרבנות: "הפסק (של סירוב הפקודה, י"ש) מחקה את המהפכנות היהודית ואת מסירות הנפש של כל הדורות. כשם שהיהודים במשך כל הדורות מסרו נפשם על המצוות, כך אנו ניכנס לכלא מתוך מסירות הנפש שתכליתה למנוע את גזילת בתיהם של יהודים. 'זקיפות קומה', כינה זאת אחד הרבנים לאחרונה. אך למעשה זוהי תגובה גלותית. לא מסירות הנפש, אלא בסיטואציה הנוכחית, אקט נוסטלגי כושל".

בראיון ל"הארץ" הוא מדבר על כך שסכנת הפונדמנטליזם אורבת יותר מהחרדיות הלאומית מאשר מהחרדיות המקורית: "בתפישה החרדית המקורית יש סוג של אותנטיות: הם חיים את העבר בזמן הווה, כבסיס לגאולה. זה עולם שבמידה רבה מבודד את עצמו מהעולם החיצוני. הוא לא חי בהיסטוריה, אלא בפרשת השבוע. למרות מאמצי החזרה בתשובה, בסופו של דבר החרדיות מעוניינת בקיום ה'איים' שלה. אין לה יומרה לכפות את עולמה על ההווה. הציונות הדתית לא חיה בעולם כזה, אלא בהחלט בהווה, וכאשר היא מאמצת הוויה פסוודו-חרדית, היא בעצם מנסה לכפות את האידיאולוגיה שלה על ההווה".

בחירה חופשית באמונה

לדעתו, הבעיה מתחילה עוד הרבה לפני תוכנית ההתנתקות, כבר בשורשי הזהות הציונית-הדתית: "אפשר לומר שזה שוני שניתן למצוא כבר בין הרב קוק לר' נחמן מברסלב. הרב קוק מציב את ההרמוניה בין הערכים השונים כיעד, ואילו ר' נחמן ראה בסתירות דווקא מקור להתלהבות דתית. כשאתה מנסה לחיות בו-זמנית בכל העולמות, יש סכנה שתחיה באופן פשטני ורדוד, או שתנסה לכפות הרמוניה באופן אלים. אני מזדהה עם ההרמוניה כיעד, אבל במציאות צריך לדעת לחיות עם הסתירות. מבחינה זו, אחד החטאים הקדמונים של הציונות הדתית היה ההתמכרות לחזון 'כור ההיתוך' של בן-גוריון. במקום ליצור נוסח תפילה אחיד, היה צריך לאפשר לכל עדה לטפח את זהותה, כאשר המשותף הוא בעצם תחושת האחווה היהודית".

שג"ר, בן 55, קנה את מעמדו ב-15 השנים האחרונות כתיאולוג הבולט של "הניו-אייג'" הדתי-הלאומי: מי שפיתח תיאולוגיה המדגישה את הפן הרוחני-האינדיווידואלי ולא רק את הפן הלאומי, שהודגש דור קודם לכן במשנת "גוש אמונים" (הוא לא מתנגד ללאומיות, אבל לא רואה בה את המרכז של תפישתו הדתית). ככזה, הוא הפך את החסידות ואת המיסטיקה לתשובה הדתית לפוסט-מודרניזם. זה התחיל, לדבריו, עוד בישיבה התיכונית שבה למד, "כאשר פתחתי במקרה ספר חסידות, ונמשכתי לעולם הזה". אגב, את הכינוי המקוצר שג"ר קנה לעצמו כבר אז, "מחבר שראה את ראשי התיבות על הטלית שלי, והתחיל לכנות אותי כך, בתור הלצה, ומאז זה תפס".

במשך שנים רבות פעל במסלול דתי קונוונציונלי - לימודים בישיבת ההסדר "כרם ביבנה" ואחר כך למד ולימד בישיבת הכותל ועמד בראש בית המדרש של המרכז לציונות דתית "מעלה". כאמור, רק לפני כ-15 שנה נגלתה השקפתו הייחודית לציבור רחב יותר, כאשר עבר לכהן כרב בישיבה הגבוהה "מקור חיים" שהקים הרב עדין שטיינזלץ. בהמשך כיהן כראש בית המדרש של "בית מורשה", וזה כשמונה שנים הוא עומד (יחד עם הרב יאיר דרייפוס) בראש הישיבה הגבוהה "שיח יצחק" באפרת, ישיבה שנהפכה בעצמה לאחת מנושאות הדגל של "הגל החסידי" בציונות הדתית.

לפני כשנה הוא אף פירסם ספר, המסכם את הגותו בתחום הזה: "כלים שבורים - תורה וציונות דתית בסביבה פוסט-מודרנית". בניגוד לרתיעה הרווחת בעולם הדתי מהפוסט-מודרניזם, נקודת המוצא של שג"ר היא שדווקא שבירת האידיאולוגיות האנושיות שמבטא הפוסט-מודרניזם מאפשרת חופש גדול יותר, שממנו אפשר להגיע גם להתעלות דתית גבוהה יותר, בעצם אל המיסטיקה: "הפוסט-מודרניזם משחרר אותנו מהחוקיות המכאנית של המציאות האנושית, והמיסטיקה גם רואה בחוקיות האנושית הזאת מגבלה שיש להשתחרר ממנה. מצד שני, החירות הפוסט-מודרנית הופכת בעצמה לרועץ, מה שסארטר מכנה 'כלא החירות', כשהיא גורמת לניהיליזם. כאן באה החירות המיסטית ומעניקה משמעות גם בעולם פוסט-מודרני, כאשר האמונה, במצב כזה, משוחררת מהמועקה הרגילה שחוסמת בני אדם מלהגיע לאמונה, מועקת חוסר החופש שמזוהה עם הדת".

החופש הוא אכן מושג מפתח בתפישתו. גם הבחירה באמונה חייבת להיעשות באופן חופשי: "הרבה מחנכים מדברים על חירות, אבל בעצם מתכוונים לסוג של מניפולציה שנועד לכוון את התלמיד לעולם שאותו הם רוצים שיבחר. אבל אמונה היא, ביסודו של דבר, עניין מאוד אישי ואינטימי. היא לוקחת אחריות אישית, ולכן אסור לה להסתמך על שום דבר אחר. כמובן, אני לא מתעלם מהעובדה שאנחנו תמיד גם מושפעים מהסביבה, אבל נקודת המוצא היא של הכרעה אישית".

ברוח זו, הוא גם מוכן לקבל את האפשרות שהכרעתם של תלמידיו תהיה שונה משלו: "אני ודאי מצפה ומייחל שהכרעתם תהיה לכיוון האמונה, ואם היא תהיה אחרת זה בוודאי יגרום למפח נפש. מצד שני, זה לא מונע ממני לצייד אותם בכלים של החופש, כי אם הוא יעשה מה שאני רוצה, בלי תחושה פנימית שלו, העיקר חסר כאן".

לא להידרדר לפטפטת

יתר על כן; הוא מאמין שגישתו היא דווקא סוג של "חיסון" מפני החילון ההמוני שרווח בשנים האחרונות בציונות הדתית: "החילון הוא סימפטום לבעייתיות של הגישה הרווחת בציונות הדתית, כיוון שמצד אחד, הסביבה החילונית השתנתה והיא כבר אינה אותה סביבה שעליה בנתה הציונות הדתית את הנחות היסוד שלה, ומצד שני גם הפונדמנטליזם שמוצע כאלטרנטיווה דוחה את הצעירים האלה. אפשר לראות זאת בעובדה שהרבה מעוזבי הדת אינם עושים זאת דווקא מתוך נוחות, כפי שתמיד היה. מדובר דווקא בצעירים עמוקים, שלעתים דווקא מתחברים יותר ללימוד וליהדות אחרי עזיבת המצוות, מתוך תחושה של חופש".

תפישת העולם החינוכית הזאת באה, בין השאר, לידי ביטוי בתכנים ייחודיים בישיבה שהוא עומד בראשה, המדגישים את הצד הנפשי ולא רק האינטלקטואלי של הלימוד, ושל החיים בכלל. לא רק בלימוד כתבים חסידיים, המדגישים ממילא את הפן הנפשי של החיים, אלא "גם כשאנחנו לומדים גמרא, ובסופו של דבר, כמקובל בישיבות, עיקר הלימוד הוא גמרא - אנחנו מתעניינים לא רק בתוכן העיוני של הסוגיה, אלא גם בשאלה מה היא 'עושה' לי, מה אני חש כלפיה. כמובן, זה מחייב גם רמה למדנית מסוימת, כדי שהדברים לא יהפכו לסוג של פטפטת, כפי שקורה לעתים בבתי מדרש 'יצירתיים', שבהם כל אחד מדבר רק מהרהורי לבו".

בישיבה מתקיימות גם סדנאות בתנועה (בהנחיית השחקן ברוך ברנר, תלמידו של שג"ר) וסדנה לכתיבה יוצרת, "כשהמטרה אינה בהכרח לגדל משוררים, אלא לראות זאת כחלק מעבודת השם שלנו". לעתים, הוא אומר, יש גם יוזמות של התלמידים עצמם, "כמו חוג שהם קוראים לו 'התבוננות' - כשבעצם מדובר בסוג של מדיטציות. יש טכניקות שנלמדות מחוץ לעולם היהודי, ויש גם טכניקות שלומדים ממקורות יהודיים. לאדמו"ר מפיאסצנה, למשל (אדמו"ר שחי בשואה בגטו וארשה ונספה במחנה טרבלינקה; התפרסם בדרשות שנשא בשנות הגטו, תחת הכותרת "אש קודש", י"ש), יש טכניקות של מדיטציה ושל 'דמיון מודרך', שמן הסתם לא למד אותן במזרח".

איך מתממש היעד המיסטי שלו בחיי היום-יום? "אין כאן הכתבה מראש כיצד זה יתממש, אבל זה פותח אפשרויות. בשלב הזה, אני רואה את זה בעיקר ביחס לפרט: שעבודת השם של האדם, התפילה שלו, יכולה להגיע לידי דבקות ונוכחות של האלוקי, למגע עמוק ומוחשי עם האין-סופי. זה יוצר איכות אחרת של רגשות, גם בשיח בין בני אדם. בישיבה, למשל, אנחנו מקיימים פעם בשבוע, בלילות חמישי, התכנסויות של התלמידים שבהן מדברים, שרים, רוקדים, דברים שרגילים בהתכנסויות חסידיות. אבל מה שמשמעותי זה התחושה והחוויה של פתיחות הלב בין אדם לאדם". עם זאת, הוא מבקש להדגיש ש"לא מדובר על חבורה הזויה ומבולבלת. מדובר באנשים עם אחריות, ואני כל הזמן מדגיש בפניהם את הצורך שלא לאבד את השכל הישר ותחושת האחריות".

נערי הגבעות הם, לכאורה, צאצאיו הרוחניים של שג"ר: כמותו, גם הם מדברים בשם החופש, שחרור מכבלי האידיאולוגיות האנושיות, רוחניות, מיסטיקה. במובן אחד, הוא בוודאי שונה מהם, שכן הוא וישיבתו עוסקים בנושאים האלה ברמה הרבה יותר אינטלקטואלית. ועם זאת, יחסו המורכב אליהם (בוודאי לעומת שלילתו החד-משמעית את הרבנים החרד"לים) מעיד שגם הוא עצמו לא לגמרי מתכחש לזיקה הקיימת בין עולמו לעולמם: "מצד אחד, יש כאן באמת תופעה מאוד אותנטית - דתיות מאוד עמוקה, הרבה יותר עמוקה מזו של בני דורי. מצד שני, ברור שכמו בכל עוצמה מתפרצת, יש לה גם צדדים שליליים. המשימה שמוטלת על הציבור - הנערים עצמם, המורים והרבנים - היא לזכך את היסודות השליליים והמסוכנים. הרעיון הלאומי כשלעצמו מבוסס על רומנטיקה קיומית, ואכן, אדם שחווה את עצמו בצורה מאוד חזקה עלול שלא לתת לגיטימציה לחיים של אדם שונה ממנו. כמובן שבמיסטיקה יש תמיד יסוד פורע סדר, והמשימה היא כמובן למצוא את האיזון הנכון".



הרב שג"ר. כשלומדים גמרא בישיבה הגבוהה שבראשותו באפרת, "מתעניינים לא רק בתוכן העיוני של הסוגיה אלא גם בשאלה מה היא 'עושה' לי, מה אני חש כלפיה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו