בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדינת הקסטנרים שלכם

רודולף ורבה ברח מאושוויץ ב-1944 כדי להזהיר מפני ההשמדה הצפויה של יהודי הונגריה. עד היום הוא כועס על שלא שמעו לו, ובשנים האחרונות מייצגת את עמדתו פרופ' רות לין מאוניברסיטת חיפה. לטענתה, ורבה הוא גיבור שהושכח בישראל, כדי לחפות על מחדלי ההנהגה היהודית בהונגריה. ההיסטוריונים הישראלים משיבים מלחמה

תגובות

פרופ' רות לין היא פסיכולוגית ודיקאן בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה. סדר יומה עמוס, אבל בשנים האחרונות מעייניה נתונים לדבר אחד: הבריחה מאושוויץ. ב-1987 צפתה לין בסדרה "שואה" בטלוויזיה הישראלית, שבה הופיע אדם ששמו רודולף ורבה, וסיפר על בריחתו ממחנה ההשמדה. לין נדהמה. כבוגרת בית הספר הריאלי בחיפה, מטובי מוסדות החינוך בישראל, לא היה לה שמץ של מושג כי מישהו ברח משם, ועוד נותר בחיים. מדוע לא סיפרו לה על מעשה גבורה שכזה?

בעת ביקור באוניברסיטת קולומביה הבריטית שבוונקובר, קנדה, היא סיפרה על כך לידידתה מירה סמט, המתגוררת במקום. "האם שמעת על רודולף ורבה?" שאלה אותה. "כן", השיבה סמט כלאחר יד, והצביעה על אחד הבניינים. "הוא פרופסור כאן באוניברסיטה, ושם המשרד שלו".

לין הפצירה בחברתה לארגן לה פגישה עם ורבה, ואחרי סירוב ממושך, הוא נעתר. הפרופסור לפרמקולוגיה קיבל אותה בקרירות זועפת, נתן לה להבין מיד שאין לו עניין ב"מדינת היודנראטים והקסטנרים שלכם", ובעצם גירש אותה ממשרדו, לא לפני שהשליך אליה עותק מספרו האוטוביוגרפי באנגלית. היא קראה אותו בשקיקה.

הסיפור היה מדהים. ורבה, ששם נעוריו היה ולטר רוזנברג, נולד ב-1924 בעיירה טופולצ'ני שבסלובקיה. ב-1942 הוא גורש למיידנק ומשם הועבר לאושוויץ. הוא עבד בבירקנאו, ב"קנדה" - המקום שבו מוינו מזוודותיהם של המובלים לתאי הגזים. בתחילת 1944 הבחין בתכונה רבה במחנה, ושומר שתוי פלט כי הוא מצפה בקוצר רוח לבואו של "הסלאמי ההונגרי". כפי שכתב בספרו, הוא החליט שעליו לברוח כדי "להזהיר את ההונגרים, לקומם אותם".

בערב פסח, 7 באפריל 1944, נכנס ורבה יחד עם חברו אלפרד ורצל, למחבוא שהשניים הכינו מראש. ב-11 בחודש הם הצליחו לברוח מהמחנה. אחרי 11 ימים של מסע מפרך ורווי סכנות, הם הגיעו לברטיסלבה שבמולדתם סלובקיה (לפניהם ברח מאושוויץ רק אדם אחד, זיגפריד לדרר, ואחריהם שניים - צ'סלב מורדוביץ' וארנוסט רוזין). ב"קבוצת העבודה" - ההנהגה של הקהילה היהודית בסלובקיה - הם הוכנסו לחדרים נפרדים, ושם נרשם מפיהם מה שיכונה לימים "דו"ח אושוויץ", או "הפרוטוקולים של אושוויץ".

זה שישה עשורים מתנהל ויכוח בשאלה מה נעשה במידע שהביאו ורבה ווצלר. ראשית, האם הועבר המידע לידיעת ישראל קסטנר, מנהיג ציוני הונגריה, ומה זה עשה אתו? שנית, מה עשה "העולם"? הרב מיכאל דב-בר וייסמנדל, המנהיג החרדי ב"קבוצת העבודה" הסלובקית, קרא לשווא באיגרותיו הנואשות "לנפץ מן האוויר את בתי הכיליון באוישוויטץ" (מתוך "מן המצר", ספר שהתפרסם אחרי מותו). וכמובן, הנהגת היישוב בארץ ישראל - מה עשתה או לא עשתה, מה יכלה לעשות.

ורבה בא לישראל מצ'כיה ב-1958, עבד שנתיים במכון ויצמן אך לא התאקלם, עבר ללונדון ולבסוף השתקע בוונקובר. ב-1963 כתב ספר זועם שכותרתו "איני יכול לסלוח". ההיסטוריון ג'ון קונווי סייע לו לפרסם את גרסתו, ולפיה ההנהגה היהודית - בסלובקיה, אך בעיקר בהונגריה - עיכבה את הפצת הדו"ח שלו ושל וצלר ולכן היא אשמה במות יהודים רבים. הוא הרבה להעיד במשפטים נגד פושעים נאצים. לפעמים בגד בו זיכרונו, ומכחישי שואה כדייוויד אירווינג קפצו על כך כמוצאי שלל רב. לדברי אברהם פרסבורגר מעומר, חבר נעוריו השומר עמו על קשר, הוא כועס על ההיסטוריונים הישראלים שלדבריו ממשיכים לגונן על ההנהגות היהודיות. ורבה עצמו סירב להתראיין לכתבה זו.

הערצה עיוורת

רות לין החליטה לפרסם את ספרו בעברית. היא גילתה שיהושע בן עמי, תושב הרצליה, כבר תירגם את הספר, אך שום הוצאה מסחרית לא הסכימה לפרסמו. בן עמי, שאיבד את כל משפחתו בשואה, הציע אותו גם ליד ושם, אך נדחה בנימוס. פרופ' יהודה באואר, הרואה בוורבה את "אחד מגיבוריה היהודים של השואה", כתב לבן עמי: "הספר אינו ספר זיכרונות במובן המקובל של המלה. יש בו תמלילים של שיחות שכמובן לא ייתכן שהם מדויקים, ויש בו אלמנטים של סיפור מיד שנייה שאינם בהכרח תואמים את המציאות. כל מה שהוא מספר על עצמו ועל פעולותיו, לעומת זאת, הוא לא רק אמת לאמיתה אלא תעודה היסטורית רבת חשיבות. אני באמת מצר על כך שיד ושם לא תירגם את הספר לעברית. מצד אחר, כל ההתקפה הפרועה שלו על קסטנר ועל ההנהגה המחתרתית הסלובקית היא א-היסטורית ופשוט מוטעית מיסודה, לכן אני שמח ששמו של יד ושם אינו עליו. אתה מבין מזה שאני חצוי בגישתי".

ב-1998 יצא הספר "ברחתי מאושוויץ" בעברית (מבוסס על תרגומו של בן עמי) בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן. בו-בזמן אירגנה לין הענקת תואר דוקטור לשם כבוד לוורבה מטעם האוניברסיטה (באואר, אגב, המליץ). לא כולם התלהבו. ליוויה רוטקירכן, ישעיהו ילינק, עקיבא ניר, יהושע ביכלר וגילה פטרן - היסטוריונים ממוצא סלובקי - אמנם בירכו במכתב ב"הארץ" על ההחלטה לכבד את ורבה, אך שאלו מדוע נפקד מקומו של וצלר, שהיה, לדבריהם, היוזם והמארגן של הבריחה, ואף "כתב ספר נפלא על בריחה זו, אלא שבגלל פרסומו מאחורי מסך הברזל לא זכה לאותו פרסום כמו שקיבל ספרו של ורבה. וצלר נפטר בסלובקיה לפני שנים אחדות, מדוכא ושבע מרורים על השכחת חלקו במעשה זה". לין שואלת בתגובה איפה הם היו עד עכשיו, ולמה הם בעצמם לא יזמו הכרה בווצלר.

חנה יבלונקה, מחברת הספרים "אחים זרים" ו"מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן", אומרת שקבוצת ההיסטוריונים הסלובקים (היא עצמה דור שני) הם "אנשי מדע שהקדישו את חייהם לחקר ההיסטוריה של יהודי סלובקיה, כולם ניצולי שואה, שיודעים לקרוא מסמכים ותעודות בסלובקית, ושלא היו נותנים יד להסתרת מידע שבגינו נרצחו יקיריהם". ד"ר גילה פטרן, שעשתה דוקטורט בהדרכת באואר, שבו הזימה את האשמת שיתוף הפעולה שהוטחה ב"קבוצת העבודה" הסלובקית, מתפלאת איך אפשר לאמץ בלא סייג את גרסת ורבה, בלי לעמתה עם גרסת וצלר, ועם תעודות חדשות המתגלות בארכיונים סלובקיים.

יהודה באואר, בספרו החדש "יהודים למכירה?", כותב ש"לטראומת השואה היתה תוצאה חמורה בשיח הבין-יהודי הפנימי, היינו האשמות חסרות שחר שמקורן בייאוש ובזעם על אובדן הרבים. הקצף יצא על אלה שניסו להציל, כאילו הם האשמים ברצח. כמעט שאין טעם להתווכח עם הזעם הזה, שכן לא עובדות ולא טיעונים הגיוניים יכולים לשכך אותו".

אולם, כשפירסמה לין לפני שנה מאמר בכתב העת "תיאוריה וביקורת" תחת הכותרת "הבריחה מאושוויץ: מדוע לא סיפרו לנו על כך בבית הספר?", ענה לה באואר באותו גיליון כי אין היא עוסקת בחומרים ראשוניים, כי ציטוטיה סלקטיוויים והאשמותיה חסרות בסיס וכי היא מעריצה את ורבה "הערצה עיוורת, לא ביקורתית". במכתב ששלח לעיתון היהודי בלוס אנג'לס, שפירסם ביקורת על ספרה שיצא בהוצאת אוניברסיטת קורנל היוקרתית ("בורחים מאושוויץ: תרבות של שכחה"), הוא כתב ש"הספר, מן הסתם, יעשה כותרות, אך מאמצה הוא לשווא, כי הוא א-היסטורי".

את נפשם הם הצילו

"זאת השיטה שלהם", אומרת לין. "הם יציפו אותך בפרטים, יתפסו אותך בטעויות פה ושם, יגידו שאת אשת חינוך ולא היסטוריונית, העיקר לא להתמודד עם השאלה שאני מציבה לפניהם: איך קרה שלא ידענו על מעשה הגבורה החשוב הזה?". באומרה "הם" מתכוונת לין לבאואר ולתלמידיו, שלגרסתה כולם עושי דברו ושותפים להשתקה של סיפור הבריחה. מדוע שיעשו כן? לין עונה בלי היסוס: "כי בריחתו של ורבה מפריכה את התזה של באואר שהיהודים לא ידעו, ושאם ידעו - אז לא הפנימו; וחוץ מזה, כנראה שהמנהיגים כן ידעו וכן הפנימו, כי את נפשם הם הצילו. לכן היה חשוב להסתיר את הסיפור של ורבה. הביקורת העיקרית שלי היא בעצם לא כל כך נגד באואר, שבספריו הזכיר את ורבה (אם כי לא מספיק, ולא בשמו) אלא נגד ישראל גוטמן, שלא הזכיר אותו בכלל".

בספר חדש על אושוויץ, שגוטמן הוציא ביד ושם יחד עם מיכאל ברנבאום, יש פרק שלם על כך. אבל לין מתכוונת ל"השואה ומשמעותה" של גוטמן וחיים שצקר מ-1983, הספר הבסיסי שנלמד בחטיבה העליונה בבתי הספר, שם הסיפור לא מוזכר. גוטמן אינו מתרגש מההאשמה. בנינוחות השמורה לפרופסור אמריטוס שמפעל חייו כבר מובטח, הוא מסביר: "ורבה הוא לא היחידי שלא עסקנו בו. בספר לימוד אתה מתמצת ומכניס רק את הדברים היסודיים ביותר".

פרופ' דליה עופר, ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, מסכימה עם עמדתו. במשך שנים היא לימדה היסטוריה בבית הספר שליד האוניברסיטה בירושלים ואחר כך הכשירה מורים להוראת השואה. "אם הייתי חושבת על עשרה דברים שצריכים להיות בספר לימוד," היא אומרת, "הבריחה הזאת לא היתה בהכרח ביניהם. את פרימו לוי, את הדיון במחנה אושוויץ עצמו, הייתי מכניסה לפניה".

ד"ר רות פירר, חוקרת בכירה במכון טרומן באוניברסיטה העברית, לימדה גם היא את השואה, בגימנסיה העברית בירושלים. בספרה "סוכני הלקח" היא בדקה 78 ספרי לימוד ששימשו תלמידים וסטודנטים בשנים 1988-1946. לדבריה, ספרי הלימוד אינם האכסניה המתאימה להתמודד עם האשמות ודילמות מהסוג שמעלה ורבה.

לין טוענת שזאת בדיוק הבעיה. לדבריה, ההדחקה של סיפור הבריחה מאושוויץ מנעה מהנוער הישראלי לשאול שאלות חדשות על המחויבות המוסרית של הנהגה לכודה בשעת רצח עם. "התגובה של היסטוריוני השואה אל מול הוצאתו בעברית של ספרו של ורבה, אחרי השתקה של 35 שנים, מלמדת ש'משימתם' כמעט צלחה בידם", היא אומרת.

פחות מגיטו בינוני בפולין

האם ספרי הלימוד הם המבחן היחידי? מה בדבר ספרי העזר שהמורה משתמש בהם או מפנה אליהם את תלמידיו? לפחות בארבעה ספרים פופולריים מוזכרת הבריחה של ורבה וורצל. אבל לין לא מזכירה את הספרים הללו. אם להחיל עליה את הביקורת שלה נגד באואר ותלמידיו, אפשר לשאול אם אין היא מגמדת בכוונה את הארבעה, הסותרים את התזה שלה? או שכרבים וטובים מאתנו, היא פשוט לא קראה כל דבר שנכתב על העניין?

ספר נוסף שהיא פוסחת עליו הוא "חורבן יהדות סלובקיה" שהוציאה ליוויה רוטקירכן ב-1961 ביד ושם. זוהי השמטה כבדה. רוטקירכן מביאה את עדותו הארוכה של הבורח השני, אלפרד וצלר, לפני בית הדין הבינלאומי בברטיסלבה, ב-1946. כשלין הציגה את התזה שלה בכנס בחיפה, הזכירה לה פרופ' חנה יבלונקה את רוטקירכן בקריאת ביניים מהקהל, ולין הגיבה: האם צדיקה אחת בסדום משנה את התמונה?

אבל האם כל מה שיודע הנוער על השואה הוא למד בבית הספר או מספרים? בספטמבר 1978 שידרה הטלוויזיה הישראלית את ארבעת פרקי המיני-סדרה האמריקאית "שואה". חנה לוינסון מהמכון למחקר חברתי שימושי בדקה את הצפייה בסדרה ומצאה שהיא זכתה לרייטינג של 75%.

ד"ר רוברט רוזט, מנהל הספרייה ביד ושם, חיבר ב-1990 את הערך "דו"ח אושוויץ" באנציקלופדיה לתולדות השואה (עם הסיפור המלא של ורבה). הוא פגש את ורבה בכינוס בוושינגטון והתרשם מכעסו, אבל אינו מקבל את תזת הקונספירציה. רוזט, המקבל בשנה 3,500 ספרים על השואה, מתנסח בזהירות אנגלו-סקסית: "יש אנשים שנכנסים לנושא מזווית מסוימת, וחושבים שגילו את האמת. היסטוריון שעוסק בנושא ברצינות, מבין שהאמת מורכבת ורבת גוונים".

פרופ' דינה פורת נאנחת כשהיא שומעת שלין מאשימה אותה במזעור תרומתו של ורבה. כשכתבה בתחילת שנות השמונים את "הנהגה במילכוד", לא היה לה מושג שוורבה תוקף את ההנהגה הסלובקית. היא כתבה בתום לב על כך שדו"ח אושוויץ השפיע על הנהגת הסוכנות לשנות את מדיניותה ולדרוש את הפצצת מחנות ההשמדה. לא מדריכה לדוקטורט, פרופ' דניאל קארפי, ולא יהודה באואר אמרו לה אי פעם לכתוב כך או אחרת. פורת דוחה את הרעיון שישנה איזו ועדה היושבת וקובעת ומכוונת מה ייחקר ומה יתפרסם: אמנם בישיבת הוועדה המדעית של יד ושם, שבה היא חברה, הציע פעם מישהו להטיל על חוקרים צעירים לכתוב על החסר בהיסטוריוגרפיה של השואה; אבל ההצעה נדחתה פה אחד, בנימוק שיש להניח לחוקרים ללכת בעקבות נטיות לבם.

יו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו, אומר שמה שקובע את הפרסומים הוא שיפוט קפדני, כמקובל בהוצאות האקדמיות הטובות. אכן, יד ושם, שיהושע בן עמי מכנה אותו "מגן היודנראטים", מפרסם את רנדולף בראהם, החולק בחריפות על תזת אי-הפנמת המידע של באואר, ובקובץ מחקרים של המוסד אף מופיעה הבדיחה שהיתה נפוצה בטרזינשטאט ובבודפשט: יהודי מתעורר בלילה מקולות רמים של חבטה בדלת. "מי שם?" הוא שואל באימה. "הגסטפו", עונים לו. "תודה לאל", הוא נאנח בהקלה, "לרגע חשבתי שזאת המועצה היהודית".

אולי ההשכחה נעשתה שלא במתכוון? מלכה כהן כתבה ב-2003 דוקטורט בבר אילן, שבו השוותה את תוכניות הלימודים במוסדות להנצחת זכר השואה בישראל (יד ושם, משואה, בית לוחמי הגיטאות, אות ועד). מתברר כי בכלל הפעולות החינוכיות של המוסדות הללו, יש התייחסות מעטה להצלת יהודים, לעומת השמדתם או החיים בגיטאות. לפרופ' ישעיהו ילינק, מחבר "הגולה לרגלי הקרפטים", הסבר משלו מדוע ורבה ווצלר לא זכו לתשומת לב: "מי בכלל שם על יהודי סלובקיה? הרי גטו בינוני בפולין היה יותר גדול מכל הקהילה שלנו. כולם מכירים את חנה סנש. כמה מכירים את חביבה רייק?"

שההיסטוריונים יתווכחו

ואולי הבעיה היא בדרך שבה יצרה החברה הישראלית את גיבוריה? ד"ר אבנר בן עמוס מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב בדק לפני כעשר שנים עם אילנה בית אל כיצד משתקפים הדימויים הציוניים בטקסי יום השואה ויום הזיכרון. "כיוון שבשנים הראשונות למדינה הציונות נבנתה על שלילת הגולה והיהודי הפסיווי, וביקשה ליצור דימוי של 'היהודי החדש', ההנצחה היתה בעיקר זו של הלוחמים בנאצים", אמר בן עמוס בראיון ל"הארץ". "יכולנו להזדהות עם קורבנות השואה רק אם מצאנו בהם את הגיבורים".

אבל ורבה היה גיבור, טוענת לין. גבורתו לא נפלה מזאת של חנה סנש, שלא הצילה אף יהודי אחד בעוד שפעולתו בכל זאת הצילה רבים מיהודי בודפשט: שליט הונגריה, הורטי, נבהל מהלחץ הבינלאומי שהופעל עליו בשל הידיעות שהסתננו לשווייץ ולשוודיה ועצר את המשלוחים לאושוויץ. והנה, היא גיבורה ואילו רודי (כך לין מכנה את ורבה) נשכח.

פרופ' דניאל גוטוויין מאוניברסיטת חיפה טוען ש"זיכרון קיבוצי" נבנה תוך מאבק בין "סוכני זיכרון" מתחרים, ובמאבק הזה פתוחה לכל אחד האפשרות להציע נרטיב נגדי. "אין אצלנו סלמן רושדי", אומר ד"ר תום שגב, מחבר "המיליון השביעי". ואכן, כשעדית זרטל טענה כי הממסד מנע את הוצאת ספרה של חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים", פרופ' יהושע פורת לא התעצל, טילפן לעמיקם גורביץ, המו"ל שהיה אמור להוציא את הספר, ושמע מפיו את האמת הפשוטה: זו היתה בעיה של זכויות יוצרים. לפעמים זה עניין של טעות בשיקול דעת, ויעידו על כך תשעת המו"לים שדחו את "הארי פוטר" עד שלקחה אותו ברברה מרכוס מהוצאת Scholastic, והשאר הוא היסטוריה. לפעמים זו שאלה של מזל: לא כל שינדלר זוכה לשפילברג שיגאל אותו מהשכחה.

אחת הטענות שמושמעות נגד לין היא שאינה היסטוריונית. ישראל גוטמן, כששמע על עיסוקה בדו"ח אושוויץ, שאל בנימוס: "היא פסיכולוגית, לא? האם היא מתמצאת בחומר? אני, למשל, לא אכתוב על פסיכולוגיה, למרות שאני מתעניין בזה". לין טוענת שאין להיסטוריונים בעלות על ההיסטוריה. פרופ' אריק כוכבי, ראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת חיפה, מסכים: זכותה הלגיטימית של לין לדון בבעיה מנקודת מבט פסיכולוגית או חינוכית, ואחר כך שההיסטוריונים יתווכחו על ממצאיה. אם השאלה טובה, הרווח הוא של כולם. ה"דפים לחקר השואה" שהוא עורך הם רב-תחומיים, וכך גם התוכנית ללימודי השואה לתואר שני, המשותפת לחוג להיסטוריה שהוא עומד בראשו ולבית הספר לחינוך של רות לין.

פרופ' דן בר-און, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, שלקראת ספרו "בין פחד לתקווה" ראיין שלושה דורות של ניצולי שואה, חושב שלהיסטוריונים תפקיד מכריע בבירור השאלה מה קרה ואיך זה קרה. לעומת זאת, כשמטפלים בשאלת הזיכרון, חשוב שפסיכולוגים וסוציולוגים ייכנסו לתמונה, כי זהו השטח שלהם. "אי אפשר להתמודד עם השואה מדיסציפלינה אחת", הוא טוען. אם לין השתכנעה שקולו של ורבה הושתק והיא רוצה לתת לו ביטוי - זכותה, בתנאי שתבצע מחקר טוב.

בסך הכל, לין צריכה להיות מרוצה. בחוברת העזר למדריך במחנות אושוויץ-בירקנאו, "כשהמלים נעלמות..." של ענבל קיויתי, שפורסם ב-2000 בבית הספר המרכזי להוראת השואה של יד ושם, מתוארת הבריחה ומובא ציטוט בעברית מהספר החדש. ואולי מתחוורת כאן הדרך שבה כובשת פרשה, או אישיות, מעמד בזיכרון הקיבוצי: הרי לין עצמה, שהעניין בער בעצמותיה, גייסה את האוניברסיטה שלה, אירגנה לוורבה ד"ר לשם כבוד והעמידה על המדף שני ספרים - של ורבה בעברית, ושלה באנגלית - שיתחרו על תשומת לב הציבור. בעקבות זאת היא טרדה את שלוותם של כמה היסטוריונים, חילצה מהם דברי ביקורת אך אולי חייבה אותם גם בבדיקה עצמית. וברגע זה ממש, באמצעות שורות אלה, היא מושכת בשרוולם של אלפי קוראים ומשדלת אותם להתרשם מסיפור חדש. רבים אחרים לא יידעו על כך, כי הם קוראים עיתון אחר. אחר כך, במשחק סבוך וחמקמק של כוחות והשפעות, כל העניין הזה ישרוד או ישקע, תלוי במשקלו האמיתי. נראה שככה הדברים עובדים. *



פרופ' רודולף ורבה. איני יכול לסלוח (למטה: מחנה אושוויץ, 1962)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו