בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאזן מפתיע של יוצאי חטיבת "הראל": לצד הגבורה גם חולשות וקצת בתי בושת

תגובות

אורי בן-ארי מציין הבוקר את יום הולדתו ה-80. בן-ארי, תא"ל בדימוס, הוא מהבולטים במפקדי השדה של צה"ל לדורותיו: מפקד חטיבת השריון הסדירה 7 במבצע "קדש", מפקד החטיבה המשוריינת 10 בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, וסגנו של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן במלחמת יום הכיפורים. אבל בבסיס כל אלה, ב-1948, היה בן-ארי מפקד פלוגת פלמ"ח בגדוד הרביעי ובחטיבת "הראל", במערכה המרה, הכמעט אבודה, על ירושלים ועל הדרך אליה.

בן ארי, יחד עם חבריו, מתברך היום בהופעת ספר שמעז להנציח את מורשת הפלמ"ח והקרבת לוחמיו בנשימה אחת עם אזכור פגמים וכישלונות: הפרת פקודות, הפקרת פצועים וגופות, הלם קרב, ואף ביזה וביקורים בבתי-בושת. הספר "הראל: חטיבת פלמ"ח-הראל במערכה על ירושלים, תש"ח", מאת צביקה דרור (הוצאת הקיבוץ המאוחד), אמנם אינו חושפני ונוקב יותר מספריהם של יורם קניוק ונתיבה בן-יהודה; ייחודו, בהקשר זה, נעוץ בחותם הממסדי שלו, בהודאת בעל-הדין, לקראת הרגע האחרון של דור תש"ח.

יזמו אותו בן-ארי ושבעה מחבריו ב"הראל", בהם האלופים בדימוס צבי זמיר ועמוס חורב. העורך, נתן שחם, כתב כי הספר, ללא יומרת היסטוריה צבאית, מספר "את סיפורם של אנשים צעירים בזירת המלחמה הקשה ביותר והחיונית ביותר לעצם קיומה של מדינת ישראל", בקרבות המשלטים, הקסטל, סן-סימון, נבי סמואל. אנשים אלה נקראו, בין השאר, יצחק רבין, יוסף טבנקין, דני מס, חיים ("פוזה") פוזננסקי, אהרן ("ג'ימי") שמי. הספר, הרואה אור בברכת פקודיהם וחבריהם, מצייר בכנות את הצללים ליד ההילה.

אכזריות של מותשים

על פשעי מלחמה, גם בפלמ"ח, כותב דרור: "אצל האויב היתה האכזריות משולחת הרסן דפוס של התנהגות חברתית, ב'הראל' היתה נדירה והתגלתה רק אצל לוחמים מותשים עד מוות, שלחץ הנסיבות רופף אצלם את החישוקים המוסריים. בדרך כלל היתה נטייה להעלים עין מהמעשים החריגים". ה"פוליטרוק" בני מהרשק הקפיד "על יחס הוגן לשבויים. כאשר לוחם הרג ערבי זקן לאחר שוך הקרב, תבע אותו בני לדין, וכאשר לוחם התעמר בערבי והטיל אותו לכוורת דבורים - הכריח אותו לגרור את הערבי החוצה".

* על פגיעה באזרחים: "נערכו פעולות עונשין בכפרים החולשים על העורק לירושלים וכן פעולות גמול על מכוניות ערביות העוברות באותו מסלול...לפני פיצוץ הבתים היו מפנים את יושביהם. בדרך כלל השתדלו שלא לפגוע בזקנים, נשים וילדים...הכינו כרוזים ובהם הוסבר למקומיים שאין כוונה לגרשם. חלוקת הכרוזים לא תמיד צלחה. בדיר איוב, למשל, לא חולקו כרוזים. התושבים הסתגרו בבתיהם".

* על מפקד הגדוד הרביעי - ובהמשך מפקד החטיבה - טבנקין, פקודו ואחר-כך יורשו של רבין: "היה נאמן למורשת אביו, יצחק טבנקין, מנהיג התנועה לאחדות העבודה, וגזר את משנתו הצבאית מהשקפותיו המדיניות".

בנוסף לכך נאמר כי "הוא ראה עצמו כמי שהוטל עליו להרחיב בפעילות צבאית יזומה את תחום השליטה הישראלית באזור שפעל בו... חתר לשלמות הארץ, לצאת מ'ארץ הראל' ולכבוש את ארץ-ישראל".

פעמיים סירוב פקודה

* על הגורמים לכישלון שיירת חולדה (מחולדה לירושלים), שבא בעקבות כישלון שיירת נבי דניאל: "האם (הכישלונות אירעו, א"א) רק מפני ששתי הפלוגות מהגדוד הרביעי התמהמהו ויציאת השיירה התעכבה, או גם מפני שיחידת סיור של הפלמ"ח תקפה אוטובוס ערבי ובכך הופר שלא מדעת הסכם בלתי רשמי בין הש"י (מודיעין ההגנה) לנכבדי הערבים בסביבה, שעל פיו בקטע זה של הכביש אין פוגעים בכלי-רכב?".

* על אי מילוי הוראות: "התקבלה פקודה מראש אגף המבצעים במטכ"ל, יגאל ידין, לחזור ולכבוש את הקסטל 'מיד ובכל מחיר'...פעמיים סירב יוספל'ה (טבנקין) למלא פקודה. אחת הפעמים היתה הפעם הזאת...יוספל'ה השיב לידין, 'מה המחיר שאתה משלם?'...לשיטתו של יוספל'ה אין לסכן לוחמים בקרב אבוד מראש ואין לשחוק כוח שהועד לקרבות הכרעה".

* על תפקוד רבין: "את הפקודה לכינון החטיבה קיבל בתנאים בלתי אפשריים. בתנאי הלחץ ההם לא היתה לגבר העצור הזה, המפשיר לאיטו, אפשרות להיפנות לפגישות ולשיחות עם הלוחמים. יש בהם הזוכרים שמעולם לא פגשו את המח"ט שלהם פנים אל פנים. הוא היה המפקד האידיאלי להסעיר את מוחם של המפקדים העובדים במחיצתו ובורך בחושים ערים של קצין מטה בנוסח הפלמ"ח, ואולם על הקשר עם הדרגים הנמוכים לא תמיד הקפיד".

* על איפה ואיפה ביחס למפקדים: "בדרגים הנמוכים היתה שקיפות מלאה, לעיני המפקדים והלוחמים כאחד, ויכולת המ"כ או המ"מ להנהיג את אנשיו בקרב היתה אמת המידה היחידה. ברמות הפיקוד הגבוהות יותר נודעה חשיבות רבה יותר ללויאליות של המפקדים לבכירים מהם. הטיפול במפקדים כושלים נעשה לרוב, אך לא תמיד, בלא משוא פנים". כאשר הוקם צה"ל והוענקו דרגות, "נפתחה תחרות שהיה בה כדי לערער את החברות הטובה והיו מי שהאשימו את טבנקין שהוא מעדיף את המקורבים אל ,החצר' שלו על הראויים יותר".

* על פזיזות קטלנית של מפקדים: "מסוכנת עד מאוד היתה המשימה שקיבל עליו פוזה (חיים פוזננסקי, מפקד פלוגה). 'החלטה לא שקולה', יאמרו מבקריו. בן-ארי ניסה להניא את פוזה מלהמשיך את הפעולה לאור יום, אבל פוזה דיבר בנחרצות על 'דבקות במטרה'. טבנקין קרא לבן-ארי בקשר, 'החלטתי לסגת. אני חוזר: לא לבצע! תן לי את פוזה'. להפתעת בן-ארי, החל פוזה בריצה לעבר פלוגתו וקרא, 'אמור לו שכבר יצאתי להתקפה ושאין קשר בינינו... בהסתערות אחת אני לוקח את הגבעה, כבר חילקתי את הפקודות, אנחנו יוצאים לדרך'".

הוא נפצע פצעי מוות במכת האש הראשונה. "סיבת הכישלון - זילזול במשמעת המבצעית המחייבת את המפקדים בשטח. על ביטחון עצמי מופרז של מפקד פלוגה שילמו בחייהם הוא ורבים אחרים... רשלנות חמורה של מ"פ המשולבת בכסילות טקטית ואף הפרת משמעת".

* על עיוורון כלפי אורחות הפעולה של צבא סדיר: רבין ביקש מיגאל אלון לאשר לו "לא למלא הוראות ביצוע כלפי אובייקטים שבתוכם חונה צבא (בריטי)". אלון הפציר בו, "למען השם, אל תפר פקודות גם אם ישלחו אתכם בצבא. הרמ"א (ראש המטה הארצי, ישראל גלילי) הבטיח להתערב".

הלוחמים בבתי בושת

* על הפלמ"ח והזנות: "עברו שמועות שלא הכל טהור בעיר הקודש. לזנות היתה עדנה. לידי החיילים הגיעו קופסאות שימורים. ירושלמיות רעבות אחדות התפתו לסחור בגופן כדי ליהנות מהמטעמים, ולא רק עם 'בחורים שנסתפחו בזמן האחרון לחטיבה'. מפקד פלוגה אסף את פלוגתו קודם חופשה ואמר כי לאלה שלחמו בירושלים מגיע לקבל שירות ללא תמורה בחנויות, בבתי קפה ובקולנוע. מי שאכן נהג כך הסתבך עם המשטרה הצבאית, לרבות המ"פ (שהועמד לדין גם באשמת נטישת משלט)... טובי הלוחמים ביקרו בבתי בושת".

* על יחסי רבין-טבנקין: "טבנקין הורה שוב לנתק מגע ולחזור לבסיס. טבנקין לרבין: 'הלילה אני לא מתקיף'. רבין תבע: 'תתקיף'. יוספל'ה בשלו: 'לא מתקיף'. היה לו קשה לקבל את מרותו של רבין. כמג"ד הקיף עצמו בארבעה ואף חמישה סגנים. התנשאות איפיינה את המח"ט והמטה שלו". לאחר הכישלון בכיבוש בית-מחסיר, "ידין הורה, בהנחיית בן-גוריון, להדיח את טבנקין מהפיקוד על הגדוד הרביעי. בגדוד פרצה מהומה. משלחת של קציני מטה ומפקדי פלוגות התייצבה לפני המח"ט רבין ותבעה שלא לצאת להתקפה נוספת, שהם צפויים להיכשל בה בשל העייפות הקשה וריבוי הנפגעים. רבין שינה את תוכנית המבצע, עקף את טבנקין ופנה אישית לחבר נעורים שלו, ישכה שדמי, סגן מפקד גדוד אחר".

* ועל פקודה מקיץ 1948, המעידה שטבע האדם והארגון בצבא לא השתנה, וכי לא הכל אפשר לתלות בכיבוש המשחית: בתקופת ההפוגה "המטכ"ל פירסם הוראה: יש לירות בכל ערבי הבא לעבד את אדמתו או לקטוף פרי בכל שטח... אם הדבר אינו עלול להביא לבריחת הערבי - רצוי לתופסו חי ולהודיע מיד למודיעין על מנת לחוקרו".

יצחק רבין

"בתנאי הלחץ

ההם לא היתה לגבר העצור הזה, המפשיר לאיטו, אפשרות להיפנות לפגישות ולשיחות עם הלוחמים. יש בהם הזוכרים שמעולם לא פגשו את המח"ט שלהם פנים אל פנים"

יגאל אלון

רבין ביקש מאלון לאשר לו "לא למלא הוראות ביצוע כלפי אובייקטים שבתוכם חונה צבא (בריטי)". אלון הפציר בו, "למען השם, אל תפר פקודות גם אם ישלחו אתכם בצבא"





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו