בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אולי זה עוד יקרה לי פעם

גם אחרי חנוכת הקמפוס של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, שהוא לדעתה המבנה השלם ביותר שלה, מרגישה עדה כרמי-מלמד שעוד לא השיגה את המטרה: להיות אדריכלית אמנית כאחיה רם, שאתו תיכננה את בית המשפט העליון. על האדריכלות הישראלית העכשווית קשה לה למצוא מלה טובה

תגובות

עדה כרמי-מלמד ישבה ליד שולחן עץ מוארך יפהפה, שרגליו מברזל שחור חלול, וגבה אל הקיר, שעליו תלויים שלושה אקוורלים של שטרייכמן. ההשתלבות שלהם בחדר האורחים הכמעט מוזיאלי נראתה מדויקת. השולחן הוא יצירת אמנות שעיצב לה קורבוזיה, האדריכל השווייצרי הנודע, לפני יותר מ-30 שנה. כרמי-מלמד, ששיפצה לא מכבר את הדירה התל אביבית המשתרעת על שתי קומות, שהיתה בעבר בית הוריה, העירה שעכשיו מתאים לה שרק שטרייכמן יהיה נוכח על הקירות. ואכן, בחלל הגדול של החדר תלוי עוד אקוורל אחד שלו, ומלבדו רק רפרודוקציה צבעונית מאוד של לה קורבוזיה.

במסדרון המוביל למטבח תלויים כמה רישומים קטנים ויפים להפליא שעשה אביה, דב כרמי, ממניחי התשתית לאדריכלות המודרנית בארץ בשנות ה-30. "כולם ציירו אצלנו במשפחה", היא אומרת. יתכן שאלמלא נמשכה מגיל צעיר לציור לא היתה נהיית לאחת האדריכליות החשובות והבולטות בישראל, כאביה וכאחיה.

כרמי-מלמד לא התירה לצלם בדירתה. הבית הוא הטריטוריה הפרטית של האשה המופנמת והצנועה הזאת, לכאן היא בורחת בתום יום עבודה ארוך ואותו היא מתקשה לחשוף לעין כל. במכנסיים שחורים וסוודר שחור, שממנו מבצבצת כותונת תכלכלה, היא מצביעה על פריטי ריהוט מדהימים הניצבים בחדר האורחים, לא רק של קורבוזיה אלא גם של מיטב הארכיטקטים שהיא מוקירה, כאלוור אלטו, אדריכל פיני שהיה הראשון שכופף עץ, ובסלון של כרמי נוכחותו בולטת: עגלת תה מצחיקה שעיצב בשנות ה-30, כורסאות ופסלים.

על הארון, המכיל מקלט טלוויזיה נסתר, מונחות בנון שלנטיות שתי צלחות מצוירות מקוריות של פיקסו, שאותן קנה לה פעם בעלה המנוח, עמוס מלמד, שהיה כלכלן ואיש עסקים. ובאמצע החדר הניחה כרמי את כיסאות השייקרס שרכשה בשנים שחיתה בניו יורק (השייקרס היו חסידי תנועה נוצרית שבמאה ה-18 התפצלה מהקווייקרים, ובארצות הברית ייצרו לפרנסתם רהיטים פשוטים ופונקציונליים שהפכו למופת עיצובי).

על מדפי ספרייה מברזל שחור פרי תכנונה, המכסה קיר גדול, מונחים בסדר מופתי כאלף ספרים, ברובם ספרי ארכיטקטורה שקצתם נדירים, הנראים כאילו גרגר אבק לא זכה לנוח עליהם מעולם. לא, העירה בעלת הבית, העוזרת שלה אינה מנקה את הספרייה העצומה, בגלל החשש לפגיעה בסדר המופתי והממושטר שלה. בתוך סדר יומה העמוס מוצאת כרמי-מלמד תמיד זמן לנקות את הספרים.

מדוע כל כך מסודר ונקי כאן, עד שיש תחושה שבני אדם לא עברו פה כלל?

"אחי רם כרמי ואני גדלנו בבית נורא מסודר, שהיה יפה מאוד. זה לא שלא התרוצצנו ולא השארנו פה ושם דברים אחרינו. גרמו לנו לסדר באופן קבוע. אמי עבדה קשה מאוד בבית וכולנו שמרנו על הסדר ועל הניקיון. היא חזרה על הערך הזה חזור ושנה עד שזה נכנס לדם. גם שלושת הילדים שלי מסודרים מאוד. החינוך בבית הורי היה עקבי. היו נזיפות אם לא היית בסדר. מילדותנו המוקדמת אכלנו מדי יום על שולחן שכוסה מפה מגוהצת, כשהסכו"ם והכלים מונחים כמקובל. אני מסודרת מאוד. גם אחי מסודר, אלא שהוא אוהב מאוד שיסדרו בשבילו.

"אני אוהבת שיהיה יפה, שהשולחן ימתין לי כשהוא נקי ומסודר. אני שונאת להיכנס לתוך בלגן. גם את השולחן במשרד אני מסדרת בסוף היום. זו פדנטיות, אבל זה גם קשור לחוש אסתטי. ודאי שזה מחייב משמעת פנימית נוקשה. חשוב לי איך חפץ מונח ליד חפץ. זה רצון להגיד שהיחסים בין הדברים חשובים, כמו היחסים בין אנשים כך חשובים גם היחסים בין החפצים. זה עושה טוב לעין כשהם יושבים נכון".

עיר קטנה

לשבע שנים נזקקו עדה כרמי ואחיה רם עד שהושלמה בנייתו של בית המשפט העליון שתיכננו בירושלים. מבקר האדריכלות האמריקאי פול גולדברגר החמיא להם על ההישג ב"ניו יורק טיימס": "ישראל, שהפגינה רק מעט מנהיגות אדריכלית, הפיקה בניין שיכול להיות דוגמה לעולם איך יכול מבנה ציבורי לשקף את השאיפות הגבוהות ביותר של תרבות".

שבע שנים עבדו עדה כרמי-מלמד וצוותה (היא מעסיקה 12 אדריכלים במשרדה הפרטי בתל אביב) גם על הקמפוס של האוניברסיטה הפתוחה, שנפתח לא מכבר ברעננה. "ארכיטקטורה היא האמנות שעושה מקום לאנשים, והמקום הזה אמור לגרום להם להרגיש טוב", היא אומרת. כדי להבין למה היא מתכוונת צריך לסייר באתר עצמו - עיר בזעיר אנפין שיש לה רחובות מרוצפים, וכיכר ציבורית וגן ירוק ובקרוב אף ייבנה בה אמפיתאטרון.

רק מקצת המבנים המתוכננים כבר נבנו במתחם הצר והארוך, ששטחו 54 דונם, והם עשויים אבן ממצפה רמון ושני סוגים של בטון: אחד יצוק בתבניות פלדה ויוצר משטחים חלקים ובוהקים, והשני נוצק בתבניות עץ. נעשה שימוש גם בזכוכית שקופה ובזכוכית חלבית שיוצרות משחק של אור וצל המשנה בהתאם לשעות היום את גוני החומרים שמהם עשויים המבנים.

כרמי-מלמד, כהרגלה, אחראית גם לעיצוב הפנים של מבני הקמפוס: הקירות, קצתם מטויחים וקצתם ספונים עץ בגוונים שונים, בניגוד חד לחלקים שבהם הושאר הבטון כמות שהוא. היא חסידה גדולה של העסקת בעלי מלאכה מקומיים, כמסגרים, נגרים ועוד, "בלעדיהם אין לנו סיכוי לעשות כאן משהו מקומי שאין במקומות אחרים", היא אומרת. "הדרך לשמור על השפה הארכיטקטונית שלנו היא רק בתנאי שנשלב בתוכה את המלאכות האלה. אם רק נייבא מחו"ל, כמקובל היום, הם לאט לאט ייעלמו. בבית המשפט העליון עשינו הכל כאן, את התקרות האקוסטיות, את הספריות ואת מלאכת הנגרות. כך גם ברעננה, למעט המנורות והכיסאות שהובאו מחו"ל".

בשלהי 2004 הושלמה בניית החלק העיקרי של האוניברסיטה הפתוחה, בהשקעה של כ-70 מיליון דולר שתרמה משפחת רוטשילד (הקמפוס נקרא על שם דורותי רוטשילד). זו אינה אוניברסיטה רגילה: 38 אלף הסטודנטים הרשומים בה יכולים ללמוד בבתיהם, ולצפות בהדרכה בעזרת שיטות תקשורת מתקדמות. למעוניינים בכך מוצעות פגישות קבוצתיות עם מנחה בקמפוס עצמו, המיועד בעיקר לסגל האקדמי ולצוות הטכני, שעוסקים בפיתוח תוכניות הלימודים ועזרי ההוראה. פעילה כאן הוצאה לאור גדולה של ספרי לימוד, ויש גם ספרייה, מרכז מבקרים, אולפני שידור, מרכז מולטימדיה, מעבדות, שני אולמות הרצאה גדולים, שתי קפטריות, מחסן תת קרקעי לאחסון ספרי לימוד, חנות ספרים ואף בית כנסת קטן וסימפטי.

יש משהו מהודר אבל גם עניו בקמפוס, הממוקם בין כביש גהה לשכונת מגורים ברעננה. "זה הפרויקט הכי שלם שלי, שמסכם הכי טוב את המחשבות שלי", אומרת כרמי-מלמד. "אפשר לומר עליו שהוא בעל שלמות מבנית משלו, אבל אפשר גם לומר עליו שהוא קטע בלתי שלם המהווה חלק מרקמה הרבה יותר גדולה ממנו, שתושלם במשך הזמן".

מה עמד מול עיניך כשהתחלת בשרטוטים הראשונים של הקמפוס?

"חשבתי שהמוצר שדרכו האוניברסיטה הזאת מדברת אל הסביבה הוא הספר. הם מדפיסים כמיליון ספרים בשנה והם הוצאת הספרים האקדמית הגדולה במדינה. יש להם גם אולפנים שבהם מפיקים את תוכניות הלמידה מרחוק. כך שמצד אחד חשבתי על הצד של האולפנים והדפסות הספרים, ומצד שני על המקום שבו מתרחש הטקס של סיום השנה, כשמחלקים לבוגרים את תעודות גמר. חשבתי שנכון למצוא את הקשר בין הספר, שממנו הסטודנט ניזון בזמן הלימודים, לבין האמפיתאטרון בקצה הוואדי שבו הוא יקבל את התעודה. לכן בכיכר המרכזית ממוקמת חנות הספרים הגדולה, ובקצה השני, בשטח הירוק, ימוקם האמפיתאטרון".

לאחר שהיא מחנה את מכוניתה (גולף 95' קצת מהוהה, מאחר שלדבריה לא מרוויחים הרבה במקצוע הזה) במגרש החניה המוארך, שבמשך הזמן יוריקו הפרגולות שלו, נגלים שערים המובילים לתוך העיר הקמפוסית. השעה עדיין מוקדמת, השמש עוד לא התחילה לשחק על החלונות החלביים של המבנה וליצור פסים של אור וצל. כשתושלם הבנייה יבתרו שני חללים מאווררים את המתחם לאורכו: ה"רחוב" הראשי המסתיים בכיכר, שאליו יובילו חמישה שערים מאזור החניה (רק שניים מהם כבר קיימים); וה"ואדי" הירוק, שתחילתו בכיכר וסופו באמפיתאטרון. ארבעה חללים קצרים יותר יחצו את האתר לרוחבו ויאפשרו קיצורי דרך: מכל מקום לכל מקום תהיה דרך ארוכה ודרך קצרה. "כשהדרך הארוכה והקצרה מצטלבות, שם נוצר הבלתי צפוי", היא אומרת. "שם את עשויה לפגוש מישהו שלא חשבת שתפגשי".

היא ניסתה להתרחק מהגישה הדומיננטית אצל עמיתיה. "באדריכלות העכשווית המסר הופך לסיסמה", היא אומרת. "כמו בתקשורת ובקולנוע, המסר מהיר וצריך להיקלט על ידי כולם במהירות המקסימלית. אדריכלות שמתעניינת באקורדים חזקים כאלה היא אדריכלות שמרשימה למשך זמן מסוים, אך לא מעוררת אצלך רצון לחזור ולחוות אותה שוב. לי היה חשוב לעשות מקום שלא גומרים אותו במכה, אלא יש רצון לחזור אליו שוב ושוב. מקום שבו הנסתר לא פחות חשוב מן הגלוי".

הבניין הישראלי הראשון

היא נולדה בתל אביב ב-1936. שנה לפני כן, מיד עם סיום בנייתו, עברו הוריה לגור בבית שתיכנן אביה בגורדון 9. "זה היה בניין נהדר שהיום נותר ממנו רק החלק הקדמי, וממנו בנו בניין גבוה מאוד שמגמד את חלקו הקדמי", היא אומרת. "התוספות על האדריכלות הלבנה בתל אביב שינו את הפרופורציות של הבניינים, שנהיו ארוכים וגבוהים, וזה בוטה. התוספות הן תוספות של כובעים שנמצאים בנסיגה מהחזיתות, ואין כמעט כובע שמתאים לבית מתחתיו".

האב, דב כרמי, חתן פרס ישראל לאדריכלות ב-1957, בנה כ-30 בתי מגורים בתל אביב, מלבד מבני ציבור כבניין הוועד הפועל של ההסתדרות, בית אל על, תיאטרון הקאמרי הישן בנחמני ועוד. "לאבי יש נוכחות חזקה בדברים שאני עושה, בכל המובנים", אומרת כרמי-מלמד. "הוא היה אדריכל הומני שעבד בין השאר על בתים משותפים, הוא בנה לאנשים מקום לגור בו והיה האדריכל הראשון שקיבל את פרס ישראל על תרבות הדיור. הוא התעסק עם הרקמה שבתוכה גרים אנשים ולאט לאט יצא אל הרקמה שבתוכה האנשים עובדים".

הוא נולד ב-1905 למשפחת וינגרטן בעיירה קטנה ליד אודסה, בא לכאן בגיל 14 עם הוריו ולמד בבית הספר הריאלי בחיפה. אדריכלות והנדסה הוא נסע ללמוד באוניברסיטת גנט בבלגיה, שנחשבה למוסד האקדמי הזול ביותר. בארץ הוא הכיר את אשתו, חיה לבית מקלף, ילידת פתח תקווה, כיום בת 95, צלולה וערנית. "אמי השורשית חשבה אז כהיום שעבודה היא כל חיינו", אומרת כרמי-מלמד. "היא נהגה לומר שהיא עובדת קשה בבית כדי שאנחנו נעבוד קשה בחוץ. בית הורי היה פתוח ומארח תמיד וכל מה שאמא עשתה בבית היה אמנות: הכל היה נקי ומצוחצח והבישולים היו נהדרים. אמי למדה אמנם מסחר באוניברסיטת מונפלייה היוקרתית, אבל היא הקדישה את עצמה לבית".

בית ההורים היה ישראלי מאוד מצד אחד, ועם תרבות אירופית מצד שני. כרמי-מלמד אומרת שזה היה "בית שיכול להשתייך לכאן בלי לוותר על הזיכרונות שלו משם. כל הורה דיבר ארבע שפות ויותר, הם היו רבי ארצות ורבי ניסיון וצבעוניים מאוד, והם היו אנשי עבודה. את בעצם קיבלת מהם ביד משהו כמו במרוץ שליחים ואת רוצה להעביר אותו הלאה בצורה נכונה".

אחיה והיא ציירו מגיל צעיר. בבית הספר היא עיצבה את הקישוטים והתפאורות וכל הזמן חלמה לצייר. כשגמרה את לימודיה בתיכון חדש התגייסה לנח"ל ושירתה בקיבוץ האון על חוף הכנרת. "העובדה שגם אני וגם אחי היינו בקיבוץ (רם כרמי היה בכפר ראש הנקרה) ואחר כך הלכנו ללמוד היתה חלק מהוויית התקופה וגם חלק מגאוות ההורים. הייתי בנח"ל ובקיבוץ האון במשך כשנתיים. עבדתי בבננות עבודה סיזיפית ובלילה היינו שומרים על הגבול. מין תמימות נעורים מופלאה. כשרציתי לצייר הייתי נוסעת לעין הוד לשבועיים והציירים ינקו ומוקדי לימדו אותנו. אז כבר ידעתי שזאת דרכי והלכתי ללמוד במכון אבני בתל אביב, אצל שטרייכמן וסטמצקי".

את ההתלבטות אם ללמוד ציור או תפאורה לתאטרון פתר בשבילה אחיה, שיעץ לה לנסוע ללונדון ללמוד שנה אחת ארכיטקטורה, בגלל קורסי המבוא הטובים בתחומי האמנות הפלסטית. ב-1956 היא טסה ללונדון ונרשמה ללימודי אדריכלות ב-Architecture Association) AA), המוסד היוקרתי שבו למד גם אחיה, ונשארה לבסוף ארבע שנים.

"בפעם הראשונה נסעתי לחו"ל", היא מספרת. "נחתתי בלונדון הכבדה והמפויחת כשאני בסנדלים תנ"כיים. בית הספר היה אליטיסטי וקשה, גרתי בחדר שכור ולמדנו מתשע בבוקר עד הלילה. ידעתי אנגלית, אבל היה לי כל כך חשוב לדבר נכון, שלא דיברתי בכלל. היה לי קשה בגלל שיטת הלימוד, שחייבה אותך להציג את עבודתך. האנגלים דיברו כמו שחקנים בתיאטרון ואני הרגשתי כמי שבאה מבית סבתא הפתח תקוואית שלי, שהיתה איכרה וגידלה עזים ותרנגולות בחצר".

אבל היתה גם המשפחה הירושלמית.

"נכון, מצד אבא היו סבא וסבתא כרמי, שהיה להם פנסיון בירושלים ליד הרחוב שבו גרו עגנון וקלאוזנר והפנסיון ישב בדיוק על הגדר של בית הנציב העליון. השכם בבוקר, כשהטל עוד נצץ על הגדרות, היו יורדים הסקוטים בלבוש מסורתי עם חמת חלילים שהפיקה צלילים גבוהים וחדים ואז היו עולות נשים ערביות זקופות ועל ראשיהן סלים שטוחים ורחבים שעליהם הונחו ביצים במבנה של פירמידה, ואף ביצה לא נפלה. ירושלים לא היתה טרגית אז. היא היתה יפה ומפתיעה והיה בה הומור, ואחי ואני היינו יוצאים מוקדם בבוקר לחזות במראה הזה".

בראיון שערכתי עם אחיך לפני עשר שנים הוא סיפר על ילדותכם ואמר: "היא היתה תמיד בסדר. כך היא עד היום. אבל היא עד היום לא בסדר, משום שהיא עושה הכל בצורה נכונה".

"אחי מוכשר בצורה יוצאת דופן והוא עשה הכל לפני והרבה יותר טוב. לאחר מות אבא עבדתי תקופת מה במשרד, ורמי היה האח הגדול והמקצועי. נסעתי מכאן ב-65', ומאז שחזרתי ארצה סופית ב-85' מארצות הברית נוצרה בינינו חברות מקצועית עמוקה, ועשינו יחד את בית המשפט העליון, שבשבילי הוא הבניין הישראלי הראשון - כי הוא מורכב כל כך, ולא כי הוא הגיע לטוהר מידות. הוא משלב בתוכו הרבה סיפורים שחלקם מודרניים וחלקם ארכאיים והוא מייצג אותנו יותר מכל בניין אחר".

איך היתה העבודה עם אחיך?

"היה קשה לעבוד אתו והיה נורא מעניין והיה נורא מורכב. התווכחנו על כל קו וקו. עשינו המון מודלים ושנינו ציירנו את הבניין ויש מאות רישומים. הדיאלוג בינינו היה מעניין".

באותו ראיון הוא גם אמר, "הארכיטקטורה שלה מכופתרת יותר ומעובדת, ויותר מחושבת... היא כל הזמן מודעת".

"נכון מאוד. אני רוצה שהבניינים שאני עושה יהיו אזרחים טובים ברחוב. אף פעם לא אתן להם חצוצרות. הם יוצאים לרחוב מאופקים ומנסים להיות חלק אינטגרלי של הדופן שעושה רחוב ובדופן הזאת יש שותפות עם המבנים האחרים. הפנים של הבית לא צריך לצאת החוצה, אבל בחיצוניות של רוב הבתים שתיכננתי יש משהו דומה. אני מנסה להיות אזרח שקט ברחוב. רמי יותר ספונטני ממני באדריכלות וסומך יותר על האינטואיציה שלו; אני הרבה יותר ביקורתית כלפי מה שאני עושה. אני מחפשת בסיס רעיוני שיוצר עבורי מסגרת שבתוכה אני יכולה לעבוד. יש בזה משהו אינטלקטואלי שהוא לא פחות חשוב מהביטוי הפלסטי של האדריכלות".

אחיך גם ניסה להבחין ביניכם מבחינה מקצועית: "יש לי שם כזה, שאני קצת אמן. זה אומר שהרבה מאוד קליינטים לא יבואו אלי. הם ירגישו טוב יותר עם עדה, כי היא קורקטית".

"אנחנו עושים אדריכלות אחרת, וסוג של אנשים אחר יבואו אלי. יש משהו הרואי בבניינים שרמי עושה. אחד עובד עם תזמורת גדולה ואחר עם תזמורת קאמרית. מי שפדנט ועובד על האדריכלות שלו במין התמדה טוטאלית, זה רמי, ואם אדריכלות באה לו באופן טבעי, הוא חי אותה יום ולילה בצורה טבעית. זה לא קשה לו ולא מסובך וזה בא לו בצורה טבעית. הוא קורא את התלת-ממד טוב יותר מכל אדם שאני מכירה בשטח, ואני מכירה הרבה".

מה את בעצם אומרת, שרם כרמי אמן ואילו את, מה את?

"זה מה שהייתי רוצה להיות. אולי זה יקרה לי יום אחד".

הוא גם אמר שהוא דומה לאמכם ואילו את דומה לאב, "שהיה אדם חם ופתוח שהכל אהבו לבוא להתוודות לפניו".

"הלוואי שהייתי דומה לאבי, כמו שהוא רמז. אני דומה לו רק פיסית. אבי היה קל תנועה באדריכלות. זה היה כמו שמפניה, משהו קל. הוא לא לקח את עצמו כל כך ברצינות, הוא גם לא התייחס לחיים ברצינות גדולה ולא לכל דבר היה בעיניו משמעות סמלית. לאבי היה חוש פרופורציה מולד, גם ביחס לראייה שלנו כישראלים ושל מקומנו כאן, וגם ביחס לאדריכלות. זה לא משהו שהוא חיפש, הוא היה איש תרבות בלי להתאמץ. אני רק מנסה להיות כמוהו. אני חושבת שזה לימוד מתמיד להגיע לזה.

"אדריכלות היא בסופו של דבר אמנות טהורה שיש לשווקה וצריך להעביר אותה בעירייה ולהסביר אותה ולספר אותה. צריך לעשות המון דברים כדי שהיא תתממש, ובסופו של דבר היא נאנסת על ידי הדברים האלה ואין ברירה, כי בלעדיהם לא ייווצר לקוח".

למה כל כך קשה לך?

"אני לא יודעת. רמי הוא אדריכל מלידה ואילו אני לא. זה מה שאני מנסה להיות".

הוא העיר אז שבעצם את מרחמת עליו, שזה מין שריד מהילדות, כי הוא פזל ונזקק לניתוח עיניים: "היא אומרת שיש שני גברים בחייה, אני ובעלה שנפטר לפני שנה... עם שנינו היא לא הסתדרה".

"הציטוט הזה הביא לברוגז. הרבה זמן לא דיברתי איתו. אבי היה דמות נורא חשובה בעיני, כך שהיו בחיי שלוש דמויות גבריות, לא רק אחי ובעלי עמוס, שנותר בעיני אחי חידה עד הסוף. אני חשבתי שכל הדיבור הזה על בעלי ועל הגברים בחיי הוא חצוף ומגוחך ואין מקומו בעיתון".

שעטנז בלתי אפשרי

בתום ארבע שנות לימודים היא חזרה מלונדון, השלימה את לימודיה בטכניון וב-1961 נישאה לעמוס מלמד, שהיה טייס קרב בחיל האוויר, כתב כלכלי ב"ג'רוזלם פוסט" וכלכלן במשרד האוצר. היה זה אך טבעי שהיא תצטרף למשרד של אביה, שבו כבר עבד אחיה רם. היא הספיקה לעבוד במחיצת אביה על תוכניות לבניית עיר בחבל הבשור בנגב (שלא מומשו, כי הוחלט לבנות את ערד), אבל ב-1962, בערב פתיחת היכל התרבות בתל אביב, שאותו תיכנן ועיצב בשנות ה-50 יחד עם זאב רכטר, מת כרמי מהתקף לב.

ב-1967 החליט עמוס מלמד להשתלב בעולם העסקים הבינלאומי. לאחר שנה בפאריס עברו בני הזוג לניו יורק. לדבריה, זה היה בשבילה ויתור מקצועי לא קטן. בניו יורק היא נרשמה ללימודי המשך באוניברסיטת קולומביה ובו-בזמן עבדה במשרדו של האדריכל האיטלקי רומלדו ג'יורגולה, שהיה דיקאן בקולומביה. בהמלצתו החלה להרצות.

במשך 15 שנה הרצתה בקולומביה וגם בייל, קודמה למעמד של פרופסור-חבר ואף עסקה במחקר תיאורטי. היא בנתה מעט, אבל לדבריה ההוראה העניקה לה מטען רב ערך ועד היום האינטראקציה עם סטודנטים חשובה לה מאוד והיא נוסעת בכל שנה להרצות בארצות הברית ולשהות במחיצת שלושת ילדיה שחיים בניו יורק. הבכורה מיכל עוסקת במחשבים, יעל למדה אדריכלות ועשתה הסבה לבימוי סרטים תעודיים (סרטה "הארכיטקט שלי", על לואי קאן, הצליח בפסטיבלים שונים), והבן גורי עיתונאי ועורך צילומים.

את ניו יורק עזבה כרמי-מלמד באמצע שנות ה-80 וחזרה לישראל כדי להשתתף בתחרות על בניית בית המשפט העליון. מאז היא כאן רוב הזמן, ועובדת כל הזמן. היא היתה אחראית בין היתר על תוכנית האב של קמפוס אוניברסיטת בן גוריון. היא תיכננה את הקמפוס של המרכז הבינתחומי בהרצליה וכיום היא מתכננת בירושלים את בית אביחי - מרכז חינוכי תרבותי. ברמת חובב היא בונה מפעל לחברת התרופות "טבע" ובנוסף לכך היא עוסקת בתכנון בתים פרטיים.

אחד מהם, בית גוטנשטיין, תועד בספר שראה אור ב-2002 כהמשך ישיר למה שמכונה הבאוהאוס התל אביבי. "בית הקובייה הלבן מעוצב בחומרה מינימליסטית", כתבה אז החוקרת זיווה שטרנהל ב"הארץ". "ואכן כרמי גאה להשתייך למורשת המודרניסטית הישראלית". באותו מאמר ציינה שטרנהל שכרמי רואה עצמה כממשיכת דרכו של אביה ושיש אכן לא מעט הקבלות בין עבודותיהם, ואולם ניתוח מדוקדק יותר "מחבר אותה דווקא למורשת הבנייה הירושלמית המודרנית".

השאלה למה לא השכילה לעשות כסף מעבודתה מביכה את כרמי-מלמד. "זה מקצוע שצריך להיות לו תגמול, כי הוא קובע את צורת חיינו פה", היא אומרת. "בכל המדינות הנאורות בעולם יש יזמות פרטית שמאמינה שאדריכלות טובה היא גם רווחית. כיום אין בארץ יזמות נאורה. אם תסתכלי על מאות הפרצופים שמוצגים על בניין העירייה של תל אביב, יש שם רק אדריכל אחד, זאב רכטר. זה מראה לך את יחס היהודים למקום. אנחנו עם של מלים ולא עם של מקום, ורוב הפרצופים שם קשורים לטקסט. עוד כשהלכנו במדבר יצא שנולדנו מהאתיקה ולא מהאסתטיקה, אז אנחנו בתווך בין שניהם וייקח זמן לגשר על הפער ביניהם".

מה מצבה של האדריכלות בישראל?

"קשה, והיא בהידרדרות עצומה. יש פה שעטנז בלתי אפשרי ופופוליזם בלתי נסבל ואין ערך שכולנו איכשהו מסכימים עליו. עד תקופה מסוימת האדריכלות הישראלית התכוונה להכיל משהו בתוכה. היום היא רק מתכוונת לפזר, והיא סטתה למין אקרובטיקה בחומר ואינה קשורה יותר לחלל. היא הפכה לאדריכלות של סיסמאות קצרות, בעוד אדריכלות טובה מתקשרת דרך ממד הזמן. בארץ עושים אדריכלות של כותרות ראשיות. אם מסתכלים לאורך נתיבי איילון או בכניסה לירושלים, רואים סיסמאות קצרות ואקרובטיקה בחומר. המלה כל כך חשובה בספרות, אבל הרווח בין המלים חשוב לא פחות. כך חיוני החלל באדריכלות. החלל בין החומרים.

"הצורך להכות שורש בבניין הופך יותר ויותר רלוונטי, וזה לא פלא. מהיום הראשון שחיים כאן עושים אדריכלות כבדה שכאילו יורדת לאדמה בכוח ונאחזת בה. כאילו שאנחנו רוצים להתיישב כמו לפני חמישים שנה. מעניין שאנחנו עדיין רוצים להתיישב, וזה גורם לכך שהאדריכלות אינה קלת תנועה, למרות שיש כאן שמש ים תיכונית ואפשר היה לשחק הרבה עם הלבן ועם צמחיית הבוגנוויליה והאופטימיות, אבל לא. עושים כאן אדריכלות כבדה. חלק בא מדלות החומר וחלק נובע מהתנאים הסוציאליים והפוליטיים".

עד כמה את אדם פוליטי?

"אני אדם עם מעורבות חברתית חזקה. אי אפשר לעשות אדריכלות בלי מחויבות חברתית עמוקה, אבל אין לזה תיאוריה גדולה ומספקת. לאדריכלות אף פעם לא היתה תיאוריה גדולה. השאלות שמוצגות יותר גדולות מהתשובות, אז אני מאמינה שהאדריכלות חייבת להציג שאלות גדולות, אבל את זה היא לא יכולה לעשות אם היא סיסמה שמטבעה אומרת משהו קצר וברור ואין בה תהיות. אדריכלות, בין אם היא רוצה או לא, יש לה אספקטים פוליטיים כמו שיש לה אספקטים כלכליים. כל היזמות כיום היא פוליטית, בין אם היא פרטית או ממשלתית. לא משנה איך קוראים לזה, בסופו של דבר אני חלק ממה שקורה פה ואני מגיבה בצורות שונות".

אווירת הדכדוך משפיעה עליך?

"אני לא מדוכאת כי אני מצליחה איכשהו לעשות פה דברים שחשובים לי. אני עובדת קשה מאוד ואיכשהו אני מצליחה להרים דברים, ואני מקווה שמישהו יושיט יד לרצון הזה ויהיה אפשר להמשיך. עד עכשיו היה לי מזל, כך שאם אני עובדת, אני בסדר. זה שהכל מתפרק כאן זה נורא ואני מנסה בתוך ההתפרקות הזאת לעשות משהו חיובי. אולי זה מרמז למישהו רמיזה קלה שלא הכל בדרך להידרדרות טוטאלית".

אין לנו יחס למקום

המתעשרים החדשים שבנו בקיסריה או בנווה צדק יצרו תרבות חדשה או שהם מעתיקים לכאן פסאודו-טוסקנה?

"בכל מקום כאן את רואה את הציטוטים, או את החיקויים, שקשורים קצת בצמחייה ירוקה ובטיח לבן. צריך לחשוב על זה באופן יותר נכון. אין טעם לעשות בירושלים את מה שעושים בתל אביב; צריך להבין שמה שיש בגליל, עם הצמחייה המיוחדת שלו, שייך רק לשם. אנחנו לוקחים מפה ומשם ומערבבים הכל שווה, כאילו כל התנאים בכל המקומות זהים. זה חבל, כי הארץ מעניינת ויש לה אזורי אקלים וטופוגרפיה שונים.

"לא מפריע לי שאנשים בונים לעצמם בית חלומות. מפריע לי טיב החלום. הקשר בין תרבות לכסף הוא פרובלמטי פה, והוא משפיע על האדריכלות. בונים פה בניינים מכל המינים ומכל הסוגים והגבהים, אבל אין לנו עדיין יזם שמאמין שעל ידי אדריכלות טובה, כולל ביצוע איכותי, הוא יצליח לגרום לשינוי בנוף המבני הישראלי".

גם הצורה שבה נשמרים, או בעצם לא נשמרים המבנים, מקוממת אותה. "אין לנו יחס למקום", היא אומרת. "צפון תל אביב, שהיא כולה מטויחת, נראית מוזנחת ואילו האבן הירושלמית נראית כאילו היא הולכת למות בטרגדיה סופנית. כולה משחירה, ולא מנקים. הרבה פעמים מבלבלים אצלנו בין בניין נקי לאדריכלות טובה, כי בעצם הכל כל כך מתמוטט ולא נקי ולא מסודר כאן".

מה דעתך על פס הייצור של אילן פיבקו, שמציע עכשיו וילה לכל אחד לפי מידותיו?

"הבעיה היחידה שלי עם פיבקו היא היכולת לתפור חליפה אישית במין שליפה מהמותן. הבית הפרטי הולך ומאבד את ערכו כאן. מתקופת הרנסאנס ועד האדריכלים הכי גדולים והכי קנוניים של המאה העשרים, התיאוריות הכי גדולות והמחשבות על המקום, ועל האישי בתוך החברתי, באו מן הבית הפרטי. הדברים האלה כמעט לא קיימים כיום. היום יש מיני אקרובטיקות של חומר, אין יותר רעיונות גדולים. מעניין שבסוף המאה העשרים האדריכלים הגדולים עושים שדות תעופה, כלומר האדריכלות עסוקה במצב של מעבר ולא במצב שבני האדם מחפשים שורש".

ובישראל?

"פה יש מין שעטנז ויזואלי, אז איך נשמור על נוכחות ארכיטקטונית בלי להיות מונומנטליים בתוך השעטנז הוויזואלי הזה? זו בעיה לא נורמלית. איך נעשה משהו ייצוגי במצב של פלורליזם ופיזור כזה? זו בעיה, איך להיות חלק מהמקום הזה ומהמסורת, אלו בעיות ייחודיות לנו כי אנחנו כאמור עם של שפה ולא של מקום, ואנחנו עדיין בהתהוות".



עדה כרמי-מלמד במשרדה בתל אביב. אני רוצה שהבניינים שלי יהיו אזרחים טובים ברחוב, אף פעם לא אתן להם חצוצרות


הקמפוס של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. למעלה: הכיכר המרכזית; מימין: הכניסה למבואה של האולם הגדול; משמאל: מבט מתוך הארקדה אל הכניסה לבניין הכיכר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו