בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המהפכן מנס ציונה

בגטו של לבוב הוא פיתח חיסון לטיפוס, והנאצים העסיקוהו בייצור התרכיב בבוכנוואלד. לודוויק פלק, הנחשב היום חלוץ הפילוסופיה המודרנית של המדע, עוד הספיק לעבוד ארבע שנים במכון הביולוגי הסודי בנס ציונה, אבל את פרסומו קנה אחרי מותו בזכות הספר "לידתה והתפתחותה של עובדה מדעית" שכתב כבר לפני שבעים שנה. את כתבי היד שלו, שהפקיד במכון בידי חברו מרקוס קלינגברג, תפס השב"כ

תגובות

בפילוסופיה לא מחלקים פרסי נובל, אבל אילו היו מחלקים, ייתכן שמדען ישראלי היה זוכה בפרס כבר לפני יותר מארבעים שנה. אמנם ישראלי שחי פה ארבע שנים בסך הכל, שלא ידע מלה עברית, שהאוניברסיטה העברית דחתה אותו מעליה, אבל היום - 44 שנה אחרי מותו - לומדים אותו באוניברסיטאות בכל רחבי העולם. שמו לודוויק פלק, ורבים חושבים שהוא אביה של הפילוסופיה המודרנית של המדעים. פלק נולד בפולין, עבר את אושוויץ ובוכנוואלד, ומת בנס ציונה. אם תרצו, זהו סיפור יהודי קלסי. אם תרצו, זהו גם סיפור ישראלי.

לא קל להתחקות אחרי הביוגרפיה של פלק. כשבעולם נזכרו להתעניין בתולדות חייו, בשנות ה-70 וה-80, רק מעטים מהאנשים שגדלו עם פלק עוד היו בחיים: מה שלא עשו השנים עשו הנאצים, שהשמידו רבים מאלה שלמדו או עבדו לצידו של פלק בימי פעילותו בלבוב עד מלחמת העולם השנייה. אבל נראה שגם בלי המגבלות האלה לא היה קל להתחקות על עקבותיו.

פלק, כפי מספר ד"ר תומאס שנלה, האיש שכתב את המאמר הביוגרפי המרכזי עליו, לא נהג לשתף אנשים רבים במחשבותיו. לד"ר מרקוס קלינגברג, ידידו הקרוב ביותר בארבע שנות חייו בישראל, לא טרח פלק לספר שלפני מלחמת העולם פירסם בשוויץ - כדי לעקוף את חוקי הגזע - ספר פילוסופיה שכתב בגרמנית ונקרא "לידתה והתפתחותה של עובדה מדעית", אותו ספר שהקנה לו תהילת עולם 40 שנה אחרי פרסומו. האיש שאחד החידושים המרכזיים שלו היה הקביעה שמדענים אינם "גאונים" הפועלים בחלל הריק, אלא הם חלק מ"קולקטיווים של מחשבה", היה מדען שעשה את עבודתו הפילוסופית פחות או יותר לבדו.

כשלודוויג פלק נולד, ב-1896, קראו לעיר הולדתו למברג והיא היתה שייכת לאימפריה האוסטרו-הונגרית. כשהוא היה סטודנט לרפואה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, עברה העיר לידי פולין העצמאית ושמה שונה ללבוב. אחרי מלחמת העולם השנייה היא סופחה לברית המועצות, והיום היא נמצאת באוקראינה ושמה על המפות לביב. למברג, לבוב או לביב - העיר היתה מרכז יהודי גדול, השלישי בגודלו בפולין. לפחות 110 אלף יהודים חיו בה לפני מלחמת העולם השנייה, כשליש מתושבי העיר.

פלק, בן למשפחה צנועה של סוחרים (לפי קלינגברג, אביו היה צבע), למד רפואה באוניברסיטת לבוב, אחד המוסדות האקדמיים העתיקים ביותר בפולין. ב-1920 גמר את לימודיו, והתמחה במיקרוביולוגיה אצל פרופ' רודולף וייל (Weigl), מומחה בעל שם עולמי למחלת הטיפוס שהרגה מיליונים במזרח אירופה עד אמצע המאה העשרים. וייל, פולני ממוצא גרמני שזכה כעבור שנים לתואר חסיד אומות העולם מ"יד ושם", קיבל משרה באוניברסיטת לבוב; פלק הלך בעקבותיו, ואחרי שלוש שנים התברר לו שמשרה של קבע הוא לא יקבל באוניברסיטה. באווירה האנטישמית ששררה בפולין בין שתי מלחמות העולם, ובמיוחד בלבוב שנקרעה במאבקים בין לאומנים פולנים לאוקראינים, לא היה מקום לעוד מרצה יהודי.

התמחות במחלות מידבקות

פלק נאלץ לוותר על חלומו להשתלב בחיים האקדמיים ופתח בקריירה של מנהל מעבדה. הוא ניהל את המעבדה הדרמטולוגית (מחלות עור) בבית החולים העירוני, אחר כך עבר לניהול המעבדה בקופת החולים בעיר, וב-1935, עם התחזקות האנטישמיות, איבד גם משרה זו ונשאר רק עם המעבדה הפרטית שהקים כמה שנים לפני כן. אבל פלק לא היה מוכן להסתפק בחיים שגרתיים של איש מעבדה, עם הניסויים והבדיקות האינסופיים. הוא ראה את עצמו כאיש מדע.

אילנה לוי, חוקרת צרפתית ממוצא ישראלי, מספרת כי בתחילת המאה חלה מעין "חלוקת עבודה" בתוך מקצוע הרפואה. בקטריולוגים ואימונולוגים, ובקיצור אנשי "הרפואה השימושית" כפלק עצמו, נחשבו מעין נותני שירותים של הרופאים והחוקרים ה"טהורים". פלק, שנאלץ לעסוק ברפואה שימושית במידה רבה בגלל מגבלות האנטישמיות, לא השלים עם הפיחות הזה במעמדו ועם מה שלוי מכנה "השוליות הכפולה": יהודי בתוך חברה פולנית, איש מעבדה לעומת רופאים "אמיתיים".

כבר בשנות העשרים, לצד מאמרים מקצועיים רבים שפירסם בביטאונים רפואיים, החל פלק לעסוק בפילוסופיה של הרפואה, תוך התבססות על ניסיונו כחוקר רפואה. במאמר ראשון שפירסם ב-1927 הוא טען, בניגוד לדעה המקובלת סביבו, שאי אפשר לתלות את הסיבות למחלות מידבקות (תחום ההתמחות שלו) בגורם אחד בלבד, ולפיכך המחלות המידבקות עצמן אינן ישויות מוגדרות היטב. מכאן הגיע למסקנה שהמחלות אינן ישויות הקיימות "אי-שם" במציאות, אלא הן "תמונות בדויות" שרופאים יוצרים אותן באמצעות הפשטה, כדי לעזור להם לפתח שיטת ריפוי מדעית.

במאמר שפירסם כעבור שנתיים הוא הלך צעד אחד רחוק יותר. לא רק המחלות הן ישויות שנבנו באופן מלאכותי, אפילו החיידקים עצמם, נושאי המחלות, הם במידה רבה ישויות מלאכותיות. מורו ורבו וייל טען שחיידקים משתנים בהתאם לנסיבות, ופלק השתמש באמירות האלה כדי לומר שעצם המיון של חיידקים לפי מין וסוג הוא תרגיל של מעבדה, שאין לו קשר הכרחי עם העולם שבחוץ.

בפולין היתה מסורת של עיסוק נרחב בהיסטוריה ובפילוסופיה של הרפואה, ופלק הצליח לפרסם את מאמריו בכתבי עת מקצועיים. אבל הם לא עוררו הד גדול. ייתכן שהרעיונות הללו נראו מהפכניים מדי וקשים לעיכול, ייתכן שהקהילה המדעית לא היתה מוכנה לקבל אותם מפי איש שולי למדי. היום קשה לדעת כיצד הגיב פלק על ההתעלמות ממאמריו ומרעיונותיו. שנלה, הביוגרף שלו, אומר שפלק לא אהב לשוחח על מחשבותיו עם אנשים שלא הבינו בהן. גם עם אשתו לא דיבר על העניינים האלה. מה שברור, שהוא המשיך בדרכו.

במשך ארבע שנים, כך העיד בנו רישארד (היום אריה), עבד פלק על ספר שאפתני בהרבה, שעסק לא רק בפרקטיקות ברפואה, אלא בפרקטיקות במדע בכלל. אבל עד שסיים את העבודה על ספרו, החשכה התחילה לרדת על אירופה. באמצע שנות השלושים שום הוצאת ספרים גרמנית (השפה שבה נכתב) לא היתה מוכנה להדפיס ספר שכתב יהודי, והספר יצא לבסוף לאור בשוויץ, בהוצאת ספרים מכובדת כשלעצמה.

"לידתה והתפתחותה של עובדה מדעית", שיצא לאור ב-1935, הוא היצירה המרכזית שכתב פלק בחייו. הדוגמאות שהוא מביא בו הן מתחום הרפואה, ועוסקות בוויכוחים על הגדרת מחלת העגבת והדרכים לאבחן אותה, אבל השאלות שהוא עוסק בהן נוגעות לעצם הגדרת המדע. התפישה המקובלת גרסה כי מטרת המדע היא לחשוף את "העובדות" בעולם המציאות, וכי כל התפתחות במדע חושפת עוד ועוד "עובדות" כאלה. לא נכון, טען פלק: העובדות אינן קיימות אי-שם, עצמאיות מאיתנו, ומחכות שיגלו אותן. את העובדות המדעיות בונים "קולקטיווים של מחשבה" (מושג יסוד במחשבה של פלק) - קבוצות של חוקרים השייכים ל"סגנון מחשבה" ספציפי.

כל חוקר בתוך "קולקטיב מחשבה", טען פלק, מתחנך על פי עקרונות ושפה המיוחדים ל"סגנון המחשבה" שלו, וכל אחד מסגנונות המחשבה הללו יכולים לייצר "עובדות" משלהם, הקיימות במקביל ל"עובדות" אחרות. עובדה מדעית, הסביר פלק, אינה "מתגלית" על ידי חוקר ברגע של השראה, אלא היא פרי מאמצים של קבוצה גדולה של אנשים. ולכן, אי אפשר להבין את המדע בלי להבין את ההקשרים ההיסטוריים והחברתיים שלו. "כל תיאוריה של ידע שאינה עוסקת בניתוח היסטורי משווה היא משחק מלים עקר", כתב.

אילנה לוי כותבת, שייתכן כי העובדה שפלק נדחק לשוליים היא שדחפה אותו לחפש את הרעיונות "הגדולים". שנלה מסכים איתה במידה רבה. אבל שניהם סבורים שהוא גם היה מקורי בצורה יוצאת דופן. "פלק מדבר בשפה חדשה מאוד", אומר פרופ' יואב בן דב, המלמד את פלק באוניברסיטת תל אביב. "כשהוא כתב את הדברים שלו, הוא לא ידע איזו מלחמה תתפתח באקדמיה בשנות ה-80 וה-90 סביב השאלה אם המדע עוסק רק בעובדות, או שיש לבחון את המדע בכלים של ביקורת חברתית. אבל אצלו זו לא עמדה מנותקת. מצד אחד הוא מראה שאין שום עובדה הקיימת באופן עצמאי, ומצד שני הוא מרפא חולים באמצעות אותן עובדות. זה שילוב מעניין".

ד"ר סנאית גיסיס, המלמדת גם היא את פלק, אומרת שדווקא הרקע הרפואי שלו הקל עליו לדבר על היחסיות של המדע: "לימודי הרפואה דומים קצת ללימודי המשפטים. רופאים דנים במקרה ועוד מקרה ועוד מקרה, כמו משפטנים. אין עובדות מוחלטות. מתוך המקרים השונים צריך לחלץ משהו משותף".

זימון מהגסטאפו

ספרו של פלק לא עורר כמעט תגובות. הקהילה המדעית לא היתה מוכנה לקבל את הרעיונות האלה, ויותר מכך - ההיסטוריה של סוף שנות ה-30 באירופה התחילה לדבר בעובדות שלא היה אפשר להתווכח איתן. בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, ולפי ההסכם לחלוקת פולין בין היטלר לסטלין, סופחה לבוב לברית המועצות. פלק ראה ברכה בהסדר החדש הזה. הסובייטים ביטלו את המגבלות האנטישמיות, ופלק קיבל סוף סוף משרה באוניברסיטה של לבוב.

אבל העדנה הזאת היתה זמנית מאוד. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את לבוב וריכזו את יהודיה בגטו. התנאים בגטו היו קשים מאוד: מצוקה, צפיפות נוראה, היגיינה ירודה, תנאים קלסיים להתפרצות מחלת הטיפוס. ופלק, שקיבל על עצמו את ניהול המעבדה בבית החולים המאולתר בתוך הגטו, חזר אל המומחיות הישנה שלו, אל הדברים שלמד אצל פרופ' וייל.

יחד עם צוות מצומצם פיתח פלק שיטה לזיהוי מוקדם של טיפוס הבהרות ("פלק-טיפוס" בגרמנית, בדיוק כשמו) על פי דגימות שתן של חולים. לאחר הצלחת השיטה, התחיל פלק לנסות לפתח חיסון נגד טיפוס, שגם אותו ייצר משתן של חולים. הוא עשה ניסויים על חזירי ים, והתגובות נראו מבטיחות. כדי להתקדם היה זקוק לעבד 50 עד 100 ליטר שתן ביום, אבל במעבדה המאולתרת שבה עבד אפשר היה לעבד ליטר אחד לכל היותר.

ואז עלה במוחו רעיון. במאמר שכתב כעבור שנים רבות והתפרסם ב"ניב הרופא" בישראל מספר פלק כי החליט לפנות לבית חרושת מקומי לתרופות (שהיה בבעלות יהודית והוחרם על ידי הנאצים) בהצעת חליפין: הוא ייתן להם את הפטנט לייצור החיסון, ובית החרושת יאפשר לו ולאנשיו לייצר אותו. המנהל הגרמני קנה את הרעיון, והעביר אותו לאס-אס. הגרמנים, צריך לזכור, חששו במידה כפייתית מפני הסכנה שחייליהם יידבקו בטיפוס באירופה המזרחית "שורצת המחלות".

"קיבלתי פקודה להתייצב בבניין הגסטאפו ברחוב פלצ'ינסקה", מספר פלק במאמרו. "הדרך הזו היתה הרבה יותר מסוכנת מאשר הטיפוס. רק לעתים רחוקות חזר ממנה יהודי כשהוא חי". פלק הביא את תוצאות הניסויים, רופאים גרמנים חקרו אותו. כמה מהשאלות, הוא מעיר בציניות, היו "אינטליגנטיות למופת". הגרמנים שאלו אותו אם התרכיב שהוא מפתח יוכל להיות יעיל גם אצל החיילים האריים שלהם. "כמובן", ענה פלק, "אבל יש לעשותו משתן של ארים ולא של יהודים". לא בטוח שהנאצים הבינו את ההומור. בכל מקרה, להפתעתו של פלק הם הניחו לו ולאנשיו לצאת בחיים מהבניין. "אופן ההכנה (של התרכיב) והדוגמאות היו כבר בידיהם, ולכן לא היינו נחוצים להם יותר", כתב פלק.

לזמן מה זכה צוותו של פלק לחסינות מידי הגרמנים. החולים שתרמו שתן יצאו מכלל סכנת חיסול מיידי, והעובדים במעבדה קיבלו תעודות מיוחדות ובהן כתוב: "עוסק בהכנת חומר חיסון נגד טיפוס". כמה מאות יהודים בגטו חוסנו מפני טיפוס בתרכיב שפיתח פלק. פלק לימד גם את אשתו ואת בנו, שהיה אז כבן עשרים, את עבודת המעבדה, כדי שהחסינות תחול גם עליהם.

כשהגרמנים העבירו את הצוות מבית החרושת לבית כלא בלבוב, הם הבחינו שאחת העובדות צולעת ורצו להעלותה על הטרנספורט למחנות ההשמדה. "בשביל לייצר וקצינה (חיסון בגרמנית) לא צריך להיות בלרינה", אמר להם פלק. חייה של העובדת ניצלו לפי שעה.

אבל החסינות שהעניקו להם הגרמנים לא האריכה ימים. מקצת אנשי הצוות נתפסו ונשלחו להשמדה, ובסופו של דבר, בפברואר 1943, הועלו גם פלק, אשתו ובנו על רכבת לאושוויץ. אשתו נשלחה לעבודה במעבדות, פלק ובנו נשלחו תחילה לעבודה פיזית, לסחוב גופות. פלק חלה בטיפוס (כנראה תוצאה של התרכיב שהזריק לעצמו בזמן עבודתו בלבוב), הוכה, נשלח למרפאה במחנה וכמעט מת. "את הצלת חיי והבראתי אני חייב לרופא פולני מווארשה שמדי פעם היה נותן לי את המזון שלו", העיד פלק אחרי המלחמה.

תמציות מבשר אדם

אחרי שהחלים, הוטל על פלק לנהל את מעבדת הנסיובים בבלוק 10 במחנה. בנו עבד שם גם כן. שנלה מצטט רופא שסיפר כי הצוות של פלק ערך את הבדיקות הנחוצות לחולים, אבל הסתיר את התוצאות מפני הגרמנים. תוצאה "רעה" פירושה היה מוות ודאי. "במעבדה עסקו בגידול תרביות חיידקי המחלות השונות", העיד הבן אריה ב"יד ושם" אחרי המלחמה, "ותרבית מגדלים הרי על תמצית בשר. אבל היות וזה היה זמן של מלחמה ובשר לא היה, הובא בשר מהקרמטוריום, בשר אדם, ומזה ייצרו את הקרקע לתרביות... היה בינינו אדם שהיה אוסף את הבשר ועוטף בנייר וכשאף אחד לא היה בסביבה, הוא היה קובר את השאריות האלה בחוץ ואומר 'קדיש'".

לודוויק פלק מספר בעדותו כי מעבר לחלונות המעבדה, בחצר, נהגו אנשי האס-אס להוציא להורג אסירים, 50 עד 180 אסירים ביום. בבלוק הקרוב למעבדה ביצעו מנגלה ואנשיו את הניסויים בעיקור. "היו שם 500 נשים יהודיות המסומנות לצורך ניסויים", העיד פלק. "הניתוחים התבצעו ללא שמירה על סטריליות, אחוז מקרי המוות היה כמעט 100%".

מאושוויץ, בהוראה מיוחדת ממפקדת האס-אס, הועבר פלק למחנה בוכנוואלד. במקורו נועד המחנה לאסירים פוליטיים גרמנים, וגם בתוכם היו רופאים לא מעטים. הגרמנים רצו לנצל את הרופאים המעולים שהיו תחת ידיהם כדי לייצר חיסון יעיל נגד טיפוס, אימת הצבא הגרמני במזרח, ופלק, עם ניסיונו וכישוריו, היה נחוץ להם.

האסירים בבוכנוואלד, מתברר, היו חכמים יותר מהשובים שלהם. למעשה, הם ייצרו שני סוגים של חיסונים: תרכיב אחד, חסר כל ערך, נמסר לידי הגרמנים ונשלח לחזית לחסן את חיילי האס-אס. תרכיב שני, יעיל מאוד, יוצר רק כדי שיישלח למעבדות בפאריס, שפיקחו על יעילות הייצור בבוכנוואלד. אחרי המלחמה ביקר פלק בפאריס במשלחת מדעית ופגש שם את פרופ' ז'ירו, הצרפתי שבדק בשביל האס-אס את החיסונים שיוצרו בבוכנוואלד.

הנאצים לא גילו את התרגיל שעשו להם במעבדה בבוכנוואלד. אויגן קוגון, אסיר פוליטי שעבד במעבדה עם פלק וכתב כעבור שנים את "מדינת האס-אס", אחד הספרים החשובים על הרייך השלישי, מספר כי פלק הוא שהגה את רעיון הסבוטאז'ה - החבלה. אחרי המלחמה התגאה פלק בחבלה שעשה. לפי גרסה אחרת, שבנו אריה העיד עליה ב"יד ושם", שיטת הרמייה פותחה לפני שפלק הגיע למחנה, והוא אולץ "באיומי סכין" לקבל אותה.

אסיר צרפתי שעבד עם פלק, פרופ' אלפרד בלחובסקי, סיפר אחרי המלחמה שפלק עודד באופן כלשהו את המפקד הנאצי של המעבדה לערוך באסירים ניסויים נוספים בחיסוני טיפוס - הפרה של הנורמה בקרב הרופאים-האסירים, שכן לאסירים ניתנו מנות חיסון חזקות מאוד ורבים מהם מתו. פלק הכחיש בתוקף את ההאשמה וכמוהו גם שאר הרופאים שעבדו שם.

בכל מקרה, ככל הרופאים בבלוק 46, פלק נהנה מחיים נוחים יחסית בבוכנוואלד. היתה לו מיטה משלו, סדינים, ותוספות מזון ניכרות. הדאגה היומיומית שלו היתה לחייו של בנו אריה, שהצטרף אליו בבוכנוואלד בשלב מאוחר יותר. למרקוס קלינגברג הוא סיפר אחרי המלחמה שהאסירים הפוליטיים הגרמנים, רובם קומוניסטים, היו מזהירים אותו מפני אקציה קרובה וכך היה ביכולתו להציל את בנו.

"האסירים הפוליטיים אהדו את היהודים", אמר פלק בעדותו, שניתנה בפולין לאחר המלחמה. "אני אישית אסיר תודה לקומוניסטים הגרמנים שהסתירו אותי לעתים קרובות ועזרו לי במזון". כך גם ניצלו חייו וחיי בנו כשהאמריקאים התקרבו לבוכנוואלד. "הודות לארגון הקומוניסטי היעיל בשטח המחנה, הצליחו הגרמנים להוציא רק 2,000 אסירים" - מתוך 8,000 יהודים שהיו בו בזמן השחרור - "את היתר הסתירו הקומוניסטים בתוך המהומה והערבוביה שאותן יצרו בכוונה".

פלק, בנו ואשתו, שעבדה במעבדה באושוויץ, התאחדו אחרי המלחמה בלובלין, אולם שם נפרדו דרכיהם. ההורים נשארו בפולין, הבן אריה יצא לגרמניה ומשם לישראל. בפולין הקומוניסטית קיבל סוף סוף פלק את ההכרה שלא זכה בה לפני המלחמה. הוא התמנה לפרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטת ורוצלאב, אחר כך למנהל המכון הארצי לאם ולילד, ולחבר האקדמיה הפולנית למדעים. הוא נסע לחו"ל בלי קושי, ולקלינגברג סיפר כי התנה את הצטרפותו לנשיאות האקדמיה למדעים בכך שיוכל להעביר חלק ממשכורתו לבנו בישראל, בקשה חריגה מאוד תחת המשטר הקומוניסטי. הבקשה נענתה.

פלק לא היה קומוניסט, מספר קלינגברג, הוא ליגלג על המשטר, אבל חייו לא היו רעים. לכתיבה על פילוסופיה של המדע הוא לא חזר, למעט מאמר אחד שפירסם מיד אחרי שחרורו מבוכנוואלד ובו השתמש בדוגמאות מחיי האסירים-הרופאים במחנה להוכחת התיאוריה שלו על "קולקטיווים של מחשבה". מאמרים במיקרוביולוגיה הוא פירסם בעשרות.

קליטה בנס ציונה

ב-1957 החליט פלק לעלות לישראל. יהודים רבים עזבו אז את פולין, עם חזרתו של גל אנטישמי. אצל פלק אולי תרמו להחלטתו ההידרדרות בבריאותו והגעגועים לבנו. משגריר ישראל בווארשה קיבל מכתב הבטחה למשרה בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, אולם בישראל ציפתה לו הפתעה מרה. בראיון קבלה לעבודה שאלו אותו מנהלי בית הספר לרפואה אם הוא יודע עברית. פלק, אז בן 61, אמר שאינו יודע מלה. "אז איך תלמד כאן?" שאלו אותו ושלחו אותו לביתו.

המכתב החתום בידי השגריר בווארשה לא הועיל. ניסיון להתקבל לבית הספר לרפואה שהוקם באותם ימים בתל אביב, נחל כישלון דומה. ואז נחלץ לעזרתו לשק כהן, אחד ממייסדי המכון הביולוגי בנס ציונה ויליד לבוב גם הוא. כהן שמע על מצוקתו של פלק וביקש רשות לזמנו לראיון במכון. "הוא עשה רושם יוצא מהכלל מהרגע הראשון", מספר קלינגברג, שהיה אז סגן המנהל המדעי של המכון והשתתף בפגישה. "היה לו ידע רב והרבה ביטחון עצמי, אפילו לא טרח להציג את העבודות שלו או את קורות החיים שלו".

פלק התקבל לעבודה במכון, ואף הוקמה לכבודו מחלקה מיוחדת - מחלקה לפתולוגיה ניסויית. קלינגברג היה לידידו הטוב, ומספר שהיו נפגשים כמעט מדי יום לקפה. עברית פלק לא למד (הדבר היחיד שהצליחו פלק ואשתו ללמוד באולפן היה לשיר "אנו באנו ארצה"), חדשות הוא קרא בעיתון הפולני "נוביני קורייר" ומיעט להיפגש עם אנשים.

קלינגברג מתאר אדם בודד ועצוב. על המחנות פלק דיבר לא מעט, הזכיר בגאווה את הסבוטאז'ה שעשה בבוכנוואלד, מעולם לא הרגיש בושה על מה שעשה שם. אבל הלקח שלמד מהשואה היה מר מאוד. שוב ושוב חזר ואמר כי אין סיכוי שהשואה תישאר מקרה יחיד, היא יכולה לקרות גם בעתיד, לא רק בגרמניה. הדבר הנורא ביותר, הוא אמר לקלינגברג, זה המצב שבו אתה חרד כל יום לגורלו של הבן שלך, שאתה צריך לדאוג שלא יוציאו אותו להורג. לכן דיבר על לבו של בנו אריה שלא יביא ילדים לעולם. לאריה פלק אכן אין ילדים.

על דבר אחד לא דיבר פלק עם קלינגברג במאות השיחות שלהם: על הספר שהוציא בזיעת אפיו על הפילוסופיה של המדע עשרים שנה קודם לכן. רק פעם אחת סיפר לו ששלח מאמר לעיתון מדעי בריטי, ושהמאמר נדחה. הוא שלח אותו לשני כתבי עת נוספים, וגם הם דחו אותו, ואחר כך לכתב עת רביעי. התשובה השלילית האחרונה הגיעה לידיו של קלינגברג כבר אחרי מותו של פלק מסרטן הודג'קינס ב-1961. הוא נקבר בנס ציונה. ב"נוביני קורייר" התפרסמה למחרת ידיעת הספד קטנה עם תמונתו של פלק. במכון הביולוגי כיבדו את זכרו בקריאת בניין על שמו.

בזכות הערת שוליים

עבודתו הפילוסופית של פלק זכתה לחיים חדשים, בדרך מקרה. בסוף שנות ה-40 נהג תומס קון, תלמיד לדוקטורט בפיסיקה, לחפש בספרייה של אוניברסיטת הרווארד ספרים שיחזקו אותו במחקר על ההיסטוריה של המדע. בתחתית אחד העמודים בספר שקרא מצא קון הערת שוליים שציינה אך ורק את שמו ושם ספרו של פלק, "לידתה והתפתחותה של עובדה מדעית". השם עצמו סיקרן אותו, כתב קון בדיעבד, כי החיפושים שלו חגו בדיוק סביב הנושא הזה.

הוא הזמין את ספרו של פלק מהספריה, קרא אותו בדוחק בגרמנית והתרשם ממנו עמוקות. התיאוריה שפיתח קון והופיעה בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות" מזכירה רבים מהדברים שכתב פלק. המושג המרכזי אצל קון, "פרדיגמה" - אוסף של אמונות המשותפות למדענים שונים, קובץ של הסכמות על הדרך להבין בעיות - מזכיר מאוד את "קולקטיב המחשבות" של פלק. כמוהו, גם קון טען שהמדע אינו הצטברות של ידע, כמוהו גרס שהמדענים אינם הוגי דעות עצמאים ואובייקטיווים. אלא שלא כספרו של פלק, הספר של קון נמכר ביותר ממיליון עותקים והפך את הפילוסופיה ואת הסוציולוגיה של המדע לנושאים פופולריים. והוא יצא לאור ב-1962, בדיוק שנה אחרי מותו של פלק בנס ציונה.

קון הזכיר בספרו את תרומתו של פלק למחשבתו. פרופ' יהודה אלקנה, שלימד את פלק באוניברסיטה העברית ומנהל היום את האוניברסיטה האירופית בבודפשט, אומר שלא מספיק. "פלק המציא את קון", טוען אלקנה. בכל מקרה, הספר של קון פירסם גם את פלק. ספרו הקלסי תורגם לאנגלית והפך לספר חובה בכל הקורסים לפילוסופיה ולסוציולוגיה של המדע. הדברים שכתב בלבוב בשנות ה-30 נראו לפתע רלוונטיים בעולם פוסט-מודרני שביקש לפרק את השיח המדעי השליט. הוא תורגם גם לפולנית ולאיטלקית, תערוכות על פלק הוצגו בברלין ובציריך. תערוכה חדשה עליו תוצג בקרוב גם בבוכנוואלד.

בישראל לומדים אותו באוניברסיטאות, אבל שמו כמעט אינו ידוע מחוץ להן. בנו אריה כתב אמנם את זיכרונותיו, אבל מעדיף לשמור אותם למשפחתו. עכשיו מתברר שפלק השאיר כאן עוד ירושה לא צפויה. לפני מותו מינה פלק את קלינגברג למוציא לפועל של צוואתו ומסר לידיו, בין השאר, את כל כתבי היד שעוד לא פירסם. הכתבים האלה הוחזקו במזוודה במשרדו של קלינגברג במכון בנס ציונה, וכשנעצר בתחילת שנות ה-80 באשמת ריגול למען ברית המועצות - הוחרמו ניירותיו ובתוכם גם מסמכיו של פלק.

האם ייתכן שבמרתפי השב"כ נמצאים כתבי יד שחשיבותם אדירה לחוקרי הפילוסופיה של המדע? בשב"כ אומרים בתגובה, שכל המסמכים שנתפסו אצל קלינגברג נמסרו לפני שנים אחדות לעורך דינו, אביגדור פלדמן. קלינגברג אומר שרוב מסמכי פלק לא הגיעו אליו. עו"ד פלדמן אומר שאצלו לא נשאר דבר: "אני לא מנהל אצלי בכספת ארכיון פרטי על פלק".

אז מה קרה למסמכים? אבדו לעולם ועד? ואולי ברגע זה ממש יושב חוקר שב"כ אי-שם במרתפים וכותב תיאוריה חדשה ומהפכנית על הפילוסופיה של המדע. *



פרופ' לודוויק פלק (יושב במרכז) עם צוותו בווארשה, 1957, ערב עזיבתו לישראל. עד מלחמת העולם השנייה לא קיבל משרה אקדמית בפולין, בגלל יהדותו


לודוויק פלק (ממושקף, במרכז) בפולין, 1952. המשטר הקומוניסטי התיר לו להעביר חלק ממשכורתו לבנו בישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו