בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חברת החשמל

דרך ארוכה עשו יהודה ויהודית ברוניצקי מהחדר הקטן בדירתם ביבנה, שבו תיכננו תחנת כוח סולרית לפני 40 שנה, לשליטה באחת החברות המובילות בעולם בייצור חשמל מאנרגיה גיאותרמית. הטורבינות שלהם מוצבות היום ביותר מ-60 מדינות. בשנתיים האחרונות הם חוגגים בשוק ההון, הזוגיות טובה מתמיד ועכשיו הם חושבים להפיק אנרגיה מזבל חקלאי

תגובות

פרצי הצחוק הרמים שבקעו ממשרדו של יו"ר חברת אורמת, יהודה ברוניצקי, עוררו את סקרנותם של העובדים. מי שעבר ליד הדלת הפתוחה וניסה להציץ לחדר ראה מראה לא שגרתי: ברוניצקי, ומנכ"לית החברה, אשתו, יהודית, ישבו במשרד, מחויכים באופן מדאיג וסמוקים עד לתנוכי האוזניים. לידיעת העובדים, מה שגרם לזוג הראשון של עולם העסקים הישראלי, המורגל בראיונות כלכליים כבדי ראש, לצחקק כמו זוג מתבגרים בגיל הטיפש-עשרה היתה השאלה: "כיצד הכרתם?"

בחודש הבא תחגוג אורמת ארבעים שנה להיווסדה, ובמסגרת החגיגות הסכימו הזוג ברוניצקי להתראיין "בנעלי בית" ולדבר לא רק על פעילות החברה, אלא על הזוגיות בעבודה וכברת הדרך הארוכה שעשו מהחדר הקטן בדירתם ביבנה, שבו תיכננו תחנת כוח סולרית לשליטה באחת מהחברות המובילות בעולם בייצור חשמל מאנרגיה גיאותרמית.

יהודית ברוניצקי מתרגשת. לא כל יום חוגגים ארבעים. בסוף מארס יתכנסו עובדי החברה למפגש וארוחה חגיגית בים המלח. ב-1978 הקימה אורמת ברכות שמש בים המלח במטרה להפיק חשמל מאנרגיית השמש. הפרויקט נכשל מסחרית, אבל אבן היסוד לעסקים העולמיים של אורמת הונחה אז.

"אנחנו סוגרים מעגל", אומרת ברוניצקי. "כשהקמנו את בריכות השמש בים המלח זו היתה הפעם הראשונה שהעזנו להגיד בקול רם שהשאיפות שלנו הן מעבר לפינה הקטנה שלנו. חשבנו שאם נצליח, נוכל לייצר חלק גדול מהחשמל שמדינת ישראל צריכה מאנרגיית השמש, ולא נהיה תלויים בדלק מיובא. זה הבסיס העסקי וגם האסטרטגי של מה שאנחנו עושים היום. לכן אנחנו חוזרים לים המלח, למקום שבו התחלנו".

יהודה, בן 70, ויהודית, בת 64, הם זן נדיר בנוף העסקי הישראלי. אנשים צנועים, מכורים לעבודה, המשלבים מחויבות לאיכות הסביבה ואנרגיה ירוקה בעשייה עסקית משגשגת. בחצר המפעל של אורמת ביבנה הם הקימו בית ספר מקצועי לילדים שנפלטו ממסגרות עיוניות, ובוגריהם משתלבים בעבודה בחברה. אף שכל הלקוחות שלהם בחו"ל הם נוהגים לומר שהם מחויבים למשפחות שהמפעל מפרנס ביבנה. שווי המניות שלהם בחברת אורמת תעשיות הוא כ-640 מיליון שקל, אבל הם חיים בפשטות, ולא נמנים עם חמשת מקבלי המשכורות הגבוהות בחברה.

קפה בכוסות קלקר

יום חמישי. שש בערב. השער הכבד נפתח באטיות ומאפשר למשאית עמוסה להיכנס למפעל אורמת באזור התעשייה של יבנה - צריפונים בני קומה אחת, צבועים בלבן, חדר אוכל, בית ספר, כבישים, מדרכות. העובדים מתחילים לצאת הביתה. ליהודה ויהודית מחכה עוד יום ארוך. על קירות המשרדים תלויים תצלומים של תחנות כוח שהקימו בעולם: בפיליפינים, באלסקה, בתאילנד, בניו זילנד. המשרדים פונקציונליים וצנועים. הריהוט פשוט וחף מפאר. יהודה מציע שתייה חמה. הוא מדליק את הקומקום החשמלי שמסתתר מאחורי דלת הכניסה למשרדו ומכין לנו קפה עלית בכוסות קלקר.

כדי להבין את גודל ההצלחה של הזוג ברוניצקי צריך להכיר את ההיסטוריה של החברה. פעילותה של אורמת מתחלקת לשני תחומים מרכזיים: הפעלת תחנות כוח גיאותרמיות שבבעלותה, המניבות הכנסות ממכירת חשמל, והקמת תחנות כוח לחברות אחרות. הטורבינות שמייצרת אורמת מוצבות ביותר מ-60 מדינות בעולם, אף לא אחת מהן בישראל.

אורמת קמה ב-1965. שמה הוא שילוב של המלים אור ומתכת - החומרים שמהם חלם ברוניצקי להפיק אנרגיה. רוב החשמל בעולם מיוצר מחומרים מתכלים ומזהמים כמו דלק ופחם. ברוניצקי האמין ומאמין שעולם התעשייה חייב לעבור לשימוש במקורות אנרגיה בלתי מתכלים, כמו שמש, רוח ומים גיאותרמיים, ובעיקר לא מזהמים.

בתחילת דרכה ייצרה אורמת תחנת כוח קטנה, שהיתה אמורה להפיק חשמל מאנרגיה סולרית באזורים נידחים, ללא עובדים שיתפעלו אותה. וזו הסיבה שהיא עוררה עניין בעולם. הגנרטורים האלה, שנראים כמו קופסת מתכת בגודל של אדם הותקנו בסנגל, באלסקה ובארגנטינה. הם משמשים להפעלה מרחוק של שסתומים בצינור נפט שחוצה את אלסקה ומספקים חשמל לאורך קווי גז ונפט ולמתקני תקשורת שאינם מאוישים באדם, תוך שימוש בסוגי דלק שונים, לאו דווקא באנרגיית השמש.

החזון של ברוניצקי להפיק חשמל מאנרגיית השמש עדיין לא הוגשם. אמנם מבריכות השמש בים המלח הופק חשמל במשך שש שנים, אבל בעקבות קריסת מחירי האנרגיה בעולם התנערה המדינה מהתחייבותה לאורמת לשאת בהוצאות ההפעלה והתחנה הושבתה. למרות הכישלון העסקי, בריכות השמש הוכיחו שאפשר לייצר חשמל ממקורות לא מזהמים - אם לא משמש אז ממים חמים.

ברוניצקי חיפש מקומות בעולם שבהם אפשר להפיק חשמל בתחנות כוח המנצלות את אנרגיית החום של המים החמים או הקיטור בקידוחים גיאותרמיים עמוקים לייצור חשמל ללא זיהום הקרקע והאוויר. אורמת החלה למכור ציוד, כמו טורבינות, לפרויקטים שונים בארה"ב ולאחר מכן לארגנטינה ומקסיקו. במשך שנים רבות היא נחשבה לחברה בעלת פוטנציאל עצום, חזון גדול - ותוצאות מאכזבות. נקודת המפנה היתה ב-1996 כאשר החברה ביצעה שינוי אסטרטגי. היא עברה ממודל עסקי של ייצור והקמת תחנות כוח גיאותרמיות לחברות אחרות לפעילות של רכישת והפעלת התחנות. בשנים הראשונות המעבר הזה הסב הפסדים, אבל לא לאורך זמן.

פריצת הדרך הגדולה היתה בראשית שנות האלפיים, כאשר ב-17 מדינות בארה"ב חוקקו חוקים המחייבים חברות חשמל להגדיל בהדרגה, בתוך 10 שנים, את כושר הייצור ממקורות אנרגיה "ירוקים" עד שיגיע ל-15% מכושר ייצור החשמל הכולל שלהן. אורמת עלתה על הגל. בעצם היא כבר היתה שם, מוכנה לזנק בכל הכוח. הזוג ברוניצקי זיהה את הפוטנציאל הטמון בשינוי הרגולציה. בשנים 2004-2001 רכשה אורמת תחנות כוח בנוואדה, הוואי וקליפורניה בהשקעה של 525 מיליון דולר ונהפכה לחברת החשמל הגיאותרמי השלישית בגודלה בארה"ב.

החזון של בן גוריון

"לפני חמישים שנה בן גוריון אמר שבארץ הזו האנרגיה צריכה להיות מהשמש", מספר ברוניצקי, "הוא החליט להקים את המעבדה הישראלית לפיסיקה בירושלים, כחלק ממשרד ראש הממשלה. דבר דומה עשו באנגליה. אם בן גוריון לא היה עושה את זה, לא היתה אורמת. אני הצטרפתי למעבדה ופיתחתי טורבינה שמפיקה חשמל משמש. יום אחד מנהל כוח האדם אמר לי שיש לו שתי פיסות חדשות עבורי, אחת רעה ואחת טובה. הייתי צעיר, בן 30, אמרתי לו: 'תתחיל בטובה'. החדשה הטובה היתה שיש תקציב למשכורת החודשית שלי. החדשה הרעה היתה שזה כל מה שיש. המעבדה נסגרה".

ברוניצקי לקח עמו את הזכויות על הטורבינה שפיתח וניסה לשווק אותה לחברות כמו אמקור והתעשיה האווירית. כולם השיבו את פניו ריקם. "הדבר הראשון שאורמת עשתה ועדיין עושה הוא טורבינות. הן הוקמו לראשונה באפריקה ב-1965. מקדם המכירות היה שהן לא צריכות החזקה. רק להביא דלק. כך הגענו ל-60 מדינות".

איך מקימים דבר כזה?

"את הטורבינות מייצרים בארץ ומביאים באוניות לכל מקום ומרכיבים".

אופרציה שלמה.

"למדנו לקבל אישורי בנייה בכל מיני מקומות בעולם, לבנות את המתקנים ולסלול כבישים. הגענו למקומות שאין דרכי גישה.

כמו?

"בשנות ה-70 הקמנו בפיליפינים טורבינה באי ללא נמל גישה. בדרך לשם היינו צריכים לחזק את הגשרים כדי שנוכל לעבור. בנינו שם תחנה גדולה שמייצרת חשמל ל-150 אלף התושבים במקום. הורידו את הציוד מהאונייה על מנחתות ועם זה הגיעו לחוף, ואז עם משאיות וסמיטריילרים העבירו את הכל למקום. מבצע שלם. זה לקח שנה. אנחנו עושים הכל כולל עבודות עפר".

צעדת ארבע הימים

קשה לתפוס את הזוג ברוניצקי. פעם הוא בחו"ל, פעם היא. לפעמים ביחד. סוף השבוע שעבר היה חלון הזדמנויות נדיר. ביום רביעי חזרו השניים מהאיים האזוריים שם חתמו חגיגית הסכם להקמת תחנות כוח. כעבור ארבעה ימים, ביום שני השבוע, כבר היתה יהודית בדרכה לניו יורק. הם נשואים 44 שנים ויש להם שלושה ילדים ושבעה נכדים. רק הבן האמצעי, יורם, בן 38, עובד בחברה.

מכרים מספרים שיהודה הוא סוג של גאון שמתרגם עקרונות פיסיקליים לתוכניות ממשיות ויהודית מתרגמת את התוכניות לכסף. הם משלימים זה את זה. הוא ישלוף מצגת מדעית, היא תספר כיצד זכו בארה"ב במכרז מול ענקית האנרגיה האיטלקית אנל (ENEL).

"אנחנו עובדים כצוות", אומרת יהודית, "אנחנו מנוגדים מאוד, ולכן אנחנו משלימים זה את זה. אני מסתכלת על הטווח הקרוב ויהודה על הטווח הרחוק. כל החזון זה יהודה, ואני מוציאת דברו. כאשר יהודה דיבר על אנרגיית השמש לפני ארבעים שנה זה היה חזון. המודעות לאפקט החממה, בקרת אקלים, כל הדברים האלה שכל כך מקובלים היום, כמעט אף אחד לא היה מודע להם אז. התעשייה עדיין לא היתה בשלה לרעיונות שלו. היה צריך הרבה אורך נשימה להביא את זה לבשלות. הרבה שנים".

במשך הראיון השניים לא מפסיקים להחליף מבטים מלאי משמעות. נדמה שהם קוראים זה את מחשבות זו. כשהשאלות נוגעות לזוגיות שלהם הם מתרגשים ומסמיקים.

איפה הכרתם?

יהודית: "'יהודה איפה הכרנו?'"

יהודה: "בצעדה".

יהודית: "לפני 45 שנה, בצעדה שאירגן צה"ל: צעדת ארבעת הימים. היה מחנה שהוקם בחולדה ובמשך שלושה ימים היו הולכים 40 קילומטר מסביב לחולדה. ביום האחרון הצועדים היו עולים ברגל לירושלים. יהודה היה צועד, היה בחור רציני ואני הייתי חיילת ששפטה בצעדה. שם הכרנו. ומאז אנחנו צועדים ביחד".

איך עובדים ביחד כזוג נשוי?

יהודית: "החלטנו לעבוד ביחד אחרי הרבה התלבטויות. לא היה מובן מעליו שלעבוד ביחד, במובן האישי, יצליח לנו. אבל במבנה שלנו זה הצליח יפה מאוד".

ומה סוד ההצלחה?

יהודית: "ליהודה יש רעיון..."

יהודה: "זה לא משהו במיוחד פיקנטי. באופן טבעי אני הייתי נוסע להרבה זמן. אז לא היו קפיצות קצרות לחו"ל. אם הייתי נוסע זה היה מסביב לעולם, לפעמים ליותר מחודש והגעגועים היו עושים את שלהם".

אתם מביאים את העבודה הביתה?

יהודית: "אי אפשר אחרת. תמיד עבדנו קשה, הרבה שעות. הילדים היו חלק מההוויה הזאת. ניסינו לדבר בנוכחותם על דברים שקשורים לעבודה ועשויים לעניין אותם. אני חושבת שידענו לתת לילדים כשהיינו אתם. הם תמיד היו אתנו בחופשות ועשינו הרבה ביחד".

כשיש ביניכם מחלוקות בתחום העבודה איך זה משפיע על הזוגיות?

יהודית: "יש מחלוקות. זה לא יכול להיות אחרת. אבל במשך השנים נעשינו דומים זה לזה, ואנחנו מסתכלים על דברים באופן דומה. כך שהיום יש הרבה פחות מחלוקות. וגם למדנו לא לקחת הביתה ויכוחים מהעבודה".

מאיפה האומץ להקים עסק כזה?

יהודית: "זה לא אני עם האומץ, זה הוא".

יהודה: "היתה לנו תוכנית אלטרנטיווית. אם לא נצליח נלך לקיבוץ".

יהודית: "בשביל להתחיל מכרנו דירה בירושלים וקנינו דירה ביבנה. שם התחלנו, הקצינו לזה חדר. באותם ימים ייצרנו את החלקים של הטורבינות אצל אחרים כי אורמת היתה אז בסך הכל בית מלאכה קטן. והיה לנו מזל. לא מספיק להיות מוכשרים וחרוצים, צריך גם מזל. והמזל היה לקוח מאפריקה שידע לראות את חשיבות הפתרון שאנחנו מציעים, שהבין את העקרון. כלומר, שהמוצר שלנו לא צריך תחזוקה. כך פרצנו לשוק".

רוד שואו במטוס פרטי

יהודית ברוניצקי, שלמדה מדעי המדינה ותרבות צרפת באוניברסיטה העברית, נחשבת לאשת עסקים קשוחה ואחת מהחלוצות העולמיות בתחום מימון פרויקטים גדולים בעזרת בנקים ומוסדות פיננסיים בינלאומיים. באוגוסט 2004, בחר בה המגזין הכלכלי "פורבס" כמנהלת הטובה בישראל, לאחר שמניות אורמת השיגו את התשואה הגבוהה ביותר בבורסה בתל אביב בשנים 2003-2002.

היא ילידת הארץ וגדלה בשכונת בורוכוב בגבעתיים. "בחלק מהכתבות על אורמת נכתב שאני בת לתעשיין מגבעתיים", היא מספרת בחיוך. "כשאני ואחותי קראנו את זה הסתכלנו זו על זו ותהינו, 'אבא היה תעשיין?' גדלתי בשכונה של אנשים שעבדו קשה, ובבית למדתי לאהוב ולהעריך עבודה. בילדותי אבי עבד במפעל לייצור ברגים, עם השנים הוא התקדם והיה מנהל עבודה ומנהל מסחרי, אבל הוא לא היה תעשיין".

היום את אחת מנשות העסקים המובילות בישראל. בעצם התחלת כפקידה.

"הייתי הפקידה של אורמת. עשיתי חישובי שכר, הנהלת חשבונות. בהתחלה היינו עשרה אנשים ואני עשיתי את כל העבודה הפקידותית".

ולפני ארבעה חודשים שכרת מטוס פרטי ועשית "רוד שואו". טסת מעיר לעיר בארה"ב כדי לעניין משקיעים בהנפקה של אורמת טכנולוגיות בבורסה של ניו יורק.

"כל מי שמגייס כסף עושה את זה. רק שבארץ נוסעים בין תל אביב לירושלים. בארה"ב עושים את זה בכל היבשת. יש שני סוגים של מפגשים: 'אחד על אחד', עם קרנות שמנהלות מאות מיליוני דולרים, שהשקיעו אצלנו מיליוני דולרים, ומפגשים עם קבוצות גדולות שלהן עושים פרזנטציה ומשכנעים אותן שכדאי להם להיות חלק מאתנו. זה מאוד אינטנסיווי, שמונה פגישות ביום". ההנפקה הושלמה בהצלחה לפני כשלושה חודשים.

עשית כברת דרך ארוכה מימי הנהלת החשבונות ועד ה"רוד שואו".

זה היה לימוד עצמי. אני והחברה צמחנו ביחד. כיוון שצמחתי בהדרגה, לא נכנסתי יום אחד לעבודה והתמודדתי עם 150 איש ולכן אין לי טראומות, הכל היה טבעי. דבר נוסף הוא שבאורמת עובדים כצוות. השתדלתי לא לבלוט, עבדתי ביחד עם האנשים. התחלתי לעבוד יותר בחו"ל לפני כ-20 שנה בפרויקט אורמסה (שבו רכשה אורמת את הזיכיון לביתוע קידוחים גיאותרמיים בקליפורניה). אז למדנו איך עושים מימון פרויקטים והיום זו אחת מההתמחויות שלנו".

אורמת החלה במסע רכישות של תחנות גיאותרמיות בארה"ב ב-2001 בעקבות "השינוי האסטרטגי" שעברה החברה. השיא היה בנובמבר 2003, במכרז לרכישת שלוש תחנות כוח בקליפורניה שבו גברה אורמת על קבוצת האנרגיה האיטלקית אנל.

איך היתה ההתנהלות שלכם מאחורי הקלעים במכרז הזה?

"אחרי 'השינוי האסטרטגי' התבייתנו על המטרה: קניית חברות שאורמת סיפקה להן בעבר תחנות כוח. המכרז על שלוש תחנות כוח של חברת קובנטה (Covanta) היה קצת שונה כי רכשנו נכס מחברה גדולה בהליך מכירה של כונס נכסים, שדומה למכירה פומבית. בהתחלה כל צד מגיש את ההצעה שלו ואחר כך מתנהלת התמחרות בפני שופט, והוא צריך להחליט מה ההצעה הטובה ביותר, שהיא לאו דווקא הגבוהה ביותר. בסיפור הזה התחרינו באנל, ואנחנו לא יכולנו לרשום צ'ק ככה סתם. המחיר היה הרבה יותר גבוה מהיכולת שלנו, ואנל, הענקית הזאת, כל מה שהיא היתה צריכה לעשות זה לחתום על צ'ק. אז היתה שאלה די קשה איך אנחנו משכנעים שההצעה שלנו לא נופלת באיכותה מזו של המתחרה.

"אחד היתרונות שלנו היה שבאחת משלוש התחנות של קובנטה היה ציוד שמכרנו להם עשר שנים קודם לכן, וידענו איך לשדרג ולשפר אותו. זה היה הליך דרמטי. הדרמה החלה כאשר הנושים אמרו לשופט שההצעה של אורמת אינה הטובה ביותר. אנחנו אמרנו לשופט שיש לנו גיבוי פיננסי מספיק, ולכן צריך להתייחס אלינו כמו אל אנל. השופט השתכנע וביקש מהנושים שיעשו שיעורי בית ויחזרו בעוד שלושה-ארבעה ימים. זה היה מורט עצבים. בכלל, כל עסקה שלנו זה סיפור בפני עצמו. ורוב העסקות שלנו הן עסקות שלוקח הרבה זמן לבנות אותן פיננסית, ואחר כך גם פיסית. תמיד יש מתח. והן כולן מבוצעות על ידי צוות שלם".

כאשה צעירה איך הצלחת להשתלב בעולם עסקים גברי?

"אני זוכרת את הפעם הראשונה שאירחתי לקוח. האדון (היא שולחת מבט נוזף ליהודה) נסע לחו"ל והשאיר אותי בארץ".

יהודה: "זה משהו שאני יודע?"

יהודית: "בטח שאתה יודע. אני לא זוכרת לאן יהודה נסע אבל לארץ הגיע לקוח פוטנציאלי מאיטליה, שרצה להזמין אצלנו יחידות. אנחנו מדברים על 1966, ואז עוד לא היו הרבה נשים בעסקים. ודאי שלא באירופה. הלקוח בא לישראל, ולנו עוד לא היה מפעל כמו עכשיו וחדר אוכל שבו אפשר לארח, אז לקחתי אותו לארוחת צהרים על שפת הים באשדוד. וזה היה הדבר הכי מביך בעולם. הוא לא נתן לי לשלם. הרי איך אשה תשלם על גבר? ואני חשבתי לעצמי, לא ייתכן שאיש עסקים שבא במיוחד לישראל כאורח שלי יזמין אותי. אמרתי שאני הולכת לשירותים, אבל בעצם הלכתי לשלם. אחרי כן הוא קנה כמה יחידות ונהפך ללקוח מאוד מרוצה".

לזכר 12 אלף יהודים

פילוסופיית העסקים של יהודה ברוניצקי היא שתמיד צריך שיהיו לך שתי אפשרויות. כדי להדגים את המוטו הוא מתאר קטעים מסרטו של דני קיי "אני והקולונל". קיי מגלם בסרט יהודי בשם יעקובובסקי, שנמלט מהנאצים בפולין יחד עם קולונל פולני אנטישמי. הוא ניצל שוב ושוב מאחר שבפיו מוטו אחד: תמיד יש לפחות שתי אפשרויות. בשביל ברוניצקי זה לא סתם סרט, וזה לא סתם מוטו.

ברוניצקי הוא בנו של נפתלי בקנרוט, ניצול שואה שהציל מאות יהודים בפולין. הוא נולד בברוכהוביץ', אז עיירה פולנית, כיום חלק מאוקראינה. ביולי 1941 נכנסו הגרמנים לעיירה והחלו לטבוח ביהודים ולשולחם לאושוויץ. נפתלי בקנרוט אירגן, לבקשת הגרמנים, קבוצת עובדים יהודים. בקנרוט, שהיה האגרונום הראשי של האזור, העסיק את היהודים בעיירה בגידולי חקלאות בשביל הגרמנים. הוא יזם גם בניית אולם רכיבה סגור, כדי שהגרמנים יוכלו להתאמן להנאתם ברכיבה על סוסים, וכך מאות יהודים עסקו בבנייה במקום להישלח אל תאי הגזים באושוויץ.

למורה השרטוט שלו, הצייר והסופר ברונו שולץ, שהיה אדם חלש, מצא בקנרוט תעסוקה בבתי הקצינים שרצו לקשט את חדריהם בציורי קיר. בקנרוט קלט עוד ועוד יהודים בעבודה וכך הצילם ממוות. מוטי קירשנבאום הכין על פועלו של בקנרוט סרט דוקומנטרי, "העבודה משחררת", שבו יצא יהודה למסע בעקבות אביו. באותה תקופה היה יהודה ילד בן שש. "בזכות מה שאבי עשה העיירה שלנו היתה המקום האחרון שממנו שלחו יהודים למחנות הריכוז", הוא מספר, "כי הגרמנים היו מרוצים. הם חיפשו את המותרות ואבי נתן להם. שולץ צייר בשבילם ובאמצע החורף הם היו מקבלים עגבניות טריות. 300 יהודים בנו להם אולם רכיבה. זו היתה עבודה מאוד חשובה מבחינת מאמץ מלחמתי", אומר ברוניצקי בציניות, "שיהיה לגרמנים איפה לרכוב. כל המהנדסים והטכנאים בעיר בנו את הבניין. בין לבין בנו גם מקומות מחבוא ביערות והיתה גם אספקת אוכל".

לאחר כשנתיים מצאו הנאצים בארכיון העיירה מסמך ישן, שממנו למדו כי בקנרוט הוא בן לא חוקי של אחד מהרופאים הגויים בעיירה שנולד מחוץ למסגרת הנישואים. בקנרוט נקרא אל קציני הגסטאפו שהראו לו את המסמך ואמרו לו: "אתה שייך לגזע הארי". איש לא חשד שהמסמך זויף בקפידה על ידי בקנרוט ואנשיו.

"יצאנו מחוץ למחנה העבודה ועברנו להתגורר במרתף בעיר", מספר ברוניצקי. בקנרוט שינה את שמו לברוניצקי, שם ארי, על שם עיירה סמוכה, ברוניציה, שבה נטבחו 12 אלף יהודים. אותה תקופה זכורה ליהודה היטב. אביו התמסר להצלת יהודים. המרתף נהפך למקום מסתור, מקלט ותחנת מעבר ליהודים. בחשיכת הליל היה יוצא עם אביו להביא מזון וציוד לבונקרים ביערות. בסוף המלחמה עזבה משפחת ברוניצקי לצרפת.

למה לא שינית את השם בחזרה לבנקרוט?

"אבי אמר שתמיד אצלנו היהודים נותנים שם על שם קרוב משפחה שמת, לזכרו. אנחנו החלטנו להישאר עם שם המשפחה לזכרם של 12 אלף יהודים שנטבחו בברוניציה".

מה ילדות שכזאת הטביעה בך?

"היה לי מזל שיצאתי מזה בחיים ביחד עם ההורים. אחר כך כל מיני דברים קשים מקבלים פרופורציה. אני לא נבהל בקלות. גם בתקופות קשות, והיו תקופות קשות כשאורמת היתה תלויה על חוט שערה. כל כך קשה וכל כך מסוכן כמו שהיה אז, שום דבר לא יכול להיות".

בצרפת למד הנדסה וב-1958 עלה ארצה. ב-1971 הקים ליד מפעל אורמת בית ספר מקצועי, אורט אורמת. "גם אני למדתי בבית ספר מקצועי בצרפת", הוא מספר. "אבל הרעיון להקים בית ספר היה של אבי ושל והמורה הראשון שלי, מקס שטרן, הרואה חשבון המפורסם מרשימת שינדלר. שניהם אמרו לי שצריך לעשות בית ספר. פעם קמו ככה הרבה תעשיות, היה מפעל וליד המפעל הקימו בית ספר. זה לא רק לימוד, זה חינוך, והחלטנו שנעשה כך".

בתחילה למדו בבית הספר כעשרה תלמידים שנשרו ממסגרות עיוניות. בית הספר נתן להם אפשרות לעבוד יומיים-שלושה בשבוע ובשאר ללמוד מקצוע. בוגריו נקלטו באורמת. היום לומדים בבית הספר כ-120 תלמידים, והמגמות המובילות הן חשמל ומתכת.

"אלו היו חבר'ה שנשרו מלימודים והיו בדרך לבתי ספר מיוחדים", מספר ברוניצקי, "בכל מערכת החינוך הלמידה מבוססת על הצד המילולי. ילד שבה ממשפחה שבה יודעים להתבטא יש לו מראש יותר סיכויים. אבל זה לא הכל. בחיים צריך לדעת לדמיין ולעשות דברים עם הידיים. דרך העבודה, כמו עבודה עם מחרטה, התלמידים התפתחו והבינו נושאים כמו מתמטיקה".

איפה אנחנו טועים בחינוך?

"היום הייתי בכנס בענייני אנרגיה שעשה משרד התשתיות במלון השרון בהרצליה. היו שם הרבה דברים מעניינים, אבל מישהו העיר את תשומת לבי לכך שאף אחד לא הגיע ממשרד האוצר. מדינת ישראל מאפשרת לייבא ג'יפים שבארה"ב מתלוננים שהם מזהמים את הסביבה. אנחנו נותנים לרוכשים הנחה במסים. אין סיבה שאני ואת נסבסד את הקנייה הזו. את יודעת, למשל, שיש לחצים עצומים של יבואנים לבטל את מכון התקנים. את יודעת למה? כי אז אפשר יהיה לייבא את כל הזבל. להביא מכשירים זולים כמו מזגנים שמזהמים את הסביבה, ואנשים יקנו. המודעות שיש היום לא מספקת. פעם החברה להגנת הטבע הצליחה לחנך שאסור לקטוף פרחים מוגנים. חינוך למודעות סביבתית הוא תהליך ארוך. זה לא הוגן לדרוש מהאזרח הפרטי שיקבל החלטה אם לקנות ג'יפ מזהם או לא. זו צריכה להיות החלטת מדינה".

כסף ואידיאולוגיה

נסעתם בכל העולם. מה התרבות שהכי ריתקה אתכם?

יהודה: "בשנות ה-70 הגענו ליפאן. אני זוכר שביקרתי במפעל מסוים והמתנתי למנהל. נכנס מישהו בבגדי עבודה. חשבתי שאולי הוא בא להציע תה, הסתבר שזה היה מנהל המפעל. הוא היה לבוש כמו כל שאר הפועלים. אחד הדברים שמאוד הרשימו אותי ביפאן הוא ששם לא מפטרים. שומרים על ההון האנושי. באורמת היו לנו כמה שנים קשות, אבל לא פיטרנו אנשים טובים. אילולא שמרנו עליהם, כיום לא היינו יכולים לגדול. חלק מהמשקיעים לחץ עלינו, אבל לא פיטרנו. מעציב אותי שהיום לפיטורים קוראים התייעלות".

יהודית: "בשנים האחרונות אני פוגשת בעיקר עם תרבות העבודה האמריקאית, שדומה לתרבות העבודה שלנו. כשהתחלנו לפני הרבה שנים התרבות העסקית הארופית היתה מבוססת על הסכמה וכבוד הדדי בעוד שהתרבות האמריקאית היתה מבוססת על המלה הכתובה. מה שלא כתוב בחוזה לא קיים.

"בתחילת הדרך היה לנו קל יותר לפעול בסביבה אירופית, והשותפים הראשונים שלנו היו אירופאים. בימים ההם היה מספיק שהצדדים יהיו כנים ופתוחים, ולא כל כך היה חשוב מה כתוב בהסכמים. בארה"ב זה לחלוטין לא כך. היום כולם הולכים לכיוון האמריקאי והעולם פחות ידידותי לעסקים ממה שהיה".

נשמע שאת מתגעגעת קצת

"אני בפירוש מתגעגעת. זה עולם שלא קיים יותר. אני אומרת את זה במישור העסקי והאישי. אם הייתי צריכה לגדל ילדים היום, היה הרבה יותר קשה מאשר כשאני גידלתי ילדים. באותה מידה אם הייתי צריכה להתחיל היום חברה חדשה, זה היה הרבה יותר קשה מאשר אז".

למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, האינטרנט?

"היום יש תשתיות שלא היו אז. כשהתחלנו, היינו יכולים לחכות לטלפון מחו"ל עשרה חודשים. היום כל התקשורת העולמית על כף יד אחת. בשנות ה-80, היתה לנו חממה טכנולוגית שקראנו לה 'משתלה': כל מיני סטארט-אפים, כמו אורבוט (לימים אורבוטק), שקמו אצלנו בחצר. זה ישמע מגוחך אבל אנחנו נתנו להם תשתית תקשורת. אלה באמת דברים שקלים יותר היום. אבל אז הסביבה העסקית היתה אז הרבה יותר פשוטה".

אורמת היא ההוכחה שאפשר לשלב אידיאולוגיה וכסף?

יהודה: "אנחנו נמצאים ביבנה. כל אחד כאן צריך להרוויח את הלחם שלו ולא לחכות שמישהו ייתן לו. אנחנו החלטנו לבנות מפעל, ומפעל שמפסיד אין לו זכות קיום. אני לא רואה סתירה בין כסף לאידיאולוגיה".

העושר שינה אתכם?

יהודית: "הגענו למה שהגענו כי אנחנו עובדים קשה ואנחנו אוהבים לעבוד. בסך הכל לא עושים דבר שלא אוהבים. אנחנו מאוד אוהבים את החברה שבנינו. לא הון בנה את החברה אלא הון אנושי. נכון שעל הנייר למניות שלנו יש שווי רב, אבל זה נייר. החיים שלנו נראים כמו שתמיד נראו. יש לנו משכורת נאותה שמאפשרת לנו גם לתרום ולעזור לאחרים. האם אנחנו עשירים? אנחנו מאושרים".

עשר בלילה. האורות במשרדי הנהלת אורמת עדיין דולקים. יהודית נטשה אותנו לפני כשעה וחצי לישיבה בחדר הסמוך. יהודה מכין עוד כוס קפה ומוציא ערימה של ספרים שקנה בחודש שעבר בחו"ל. את זמנו הפנוי הוא מקדיש לקריאה. "אני אוהב לקרוא. ספרות כלכלית, הגות. אני קורא עכשיו על המוח האנושי", הוא מספר. "אני לא קונה באינטרנט, באמזון, כי חנויות ספרים זה אחד הדברים הכי נחמדים שיש. יש כמה חנויות שאני אוהב לבקר בהן בכמה ערים בעולם".

אחרי ארבעים שנה של עשייה אתה לא רוצה לנוח?

ברוניצקי שותק. "לנוח?" הוא שואל כעבור דקה בתמיהה. "ממש לא. אורמת עדיין לא מימשה את מלוא הפוטנציאל שלה. ויש לי עוד כמה רעיונות. עוד כמה מטרות. את יודעת שבכל מקום יש זבל חקלאי. שמעת על זה שאפשר לייצר אנרגיה מזבל חקלאי?" *



יהודה ויהודית ברוניצקי במפעל אורמת ביבנה על רקע טורבינה בהרכבה. מכורים לעבודה


יהודה ויהודית ברוניצקי במפעל ביבנה בסוף שנות ה-60. החלטנו לעבוד ביחד אחרי הרבה התלבטויות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו