בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה מה שעשינו כאן, לטוב ולרע

"הפרויקט הישראלי", ספרו של צבי אפרת, מתעד את חומרי היסוד של המרחב הציבורי כאן: השיכונים והבלוקים, הכוונות הטובות ומחיקת הזהויות. "יש כאן תשתית מצוינת", אומר אפרת, "אבל מסיבות פוליטיות לא שיפצו במשך 50 שנה"

תגובות

אחרי עבודת מחקר של עשר שנים, יושק ביום ראשון במוזיאון תל אביב ספרו של האדריכל צבי אפרת, "הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1973-1948". הספר הוא המצע ההיסטורי והרעיוני לתערוכה "הפרויקט הישראלי", שאצר אפרת והוצגה לפני כחמש שנים במוזיאון, ותיעוד ביקורתי, בגבולות השיח הציוני, של חומרי היסוד של המרחב הישראלי שעיצבו את דמותה של המדינה ב-25 השנים הראשונות לקיומה - התכנון הארצי, הערים והיישובים החדשים, מבני הממשלה וההסתדרות, השיכונים ובלוקי המגורים, בתי ההבראה ובתי החולים, והחומר של התקופה, "עיסת הבטון החשוף, משל לחושניותו ויצירתיותו של הישראלי החדש".

מאחורי השם "הפרויקט הישראלי" עומדת, כדברי אפרת, "תזה או היפותזה פשוטה: מבט על מפעל הבנייה הישראלי כעל פרויקט אחד שלם שמכוון מלמעלה. הנחת היסוד היתה שהמרחב הישראלי אינו תוצאה של אלתור רשלני, אלא תוצר של היגיון אחד, כוונת מכוון אחת, פרויקט אחד בכל קני המידה, התשתיות, הכבישים, הערים, נמלי הים והאוויר, השכונות, הבתים והדירות. וזה הפנומן הישראלי: השאיפה לתכנן הכל עד הפרט האחרון. מ'תוכנית שרון' (תוכנית האב לישראל משנת 1950 שערך האדריכל אריה שרון) ועד החלונות, התריסים והידיות".

ארץ בלי עקבות

ישראל אינה המדינה היחידה שתוכננה מחדש בשנות ה-50, אחרי ההרס של מלחמת העולם השנייה. אולם כדברי אפרת, "אין עוד דוגמה כזאת לתכנון מוחלט, במובן שמדינה שולטת על כל המנגנונים, על התכנון, הייצור, התקינה, השיווק והאכלוס, וגם על הקרקעות. מדינת ישראל תוכננה כולה על הנייר, על פי נוסחאות מוכנות מראש, שהינדסו ועיצבו את המרחב ואת כל דפוסי החיים. זוהי יומרה שאינה מובנת מאליה גם בתקופה שסגדה ל'מדעי התכנון'. העובדה שישראל היא מדינה קטנה איפשרה גם את הטוטאליות של הפרויקט וגם את הצלחתו היתרה".

הספר (בהוצאת מוזיאון תל אביב) הוא בעל ממדים אנציקלופדיים ומאפשר פרישה רחבה של הפרויקט הישראלי ושל המגמות השונות, הקוטביות לעתים, הרוחשות בתוכו, לרבות יחסו האוהב-כואב של אפרת עצמו. על פני כ-1,000 עמודי הספר נפרש סיפור "תכנונם והקמתם בפועל של עשרות ערים, מאות יישובים, אלפי יחידות דיור, רובם ככולם 'חסרי תכונות' לכאורה ונאמנים למסדר הייצור הסדרתי". רובם ככולם, מציין עוד אפרת, "שווי נפש ל'רוח המקום' ומניחים ארץ ריקה, פנויה, מחוקת סימנים ועקבות. כולם מצטרפים לפרויקט מהיר ואפקטיווי של גירוש וקליטה המוניים, של הרס ופיתוח חסרי תקדים בממדיהם היחסיים".

באיזה מובן הפרויקט הישראלי מקביל לפרויקט הציוני?

אפרת: "הפרויקט הציוני בא למלוא ביטויו ב-1948, והפרויקט הישראלי הוא ההגשמה של המפעל הציוני, בלי קשר לכך אם אני ציוני או לא. הוא מתחיל עם הקמת המדינה ומגיע לקצו ב-1967. מלחמת ששת הימים גרמה לשבר בערכי היסוד, שנכתב מיד בנוף הבנוי. אותם אדריכלים מודרניסטים שהקפידו על בהירות הצורה של האובייקט האדריכלי והתרחקו מסמלים - הפכו את עורם ועברו לאדריכלות חסרת גבולות, מגובבת ועתירה במוטיווים סמליים. עם קריסת האוטופיה המפא"יניקית, האמיתית או המדומה, שכפתה גם על האדריכלות משמעת ברורה, נעלמה גם אדריכלות הפרויקט הישראלי, מכיוון שהפסיקה להיות רלוונטית".

הספר הוא סיכום, הספד?

"זהו קודם כל פרויקט של תיעוד שלא נעשה קודם לכן, והכנסתם לשדה האדריכלות של טיפוסי היסוד בבניין הארץ, כמו שיכונים או בלוקי מגורים שאינם נחשבים ל'אדריכלות' אפילו על ידי אלה שתיכננו אותם ומתכחשים לעתים לקיומם. אפשר לומר על השיכון או הבלוק כמה דברים. היתה מאחוריהם כוונה אצילית, פרוגרסיווית וצודקת בסיטואציה ההיסטורית המסוימת, אבל בעת ובעונה אחת הם היו מכשיר למחיקת זהויות תרבותיות ואישיות, לעוולות ואי צדק. אבל לא מספיק לומר שהם היו רק מכשיר להרס חברתי. אנחנו פותחים את הנושא לדיון, ומהבחינה הזאת, זאת התחלה ולא סיכום".

לא להתחיל מחדש

"אף על פי שהפרויקט הישראלי הוא פרויקט אחד, זהו לא פרויקט אחיד", אומר אפרת, "ומה שנראה בהתחלת המחקר כמפעל בנייה דוגמטי, חד ממדי ופשוט מדי בפרטיו האדריכליים, התגלה במשך איסוף החומר והכתיבה כדבר מגוון ועשיר גם מבחינת סדר היום האידיאולוגי - למשל, בהבדל בין אדריכלות המדינה ה'ענייה' לאדריכלות ההסתדרות ה'עשירה' - וגם מבחינה אדריכלית. האפור מרובה גוונים. למרות האינדוקטרינציה, הזמן ההוא נתן שפע של הזדמנויות לפרץ של יצירתיות, שהצליחה לייצר שפה ברורה וארכיטקטורה איכותית מאוד. האדריכלות בישראל נחשבת בתקופה ההיא לילד הפלא של הארכיטקטורה בעולם".

מה נשאר רלוונטי מאז?

"'הפרויקט הישראלי' אומר, וזוהי אחת התובנות שלו, שזה מה שעשינו כאן, לטוב ולרע, ועם זה צריך לעבוד. במישור הרטורי, על גבול הדמגוגי, צריך להגיד לעצמנו שיש אופציה לבנות רק עם מה שיש ולהכריז על מורטוריום של בנייה חדשה. במובן הזה אני יוצא בעצם נגד הפרויקט הישראלי שעיקרו היה למעשה בנייה חדשה".

מה הפוטנציאל שטמון במה שיש?

"מה שאני מנסה להראות הוא שיש כאן תשתית מצוינת. בשיכונים רבים משנות ה-50 יש שטחי ציבור נדיבים ויש פוטנציאל עצום לפיתוח ולשדרוג. ה'בלוק' עצמו, מכיוון שהוא מודולרי, מתמסר בקלות לשינויים ומאפשר את החופש הכי גדול להוסיף, להרחיב ולהגדיל מבלי לעוות את ההיגיון הבסיסי. אבל מסיבות פוליטיות לא שידרגו ולא הרחיבו ואפילו לא שיפצו במשך 50 שנה, אלא בנו עוד ועוד ערים חדשות מעבר לקו הירוק, או הקימו את מודיעין על חשבון לוד ורמלה. זה הסיפור של ישראל".

האם צריך לפעול לשימור מבנים מהתקופה, שנהרסים כיום עם הפרטת נכסי המוסדות שבנו אותם?

"יש שורה של מבנים חשובים שראוי לשמר, כמו בניין הוועד הפועל בתל אביב, ויש לעומת זאת דברים שראוי להרוס. בין הקצוות יש ספקטרום שלם של סוגי מיחזור-שיפוץ-שדרוג של שכונות ושיכונים שדורשים פרויקטים יצירתיים, אבל על תשתיות קיימות ולא פינוי; לעבוד עם מה שיש, תוך כדי שינוי פרוגרמות ותכנים. אני לא מדבר על ציטוטים מהפרויקט הישראלי, אלא על תובנות בסיסיות ושאלות על דפוסי התנהגות, הקשרים כלכליים או חברתיים, ועל יצירת מבנים מספיק 'סתמיים' כדי שיוכלו לתפקד ולשרוד בתנאי שוק תרבותי וכלכלי. זה בעיני הדבר המעניין באדריכלות, וחוב מוסרי לפרויקט הישראלי".

אוטופיה ושברה

אפרת, המכהן זה כשנתיים כראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, נולד ב-1959 בירושלים ומתגורר בתל אביב. הוא למד אדריכלות בבצלאל ובמכון פראת בניו יורק, בעל תואר שני בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק ותואר שני נוסף באדרי- כלות באוניברסיטת פרינסטון. ב-1993, ב"רגע האושר והאופטימיות של הסכם אוסלו", הפסיק את לימודיו לתואר שלישי וחזר עם משפחתו לישראל. בתוך זמן קצר היה לדמות דומיננטית ומעוררת פולמוס בשיח האדריכלי בארץ. הוא ערך את מדור האדריכלות בירחון "סטודיו", מלמד אדריכלות, מרצה וכותב, וטיפח דור חדש של מורים, כותבים וחוקרים.

הספר "הפרויקט הישראלי", הראוי ללא ספק להגדרה מפעל חיים, הוא פרי מחקר מקיף שאפרת התחיל ב-1995 בסיוע קבוצה של אדריכלים צעירים, שנעשו בינתיים חוקרים בזכות עצמם. במשך כארבע שנים נאסף גוף מקיף של חומרים היסטוריים, מסמכים ותצלומים תקופתיים, שחלקם ניצלו מאובדן. כמו כן רואיינו עשרות אדריכלים שהיה להם חלק בפרויקט הישראלי, ובהם זיוה ארמוני, שולמית נדלר, אברהם יסקי, רם כרמי ודן איתן, שיישאו ברכות באירוע להשקת הספר ביום ראשון.

הספר מחזיק שני כרכים עבי כרס, שאפשר לדמותם לשני "בלוקים" מודרניסטיים, מעוצבים וערוכים בקפידה (על ידי מיכאל גורדון ודפנה רז), שמדגימים בלי ספק גם את הפוטנציאל האסתטי הטמון באדריכלות התקופה. הספר הוא המסר: גם לבלוק האפרורי ביותר מחכה עתיד טוב יותר אם רק יזכה ליחס טוב וטיפול הולם. פרקי הספר ערוכים כלקסיקון אלפביתי, "המוותר מראש על טיעון מרכזי ועמדה אחת, בהכרח פסיווית-אגרסיווית", כדברי אפרת, ללא היררכיה בין הערכים השונים, ללא הבלטה של ה-בניין או ה-האדריכל של התקופה - כשם שהוא מבקש להציג את הפרויקט הישראלי עצמו.

הספר מתחיל בפרק "אוטופיה", המוקדש לכתבים האוטופיים של הרצל ואחרים שהשפיעו על תפישת התכנון, הבינוי והעיצוב של המרחב הישראלי. הוא מסתיים ב"תבנית", הפרק הלפני אחרון המוקדש לתוכנית האב הראשונה לישראל בשנת 1950 שתיכנן האדריכל אריה שרון. תוכנית שרון לפיזור האוכלוסייה ולהקמת מאות היישובים החדשים וערי הפיתוח ברחבי הארץ היא התבנית שאליה נוצק הפרויקט הישראלי, ובמידה רבה גם שברה של האוטופיה.

לא אלבום ניצחון

עוד לפני הוצאתו לאור של הספר, עבודת המחקר והתערוכה עוררו עניין בזירה האדריכלית והאיצו בחינה מחודשת וביקורתית של התכנון והבנייה בישראל מעבר לעיסוק בצורה ובחומר. כך, לדוגמה, על רקע "הפרויקט הישראלי" גיבשו האדריכלים איל ויצמן ורפי סגל את הקריאה הפוליטית של האדריכלות הישראלית בהצעתם לתערוכה המצונזרת "כיבוש אזרחי". אפרת עצמו אצר את התערוכה "הפרעה גבולית" בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה, שעסקה בתסביך של ישראל כמדינה ללא גבולות.

עוד בהמשך לפרויקט הישראלי, האדריכל צבי אלחייני, עורך המשנה של הספר שהיה שותף למחקר, החל בפיתוח ארכיון ראשון של אדריכלות בישראל ובמחקר על ההיסטוריוגרפיה שלה; יותר ויותר פרויקטים בבתי הספר לאדריכלות בישראל מתייחסים למרקמים הבנויים שנוצרו בשנות ה-50 וה-60 כפוטנציאל להתערבות ביקורתית או למיחזור; פורסמו מאמרים וספרים העוסקים במרחב הישראלי הבנוי והמתוכנן; ועוד.

באירוניה של הגורל, התערוכה "הפרויקט הישראלי" נפתחה בדיוק עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, והרושם שעורר גודלו של מפעל המחקר והאוצרות נמהל במחשבות נוגות על גורלו של הפרויקט הישראלי עצמו. האם משהו השתנה בהבנות של הפרויקט הישראלי בעקבות ההלם של האינתיפאדה?

אפרת: "הספר אכן יוצא לאור חמש שנים מאוחר מדי. יש בו תמימות מסוימת שהיום אינה אפשרית עוד. אבל עמדה ביקורתית מלווה את המחקר מתחילתו. יש פה משהו מוזר: מאחר שאין היסטוריה קאנונית של האדריכלות הישראלית, מישהו היה צריך לעשות את העבודה ה'מלוכלכת' של איסוף, תיעוד ויצירת קאנון - ובעת ובעונה אחת גם את עבודת הפירוק ומשיכת השטיח. וזה מה שהספר עושה. זהו ספר של התבוננויות ותובנות, לא אלבום ניצחון של ארכיטקטורה לאומית".



צבי אפרת: "הפרויקט הישראלי" ראוי ללא ספק להגדרה מפעל חיים; בתמונות הקטנות: שלוש דוגמאות לאדריכלות הפרויקט הישראלי (מלמעלה): בית הבראה מבטחים בנצרת (1960); בית הספרים הלאומי בגבעת רם (1960); למטה: בית לסין (1954)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו