בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרכבת חוזרת לעמק

המתכננים צופים שינוי דרמטי באזור אבל דווקא ותיקי עמק יזרעאל, שזוכרים בנוסטלגיה את "רכבת העמק" ההיסטורית, מאושיות הפולקלור הארצישראלי, אינם מתרגשים מהידיעות על סלילתו מחדש של הקו מחיפה לבית שאן. עכשיו דחוף להם הרבה יותר לעסוק בשימור שרידיו של הקו הישן

תגובות

"סיפורים על רכבת העמק אתם מחפשים?" שואל חיים לוי במבטא עיראקי מודגש ומניח את ידו על על קיר הלבנים של התחנה הישנה. "אני עוד מעט שמונים, איש ערל שפתיים, ואת באה ומבקשת את סיפור חיי בשלושה משפטים". הוא נאנח, מלטף את הקיר הלבן. עורו כהה ויבש, ידו יד פועלים גרומה, שפתו שפת משוררים עתיקה. "בסדר, יא עיני, אם רק תהיה לך סבלנות".

הוא מצית סיגריה, שואף עמוקות את העשן. "הנה אני ילד, מתגורר פה בטבעון, באלרואי, ניצב בדיוק במקום הזה, עומד לנסוע עם דודי אליהו מכפר ברוך. זה אליהו מזרחי, ראש הכפר, האיש הנערץ בעמק, שכולם מכנים אותו 'המוכתר'. פה עמדנו, הוא ואני. הרכבת מגיעה, בולמת. לפתע - יריות. העסבאת (אנשי כנופיות ערבים) יורים מן הרכס על הנוסעים היהודים. נהג הקטר, הערבי, משתף אתם פעולה, לא מתניע, כדי שיוכלו להוסיף ולירות. בהלה, צעקות, אנשים נסים לכל עבר. ואז דודי אליהו שולף אקדח, מכוון אל הנהג: 'סע, מנוול, או שאני יורה!' הנהג מבוהל, מצית את המנוע. הקטר נושף, מוציא ענן של אדים ועשן, הרכבת מתחילה לנוע... אני וחברי עומדים פעורי פה, ואת, מה תאמרי על סיפור כזה? הכל אמת. דבר לא בדיתי".

האם שמע על שובה של רכבת העמק? האם ידוע לו שרכבת ישראל עומדת לחדש את ימי הרכבת כקדם, וכבר סיימו את תכנון התוואי החדש על חורבותיו של הישן? ומה דעתו על כך שבתוך שנתיים-שלוש, לראשונה זה 55 שנה, תנוע כאן שוב רכבת ושוב יהיה אפשר לחצות את העמק בתוך קרון? הוא צוחק. אוהו, איך שהוא צוחק. "שמעתי, ילדה, שמוע שמעתי. מה לי ולזה? לאן אני אסע? אני ורעייתי עוד מעט שמונים. תסתכלי עלינו. תסתכלי טוב. יושבים בשקט בבית. בחצר, בבוסתן שלנו. אני בן אדם שחי בשקט, לא מפריע לאף אחד, ואיש לא מפריע לי. מחדשים את הקו? שיהיו בריאים. למה לא?"

בזכות הסולטן

מיליארד שקלים מתוך העשרים שקיבלה רכבת ישראל כדי להעביר את המדינה אל עידן תחבורתי מעודכן, מיועדים לרכבת העמק החדשה. אחותה ההיסטורית עלתה לאחרונה לכותרות שלא בטובתה, בהקשרים מפוקפקים. נראה שגנבי מתכות לוטשים עיניים אל האוצר שנותר מהקו הנטוש. לפני חודשים אחדים נגנבו גלגלי ברזל של קרונות מתחנת כפר יהושע המשוחזרת. הם נמצאו בערימת גרוטאות במפעלי הפלדה בעכו, בדרך להתכה. בחודש שעבר נתפסו באזור בית שאן שני תושבי עכו בעודם מפרקים את פסי הרכבת העתיקים. החודש נעצר תושב הכפר ג'וליס בצומת צמח, כשברשותו אדני רכבת וחלקים מהמסילה, וכעבור ימים אחדים נעצרו שני תושבי ירכא באזור טבעון עם חלקי מתכת ממסילת רכבת העמק.

101 שנים עברו מאז נחנך הקו. בינואר 1904 החלו רכבות לנסוע בקו חיפה-בית שאן, וב-15 באוקטובר 1905 יצאה בטקס חגיגי הנסיעה הראשונה מחיפה לדמשק, מרחק של כ-160 ק"מ. הנחת הקו נועדה להשלים את מפעל התחבורה שיזם הסולטן העותמאני עבד אל-חמיד השני לנוחיותם של עולי הרגל המוסלמים. זוהי המסילה החיג'אזית, הנמתחת מדמשק עד לעיר הקדושה מדינה בחצי האי ערב, כ-1,300 ק"מ אורכה. קו חיפה-דמשק התחבר אל המסילה החיג'אזית בדרעא, היום בגבול סוריה-ירדן.

כ-10,000 חיילים העסיקו הטורקים בבניית המסילה החיג'אזית, בפיקוחו של מהנדס רכבות גרמני, היינריך אוגוסט מייסנר. שמונה התחנות הראשונות שנבנו בפלשתינה בתחילת המאה הקודמת היו: חיפה (כיום תחנת חיפה מזרח); בלד א-שייח' (תל חנן); תל שמאם (כפר יהושע); פולה (עפולה); ביסאן (בית שאן); ג'יסר א-מג'מע (קיבוץ גשר); צמח; ואל-חמה (חמת גדר). בעשורים שלאחר מכן נבנו בהדרגה תחנות שאטה, עין חרוד ותל יוסף.

כאחותה ההיסטורית, גם רכבת העמק העתידית תיסע בקו חיפה-בית שאן. כמוה, גם היא תתחיל עם מספר קטן יחסית של תחנות, שאולי יגדל בהמשך. כאן פחות או יותר נגמר הדמיון. גל גרונר, מתכנן הפרויקט מטעם חברת "ד.א.ל פיתוח והנדסה" שזכתה במכרז, אומר שהתוואי שנבחר, מבין שלוש חלופות שהוצעו, הוא הקרוב ביותר לתוואי ההיסטורי. הוא מבטיח כי במקומות שבהם הדבר יתאפשר, ייבנו התחנות החדשות בצמוד לישנות או לפחות בקרבתן. רכבת ישראל אף הציבה אתגר לסטודנטים לעיצוב במכללת עמק הירדן, והזמינה אצלם הצעות לעיצוב תחנות, גשרים, מעבירי מים וקטרים, תוך שילוב עבר ועתיד ועם הרבה כבוד לאחות המנוחה.

מנהלי הרכבת שהתחלפו עם השנים הקפידו לשמור על שטח המסילה בבעלותה. זכויות הדרך הסטאטוטוריות מצויות גם היום ברשות רכבת ישראל. בכל קדנציה, היה לפחות חולם אחד שהאמין כי היום שבו תחודש פעילותה של רכבת העמק בוא יבוא. במשך השנים הדפה הנהלת הרכבת יוזמות שונות ומשונות להקמת מבנים על הרצועה הזאת או להפקעתה לטובת גורמים אחרים. לא תמיד הצליחה, ולראיה הבסיס הצבאי ברמת דוד או כלא שאטה.

רכבת בכל שעה

פרויקט מסילת העמק שיוצא כעת לדרך הוא מיזם מודרני גדול, שתכליתו לחולל שינוי דרמטי באזור כולו. ברכבת ישראל אוהבים לדבר על "קירוב הפריפריה למרכז", "יצירת מוקדי תעסוקה חדשים על בסיס יוממות לאלפי תושבים בצפון הארץ", "פריצת דרך בשינוע סחורות מנמל חיפה ואליו", ובכלל על "הזנקת האזור קדימה בכל תחומי החיים". יש להם על מה להתבסס. כך בדיוק קרה לפני מאה שנים, עם פתיחת הקו הישן. השינויים ניכרו במוקדי ההתיישבות (בין השאר דעיכתה של עכו ופריחתה של חיפה), בחיי המסחר, בתעשייה, ובעצם באורח החיים כולו.

מסילת העמק העתידית תחבר בין חיפה לבית שאן בקו שאורכו כ-60 ק"מ. משך הנסיעה יהיה, על פי הבטחת רכבת ישראל, 46 דקות (נסיעה באוטובוס מבית שאן לחיפה, נמסר ממודיעין אגד, נמשכת כיום שעה וחמישים דקות). משני הכיוונים תצא רכבת נוסעים בכל שעה, משעת בוקר מוקדמת ועד שעת ערב מאוחרת. בכל יום יעברו בקו הזה גם שלוש רכבות משא שיובילו מטענים מאזורי התעשייה של בית שאן ועפולה אל נמל חיפה וממנו, ורכבת רביעית מתוכננת לשעה אחת אחר חצות.

על פי אומדנים וחישובים שביצעו אנשי מקצוע, ההערכה ברכבת ישראל היא שרכבת העמק החדשה תשרת 2 מיליון נוסעים בשנה. בשלב א' (שלפי התוכנית המקורית נועד להסתיים ב-2007 אבל כבר עתה ברור שיגלוש אל תוך 2008) ייבנו שש תחנות חדשות: לב המפרץ, נשר, כפר יהושע, כפר ברוך, עפולה ובית שאן. תחנת לב המפרץ, ליד צומת הצ'קפוסט, תוצב במקום מרוחק מן התחנה ההיסטורית כדי שאפשר יהיה לשלבה, על פי המודל שהציגה חברת ד.א.ל, בפרויקט שיהפוך את לב המפרץ למרכז תחבורתי רב חשיבות. לכאן יתנקזו הרכבת הקלה שתפעל בחיפה, רכבל אל הכרמל, ושני קווים של רכבת ישראל: זה הקיים כיום, בקו נהריה-חיפה; והשני, של רכבת העמק העתידית.

תחנת נשר החדשה תוצב מדרום לכביש חיפה-יגור, באזור התעשייתי של העיר נשר. ממנה, בעתיד הרחוק יותר (שלב ב' או ג'), תצא גם רכבת לנצרת. התוואי החדש יעקוף מדרום את בסיס רמת דוד, ותחנת כפר יהושע תמוקם בצומת הכניסה אל המושב. תחנת כפר ברוך, לעומת זאת, תעמוד בקרבת התחנה ההיסטורית, ותשרת את תושבי מגדל העמק (במרחק כשלושה ק"מ צפונית לה) וסביבתה.

גם העיר עפולה לא התחשבה בתוואי הישן וצמחה על חורבותיו. במסגרת תוכניות גרנדיוזיות להקמת מרכז עירוני חדש בין עפולה לעפולה עלית תשולב תחנת הרכבת החדשה באותו מתחם. בבית שאן תיבנה התחנה בצמוד לתחנה ההיסטורית, בכניסה לעיר מכיוון מערב. בשלב ב' מתוכננת בין היתר הקמתן של שתי תחנות נוספות: אלרואי (טבעון) ותל יוסף. ברכבת ישראל מפנטזים גם על חידוש תחנת גשר נהר הירדן, במסוף הגבול הירדני. אמנם מן הצד השני של הגבול אין מסילה שתוכל לחבור אל רכבת העמק החדשה, אבל מרכבת ישראל נמסר כי הירדנים "בשלבי תכנון מתקדמים" של מסילה כזאת. מרחיקי הלכת רואים בחזונם גם את חידוש הקו לדמשק.

על התוואי המקורי של הרכבת החיג'אזית, בקטע דמשק-עמאן נוסעת רכבת פעם בשבוע. על פי האתר הרשמי של ממלכת ירדן, הרכבת יוצאת מדמשק בכל יום ראשון בשבע וחצי בבוקר, ומגיעה לעמאן בחמש אחר הצהריים. למחרת היא יוצאת מעמאן בשמונה בבוקר בדרכה חזרה לדמשק. מחיר הנסיעה 2.5 דינר (כ-15 שקל), וכרטיסים אפשר לקנות ביום הנסיעה בלבד.

כרטיס בגרוש

לא בכדי, נוטים אחדים בהנהלת רכבת ישראל, ובמיוחד במחלקת הייעוץ התקשורתי שלה, לשמר טעם של פעם ולהתרפק על רכבת העמק ההיסטורית. זו היתה לאגדה עוד בחייה, וקנתה לה מקום של כבוד בפולקלור הארצישראלי כאחת מאושיות ההתיישבות הציונית. על כך מעיד מספר הסיפורים, המעשיות והבדיחות שנקשרו בה. עזריה אלון מבית השיטה, היסטוריון, איש טבע, ומוותיקי העמק, אומר שכל זה נכון אבל נשען לפני הכל על העובדה הפשוטה שבתקופתה, לא היתה שום חלופה תחבורתית ממונעת בעמק יזרעאל, עמק בית שאן ובקעת הירדן, שהיו אז "אדמות טרשים, הרבה מאוד ביצות, שטחי פרא נרחבים שלא דרכה בהם רגל אדם, בלי כביש, בלי שביל, בלי נתיבי מעבר".

בתקופת המנדט היתה רכבת העמק מקור תעסוקה ותחבורה חשוב, אבל לקראת תום המנדט החלה לגסוס. ב-3 במרס 1948 פוצצו אנשי "ההגנה" את גשר הרכבת בין עפולה לגבע, דבר שהשבית לזמן מה את התנועה. חודשיים אחר כך, ב-15 במאי, פוצץ הגשר ליד קיבוץ גשר. אחרי המלחמה חודשה תנועת הרכבת רק בקו חיפה-עפולה, אם כי בצורה לא סדירה, וב-1954 פורקו רוב הקטרים והקרונות ונמכרו לגרוטאות. קטר גרמני אחד, משנת ייצור 1899, מוצג במוזיאון הרכבת בחיפה, יחד עם קרון משא אחד.

כשחיים לוי מאלרואי נשאל מה הוא זוכר מרכבת העמק, הוא צוחק בפעם השנייה. "הרי זה כאילו שאלת אותי מה אני זוכר מחיי. הביני, החיים סבבו את הרכבת. הכל התארגן סביבה. אנחנו הילדים ידענו בעל פה: בשעה שש בבוקר, עוברת ה'טרולי' - רכבת מיוחדת, קטנה יותר, שיש לה שני קטרים, אחד מקדימה, אחד מאחורה. באמצע היו לה שני קרונות, יפים יותר מהרגילים, צבועים בצבעים עזים, והיא נוסעת מקרית חרושת להביא את הפועלים והפקידים לעבודה בחיפה.

"כל יום, קצת לפני השעה ארבע אחר הצהריים, אנחנו 'הולכים לפסים' ומחכים לרכבת. ואז - אבא חוזר מהעבודה במחצבה, בהדר הכרמל. עייף, מאובק. רצים אליו. או שנסע לחיפה לקניות והוא שב עם כל מיני חבילות וארגזים. או אמא חוזרת מהשוק בחיפה, עמוסת סלים וירקות. או הדודים. או השכנים. ואנחנו רצים אליהם, לעזור. מקווים שנוכל להשתתף בחגיגה הגדולה".

כשגדל מעט, כבר נסע בעצמו ברכבת העמק. בגיל 11-10, הוא אומר, יצאו הוא וחבריו ברכבת לשליחויות שונות. הוא זוכר במדויק מה היה מחירה של הנסיעה, "גרוש אחד, אם קנית 'שחור', בלי כרטיס, וחוקי, עם כרטיס - שלושה גרוש" (מחירה של כיכר לחם היה אז גרוש). הילדים כמובן קנו "שחור", כי לא היה להם גרוש, תרתי משמע. מה היו עושים? היו סוגרים קומבינה עם הקונדוקטור, שהיה משלשל את הגרושים שלהם הישר אל כיסו.

בדרך נכונו להם חוויות מפתיעות ומרגשות. הוא וחבריו היו מציצים אל הקרונות השמורים, המפוארים, של המחלקה הראשונה ("פרימו"), והשנייה ("סקונדו"). כששיחק להם המזל, לפני שהסדרנים סילקו אותם משם, הצליחו לחזות בנוסעים רמי מעלה, עולי רגל עשירים שנוסעים למכה או שבים ממנה, או בחיילי הלגיון הירדני על מדיהם הצבעוניים המעוטרים וחגורותיהם האדומות. כל אלה הותירו על לוי וחבריו רושם עז, בל יימחה.

לאחד מאחיו הצעירים, נחום לוי, בן 62, יש מפאת גילו קצת פחות זיכרונות, אבל הוא מסור לרכבת בכל לבו. לוי, שפרש משירות רב שנים במשטרה, הקים עם חברו דודו גבאי, אלוף-משנה בדימוס, עמותה לשחזור ושימור האתר של תחנת הרכבת באלרואי. הם רתמו לעניין עוד כמה משוגעים לדבר, ובמשך חודשים רבים שיפצו וטייחו וצבעו את התחנה הישנה ("את רואה את האותיות מתחת לצבע הלבן? זה השמות שלנו, חרטנו אותם כאן בגיל 12"). הם גם ביראו קוצים, ניקו את השטח, חפרו וחשפו את המסילה העתיקה, ולבסוף הביאו ושיפצו גם כמה קרונות ישנים (לאו דווקא של רכבת העמק). כעת הם שוקדים על הקמת מוזיאון של ממש בתוך אחד הקרונות.

המבקרים במקום, בתיאום מראש, ישמעו מפי לוי הצעיר סיפורי אלף לילה ולילה על רכבת העמק של ילדותו. עד יומו האחרון, הוא אומר, לא ישכח את המפגש איתה. "יש לי דווקא זיכרון טראומטי. מה לעשות, זה מה שילדים זוכרים, ארועים טראומטיים. הייתי בן חמש בערך, עמדתי פה בתחנה עם אמא. חיכינו לרכבת, לנסוע לכפר ברוך אל דוד אליהו. היא הגיחה כמו תמיד, גדולה, ענקית, שחורה. השמיעה קולות אדירים. נעצרה, ופלטה ענן גדול ולבן של אדים ממש עלינו. מרוב בהלה, היד שלי ניתקה מהיד של אמא. לא ראיתי כלום. ניפנפתי בידי, צרחתי. כל זה נמשך בטח כמה שניות. בעיני זה היה נצח. אז התפוגג לפתע הענן, ואני ראיתי את אמי על ידי, מחויכת, נותנת לי יד, מסמנת לי לעלות אל הקרון. ואני זוכר את הרעד ואת פיק הברכיים שלי, בעודי משתדל לטפס על המדרגות".

תל שמאם

מתברר שכמעט לכל תחנה יש המשוגע המאוהב שלה. זה של כפר יהושע (תל שמאם) הוא רפי יריב. 15 שנים הוא עסוק בשחזור ובשימור וברתימת הגופים הרלוונטיים, כדי להפוך את התחנה הישנה לאתר תיירותי. ליריב יש יתרון יחסי שמעורר את קנאת חבריו משפצי התחנות האחרות: קרון ענתיקה מקורי של רכבת העמק, המוטל כאבן שאין לה הופכין בקרבת מקום ומחכה לימים טובים יותר.

יריב, חקלאי פעיל, מגיע אל התחנה בטרקטור הישר מן הרפת, מתנצל על הניחוחות העולים מבגדיו וממגפיו, ומיד נפנה אל הדבר האהוב עליו באמת: לספר סיפורים על רכבת העמק שלו. "קודם כל צריך לזכור שמדובר ברכבת קיטור. כל העסק עבד על מים ופחם. לאורך הקו, 160 קילומטר, בנו הטורקים שמונה תחנות, עם מקטעים כמעט זהים באורכם. שאלו חכמים: למה? מסיבה פשוטה - כי אחרי עשרים קילומטר של נסיעה הרכבת היתה מוכרחה לעצור, כדי 'לתדלק' את הקטר במים".

אצל יריב, מכל סיפור נולד עוד סיפור קטן אחד. האיש החשוב ביותר בתחנה, הוא אומר, לא היה המנהל, ולא נהג הקטר ואפילו לא הקונדוקטור. אלא מי? "הבומבג'י". ומי הוא הבומבג'י? "הפומפאי, זה שמפמפם, כלומר, שואב את המים מן הבאר כדי למלא את המיכל של הקטר". הפומפה שובשה לבומבה בפי הפקידים והנוסעים הערבים, המתקשים להגות פ' דגושה, ואילו ג'י היא סיומת טורקית לציון בעל מקצוע. ולמה היה הבומבג'י החשוב מכולם? "מי הבאר היו טובים ומתוקים, ויושבי האזור היו באים אליו ומבקשים שימלא את כליהם. דבר נוסף, בזמן מילוי המיכל כל המים היו מתחממים. בעת ההיא מים חמים היו לוקסוס נדיר ואנשים רבים היו קופצים אל התחנה להתרחץ. איך להתרחץ? בבניין של השירותים, בברזים. שירותי התחנה הפכו לחמאם מאולתר".

סיפור אמיתי עם זקן ארוך מסתובב עשרות שנים בכפר יהושע ומתגלה כסיפור משפחתי של יריב: שושנקה, חמותו, כרעה ללדת וביקשה, כמנהגן של נשים במצבה, לנסוע ברכבת לעפולה כדי ללדת שם. אבל הגזבר, תנחומה שמו, לא הזדרז לתת לה כסף לכרטיס. "המצב בקופה גרוע", אמר לה, "את לא יכולה להתאפק יום-יומיים?" (סוף דבר: שושנקה קיבלה את הכסף, נסעה, ילדה וחזרה בשלום).

יריב זוכר את הרכבת שלו כך: "היא היתה מין מפלצת גדולה, שמוציאה אדים ועשן. משהו אדיר. היא היתה עוברת אצלנו חמש פעמים ביום. וכל פעם זו היתה שמחה גדולה. המשק של הורי היה ממש פה, על יד המסילה. היינו רצים אחרי הרכבת, אוספים את הפחמים שעפו ממנה ומציירים בהם. היינו שמים גרוש על הפסים, ואחרי שהרכבת עברה ושיטחה אותו היינו לוקחים את האוצר, כשהוא עוד חם.

"הייתי נוסע אל הדודים שלי בנשר, או בדגניה ב'. אם רצית שיעצרו לך במקום מיוחד שאין בו תחנה, זאת לא היתה בעיה. גרוש אחד לנהג של הקטר, או ביצה, או כל דבר סחיר, היה מספיק. כשהיינו אני וחברי בתחנה, והיא היתה מגיעה, יחד אתה היה מגיע תמיד גם מוכר האסקימו. הוא היה מסתובב על יד הקרונות וצועק 'אסקימו ברקס', 'אסקימו ברקס'. מי ששיחק מזלו והיה לו בכיס חצי גרוש, ליקק בתאווה אסקימו וניל או לימון (טעמים אחרים עוד לא היו) והיינו מאושרים עד אין קץ".

קצב של צב

את השיר "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת" לא כתבו על רכבת העמק. עדויות וסיפורים רבים הצטברו על אטיותה של הרכבת הזאת. בספרו "רכבת העמק" מתעד דוד תירוש את עדותו של נוסע ותיק, איש עין חרוד, משנות ה-30: "לרכבת העמק היו לעתים מזומנות משברי אנרגיה. אלה היו פוקדים אותה בעיקר בסיבוב לעמק הירדן בקרבת חמדיה. פעם נעצרה הרכבת בסיבוב לפני בית שאן למשך שתי שעות רצופות. התברר שאזלו הפחמים וכל נוסעי הרכבת נקראו, תוך צעקות וקריאות עידוד של צוות הקטר, לקושש עצים בשטח למען הקטר".

בשני העשורים הראשונים לקיומה נמשכה הנסיעה מחיפה לדמשק כ-12 שעות. מהירות הנסיעה הממוצעת היתה 25 קמ"ש, אבל העצירות בתחנות למילוי מים גזלו זמן רב אף יותר. עם השנים והשתכללות הציוד, הצליחה לנסוע מהר יותר. מהירותה המרבית המוצהרת היתה אמנם 50 קמ"ש, אבל בפועל לא הצליחה לממש את הפוטנציאל. וכך, רבו הסיפורים על רכבת שנוסעיה היו מדלגים החוצה מן הקרון הראשון, קוטפים להם כמה צרורות של כלניות או נרקיסים, ומדלגים בחזרה אל אחד הקרונות האחרונים. לאגדה הזאת יש גרעין אמיתי: קיים תיעוד של שלטים האוסרים על קטיף פרחים תוך כדי נסיעה.

אגדה ידועה אחרת מספרת על שניים שיצאו ברכיבה על חמורים מכפר יהושע מזרחה, לצד הרכבת. נהג הקטר, איש ידידותי, שאל לאן פניהם מועדות. הם ענו - עפולה. הנהג הציע להם ברוב אדיבותו: "גם אני לעפולה. בואו, תעלו עם החמורים", אבל השניים ענו לו: "לא תודה, היום אנחנו קצת ממהרים".

על גורלו של האיש שהחליט להתאבד על פסיה של רכבת העמק, יש כמה גרסאות: הוא נשכב על המסילה ביום קיץ ומת כעבור שעות רבות, מהתייבשות; הוא שכב שם יומיים ומת לבסוף מרעב; היה לו כל כך הרבה זמן לחשוב עד שהתחרט וחזר לביתו. אבל הבדיחות מסתירות הישג הנדסי מרשים של בוני הקו. על פי תירוש, הקטע שלאורך הירמוך חייב הקמת גשרים, סוללות ומנהרות: "במסלול של 73 ק"מ בין צמח (173 מ' מתחת לפני הים) אל דרעא (529 מ' מעל לפני הים) נחצבו 8 מנהרות באורך כולל של 1,100 מטר ונבנו 329 גשרים".

כמו לרכבות טורקיות בכלל, גם לרכבת העמק יצאו מוניטין בעייתיים בתחום השמירה על הלו"ז. עזריה אלון מספר על הגמישות הרבה שהפגינו נהגי הקטרים. אם רק תוגמלו כיאות, היו אלה עוצרים במקומות שאינם תחנות, ממתינים לנוסעים מאחרים, לתוצרת חקלאית שהתמהמהה להגיע. בתחנת עין חרוד, למשל, בשעת בוקר מוקדמת, קרה לא פעם שהרכבת עמדה בתחנה "כמה שהיה צריך" עד לסיום החליבה ברפת. אז הובלו כדי החלב הגדולים, סגורים בבדים לחים, והועמסו אל הרכבת, ואפשר היה להמשיך בנסיעה.

בספרו מספר דוד תירוש על נוסע, עיתונאי, שהגיע לתחנת עפולה באיחור של רבע שעה. לשמחתו גילה שהרכבת עדיין בתחנה וביקש להחמיא לה: "מי אמר שהרכבות הטורקיות אינן מדייקות? רכבת זו מאחרת רק רבע שעה". ענה לו מנהל התחנה: "היא עומדת בתחנה כבר מאתמול, והיא תזוז רק מחר בצהריים".

עזריה אלון זוכר חוויות אישיות דומות מתקופת המנדט הבריטי. "נסיעתי הראשונה היתה כשהגעתי לארץ, בשנת 25', וכללה מסע גדול מאוד מתל אביב ועד כפר יחזקאל. הייתי צריך להחליף בדרך שלוש רכבות. אף אחת לא הגיעה במועד. וחשוב להבין שאם אחת מאחרת, נוצר אפקט דומינו וגם האחרת תאחר. בעיקרון, לגבי רכבת העמק, היו לממתינים בתחנות כמה אופציות: או שהיא תגיע בזמן, או שהיא לא תגיע בזמן, או שלא תגיע רכבת בכלל".

ומה היו עושים בשעות ההמתנה הארוכות? "תלוי איפה אתה מחכה. בתחנות שוממות, שיננתי היטב את 'דבר המלך במועצתו' שהופיע על הקיר, וכך גם את לוח המחירים ורשימת התחנות. בתחנות שוקקות חיים, כמו למשל חיפה מזרח, לא ידעת על מה להתבונן קודם. המתנה של יום שלם לרכבת יצרה יריד שלם: המוני בני אדם, ילדים, זקנים, רוכלים, חיות מכל הסוגים - עזים, כבשים, תרנגולות - חבילות, שקים, ארגזים, אנשים אוכלים, נחים, הווי שלם של חיים. ואז, היא מגיעה לפתע, וההתפרצות הגועשת של כל השוק הזה לתוכה, במהומה אחת גדולה, כולם נדחקים פנימה, לעלות עליה סוף סוף".

עזריה אלון אינו צופה גדולות למיזם החדש של רכבת העמק. "שיהיו בריאים, שיבנו", הוא אומר, כמעט באותן מלים שבהן השתמש גם חיים לוי. "זה לא יהיה כלכלי, אני לא רואה פה איזה בשורה גדולה". מי יודע, אולי זוהי דרכם של אוהבי הרכבת ההיסטורית לשמור לה אמונים.

"יותר מארבעים שנה הובילה רכבת העמק נוסעים ותוצרת עד לדמשק הרחוקה, בעידן שבו מהירות וזמן לא נחשבו ביותר, וגבולות לא חסמו את המרחבים", מסכם בתוגה אחד מאוהביה הגדולים, דוד תירוש, בספרו. "נעלמה הרכבת מהנוף, שבתו התחנות, בין אדני המסילה שנותרו עלו עשבים וחרולים ואת רעפיהם האדומים של בתי האבן נטלו אנשים קהי חושים. נותרו רק הזיכרונות, שרידי מבנים, וקרון מלא אגדות". *



קרון משופץ של רכבת העמק בתחנת אלרואי. במשך יובל השנים מאז הושבת הקו הקפידה הנהלת הרכבת לשמור על שטח המסילה בבעלותה


חיים לוי בתחנת אלרואי המשופצת. אחיו הצעיר נחום פעיל בעמותה לשחזור האתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו