בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ועם הצופים הסליחה

מתנחל מקדומים וקבלן ממזרח ירושלים נעצרו במחסומי דרכים של רשות השידור ונדרשו לשלם את "חובם". הם שילמו, כפי שעשו אלפי "חייבים" אחרים, אבל אחר כך תבעו את כספם בחזרה. רשות השידור טוענת אמנם ששיטת הגבייה הזאת חוקית, אבל מיהרה להציע לשניהם החזר

תגובות

ראובן וייס, איש עסקים בן 54, עוכב במחסום דרכים כשנסע במארס 2003 ממקום מגוריו בהתנחלות קדומים לכיוון כפר סבא. לצד המחסום ראה גרר ורכב משטרה. שוטר במדים סימן לו לעצור ואחריו ניגש אליו גובה חבוש בכובע מצחייה שעליו כתוב "הוצאה לפועל" ודרש ממנו להציג את תעודת הזהות. עד מהרה התברר לו שהאיש עובד באגף הגבייה של רשות השידור. "הייתי נרעש מאוד מהסיטואציה הזאת", אומר וייס. "אני רואה את אותו בחור מדבר רגע במירס ותוך שנייה יצא לו מספר - 4,800 שקלים. הוא אמר, 'אם אתה לא משלם עכשיו, אתה יכול להשאיר את הרכב וללכת. לא שילמת אגרה'. הייתי בלחץ. ניסיתי למחות, אבל לא ידעתי איך לצאת מזה. בסוף הם עוד עשו לי 'טובה' שהסכימו לקחת את הכסף בתשלומים. רק אחר כך התברר לי, משיחות עם חברים, שלא יכלו לעשות לי כלום. התחרטתי ששילמתי להם, אבל באותו רגע הייתי במצב של אין ברירה".

וייס הוא אחד מעשרת-אלפים אנשים שאולצו בדרך זו לשלם את "חובם" לרשות השידור. אבל וייס הוא גם אחד היחידים שתבעו את כספם בחזרה, וזכו. "אזרח נוסע לעבודה ביום שגרתי ונוכח להפתעתו שהמשטרה, במקום לרדוף אחרי פושעים, בוחרת להתעסק דווקא אתו", הוא אומר. כשהחליט לתבוע את כספו בחזרה, בבית המשפט לתביעות קטנות, עוד לא היה מודע לכך ששיטת הגבייה אינה חוקית. הוא ציין אמנם שהגבייה במחסום נעשתה באופן "ברוטלי ומשפיל", אבל ביסס את תביעתו על הטיעון שמעולם לא קיבל מרשות השידור הודעה שעליו לשלם אגרה.

לכאורה יכלה הרשות לדחות טיעון זה על הסף. לפי החוק, האחריות לדווח על החזקת מקלט טלוויזיה מוטלת על כל בעל מקלט, והטיעון "לא קיבלתי הודעה", לפיכך, אינו מתקבל כהגנה משפטית. אבל כשנתקלה הרשות בתביעתו של וייס, היא מיהרה להתפשר אתו. לפני כחודש חתמה פרקליטות מחוז מרכז על הסכם פשרה עם וייס בבית משפט השלום בפתח תקווה ולפיו יוחזר לו רוב כספו, 2,973 שקל מתוך 4,973 השקלים ששילם. מדוע הסכימה הנהלת הרשות לוותר בקלות על חלק גדול משללה? נראה שגם שם מבינים שיקשה עליהם לשכנע את בית המשפט שהיתה להם סמכות חוקית לעצור אנשים במחסומים כדי לגבות מהם את האגרה.

סחבת ממשלתית

שישה חודשים עברו מאז היתה "פרשת המחסומים" אחד הנימוקים במכתב ההדחה שקיבל יוסף בראל, והוא ממשיך לכהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור כאילו דבר לא קרה. מכתב ההדחה מאהוד אולמרט, השר הממונה על הרשות, כלל שלושה סעיפים. השניים הראשונים: "מינויים לא ראויים" ו"ענייני הכספים ברשות השידור", מפורטים ומנומקים. הסעיף השלישי, קצר ומעורפל במקצת, התייחס ל"פרשת המחסומים" שתוארה כאן בהרחבה שבועיים קודם לכן בכתבה "את האגרה כבר שילמת?" (מוסף "הארץ" 15.9.04). נכתב בו כך:

"לאחרונה הגיעה התנהלותה הלקויה של רשות השידור ל'שיא' חדש בפרשת המחסומים. על פני הדברים פעל אגף הגבייה ברשות השידור, שבהנהלתך, בניגוד לדין לשם נטילת כספים מעוברי דרך בנימוק כי מדובר במבצע לגביית חובות אגרה. אין צורך להכביר מלים על המשמעות החמורה של מעשים אלו שבוצעו על ידי הרשות שבאחריותך".

השר אולמרט, ממש כפי שכתב לבראל, לא הכביר מלים. הוא בחר להזכיר את הפרשה בקצרה ולמרות היותו משפטן נמנע מקביעה חד משמעית שמבצע הגבייה במחסומים היה בלתי חוקי בעליל. בלשכתו, בפרקליטות המדינה ובמשרד המשפטים יודעים, ואף מאשרים זאת בשיחות רקע, כי "פרשת המחסומים" היתה צריכה להיות העילה הראשונה להדחה מיידית של מנכ"ל רשות השידור ולנקיטת צעדים משמעתיים נגד האחראים הנוספים למבצע, ובראשם ראש אגף הגבייה אבי כ"ץ וקצין המשטרה שאישר הקצאת שוטרים לסייע לרשות השידור בפעילותה במחסומים שהציבה. במקום זאת, כל הרשויות האחראיות לטיפול בפרשה פועלות למנוע את ענישת האחראים. לסחבת הזאת שותפים היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, משרד המשפטים, המשטרה, המשרד לביטחון פנים, הוועד המנהל של רשות השידור, וראש הממשלה אריאל שרון.

מדוע? במשרדי הממשלה יודעים שהגבייה במחסומי הדרכים נעשתה בניגוד לחוק, אבל יודעים גם שהכרה פומבית בכך עלולה לגרור גל של תביעות משפטיות ולהסב נזק כלכלי לרשות השידור, ובעקיפין גם לרשויות אחרות שפעלו בצורה דומה, למשל מס הכנסה ומע"מ. לפי מידע שהגיע ל"הארץ", היועץ המשפטי של משרד התמ"ת, תומר מוסקוביץ', שהשתתף בניסוח מכתב ההדחה של בראל, קיבל תדרוך מבכירים בפרקליטות המדינה: יש להזכיר במכתב ההדחה את מבצע הגבייה במחסומים, אך להצניעו, להתייחס אליו בזהירות ובלי ערעור חד משמעי על חוקיותו. בכירים במערכת המשפטית אישרו ל"הארץ" כי מוסקוביץ' קיבל למעשה נוסח מוכן של הסעיף הזה מפרקליטות המדינה, והוא נכלל כמות שהוא במכתב ההדחה (משרד המשפטים טוען עכשיו שלא היתה לפרקליטות שום מעורבות בניסוח הסעיף).

ועדת הכלכלה של הכנסת דרשה ממשרד המשפטים לקיים דיון על שיטת הגבייה במחסומים, ולהגיש לה את הסיכום עד יוני 2004. הוועדה לא קיבלה סיכום כזה. ל"הארץ" נודע כי במשרד המשפטים הוחלט לא לגבש כל חוות דעת בפרשה, ועד לאחרונה נהג המשרד להגיב על פניות בעניין זה בנוסח "הנושא נמצא בבדיקה". השבוע חל שינוי בגרסת המשרד: ועדת הכלכלה לא דרשה ממנו לגבש חוות דעת, ואילו החובה לעדכן את הוועדה בתוצאות הדיון היתה בכלל של רשות השידור: "במהלך הדיון בוועדת הכלכלה ציינה רשות השידור, כי עתיד להיות דיון בעניין זה בפרקליטות המדינה, ולפיכך התבקשה רשות השידור לעדכן לגבי מסקנות דיון זה".

נזיפה מנומסת

תזכורת: "פרשת המחסומים" נחשפה לראשונה בתחקיר "הארץ" שהתפרסם בסוף מאי 2004. נכתב אז כי רשות השידור הנהיגה, מאז קיץ 2003, שיטה חדשה לגבייתה של אגרת הטלוויזיה: עובדי אגף הגבייה של רשות השידור, מלווים בשוטרים במדים, הציבו מחסומים בכבישים בלי סמכות חוקית, בעיקר ליד יישובים ערביים, עצרו נהגים ודרשו מהם לשלם בו-במקום סכום גדול, פעמים רבות אלפי שקלים, כהחזר של "חובות עבר" - אף שרישום כזה לא הופיע עד לאותו רגע במחשב הרשות.

על הסרבנים והמהססים איימו גובי רשות השידור, כי אם לא ישלמו יוחרם רכבם לאלתר, אף שלא היתה להם סמכות להחרים רכב. פעמים רבות עזבו נהגים את המחסום כשהם משאירים את תעודות הזהות ורשיונות הנהיגה שלהם בידי הגובים; כדי לקבל את התעודות בחזרה, נדרשו להסדיר את חובם. למעשה, שום רכב לא עוקל במחסומים, ואזרחים שהצליחו להימלט או יצרו קשר מיידי עם עורך דין, לא שילמו אגורה בסופו של דבר.

במשך כשנה נעצרו במחסומי רשות השידור 25 אלף אזרחים. 10,000 מהם שילמו מיד את הסכומים שנדרשו מהם, ובסך הכל 20 מיליון שקלים. חוות דעת משפטית על חוקיות השיטה, שהזמין "הארץ" מעו"ד אהרון מיכאלי, מומחה לדיני מסים, הצביעה על שורה של היבטים לא חוקיים לכאורה: לעובדי רשות השידור אסור לעכב אנשים או כלי רכב, אין להם סמכות לדרוש מאנשים להציג תעודת זהות, המשטרה אינה רשאית לעכב אנשים בגלל אי תשלום אגרת טלוויזיה, לרשות השידור אין סמכות לגבות חוב שרירותי שאינו רשום אצלה והיא אינה רשאית לאיים בעיקול רכב מיידי בלי הליכי הגבייה הקבועים בחוק (המחייבים, בין השאר, התראה מראש), בוודאי לא מאנשים שאינם רשומים אצלה כחייבים.

יומיים לאחר פרסום התחקיר הורתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דוידה לחמן-מסר, לרשות השידור להפסיק מיד את הגבייה במחסומים עד לבירור משפטי של חוקיותה. כעבור שישה ימים קראה ועדת הכלכלה של הכנסת בראשות שלום שמחון לרשות השידור להחזיר לאזרחים את הכסף שגבתה מהם באופן בלתי חוקי, בכפוף לתוצאות הדיון שיתקיים בפרקליטות עד יוני 2004.

חודש לאחר חשיפת הפרשה ב"הארץ" התברר כי גם מס הכנסה, המכס ומע"מ קיבלו הוראה מלחמן-מסר להפסיק להקים מחסומים לגביית חובות. עם זאת, לרשויות אלו יש מעמד חוקי שונה מזה של רשות השידור ולפיכך הותר להן להצטרף למטרה זו אל מחסומים שהמשטרה מציבה ממילא, למטרותיה שלה.

ב-9 ביוני דיווחה היועצת המשפטית של רשות השידור, חנה מצקביץ', לוועדת הכלכלה על דיון שהתקיים אצל עו"ד לחמן-מסר, שבו לא הושג סיכום "בשל מורכבות סוגיית גביית אגרה במחסומים והשלכות תוצאותיה על רשויות גבייה אחרות, שלא נכחו בדיון (כגון מס הכנסה, מע"מ וכיוצ"ב)". ועדת הכלכלה חיכתה עד אוקטובר, ואז הניחה על שולחן הכנסת את מסקנותיה. אחת מהן כללה נזיפה מנומסת באנשי משרד המשפטים: "עד עתה, ועל אף שהתבקשו בכתב, לא הומצא לוועדה סיכום סופי של הדיון וההחלטות".

גם המשטרה נוקטת סחבת. עו"ד מיכאל ספרד פנה אל ראש אגף החקירות במשטרה (אז, ניצב משה מזרחי), פעם ביולי ופעם נוספת בספטמבר, ודרש ממנו לפתוח בחקירה פלילית בפרשת המחסומים. ספרד, המייצג את איגודי הבמאים והתסריטאים בראשות דורון צברי ויוסי מדמוני, שמנהלים מערכה לתיקון רשות השידור, כתב למזרחי: "התנהגות רשות השידור מצביעה על תרבות ניהולית בריונית של רשות ציבורית שלא הפנימה את ערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק ומוכנה למעול בכוח השררה שניתן בידה ברגל גסה".

המשטרה לא מיהרה לענות על פניותיו של ספרד. במשך חצי שנה נמסר מהמשטרה כי "הנושא נמצא בבדיקה" ורק בסוף דצמבר קיבל ספרד תשובה ולפיה המשטרה, על דעת ראש אגף החקירות, החליטה בינתיים לא לפתוח בחקירה פלילית. מדוע? משום שתלונותיו "מעלות סוגיות משפטיות עקרוניות, מורכבות וכבדות משקל הנבחנות בימים אלו". עד להכרעה בסוגיה המשפטית, אומרת המשטרה, אין בכוונתה לנקוט כל פעולה. המשטרה אף לא העבירה את הטיפול למחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים, כפי שביקש ספרד, אף ששוטרים במדים ניצבו במחסומים לצד גובי החובות של רשות השידור.

השבוע התקבלה תשובה מעודכנת של המשטרה: "על פי בחינת הגורמים המשפטיים בסוגיית הגבייה במחסומים, ובהתבסס על ישיבה שהתקיימה בנושא במשרד המשפטים, עולה כי פעילות גבייה במסגרת מחסומים משותפים של רשויות המס והמשטרה היא חוקית. הפעילות אף אושרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה". המשטרה טוענת שתשובתה מתייחסת גם לרשות השידור, למרות שזאת אינה מוגדרת "רשות מס".

משרד המשפטים מציג בתורו הסברים מפותלים ומעורפלים, שאינם מצליחים לטשטש את העובדה שעד היום לא יצאה חוות דעת מסודרת הקובעת אם מותר לרשות השידור לגבות חובות במחסומי דרכים, ואם כן - באיזו מתכונת. מתשובת המשרד מתברר כי נוצר מאזן אימה בינו לבין רשות השידור: מנכ"ל הרשות יוסף בראל אינו מעז להפעיל שוב את שיטת המחסומים ומשרד המשפטים אינו חופר בעבר. אשר לעתיד, קובע משרד המשפטים כי "ככל שתבקש רשות השידור לחזור ולגבות באמצעות הצבת מחסומים ותבקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה, יבחן היועץ המשפטי לממשלה את שאלת סמכותה של רשות השידור לגבות בדרך זו".

מסירות והתלהבות

באמצע ספטמבר, שלושה חודשים וחצי לאחר פרסום הפרשה, העניקו שני פקידים לשעבר באגף הגבייה, יניב אוסקר ובת זוגו סיון ויצמן, ראיון משותף למוסף "הארץ". אוסקר הכיר היטב את שיטות הגבייה, משום שמילא בהן תפקיד מרכזי. כשלא היה מסוגל יותר להשלים עם העוולות שנדרש לבצע, בחר להתפטר מעבודתו. השניים חשפו עובדות מדהימות על שיטות העבודה של אגף הגבייה, שכללו מעשי התחזות, חיוב שרירותי, איומי סרק, החרמת תעודות זהות והפעלת יד קשה במיוחד נגד ערבים.

כך, למשל, סיפר אוסקר כיצד פשטו על העיר טייבה: "חודש שלם התעלקנו על טייבה. כיסחנו אותם. משטרת טייבה ממוקמת ליד הכניסה לעיר ויש לה שער חשמלי. שוטר אחד עומד בפנים ושניים בחוץ והם היו עוצרים בשבילנו אזרחים. הוצאנו משם מיליוני שקלים... אנשים תמימים היו משלמים. מי שסירב לשלם היינו מעכבים אותו שם, לפעמים מחמש לפנות בוקר עד אחת עשרה. היינו אומרים לו, 'הרשיון אצלי, אתה לא יוצא עד שאתה לא משלם'. כמעט כולם היו 'פוטנציאלים', שבכלל לא היה רשום להם חוב במחשב".

אבל גם הסיפורים של אוסקר וויצמן, שהעידו על מעשים פליליים לכאורה, התנכלות מכוונת לערבים ואחריות ישירה של ראשי רשות השידור לפרשה כולה, לא זיעזעו את גופי האכיפה. איש מבני הזוג לא הוזמן עד כה לתת עדות במשטרה או במח"ש על המעשים שתיארו, כפי שדרש עו"ד ספרד לאחר פרסום הכתבה.

בהנהלה הציבורית של רשות השידור הבינו לאחר הפרסום הראשון כי עליהם לפעול במהירות לניקוי ידיהם מהעניין. השר אולמרט דרש מיו"ר הרשות להגיש לו דו"ח על הפרשה. היו"ר אברהם נתן, שהתפטר בינתיים מתפקידו, דרש ממבקרת הפנים של הרשות להכין לו סקירה; זו הוכנה, אבל משום מה לא הוגשה לשר אולמרט עד היום, אף שהיא מנקה בדיעבד את בכירי רשות השידור: נטען בה, כפי שנודע ל"הארץ", כי מנכ"ל הרשות יוסף בראל דיווח לחברי הוועד המנהל על שיטת הגבייה וקיבל למעשה את ברכתם. אלא שפרוטוקולים של ישיבות הוועד המנהל מבהירים איזה מין דיווח קיבלו חברי הוועד: אגבי, חיובי מאוד ובלי כל התיייחסות לכך שהשיטה מונהגת בלי כל בסיס חוקי וגיבוי משפטי.

זה, למשל, מה שאמר בראל בישיבה שהתקיימה ב-4 בדצמבר 2003: "אני אמרתי בחודש יולי בוועדת הכספים ובוועד המנהל: רבותי, התחלנו שיטה חדשה, מאוד אגרסיווית, של התייעלות בגביית האגרה. מקימים מחסומים, מעקלים מכוניות. אני רוצה להגיד לכם שבמשך 20 שנה רשות השידור לא ראתה ריצה המונית של אנשים לשלם את האגרה, כדי לפתור את בעיית הקנסות. המגזר הערבי בהמוניו הלך לשלם. תוך שלושה ימים 3 מיליון שקל נכנסו לקופת הרשות... שולחים עורכי דין ומבקשים: רק תפטרו אותנו מהקנסות".

כעבור שבועיים וחצי אמר בראל בישיבה נוספת: "אני מלא הערכה, ורוצה שתביעו את הערכתכם כמובן כולכם, לאגף הגבייה. אנשי אגף הגבייה עמדו בצמתים, עמדו בכניסות לערים, לכפרים ערביים, והגדילו בצורה משמעותית את ההכנסות וההעמקה של הגבייה. זה לא סתם. מדובר בפיגורים של הרבה שנים... זאת יחידה שהיא בעצם כמו כל יחידה אחרת שגובה כספים בשירות המדינה, בשירות הציבורי, היא זקוקה לתמריץ על כך שהיא משקיעה מאמץ מיוחד ומוטיווציה גבוהה מאוד לשרת את המערכת. מקובל לאשר בהסכם שכר עידוד".

בישיבה השנתית של אגף הגבייה, בהשתתפות מנהלי המחוזות והמנכ"ל בראל בתחילת 2004, תיאר ראש האגף אבי כ"ץ כיצד נכח אישית בכל המחסומים והיה עד ל"מסירות ולהתלהבות שאיפיינו את כלל העובדים שנרתמו למשימה".

עסקה משונה

כלפי חוץ ממשיך בראל לטעון שלא היתה כל בעיה חוקית בגביית האגרה במחסומים, אבל כשהעניין מגיע לבית משפט ממהרת רשות השידור להתקפל. כבר ביוני 2004 הגישו עורכי הדין ג'עפר סבח ואסעד מזאוי תביעה ייצוגית נגד רשות השידור ודרשו ממנה להשיב את כל הכסף שגבתה במחסומים, כולל הפרשי ריבית והצמדה, בגלל אי חוקיות השיטה. בית המשפט המחוזי בירושלים אמנם קבע שהתביעה אינה מתאימה לדיון כתביעה ייצוגית, אבל מתשובתה של רשות השידור לבית המשפט אפשר ללמוד שהיא יודעת כי לפחות מקצת הכסף נגבה שלא כדין.

"מי שטוען ששילם אגרה שלא חייב היה לשלם", כתבה רשות השידור לבית המשפט, "יכול לפנות לרשות, פנייתו תיבדק, ואם יתברר שאכן שילם סכום שלא היה חייב בו, סכום זה יוחזר לו. כך פועלת הרשות. גם מסיבה זו אין כל צורך בתביעה ייצוגית ואין מקום לאשרה. רשות השידור מסכימה להשיב למי ששילם בסכום יתר - כלומר סכום בו כלל לא היה חייב על פי דין - את הסכום האמור".

כך אכן עשתה הרשות בתגובה על תביעתו של עדנאן ענוס, קבלן בן 40 משכונת ראס אל-עמוד במזרח ירושלים. בבית משפט השלום בירושלים תבע ענוס מן הרשות להחזיר לו 5,814 שקלים שגבו ממנו אנשיה במחסום דרכים בדצמבר 2003. "עצרו אותי במחסום ליד מוסררה", הוא מספר. "עמד שם שוטר, חיילים וגם אנשים שעובדים עם רשות השידור, שלבשו בגדים של הוצאה לפועל. אחד מהם אמר לי, 'האוטו שלך משועבד, לא שילמת אגרה'".

ענוס נוהג בג'יפ מרצדס. "הבוסים שלי היו נדלקים במיוחד על ג'יפים, מרצדסים, וולבו וב-מ-וו, אנשים שרואים שיש להם כסף", סיפר פקיד הגבייה לשעבר יניב אוסקר על הפעילות במגזר הערבי. "אבי כ"ץ (ראש אגף הגבייה) היה עומד עם הכובע של רשות השידור ואומר לשוטר, 'תעצור את הוולבו'. לא היה וולבו אחד בטייבה שלא שילם, גזרנו את כל העשירים".

ענוס היה המום מדרישת התשלום ומהבשורה שרכבו היקר משועבד. "אמרתי להם שאני תמיד משלם הכל למדינה ושבכלל לא שלחו לי דרישה לתשלום", הוא אומר. "הסברתי להם שגרתי כל השנים בבית של אבא שלי ושרק ב-2002 קניתי דירה בראס אל-עמוד. אפילו הצגתי להם על-המקום מסמכים שהראו מתי קניתי את הבית. הם אמרו 'זה לא מעניין אותנו, אם אתה רוצה - תלך אחר כך למשרדים של הטלוויזיה. עכשיו זה או שאתה משלם או שניקח לך את הרכב'. דיברתי בטלפון עם עורך דין והוא יעץ לי לשלם, כי אחרת יקחו לי את הרכב ואולי יפרקו אותו".

ענוס שילם, אך החליט לא לוותר. עו"ד ציון דמארי פנה בשמו אל רשות השידור וזאת החליטה עתה לבדוק את הפרטים. בבית אביו של ענוס התייצב מחמוד עליאן, ה"אחראי על המיעוטים" באגף הגבייה, ושמע מהאב כי בנו אכן גר אתו עד אוגוסט 2002. אחר כך בא עליאן לביקור בביתו של הבן. לדברי ענוס, הציע לו עליאן עסקה משונה: חלק מהסכום ששילם יחושב כתשלום האגרה על התקופה שבה התגורר בבית משלו, והיתר יקוזז מהחוב של אביו. "אמרתי לו שאני לא מקבל את זה. איך קשור החיוב שלי לחיוב הדירה של אבא שלי?"

עסקת הפשרה נסגרה בו-במקום ואחר כך קיבלה תוקף של פסק דין בבית משפט השלום בירושלים: רשות השידור שילמה לענוס 3,702 שקלים, והוסכם כי זה החזר אגרה על השנים 2002-1997, שבהן התגורר בבית אביו. ענוס אומר שלא היה מודע לכך שהשיטה כולה אינה לגיטימית, אבל הרגיש שמשהו לא היה תקין בצורה שבה גבו ממנו את הכסף: "זאת בושה. עוצרים אותי באמצע הרחוב, אומרים לי שהרכב שלי בשיעבוד ואני אפילו לא יודע מזה? הרגשתי שרוצים לגנוב אותי".

מקרה חמור

כמעט עשרה חודשים לאחר פרסום הפרשה אפשר לסכם אותה כך: הגבייה במחסומים אמנם הופסקה מיד, אבל איש מהאחראים לא נתן עליה את הדין, ולא ננקט כל צעד שמבטיח כי מקרה כזה לא יישנה בעתיד. מנהל אגף הגבייה אבי כ"ץ לא רק שלא הודח מתפקידו, אלא שחוזהו אף הוארך בתחילת השנה. הסקירה שהוכנה ברשות השידור לא הוגשה לשר אולמרט והמשטרה לא קיבלה הוראה מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה. ומעל לכל אלה מרחף מכתב ההדחה של הדמות המרכזית בפרשה: מנכ"ל רשות השידור. בראל נהנה מגיבוי של ראש הממשלה, שמסרב להביא את העניין לדיון בממשלה, וכך מונע את ביצוע החלטתו של סגנו אולמרט. מדוע? אחד מאנשי לשכתו של שרון ניסה לתת הסבר לתמיכה שלו בבראל: "ראש הממשלה חושב שהוא בסדר".

ממשרד התמ"ת נמסר, כי "בעקבות כתבה שפורסמה בעיתון 'הארץ' ביקש השר אולמרט את התייחסות רשות השידור לטענות שהועלו. על אף בקשות חוזרות ונשנות מצד לשכת השר לקבלת התייחסות רשות השידור לפרשת המחסומים, לא נתקבלה כל התייחסות או דו"ח בעניין. השר אולמרט סבור כי זהו מקרה חמור של התנהלות בלתי תקינה של רשות ציבורית. מדובר בפעילות שמעולם לא נעשתה בעבר על ידי רשות השידור ובהפעלת כוח נגד אזרחים, וזאת מבלי שהתבקשה בחינה מראש של ההיבטים המשפטיים של פעילות זו, וכמובן מבלי שניתנה חוות דעת מוסמכת המתירה פעילות דרמטית זו. מנכ"ל רשות השידור, מר בראל, עשה דין לעצמו, והתנהגותו זו עולה בקנה אחד עם התנהלותו הכללית ברשות. כבנושאים אחרים, גם בפרשת המחסומים נהג מר בראל ללא גיבוי משפטי וללא גיבוי ציבורי, תוך שהוא מכשיל את הרשות וגורם לה נזקים".

בשאלת הגיבוי המשפטי נמסר מרשות השידור, כי לפני שהוציא את צוותי הגבייה למחסומים קיבל המנכ"ל בראל חוות דעת משפטיות שנכתבו "בין היתר גם על ידי עו"ד מהלשכה המשפטית של הרשות". בקשה לקבל עותק של חוות דעת זו לא נענתה. משרד המשפטים, שנשאל על כך, מסר בתגובה: "מובן שאין ביכולתנו להביע עמדה בנוגע לשאלה, אם התקבלה חוות דעת משפטית מהלשכה המשפטית של רשות השידור בטרם החלה רשות השידור לגבות את חובותיה באמצעות הצבת מחסומים".

המשך תגובתה של רשות השידור מנוסח כאילו נכתב על ידי תסריטאי הסדרה הבריטית "כן, אדוני השר": "לאור העובדה שהדיון בנושא המחסומים לגביית חובות מס הכנסה, מע"מ ועוד הסתיים במתן אישור משרד המשפטים, ובעקבות חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, רשות השידור תפנה את הנושא, על פי סיכום שהתקבל במשרד המשפטים בשנת 2004, לאישור היועץ המשפטי לממשלה".

ביום שני הקרוב אמורה פרקליטות המדינה להגיש לבג"ץ את עמדתה על עתירה להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בראל. את העתירה הגישו איגודי הבימאים והתסריטאים, באמצעות עו"ד מיכאל ספרד, והתנועה לאיכות השלטון באמצעות עו"ד ברק כלב. העתירה מעמידה את הפרקליטות במצב מביך, שבו היא נדרשת להחליט לצד מי תעמוד: ראש הממשלה שנותן גיבוי לבראל, או סגנו אולמרט שמבקש להדיחו. עד עתה התחמקה הפרקליטות מקביעת עמדה בכך שביקשה (וקיבלה) פעמיים דחייה של חודש. בכירים במערכת המשפטית אמרו בתחילת השבוע כי הפרקליטות טרם גיבשה עמדה ומחכה לראות אם עניינו של בראל יוכרע בכל זאת בממשלה, אולי ממש ברגע האחרון. אם זה לא יקרה, ייתכן שהפרקליטות תבקש ארכה נוספת, שלישית, בנימוק שעל שולחן הממשלה מונחים עניינים בוערים אחרים, למשל ההתנתקות. *




גובי רשות השידור במחסום משטרתי, מזרח ירושלים, מאי 2004. על הכובעים כתוב "הוצאה לפועל"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו