בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש להם כסף, אל תתביישו לבקש

הם הרוויחו מיליונים, לא צריכים לעבוד עוד יום בחייהם ומקדישים חלק ניכר מזמנם וכספם לשיפור החברה הישראלית. זו כבר תופעה: מערכת החינוך מוצפת אנשי היי-טק. הפילנתרופים החדשים לוקחים אחריות על מה שהמנגנון הציבורי הקורס הזניח. סיפור אופטימי על ישראלים יפים, או סיפור עגום על הפרטת הטיפול במצוקה? כנראה שניהם

תגובות

אילון תירוש מרוצה מאוד בימים אלה. לא, הוא לא מכר עוד סטארט-אפ במיליונים. הוא קיבל בשבוע שעבר אזרחות כבוד של אור-עקיבא. הטקס היה צנוע. בשעות הערב התכנסו באודיטוריום של תיכון "עתידים" משפחתו המצומצמת, ראש העיר, חברי המועצה, אורחים, תלמידים והורים. היו ריקודים, שירים ונאומים. ראש העירייה, שמחה יוסיפוב, נשא דברי ברכה.

לא כולם באור עקיבא מכירים את אילון תירוש. אבל כולם יודעים מה זה "יובלים". מדובר בתוכנית לימודים שיושמה לפני שנתיים בחטיבת הביניים באור עקיבא והשנה גם בטירת הכרמל. בעגה המקצועית של עולם החינוך קוראים לזה "תוכנית התערבות". תוכנית התערבות היא בעצם מקבץ חוגי העשרה לתלמידים חלשים ומצטיינים, שניתנים בשעות אחר הצהריים, בשיתוף פעולה של בית הספר ובהסכמה שבשתיקה של משרד החינוך. כמה תוכניות התערבות פועלות ברחבי הארץ? היקף התופעה לא ידוע. אך הדעה הרווחת היא שבארבע השנים האחרונות החלו לפעול מאות תוכניות כאלה, שמנסות לצמצם את הפער בין מה שהמדינה נותנת לבין מה שהאזרחים באמת רוצים וצריכים.

שמות תוכניות ההתערבות - "קרן הון סיכוי", "קרן הון אנושי", "מנהיגות עסקית", "העצמה אישית", "זוכרים את העתיד והעתיד מתחיל עכשיו" וכו' - מסגירים את היזמים העומדים מאחוריהן: אנשי עסקים, רובם מתחום ההיי-טק, שהספיקו לממש אופציות בסך מיליוני דולרים לפני התנפצות הבועה, חלקם ממש ברגע האחרון. הם מכרו חברות קטנות ומבטיחות לחברות גדולות, הפכו בין לילה למיליונרים והחליטו לנתב חלק נכבד ממרצם ומכספם לעבודה קהילתית. בין אם הם אכולי רגשות אשם ובין אם נולדו צדיקים, המדינה לא מתנגדת. זה מקל עליה לספק פחות שירותי רווחה.

מרבית תוכניות ההתערבות בחינוך מתבצעות בתיכון, כי קל למדוד הצלחה באמצעות מדד הזכאות לבגרות. תירוש בחר להפנות יותר משלושה מיליון שקל בשנה מכספו הפרטי להעצמת תלמידי חטיבת הביניים, בגלל שמניסיונו האישי מלווה המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים במשבר שעלול להוביל להיפלטות ממערכת החינוך.

במקום לנסוע לאיי סיישל

תירוש, טיפוס של ג'ינס וטי-שירט, בן 44, נשוי ואב לשלושה, נולד בחולון למשפחה דתית, הבכור מבין ארבעה ילדים. אביו אברהם תירוש היה בעבר מבכירי "מעריב" ואמו זהבה היתה גננת. הוא למד בבית ספר יסודי בחולון, הלך לתנועת בני עקיבא ובחטיבת הביניים, עבר ללמוד בגבעת שמואל, בבית ספר דתי צמוד לאוניברסיטת בר-אילן, שתלמידיו מתפזרים בדרך כלל לישיבות שונות ברחבי הארץ. שם, בחוגים אחרי הצהריים, גילה את עולם המחשבים והמתמטיקה. אחר כך נשלח לישיבה תיכונית בפנימייה בכפר הרא"ה ונקלע למשבר אישי. "גמרתי את הפנימייה עד הסוף במאמץ גדול. הלימודים לא עניינו אותי. בלי קשר לדת, עניינו אותי דברים אחרים. אהבתי לשוטט בארץ. עכשיו אני מבין שאפשר להיות בתוך המערכות האלה ולעבור משנה לשנה בלי ממש להיות נוכח. המערכת, דתית כחילונית, מאפשרת את זה. היא לא יודעת לזהות את הילדים שזקוקים לטיפול מיוחד ולהתאים להם תוכנית חינוך אישית. אני הייתי בר מזל שהסביבה המיידית שלי נחלצה לעזרתי".

בצבא שירת תירוש כקצין תותחנים בסיירת צנחנים, נפצע בלבנון ב-1982, ועבר שלושה ניתוחים ושיקומים אורתופדיים ממושכים. במקביל עזב את הדת (אחד מאחיו הוא רב בירושלים, אב לשמונה ילדים) ונרשם ללימודי הנדסת תעשייה וניהול במגמת מערכות מידע באוניברסיטת תל אביב. בתום כמה שנות עבודה בתחום הייעוץ וההיי-טק הוא חבר בשלהי 1998 לרוני צארום, מומחה בהנדסת מחשבים, וביחד הם הקימו את "אקסלינק", שהיתה בין החברות הראשונות בעולם לפתח תשתית גישה לאינטרנט באמצעות מכשירים סלולריים. באותה תקופה היתה הטכנולוגיה של "אקסלינק" חדשנית ואף פורצת דרך. "מכרנו מערכות בצרפת, בריטניה, איטליה, דרום אמריקה ובמזרח הרחוק. בתחילת 2000 כבר נכנסו הכנסות יפות וחשבנו על גיוס הון מקרנות הון סיכון. ואז באה קומברס והציעה לרכוש אותנו".

חברות היי-טק ישראליות היו אז אחד הדברים הכי סקסיים בשוק הטכנולוגיה העולמי, כולם רצו לקנות אותן, וביוקר. אקסלינק, שהעסיקה כ-60 עובדים, נמכרה לקומברס תמורת כ-550 מיליון דולר במניות של קומברס (3% מההון של קומברס באותה תקופה). סכום מופרך לכל הדעות. הנתח של תירוש הסתכם בכ-50 מיליון דולר. "המחשבה היתה שאנחנו מתחברים לגוף שנוכח ב-350 מפעילים סלולריים בעולם, שיש לו רקורד של הצלחה ושיכול לתת לנו קפיצת מדרגה בתחרות מול מובילי שוק בתחום שלנו", אומר תירוש. "חלק מהמשקיעים שלנו אמרו שאולי לא כדאי למכור, הם חשבו שאפשר יהיה לקבל החזרים טובים יותר להשקעות שלהם מתישהו בעתיד, ולא ידעו שהשוק הולך ליפול תוך כמה חודשים".

למזלם, צארום ותירוש לא הקשיבו למשקיעים. "זה היה עניין של טיימינג והרבה מאוד מזל", אומר תירוש. "היום כל השוק קיבל תיקון והוא הרבה יותר שפוי".

תירוש עבר לעבוד בקומברס, תחילה באקסלינק שהתמזגה בחברה כיחידה ("להערכתי כ-45 אנשים עדיין נמצאים שם"), ואחר כך עבד בהנהלה, לצדו של איציק דנציגר, נשיא החברה, בתחום רכישות ומיזוגים. ב-2002 הוא פרש, משוחרר מדאגות פרנסה.

מה בן אדם עושה עם כל כך הרבה כסף?

"לא גדלתי עם כפית של זהב בפה. לאנשים מסוגנו, האדם הממוצע, יש איזהשהו סף שהוא יכול לצרוך, מעבר לזה אין חשיבות לכמה כסף עוד יש לך. אני שמח שיש לי מספיק כדי שיהיה לי חופש בחירה לעשות מה שאני נהנה ממנו, ולהשפיע במקומות שבהם חשוב לי להשפיע". החיים על פי תירוש לא הפכו למסע תענוגות לאיי סיישל, וגם אין לו וילה חלומית בהרצליה פיתוח או בסביון. הוא חי פחות או יותר כמו שהתרגל לחיות: מתגורר עם משפחתו בכפר-סבא וממשיך לעבוד קשה. חלק מכספו הושקע, לא תמיד בהצלחה, ואת מה שנותר הוא מחלק בין יובלים לסטארט-אפ חדש בתחום הסלולר בשם אוליסטה, שהקים בנתניה ביחד עם שותף. הרעיון להשקיע ביובלים נולד במקרה. "כשאנשים יודעים שיש לך כסף", הוא אומר, "יש המון פניות לעזרה. אנשים באים ומבקשים".

אחת הבקשות היתה לבוא לאור עקיבא ולהעיף מבט בתיכון. "אילון שאל המון שאלות", אומרת רחל מתוקי, מנהלת תיכון עתידים שבו משולבת גם חטיבת הביניים, "וככל שהוא התעניין יותר ככה הוא הבין שלטפל בחטיבה העליונה זה לתת אקמול לחולה במחלה קשה, כי אם באמת רוצים לשנות ולהשפיע צריך להתחיל בחטיבת הביניים". תירוש לא רצה להסתפק בלתרום כסף לפרויקט. הוא רצה להקים סטארט-אפ בחינוך. הוא מינה למנכ"לית את ד"ר אורית לנדאו, מומחית בחינוך, והתחיל ללמוד את הנושא: פגש מומחים, הסתובב בפריפריה, זיהה צרכים. "חשבנו שדווקא בחטיבת הביניים מתרחשת רוב הנשירה הקריטית, גלויה וסמויה, ומהר מאוד גילינו שבמקביל לחיזוק הלימודים חייבים לטפל גם בהעצמה אישית, בהתמודדות עם כישלונות ובחיבור לסביבה".

המודל שנבחר וקיבל את ברכת בית הספר נשען על שלוש רגליים: עזרה בלימודים לתלמידים החלשים ביותר, העצמה אישית לתלמידים מצטיינים ותרומה לקהילה. נכון לעכשיו 260 תלמידים בכיתות ז' וח', מאור עקיבא ומטירת הכרמל, זכו להתקבל ליובלים. "טיפה בים" כמו שאומר תירוש, ומסביר: "כשדוחפים קדימה את קטר המצוינות הוא סוחב אחריו את כל שכבת האמצע וכשמטפלים בחלשים בזנב, נוצרת תנועה סיבובית שנעה קדימה. החלשים רוצים להגיע לאצמע והאמצע למצוינים". הכיתות קטנות, לא יותר מ-20 תלמידים; והמורים - אותם מורים, מאותו בית ספר, שעברו הכשרה מיוחדת ומתוגמלים היטב אחרי הצהריים - המתוגברים בשלושה עד חמישה מתרגלים בכל כיתה עושים עם אותם ילדים נסים ונפלאות.

למשל, בהבנת הנקרא. "ממוצע ה'לא קוראים' מקרב הילדים שמגיעים לבית הספר", אומרת מתוקי, "הוא 37%. כלומר, אלה ילדים שממש לא יודעים לקרוא או שקוראים קריאה טכנית בלבד, בלי להבין מה הם קוראים. אם תופסים אותם בכיתה ז', אפשר עוד לשפר מאוד את המצב. לקחנו כיתה שהממוצע שלה בהבנת הנקרא בתחילת השנה היה 11 מתוך 100 וכבר במבחן האמצע הם העלו את הממוצע הכיתתי ל-70%. היו שם ילדים שקיבלו במבחן הכניסה 22 מתוך 100 וסיימו את הקורס בציון 80 ו-90".

למה אותן מורות לא יודעות לעשות את אותו דבר בבוקר?

תירוש: "ביובלים, התלמידים חשים גאוות יחידה כמו ביחידה נבחרת. חוויית ההצלחה היא המפתח. כשתלמיד מצליח בבחינה, הרכזת מתקשרת להורים הביתה ומספרת להם כמה הילד קיבל. המסלול הוא מאוד תובעני, אבל מצד שני יש תחושה של חיבוק חם. זו תיאוריה שלמה שאוספת את הילד ועוטפת אותו באהבה כמו אמא ואבא".

"יש הורים", מספרת מתוקי בגאווה, "שבאים אלינו ואומרים שאם הילד שלהם לא יתקבל בשנה הבאה ליובלים, הם לא ירשמו אותו לבית הספר שלנו, ויש אמהות שמסתובבות עם המבחנים של הילדים שלהן בתיק וכשהן מוזמנות לבית הספר לשיחה, הן ישר שולפות את הבחינות ומראות כמה הילד השתפר. בבית רואים את המבחנים עם הציונים הטובים תלויים על המקרר. זה מרומם את המשפחה כולה".

מחפשים ניצוץ בעיניים

חלקו של רוני צארום, בן 43, שותפו של תירוש במכירה המוצלחת של אקסלינק לקומברס, היה גדול בהרבה - כ-200 מיליון דולר במניות, שהוא מיהר לממש. גם צארום, כמו תירוש, השתלב בקומברס אחרי הרכישה וניהל את חטיבת האינטרנט הנייד. ב-2001, כתוצאה ממאבקי כוח בצמרת החברה, שנסבו, בין היתר, סביב השאלה אם אקסלינק היתה שווה את הסכום ששולם בעבורה או לא, הוא פרש. צארום, יליד רמלה, מתגורר בניו יורק ומנהל שתי חברות היי-טק חדשות שהקים, "דסימה ונצ'רס" ו"אטגון".

המיזם החברתי שלו בישראל הוא יוניסטרים - עמותה שקמה לפני שלוש שנים וחצי, תוכנית יחודית לפיתוח מנהיגות עסקית-חברתית בקרב בני נוער בפריפריה. נכון לעכשיו פועלת התוכנית בשלושה מרכזים, בכפר יונה, במעלות תרשיחא ובמועצה אזורית גלבוע. צארום מאמין שאם בני נוער ייחשפו לרזי עולם העסקים בגיל צעיר, הסיכוי שלהם להצליח, בכל תחום בחיים, ישתפר פלאים.

המרכז בכפר יונה נראה מבחוץ כמו גן ילדים ומבפנים כמו משרד של חברת היי-טק בהרצליה פיתוח. חלל מרווח, מצויד במחשבים שמחוברים לאינטרנט מהיר, מטבחון קטן, פינת התרגעות ומשרד מנכ"ל, במקרה זה מנכ"לית, איריס רף-רונן. המרכז פתוח כל יום אחר הצהריים ומיועד לתלמידים שנבחרו מכיתות י' עד י"ב, שלומדים "טיפוח מנהיגות עסקית וחברתית" פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים, בקבוצות של 22 תלמידים. אבל הילדים מגיעים למרכז מדי יום. הוא נהפך למשהו שבין קן של תנועת נוער לבית שני. כדי להתקבל ליחידת העילית "יוניסטרים" עוברים התלמידים סדנאות מיון קפדניות. המסגרת אינה מתאימה לכל אחד.

"אנחנו מחפשים נערים עם פרופיל מסוים", אומרת רף-רונן, "לאו דווקא מצטיינים בלימודים, אלא בעלי תכונות כמו פונטציאל להתמיד, מחויבות, סקרנות, יצירתיות, מוטיווציה, יכולות חברתיות גבוהות, איזה ניצוץ בעיניים".

תום אומנסקי, שמיניסט בן 18, מוותיקי יוניסטרים, הוא מנכ"ל חברת יוניסטאר שהקבוצה שלו הקימה, אשר מייצרת מדבקות צבעוניות לצלחות אוכל, באישור מכון התקנים. לכל אירוע יש מדבקה מיוחדת ונעשה כעת ניסיון לשווק את המוצר. "אני עוד לא יודע לשים על זה את האצבע", אומר אומנסקי, "אבל למדתי כאן הרבה, גם על עצמי".

מה למשל?

"אני הייתי ילד לא מסודר, וחבר שלי אמר לי שמאז שהפכתי למנכ"ל החברה שלנו, השתניתי מאוד לטובה. היום אני נמצא בקשר עם מנהל חברת היי-טק, מתכתב איתו באימייל, יש קשרים מטורפים, אני בגילי הצעיר יש לי קשר עם אנשים מהשורה הראשונה. לא מזמן היתה הרצאה שעשתה עלי רושם מאוד חזק. היתה אמורה להיות לנו פגישה חשובה עם 'הום סנטר' לגבי המוצר שלנו ובאו ללמד אותנו איך מופיעים בפגישה, איך מתלבשים, איך מתיישבים, איך מחזיקים את היד ואיך מדברים. זה מאוד עוזר".

העתיד של תלמידים שלא נבחרו ליוניסטרים פחות טוב?

"רוני היה ילד מרמלה שלא היה לו כלום והוא יצר לעצמו את העתיד. אנחנו עוזרים לילדים שרוצים לעזור לעצמם, אבל אין לנו יכולת לעשות תוכנית כזאת לכל ילדי ישראל".

שאלנו איך אפשר לעזור

ניר ברקת, בן 45, מבית הכרם בירושלים, חבר אופוזיציה במועצת עיריית ירושלים, התמודד בבחירות האחרונות לראשות העיר והפסיד. "בפעם הבאה אנצח", הוא אומר בביטחון עצמי השמור לצעירים עשירים חסרי מנוח. אחרי ששירת כמ"פ בצנחנים למד ברקת מחשבים לתואר ראשון ומנהל עסקים לתואר שני וב-1988 הקים, ביחד עם אחיו אלי ושני שותפים, יובל רכבי ועמרי מן, את BRM, חברה למתן שרותי אנטי-וירוס למחשבים. הפרויקט הראשון שלהם היו הווירוסים במחשבי האוניברסיטה העברית. ב-1991 הם התחילו "לטפס בעקומת הלמידה", ועשו את העיסקאות הראשונות בשוק האירופי ואחר כך האמריקאי. הרווחים הקטנים בראשית הדרך הובילו להשקעות קטנות בחברות מתחילות. אחת מהן היתה צ'ק פוינט של גיל שוויד. "ב-1993 השקענו בהם 400 אלף דולר", אומר ברקת, "ואני הייתי היו"ר הראשון בארבע השנים הראשונות". סיפור אגדה, השקעה שנחשבת לאחת המוצלחות שעשה אי פעם גוף ישראלי. האחים ברקת מכרו חלק מאחזקותיהם בצ'ק פוינט, וקיבלו כמה מאות מיליוני דולרים. "מימשנו קצת כל הזמן", אומר ברקת, "גם היום יש לי קצת מניות בצ'ק פוינט".

לפני שנתיים פרש ברקת לגימלאות מפעילות עסקית וחי מהריבית בבנק. את האנרגיות שלו הוא מעמיד לשירות הציבור, כולל השקעה אישית ומעורבות מאסיווית בפרויקטים חינוכיים וחברתיים בירושלים.

"אנשי הי- טק נהנים מחשיפה גדולה לחו"ל ומודעים לחיים בישראל, וההנגדה יוצרת דיסוננס", אומר ברקת. "לפני שמונה שנים הספורט הלאומי של ימי שישי בערב, שכולנו מצטיינים בו, היה לקטר על המצב. באיזשהו שלב דפקנו אשתי ואני על הדלת של מנהלת בית הספר היסודי בבית הכרם, הבת שלנו היתה אז בכיתה א', ושאלנו אותה איך אפשר לעזור, והיא ענתה 'תעזרו לנו לרכוש מחשבים'. שאלתי אותה מה היא מתכוונת לעשות במחשבים ומהתשובה שלה הבנתי שהיא לא יודעת. נוצר מצב שהבנתי שאני לא מכיר את מערכת החינוך ומערכת החינוך לא מכירה את עולם ההיי-טק. מצב מרתק של מוטיווציה הדדית וחוסר הבנה הדדי".

המצב המרתק הוליד פרויקט ענק. "התחלתי ללמוד את העסק ומאחר שאנשי היי-טק אף פעם לא משקיעים הכל במקום אחד, מיחשבנו שלושה בתי ספר יסודיים בעיר: בתלפיות, בפת ובבית הכרם. בשנה השנייה מיחשבנו עוד 15 ואחר כך עוד 25 בתי ספר. היעד היה לא רק הילדים, אלא בעיקר השתלמויות מורים ומנהלים".

ברקת גם פיתח שירותי תוכן באמצעות עמותת "סנונית". לדבריו, מערכת החינוך בירושלים בירכה על כך. "אני ואשתי השקענו בזה כמה מיליוני דולרים בשנה הראשונה, וככל שראיתי יותר, הבנתי איזה ואקום גדול יש בין השטח לבין מערכת החינוך בישראל. כמו ההבדל בין עגלה ישנה למטוס סילון. ואז אמרנו, או שאנחנו נשקע עם העגלה או שנרים אותה אלינו ונהפוך אותה למטוס סילון".

עשיתם חיים קלים למנגנונים הממלכתיים, לא?

תירוש וילדי "יובלים". אי אפשר לשכפל את הפרויקט בכל אלף חטיבות הביניים בישראל
"לכאורה זה נכון. אבל אני חושב שיש תפקיד משמעותי לחברה אזרחית. אסור לנו לחכות ולהפיל את כל האחריות על המערכת הציבורית. אני לא מרגיש מנוצל. אנחנו משתדלים לא להחליף את המערכת אלא לעבוד בשיתוף פעולה איתה. המערכת הציבורית זזה לאט, ואילו הפרטית זזה מהר. הרעיון הוא להתניע תהליך במגזר הפרטי ואחר כך לצרף אליו את המערכת הציבורית, שבסופו של דבר תוכל להמשיך לבד".

אתה תורם כי אתה חש לא בנוח עם עושרך?

"ממש לא. אין לי שום בעיה עם זה שעשיתי כסף. אצלי זה בא מאותה סיבה שהתנדבתי לצנחנים. אני אוהב את המדינה ואת העיר שלי. אבא שלי פעם בירך אותי בשתי ברכות שאז לא הבנתי: שאזכה לשלם הרבה מס הכנסה ושאזכה לעבוד בשירות הציבורי בשקל לשנה. היום אני מבין את משמעות הברכה. אני לא מחויב לאף אחד, רק לעצמי. וזאת המוטיווציה של רוב אנשי ההיי-טק שאני מכיר".

קמים ועושים

קובי הוברמן, סמנכ"ל "נייס", חברת היי-טק משגשגת בתחום אחסון מידע קולי, הוא יו"ר משותף ומייסד "ישראל 2020 - זוכרים את העתיד", עמותה שקמה לפני שנה ומנסה להפוך לתנועה עממית סוחפת. בסופשבוע זה מתקיים בבית דני בשוכנת התקווה הקונגרס הראשון שלה. הוברמן רואה בהתגייסות החדשה של אנשי עסקים תהליך חברתי מרתק. "התחלנו כמדינה שנוצקה סביב חזון שיתופי מלא", הוא מסביר, "עם אחריות הדדית ונראטיב של חברה כמעט קומוניסטית. עם השנים הלכנו לאינדיווידואליזם די קיצוני, ובארבע השנים האחרונות מתרחש תהליך מאזן שבו החברה הישראלית מתחילה להבין שצריך לעבוד בשיתופי פעולה שמאפשרים סוג מסוים של סולידריות. מדינה איכותית מושתתת על שיתופי פעולה כדרך חיים. זה קריטי בעסקים, בחברה האזרחית, ובין השלטון לאזרח. אחת הסיבות להקמת "2020" היתה ניסיון להגדיר מחדש את מתווה חיינו כאן ולהעצים את שיתוף הפעולה כערך מכונן. זה נחוץ לחברה שמפתחת מצוינות ויצירתיות".

ואיפה האחריות של המדינה?

"חברה שמכתיבה לאזרחים את מתווה החיים, זו חברה שאני לא הייתי רוצה לחיות בה. לא הייתי רוצה לראות מדינה שבה אין התנדבות. השאלה האמיתית היא אם אתה חלק מאריג חברתי ולא רק שחקן במגרש משחקים לאומי. ואם אתה חלק מאריג חברתי ויש דברים שלא מוצאים חן בעיניך, אז קום ותעשה".

אראל מרגלית, ירושלמי בן 44 יליד קיבוץ נען, קם ועשה. הוא הקים לפני שלוש שנים עמותה בשם "ג'י-וי-פי קהילה". הוא הרוויח ב-2000 כמה עשרות מיליוני דולרים בעסקת המכירה של כרומטיס, החברה מפתח-תקווה של רפי גדרון ואורני פטרושקה, ללוסנט האמריקאית, תמורת הסכום האגדי של 4.7 מיליארד דולר במניות. ג'י-וי-פי, קרן ההון סיכון שבראשה הוא עומד, השקיעה בכרומטיס כשזאת עוד היתה במצוקה כלכלית, ובעת ביצוע המכירה גרפה כ-700 מיליון דולר במניות לוסנט. לא הרבה אחרי המכירה איבדה מניית לוסנט מערכה המנופח. מי שלא מימש את המניות מיד, הפסיד.

מרגלית למד מתמטיקה וכמעט השלים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק כשחזר לישראל והדביק את טדי קולק, אז ראש העיר, בקדחת פיתוח היי-טק בירושלים. ב-1990 מינה אותו קולק לאחראי על פיתוח עסקי ברשות לפיתוח ירושלים. ב-1994 הוא עזב את הרשות, הקים את ג'י-וי-פי והתחיל לגייס כסף לסיוע לחברות הזנק.

תקציב "ג'י-וי-פי קהילה" הוא יותר ממיליון דולר בשנה מכספו הפרטי של מרגלית והיא פועלת בשני מישורים: "מעבדה", האנגר ליד תחנת הרכבת בירושלים ששופץ ומשמש לקידום אמנויות הבמה - האמנים והפרויקטים שנבחרים מקבלים תקציב הפקה, מקום לעבוד ולהופיע בו וליווי אמנותי; ופרויקט לפעילות בשכונות - עזרה בלימודים באנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא, בשיתוף פעולה עם משרד החינוך ועיריית ירושלים.

למה לא לקחת את הכסף ונסעת להוואי לשכב על החוף?

"הרבה מהלהט שבי קשור לסביבה ולחברה שבה אני פועל וחי. גם כשעבדתי עם טדי קולק, מהשנים המופלאות בחיי, הלהט הזה תמיד היה מאוד חזק. חלק מהתסכול שלנו בהיי-טק נובע מכך שאנחנו נהנים לעשות מהפכות, להקים חברות, לתת להן חזון, אבל המהפכות האלה מתרחשות בקרב אוכלוסייה מצומצמת. שאלתי את עצמי איך אפשר לקחת מהיצירתיות הזאת, מהאנרגיה והבינלאומיות, ולתת לעוד אנשים. זה יכול להיות הסיפוק הכי גדול. כי לעשות רק לעצמך ולביתך זה נחמד, אבל לא מעניק תחושה של אושר ושלמות".

"הסיפור של ההיי-טק הישראלי הוא לא הכסף, אלא היזמות. יזמות זו היכולת לקחת מציאות אחת ולדמיין מציאות חדשה. זה הסיפור שלנו על רגל אחת. זה הלהט שבסופו של דבר מקשר בין שני העולמות. הלהט היזמי. לי חשוב להראות שהשינוי בחברה הישראלית מתבטא בניסיון למתוח קווים משותפים בין אנשים שרוצים ויכולים לשנות מציאות".

בצד מעורבותו הפעילה במיזמים הקהילתיים שלו ממשיך מרגלית להוביל את ג'י-וי-פי כקרן הון סיכון. "זו קרן של 400 מיליון דולר עם סניפים בעולם, שפועלת בעוז", הוא מבהיר.

אורני פטרושקה מכרומטיס לא מדבר על כסף, אבל חלק מהמיליונים שהרוויח הוא משקיע היום במפקד הלאומי. רק הסדר קבע בינינו לפלשתינאים יקטין, לדעתו, את תקציב הבטחון ורק כך ישתנו סדרי עדיפויות ויותר תקציבים יופנו לרווחה, חינוך וחברה.

מכרתם את כרומטיס בדקה ה-90.

"כן. אפשר להגיד שרעידת האדמה כבר התחוללה, אבל הצונאמי עוד לא הגיע. אף אחד, לא הקונים ולא המוכרים, לא היה מודע לצונאמי המתקרב".

ערך המניות שלכם הצטמק מאז?

"מכיוון שהעסקה היתה עסקת מניות, מי שלא מכר מיד הפסיד חלק מכספו. הירידה המשיכה והגיעה ליותר מ-95%".

בכל זאת, אין לך דאגות פרנסה.

"מבחינת כסף, יש לי מספיק. עובדה שאני לא עובד כרגע לפרנסתי. אחרי המכירה קיבלתי הרבה פניות לעזרה בתחום הציבורי, ואני עדיין מקבל. לא מעניין אותי לשבת ולעשות חיים, מעניין אותי לנסות ולהשפיע".

המפקד הלאומי לא הפך לתנועה המונית.

"אני מסכים. הציבור לא נסחף. המסרים מורכבים מדי, ובזמן האינתיפאדה קשה להתחבר למסרים של הסדר קבע. אני יודע שהמפקד הלאומי נתפס אצל אנשים כמעשה נאיווי, אבל זה לא מרתיע אותי. אני לא מפחד מהמלה נאיוויות. הרבה דברים שעשיתי בעבר נחשבו לנאיוויים. ההישג שלנו יהיה אם במערכת הבחירות הבאה הנושא של הסדר קבע יהיה הנושא המרכזי".

קורנפלד לכנסת

עופר קורנפלד, בן 41 מרמת-גן, נשוי עם שני ילדים, היה ילד פלא בקריית אתא. בגיל 16 סיים תיכון ולמד הנדסת מחשבים בטכניון בתור עתודאי. ב-1988, אחרי שסיים את שירותו הצבאי ביחידת המחשבים של חיל האוויר, הקים עם חבר חברה קטנה בתחום הטלקומונקציה. לפני עשר שנים הקים עם שני שותפים את "גאיה". הם פיתחו מוצר שמאפשר לאנשים לעבור ממדינה למדינה עם הטלפון הסלולרי שלהם. כעבור חמש שנים היו בחברה 50 עובדים. בגל הרכישות הגדול ב-2000 היא נמכרה לקומברס תמורת 25 מיליון דולר. קורנפלד לקח את חלקו בעסקה, סכום של 8.3 מיליון דולר, והתלבט מה לעשות. "לקח לי עוד חצי שנה בערך להבין שאני לא חייב לעבוד עד סוף ימי", הוא אומר, "זה היה הדבר הכי דרמטי שקרה לי. לחופש הזה יש הרבה כוח בעיני".

את הכסף ואת הכוח החליט קורנפלד לתרגם לסטארט-אפ פוליטי וייסד את מיזם "עבודה חדשה", תנועה שהיתה אמורה לסחוף המונים לשורות מפלגת העבודה. זה לא קרה. קורנפלד, חבר מרכז מפלגת העבודה, מכנה עצמו פוליטיקאי אקטיווי. בבחירות הקודמות הוא התמודד בפריימריס למפלגת העבודה ולא עבר. הוא ימשיך להתמודד עד שיצליח להיבחר לכנסת ומשם יעשה את המהפכה. "הבנתי שכל הדברים האחרים שאני עושה לא ישנו את המצב. הפוליטיקה הישראלית מוצפת בזיבורית בגלל שאנשים מוכשרים הולכים לעשות כסף ולא פוליטיקה. כדי להשיג שינוי צריך להגיע לעמדות השפעה".

בני לוין, בן 55 מרעננה, ממייסדי "נייס", היה עד 2001 מנכ"ל החברה. בתום 15 שנה, עם מחזור של 200 מיליון דולר מכירות בשנה, הוא פרש ומימש מניות. "היום", הוא אומר, "אני לא צריך לעבוד. בזכות מה שהרווחתי בנייס, אני וילדיי מסודרים".

ביחד עם שלמה דברת, ניר ברקת ואיציק דנציגר נמנה לוין על מייסדי הקרן החברתית IVN (ובעברית, "קרן הון סיכוי"), שהיוזם והיו"ר שלה הוא אריק בן חמו, טייקון היי-טק יהודי-אמריקאי, לשעבר מנכ"ל חברת ההיי-טק האמריקאית 3COM. כיום חברים בקרן 120 אנשי עסקים, ישראלים ואמריקאים, שכל אחד מהם תורם בין 1,000 ל-40 אלף דולר לשנה לקידום החינוך בישראל. לוין משקיע כמחצית מזמנו בפעילות IVN, שמתרכזת בפריפריה: בטבריה, באצבע הגליל, ובקרוב גם בשדרות. "התחלנו בטבריה לפני שלוש שנים", מספר לוין, "הבעיה היתה כתיבה וקריאה. הצוות שם התחייב לנו חוזית שאם נחזור ללמד בשיטה הפונטית הישנה, בסוף כיתה א' יותר מ-90% מהילדים יהיו בעלי יכולת קריאה וכתיבה. וכך היה. במקביל שיפרנו את הקריאה באנגלית ב-20%".

למה כל זה לא נעשה כעניין שבשגרה בבתי הספר?

"לפעמים צריך גוף חיצוני שיבוא ויעורר את המערכת. אבל אנחנו טיפה קטנה בים ולא מסוגלים להחליף את המערכת. המעורבות שלנו הביאה אותנו למסקנה שצריך לרכז מאמץ בתרבות ניהולית. בזה יש לנו יתרון. והחלטנו להתרכז במנהלי בתי ספר. הכנו קורס ביחד עם אנשי חינוך והיי-טק והוא מתקיים השנה בראשונה בצפון הארץ, עם שלושים מנהלי בתי ספר - ערבים, יהודים, דתיים וחילונים. הקורס יימשך שנתיים והם טוענים שזאת אחת הפעמים הבודדות שלימדו אותם לנהל".

אני קונה בית ספר

איציק כהן היה סמנכ"ל בכיר במינהל הפדגוגי במשרד החינוך. כעת הוא מנהל "משאבי ידע", חברת ייעוץ בתחום החינוך. הכניסה המאסיווית של תוכניות התערבות למערכת החינוך מדאיגה אותו. "ככל שהתופעה מתרחבת, היא מחייבת את הסדרת העניין", הוא אומר, "אם הדברים לא יוסדרו בצורה פורמלית, יש חשש שמחר בבוקר יבוא מישהו ויגיד 'אני קונה את בית הספר'. אני מברך על היוזמות, מסיר את הכובע בפני אנשים שאומרים 'חינוך זה חשוב', ולא רק אומרים אלא גם מוציאים כסף מכיסם. אבל צריך לקבוע כללים כדי למנוע מצבים שבהם אפשר יהיה לנצל את זה לרעה".

החינוך בעצם מופרט, לא?

"אני מקווה שזה לא יקרה ושיקבעו גבולות ויסומנו קווים ברורים. במסגרת ועדת דברת יש הצעה לרגולציה שמאזנת את כניסת המגזר השלישי למערכת. כרגע זה לא נעשה".

למה משרד החינוך לא מסוגל לבצע את תפקידו כמו שצריך?

"סוג כזה של פעילות, כמו שנעשה למשל באור עקיבא, אי אפשר לשכפל בכל 1,000 חטיבות הביניים במדינה. פשוט, אין לזה תקציב".



אילון תירוש עם תלמידים בפרויקט "יובלים" בתיכון באור עקיבא. כשאנשים יודעים שיש לך כסף יש המון פניות לעזרה


ילדי מיזם יוניסטרים של רוני צארום בכפר יונה. מייצרים מדבקות צבעוניות לצלחות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו