בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה פיל

האיש הגדול מהרדיו: עם מותו של ג'ון פיל, גדול שדרני הרוק בכל הזמנים

תגובות

לכבוד ג'ון פיל, רדיו 1, בי-בי-סי, לונדון מר פיל היקר, זוהי קלטת של האנדרטונס, אנחנו באים מדרי, צפון אירלנד. אנחנו, ג'ון - גיטרת קצב, בן 20. מיקי, באס, 18. בילי, תופים, 18 וחצי. שארקי, שירה, 18. דמיין, גיטרה מובילה, 16 ושלושת רבעים. נשמח אם תשמיע את הקלטת בתוכניתך. בהצלחה, האנדרטונס.

נ"ב: שלחנו מספר תמונות של הלהקה. כל השירים הם שלנו.

לאנגלים יש ביטוי לעיתות אבל, "לא התכנסנו לבכות את המנוח אלא להלל ולחגוג את חייו". לפעמים מדובר באמירה חלולה, בדרך כלל זו דרך מקובלת להתחמק מרגשות קשים, אבל במקרה של ג'ון פיל זה היה תיאור מדויק להפליא. עם ההודעה על מותו של אגדת הרדיו של רדיו 1, תחנת הפופ של בי-בי-סי, ביום שני שעבר, נפלה עצבות גדולה על קהילת המאזינים והשדרנים שהיתרגמה, בתוך שעות, ליום השידורים הטוב ביותר זה שנים.

בארבעת העשורים האחרונים כללה קהילת המאזינים של ג'ון פיל בערך את כל מי שמוסיקה חשובה לו, גם אם הוא לא האזין לתוכנית הלילה שלו, "ג'ון פיל שואו". התקף הלב הקטלני שבו לקה במהלך חופשה בפרו הידהד בכל רחבי הממלכה: במנצ'סטר הצטרף ג'וני מאר, גיטריסט הסמיתס לשעבר, להופעה חיה של להקת פרנץ פרדיננד שהתקיימה בעיר, ויחד עם הלהקה ניגן את "Teenage Kicks" של האנדרטונס, השיר האהוב על פיל. באיצטדיון "דן" - "גוב האריות" - של קבוצת הכדורגל מילוול בדרום לונדון, השמיעו את השיר לפני משחק גביע מול ליוורפול, קבוצתו האהובה של פיל. זו היתה מחווה מרגשת שהתקבלה בהערכה על ידי האוהדים שמאוחר יותר השתתפו במהומה אלימה.

ביום שישי האחרון הוכרזה ברדיו 1 דקת רעש בצהרי היום לזכרו של פיל. זו היתה מחווה ראויה לזכרו של גיבור רוקנרול שעל מצבתו, תחת הכיתוב ג'ון (רוברט פרקר רייוונסקרופט) פיל, 2004-1939, תיחקק השורה:"dreamsare hard to beat Teenage".

מגלה הכישרונות הגלובלי

אנדרטונס יקרים, התנהגתי כמו שמוק מצוי מעולם העסקים המוסיקלי בנוגע לקלטת שלכם ואני מצטער בכנות. אהבתי את הקלטת ואני חושב שכדאי שתקליטו סשן עבורנו.

ג'ון פיל, האיש המשעמם בעולם

סיפור האהבה של האנדרטונס ופיל אוצר בתוכו את פיל האדם, השדרן והמוסד. היה זה ב-1978 כשפיל קיבל מכתב מפוחד בליווי הקלטה חובבנית של חבורת הצעירים מדרי שבצפון אירלנד. הפאנקיסטים הצעירים פנו לכתובת היחידה שיכלו לחשוב עליה, וישבו ליד הרדיו בדרי בהמתנה לרגע שבו ישמיע פיל, בקולו היבש ובשנינותו הצוננת, את השיר שלהם. פיל קיבל עשרות ומאות הקלטות כאלו מדי שבוע, מאז החל לעבוד בצוות שייסד את רדיו 1, תחנת הפופ-רוק של הבי-בי-סי, ב-67'. פיל, שנולד בהזוול, ליד ליוורפול, באוגוסט 39' ובדומה לאביו שירת בחיל התותחנים המלכותי, החל את הקריירה הרדיופונית שלו בארה"ב, שבה עבד בכמה תחנות רדיו, וכשחזר לאנגליה ב-67' עשה חיל בתחנה הפיראטית "רדיו לונדון" עד שכבר באותה שנה קיבל הצעה לעבור לרדיו 1 החדש.

פיל הקפיד להקשיב לכל הקלטות ולענות בכתב לכל פנייה. הוא התוודה על התקפי חרדה שתקפו אותו לאור כמויות החומר העצומות שקיבל, אבל המשיך לעשות זאת כחלק מהשליחות שלו וגם בתקווה לעוד "רגע אנדרטונס", כלומר לרגע שבו ישמע שיר חדש בפעם הראשונה ויידע שזהו שיר מושלם. "אין מה להוסיף, אין מה לגרוע", הוא אמר על "טיינאייג' קיקס" וסיפר שבכל פעם שהוא שומע את השיר מציפות דמעות את עיניו. השיר, ואכן זהו שיר מושלם, עוסק בתשוקות, יצרים, דחפים וחלומות של נערים מתוסכלים משום מקום - לא החומרים שאמורים לרגש גבר כבן 40, קל וחומר בן 50 ו-60 ("טינאייג' קיקס" היה מושלם בעיני פיל עד יום מותו). אבל כשג'ון פיל אמר שהוא מתרגש בכל פעם מחדש משיר, האמנת לו. כשהוא שידר שיר חדש בתוכנית ואמר שהוא חושב שהוא נהדר, היטת אוזן באמצע הלילה כי ידעת שאיש לא מכתיב לו לחשוב כך.

בלעדי פיל והתוכנית שלו היו האנדרטונס, קרוב לוודאי, מתפרקים ונעלמים. אבל פיל השמיע אותם בתוכנית שלו, וחזר והשמיע, ובין המאזינים באותם ימים סוערים ונפלאים של פאנק וגל חדש היה איש עסקים אמריקאי. "אני זוכר את זה היטב, כאילו זה קרה אתמול. נסענו כדי לראות את הסרצ'רס ואז פתאום עלה השיר הזה, 'טינאייג' קיקס' ברדיו, וזה היה כל כך מדהים שאמרתי: 'עצור את הרכב'", סיפר סימור סטיין, בעלי חברת התקליטים "סייר". למחרת נסע מנהל מחברת התקליטים לדרי כדי להחתים את הלהקה.

"ג'ון פיל שינה את חיי ברגע אחד והפך אותם להרפתקה שנמשכה שנים", סיפר השבוע פרגל שארקי, סולן האנדרטונס. דיוויד בואי (שפיל הזמינו להקליט שירים כבר בסוף שנות ה-60 עבור תוכניתו דאז, "טופ גיר"), ניו אורדר, הסמיתס, נירוונה ופאלפ חבים לו חוב דומה, ביחד עם פינק פלויד, בוב מארלי, מייק אולדפילד, אלוויס קוסטלו, הפיקסיז ועשרות אמנים אחרים. למעשה כל מי שניסה ליצור שלא באמצעות החברות הגדולות ותכתיביהן יכול היה לבחור בדרך הזו בזכות פיל, גם אם לא שלח לו הקלטה. "הוא היה תחנה פיראטית בתוך הבי-בי-סי", הספיד אותו הזמר בילי בראג. "הוא היה מגלה הכישרונות הגלובלי", הוסיף מאזין מאוקלהומה.

פיל עצמו לא אהב את ההפרזה בעניינו. "אני לא גיליתי את האנדרטונס וג'וי דיוויז'ן", אמר פעם, "אני שמעתי את המוסיקה שלהם, אהבתי אותה והשמעתי אותה בתוכנית הרדיו שלי. השאלה היא למה אנשים אחרים לא משמיעים מוסיקה כזאת". אולי כי ג'ון פיל היה אחד. "הוא היה מקור התמיכה היחיד שלנו באותם ימים", הספיד אותו פיטר הוק, באסיסט ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר. "זו היתה תקופה קרה ובודדה ויש לי תחושה שנכונו ימים קרים ובודדים רבים בלעדיו".

אני פותח אופציות

העולם היה מקום משמים בהרבה ללא פיל וללא המוסיקה של מאות האמנים שהיו נשארים תחובים במרתפי הוריהם אלמלא החשיפה אצלו. אבל ההשפעה של פיל גדולה בהרבה מאותה רשימת אמנים מפוארת שתחילתה בהנדריקס וסופה בווייט סטרייפס. הוא היה האדם המשפיע ביותר במוסיקה הבריטית החדשה, גם אם לפעמים רצועת השידור הלילית שלו היתה מסלול שרק מעטים שרדו. פיל יצר קהילה גלובלית של חובבי מוסיקה שמדי שנה חגגה את קיומה בשבוע שבין חג המולד ותחילת השנה האזרחית. "הרשימה האלטרנטיווית של פיל", 50 השירים שבחרו מאזינים וגולשים, היתה יותר מרצועת שידור שאסור היה להחמיץ - היא היתה אוויר לנשימה בשבוע של ארוחות גדולות מדי ובהוויה של מוסיקת המונים קלוקלת.

הרשימה היתה סמל לאלטרנטיווה ודוגמה לדרך שבה עבד מגע הקסם של פיל. פיל הציע לעולם איכות מוסיקלית. לפעמים היא היתה קליטה מאוד, האיש לא בחל בפופ מתוק, ופעמים היתה ביזארית עד כדי חוסר קומוניקטיוויות ונועדה לגרות את המאזינים. אחרי הסינון הראשוני של הקהילה נשארו החומרים הקליטים יותר אבל כולם כאחד נושאי חותמו של פיל. היו ברשימה גם להיטים שמצאו את דרכם, בזכותו וגם שלא בעזרתו, למיינסטרים, וחומרים שגם אחרי החשיפה שלו נותרו בשוליים. הרשימה היתה מגוונת אבל בכל שיר היה משהו ג'ון פילי - כלומר מטען של איכות, תשוקה, כנות, מקוריות. אחד הרגעים המרגשים בערב הראשון שלאחר מותו נרשם בהשמעת גרסת כיסוי של הדלגדוז, להקה סקוטית שפיל אהב וקידם, ל"מיסטר בלו סקיי". כל דמיון בין המקור האיום של אי-אל-או לכיסוי היה מקרי בהחלט - הביצוע של הדלגדוז נגע ללב כמעט כמו ההמנון "לאב ויל טיר אס אפארט" של ג'וי דיוויז'ן.

עם הזמן הלך פיל והרחיב את עשייתו המיקרופונית למפעלות פופ של ממש. כך הוקדשה רצועת השידור הלילית שלו ל"פיל סשנס", הקלטות חיות שנערכו באולפן בי-בי-סי במיידה וייל בלונדון או בחווילתו בסאפוק שבמזרח אנגליה עם מאות אמנים. בתחילה נהפכו ההקלטות, שנעשו כולן ביוזמת פיל ובהזמנתו האישית, לבוטלגים מבוקשים ומאוחר יותר יצאו כתקליטים רשמיים. למרות הכמות היתה החותמת "פיל סשן" לתו תקן האמין ביותר בחנויות התקליטים.

במהרה הלכה השפעתו של פיל וחילחלה בתעשייה כולה, בחברות ובחנויות התקליטים וביתר תחנות הרדיו. העובדה שמשוגעים לדבר מחוץ לאנגליה יכלו גם הם לשמוע את תוכניתו, תחילה בזכות ה-World Service של הבי-בי-סי ותחנת הצבא הבריטי ואחר כך באינטרנט ובתחנות רדיו מקומיות שרכשו את תוכניתו, הביאה לכך שאנשים ברוצ'דייל, לובליאנה או דטרויט לא היססו ליצור את המוסיקה שלהם ולשלוח אותה אליו. כל עוד היה אדם שהיה מוכן להקשיב ולקדם מוסיקאים ללא התחשבות בפוטנציאל המסחרי שלהם, בפליי ליסט, ביחצ"נים או בחברות תקליטים, היו חובבי פופ בבלפסט, טוקיו או באר שבע שהקשיבו לו ובדקו את ההמלצות שלו. כל מי שמוסיקה ממלאת מקום חשוב בחייו הושפע על ידי פיל. "פיל היה המורה שלי בלי לדעת על כך", התוודה פעם יואב קוטנר. "אני מנסה, אבל לא מגיע לרמתו".

על אף התהילה והכבוד לא התקשה פיל לשמור על פרופורציות והיה הראשון להתייחס לעצמו בביטול. "אני לא עסוק באורגיות של בחינה עצמית", אמר בראיון למוסף זה בשנת 2000. "אין לי יומרות, ואני גם לא מוכן לקבל קרדיט על גילוי להקה. אנשים עושים מוסיקה ואני משמיע אותה ברדיו. אני מוצף בחומר שאנשים צעירים שולחים לי ושומע שמונה שעות מוסיקה ביום לפחות, פשוט כי אני נהנה מזה. אני אוהב להשמיע לאחרים מוסיקה כי אני נהנה מהרעיון שאני פותח לפניהם אופציות, מראה להם איך איך אפשר לעשות את החיים יותר מעניינים".

החיפוש אחרי הנאה ולא אחרי קהל וכוח הקל על פיל להישאר צעיר לנצח. במשך ארבעה עשורים הוא שידר לעולם מוסיקלי שהלך והתרחב וכמוהו השתנה בנקל. הוא סירב להתקבע בתקופות, להצטצמם במושגי טעמו או להיכנע לנוסטלגיה. יחד עם הדורות עבר מהפסיכדליה של שנות השישים לרוק מתקדם ומשם לפאנק, גל חדש, רגאיי, היפ הופ, מוסיקה אלקטרונית ומוסיקת עולם וכל מה שביניהם, ועדיין הצליח לקלוע לטעמם של מאזינים צעירים בכל תקופה. בתחום שמקדש נעורים ושהעוסקים בו מזדקנים בגיל 35, הוא נותר אותו צעיר, שקית תקליטים בידו, המחפש באובססיוויות משהו להתרגש ממנו, שעה שמעל לפני השטח נהפך לדוד השנון והחכם שתמיד כדאי להקשיב למה שיש לו לומר (בשנים האחרונות גם הגיש פיל ברדיו 4 של הבי-בי-סי את התוכנית "אמיתות ביתיות" שעסקה בנפלאות מוסד המשפחה ורק העמיקה את מעמדו כאישיות לאומית, עם מעריצים כדוגמת טוני בלייר, תואר אבירות מהמלכה וים פרסי מפעל חיים). בענף שנכנע לתכתיבים ובדרך כלל יוצר אותם מרצון הוא אהב וחיפש את קריאת התגר, את האוטונומיה של האני וצלילו.

זה היה שבוע מוזר של עצבות, זכרונות קסומים ושירים שאי אפשר היה לשמוע ללא קשיים במורד הגרון. ברנרד סאמנר, גיטריסט ג'וי דיוויז'ן שהיה לסולן ניו אורדר, אמר פעם שלא האמין שאנשים בכו בהופעות של ניו אורדר כשהלהקה ניגנה את "אטמוספיר" של ג'וי דיוויז'ן. ספק אם היה מישהו ששמע את השיר בביצוע המקורי אחרי מות פיל ולא נשנק. "אל תעזוב בדומייה", שר איאן קרטיס, ופיל, תמיד קשוב, עזב בדקה של רעש.



ג'ון פיל. השאלה היא למה אחרים לא משמיעים מוסיקה כזאת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו