בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסתרי מוחו של אלברט מוספיה

אל רבבות החוקרים המתאמצים לגלות כיצד עובד המוח האנושי יצטרף בעוד שבועיים המרכז לחקר המוח, שייפתח בתל השומר. בשביל אחד מחולי האלצהיימר הצעירים בישראל, כל זה כבר מאוחר מדי

תגובות

הפסנתרנית התחילה לנגן וצלילי "מעבר לקשת בענן" מילאו את החדר. אלברט מוספיה הזדקף בכיסא וחייך כמי שמזהה מנגינה אהובה. אשתו, רחל, קירבה את פניה אל פניו, שירבבה אליו את שפתיה והוא התכופף ונשק לה - מואה - נשיקה מהירה, כמו ציפור שמנקרת בעשב. "אתה אוהב אותי?" היא שאלה וליטפה את ידו. הוא לא השיב. "זו אני, רחל, אשתך", ניסתה שוב, אבל הוא נעץ מבט בנקודה מרוחקת מעבר לכתפה והחל להמהם לעצמו בשקט מנגינה לא מזוהה, מתעלם ממאמציה של הפסנתרנית שהמשיכה לנגן בהתלהבות מוגזמת את המנגינה החמוצה-מרירה שהלחין הארולד ארלן ל"הקוסם מארץ עוץ".

רחל מוספיה נגעה בתליון הזהב המלבני על צווארה, הנושא את דיוקנו של בעלה, ואמרה בייאוש: "מה עובר לו בראש? אני מתה לדעת מה עובר לו בראש. הוא מזהה אותי? איכפת לו שאני כאן? אני לא יודעת. אני חייבת לדעת אם זה עושה לו טוב שאני באה אליו. אם יש דרך לדעת מה קורה בראש שלו אני מוכנה לעשות את כל הבדיקות שיש".

כבר שלוש שנים שאלברט מוספיה מאושפז במרכז האלצהיימר שבבית החולים תל השומר. מסיבות שאינן ברורות לרופאים תקפה אותו המחלה חשוכת המרפא בגיל צעיר מאוד, כשעוד לא מלאו לו 60 שנה, ומאז תאי המוח בראשו כבים בזה אחר זה במהירות מסחררת - טק, טק, טק - כמו פנסי רחוב בעיר שמערכת החשמל שלה נקלעה לתקלה חמורה שאיש אינו מסוגל לפתור. רק לפני עשר שנים הוא עוד היה בשיא אונו, שמו הוזכר אז כמועמד אפשרי לכהונת מפכ"ל המשטרה, אחרי שהשתחרר בדרגת ניצב מתפקידו האחרון כמפקד המחוז הצפוני. אך אז החלו הפנסים במוחו להבהב ולכבות בזה אחר זה ומאז כבר ירדה חשיכה על רובעים שלמים בראשו.

מעבר לקשת בענן ממתין לו המדרון החלקלק האחרון, כשמוחו יאבד את השליטה על הכישורים המוטוריים, על החושים ועל הבליעה. אז יעלו אותו קומה אחת למעלה, אל המחלקה הסיעודית של החולים שמוזנים במיטתם. התחנה האחרונה לפני שאפילה תכסה את העיר.

כשמתבוננים באלברט מוספיה ממרחק מה, חזותו החיצונית עשויה להטעות. שערותיו האפורות שמשוכות לאחור מדגישות את התקיפות מעוררת הכבוד שבתווי פניו הסלאוויים. קשה לחלוק על כך שגם בגיל 68 הוא עדיין גבר נאה ומרשים, מעין גרסה מבוגרת של הרמטכ"ל לשעבר דוד אלעזר, שנולד כמוהו ביוגוסלוויה. קל לראות מדוע נשים רבות נמשכו אליו. אבל מי שמתקרב ומציץ לתוך עיניו רואה שם את הבור השחור של הריקנות. התהום של חוסר הפשר.

חברים כבר ממעטים לבקרו, ומי יכול להאשים אותם. לא קל להיות במחיצתו והוא הרי לא מזהה אף אחד, אז מה הטעם. שני בניו מנישואיו הראשונים באים לבקר בסופי שבוע. רק רחל, אשתו ב-17 השנים האחרונות, מקפידה לבוא מדי יום ומטפלת בו במסירות מעוררת הערצה. מסרקת, מגלחת, רוחצת, מנקה, דואגת שיאכל כריך אחר הצהריים, ובעיקר מנשקת, מלטפת ותוהה אם הוא בכלל מודע לנוכחותה.

אבל לעתים נדירות מוחו של אלברט מוספיה מצליח להפתיע. פנס שנדמה כי כבה לנצח מהבהב לרגע ומאיר שביל שהיה חשוך חודשים רבים. כך קרה כששלמה אהרונישקי בא לבקר אותו בשנה שעברה לבוש במדי מפכ"ל המשטרה. לתדהמת הנוכחים בחדר אלברט מוספיה התמתח פתאום והצדיע לו. "לא האמנתי כשראיתי את זה", נזכרת רחל, "התחלתי לבכות. זו היתה פעם ראשונה אחרי המון זמן שהיה פתאום סימן שהוא בכלל מודע למה שקורה לו. היו אצלו קודם קציני משטרה במדים, אבל כשאהרונישקי בא הוא כנראה זיהה שהוא גבוה ממנו בדרגה והצדיע. מי יכול להבין את זה?"

אדישות נעימה

כרגע, אף אחד לא מבין מה בדיוק מתחולל בראשו של אלברט מוספיה ולמה. במידה רבה, גם הרפואה עדיין מגששת באפילה בבואה להתמודד עם חולים כמוהו. למרות הידע העצום שכבר נצבר, מכשירי ההדמיה המשוכללים שפותחו בשנים האחרונות, תקציבי המחקר הענקיים שמופנים לתחום וכל ההתמקדות בו, המוח האנושי הוא עדיין טריטוריה שלא נכבשה.

מעטים מתאימים מפרופ' ענת ביאגון לנסות לענות על מקצת השאלות שמטרידות את רחל מוספיה. מה קרה למוחו של בעלה? האם הוא בכלל חושב ואם כן על מה? למה תקפה המחלה דווקא אותו בגיל צעיר כל כך? מדוע מצבו הידרדר במהירות כזאת? האם אפשר היה לעשות משהו כדי למנוע את התפרצות המחלה? והשאלה שהכי מטרידה את רחל מוספיה: האם האהבה הרבה שהיא מרעיפה על בעלה בכלל מועילה לו?

ענת ביאגון, ד"ר לכימיה וחוקרת מוח, מונתה לעמוד בראש המרכז החדש לחקר המוח שייפתח ב-12 בנובמבר בבית החולים שיבא בתל השומר. בשנתיים האחרונות שהתה בארצות הברית כחוקרת במעבדה הלאומית האמריקאית בברוקהייבן, לפני כן היתה ביוכימאית במרכז ההדמיה שבאוניברסיטת ברקלי ולפני כן עמדה בראש מחלקת המחקר והפיתוח והיתה סגנית הנשיא של חברת התרופות פארמוס. בתחילת החודש היא באה למרכז האלצהיימר בתל השומר ועלתה עם רחל מוספיה לפגוש את בעלה.

רחל מוספיה היתה נרגשת מאוד לקראת הפגישה. לא, היא לא מצפה לגדולות ונצורות. בסתר לבה היא הרי יודעת שמצבו של בעלה בלתי הפיך ושאף אחד כבר לא יוכל לעזור לו. אבל הספקות מנקרים, השאלות מציקות, והתקווה הקלושה שמומחית כמו ביאגון תשלוף פתאום תשובה בלתי צפויה, די בה למלא אותה אנרגיה.

אחרי שגמרה להאכיל את אלברט בכריך של אחר הצהריים - הוא חולה גם בסוכרת וחשוב שיקפיד על תזונה יציבה, כדי שלא יסבול מתנודות חריפות ברמת הסוכר - סיפרה רחל מוספיה לענת ביאגון איך התגלגלה מחלתו של בעלה.

בהתחלה צצו בעיות זיכרון רגילות. פה הוא שכח את הקוד שמפעיל את המכונית, שם שכח את המספר הסודי של הכספומט. פספוסים כאלה, רגילים וטריוויאליים. היום היא מבינה שאלה היו סימנים מבשרי רע. נורות ראשונות שנשרפו בראשו ובישרו על הפסקת החשמל הגדולה שבדרך. אבל אז היא לא חשדה. הרי אם כל אדם ששוכח את מספר הכספומט שלו ייכנס לחרדת אלצהיימר, מעבדות ההדמיה של בתי החולים יקרסו.

אחר כך הופיעו תופעות פחות שכיחות שעוררו מתח בבית, בעיקר כשאלברט החל לטעות במקומות ובזמנים ורחל חשדה שהוא משקר לה ומסתיר ממנה דברים. אך עדיין לא היה אפשר לנחש איזו דרמה מתחוללת בין תאי העצב בקליפת המוח האנטורינאלית שלו. לא היה אפשר לדעת שחלבון שנקרא אמילואיד מתחיל לשקוע במוחו ומשבש את פעילותו.

בינתיים החלו גם תאי עצב בהיפוקמפוס של אלברט להתנוון, ואיתם נפגע הזיכרון שלו לטווח קצר, דבר שעורר כעסים רבים סביב עניינים שבשעתו נראו שטותיים. אלברט היה ידוע בקרב חבריו בחמוצים המעולים שנהג להכין בעצמו. ופתאום הוא התחיל להתבלבל ושינה את המינונים הקבועים שעליהם הקפיד כל השנים. כשרחל העירה לו הוא התרגז וסירב לדבר איתה על כך. היום היא מבינה שהוא הרגיש שמשהו רע קורה לו ולא ידע מה, והכעס שלו עליה היה בעצם כעס על עצמו. כעס על מוחו שהחל לבגוד בו. "המוח האנושי", מפרשת ביאגון, "צריך להסביר לעצמו מה קורה לו. הוא לא יכול לקבל את זה שהוא נהרס. הוא מוצא הסברים לכל דבר".

חושיו של אלברט מוספיה לא נפגעו, אבל בעיותיו החמירו במהירות. אחרי שנים שבהן התגאה בזיכרונו המצוין, שאיפשר לו לעמוד בכנסים מול מאות אנשים ולנאום בלי נייר, הוא החל לרשום לעצמו פתקים קטנים עם דברים שהיה חשוב לו לזכור. אשתו היתה מוצאת אותם בכיסיו ומתפלאת, אך עוד לא חשדה. מאחר שבני משפחתו נספו בשואה כשהיה ילד - הוא עצמו שרד בזכות נזירות קתוליות שאימצו אותו - לא ידועה היסטוריה של אלצהיימר במשפחתו, כך שהמלה המאיימת לא ריחפה בביתו, כמו שלעתים קורה אצל מי שבמשפחתם עבר ידוע של המחלה. והוא היה צעיר מספיק, כך שאפילו הרופאים לא חשדו.

אבל תאי המוח שלו המשיכו למות בקצב מסחרר והתופעות נעשו מוזרות יותר ויותר. כשרחל שאלה אותו מה השעה והוא הציץ בשעון וענה לה "שמונים", היא עוד חשבה שהוא לועג לה, וכעסה. אבל כשהגיעו הביתה דו"חות על חציית צמתים באור אדום, שאלברט לא הצליח להסביר, היא הבינה שהוא סובל מבעיה חמורה בהרבה ממה שנדמה לה. הוא היה באותו זמן נציב קבילות שוטרים ושב"ס במשרד לביטחון פנים. אשתו ידעה שעשרות שנות שירות במשטרה חינכו אותו להקפדה על חוקי התנועה. הוא לא היה הטיפוס שיעבור ככה סתם פעם ועוד פעם ברמזור אדום. אחרי סיבוב נוסף של התרוצצויות בין רופאים נאמרה המלה הנוראה בפעם הראשונה.

וכך הצטרף אלברט מוספיה לכ-70 אלף ישראלים שחולים באלצהיימר, כמעט כולם מבוגרים ממנו. כמאה מהם נמצאים סביבו במרכז האלצהיימר בתל השומר, המאפשר לחולים האמידים יותר לסיים את חייהם בצורה מכובדת יחסית, תמורת כ-13 אלף שקל בחודש. חולים שבני משפחתם לא יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה כלואים בבתיהם ברחבי הארץ, בוהים בטלוויזיה ומתים בהילוך אטי, ממתינים שההרס השיטתי של תאי המוח שלהם יגאל אותם ואת בני משפחתם.

כשרחל מוספיה תיארה בקיצור את תולדות ההידרדרות של בעלה, הוא ישב לידה, מפזם לעצמו ומחייך מדי פעם. "הוא נמצא עכשיו בשלב של 'אדישות נעימה'", אמרה ביאגון, "השלב שבו הוא היה מתבלבל ולא מבין מה קורה לו היה השלב שבו הוא סבל. השלב שבו הוא נמצא עכשיו הוא השלב שבו המשפחה סובלת. המקרה שלו הוא מקרה מורכב שמראה שאין כמעט חולה שהוא בדיוק לפי ההגדרות. אני מנסה לחנך את עצמי ואת החוקרים שנכנסים לתחום הזה לא לנסות למצוא את תרופת הפלא למחולל המחלה, אלא לנסות להבין את התהליכים שעוברים על המוח כדי לנסות לכרסם בגורמיה".

אבל כשמדברים עם אנשים תמיד מתגלים עוד גורמי סיכון, היא אומרת. "האמת הקלינית היא תמיד יותר מורכבת. אחת הגישות לאלצהיימר זה להתייחס אליה בתור תערובת של תסמינים. להיפטר מהגישה שזאת מחלה אחת שיש לה גורם אחד. במחלות מוח זה נדיר מאוד שלמחלה יש מחולל אחד ומהלך התקדמות צפוי. כל סיפור הוא אינדיווידואלי לחלוטין. חלק מהמאמץ הוא לזהות את כל גורמי הסיכון ולנסות לכרסם במחלה, במקום למצוא את הפתוגן (מחולל המחלה) כדי להשמיד אותו".

מי אנחנו

ספק אם יש כרגע תחום מסעיר יותר מחקר המוח ומערכת העצבים. הסופר האמריקאי תום וולף, האיש שלא פיספס טרנד תרבותי בארבעים השנים האחרונות, כתב לא מזמן: "אילו הייתי תלמיד קולג' היום, אני חושב שלא הייתי מתנגד להיכנס למדעי העצב. כאן מחכות לנו שתי התעלומות המרתקות ביותר של המאה ה-21: תעלומת המוח האנושי והתעלומה מה יקרה למוח האנושי כשהוא ילמד להכיר את עצמו לחלוטין".

המשפטים הללו הופיעו בסוף המסה "מצטער, אבל הנשמה שלך הרגע מתה", שפורסמה בספרו של וולף "Hooking up" שיצא לאור בסוף 2001. בתחילתה הוא תיאר את ההסתערות של תלמידים אמריקאים על התחום החדש יחסית של "מדעי העצב". מאז שנות השבעים, הוא כתב, תלמידי קולג' נוהרים למדעי העצב בהמוניהם. האגודה האמריקאית למדעי העצב נוסדה ב-1970 עם 1,100 חברים. כשוולף כתב עליה לפני שלוש שנים היו לה כבר 26 אלף חברים. בשבת האחרונה יצאה ענת ביאגון לסן-דייגו, לכינוס השנתי של האגודה. "35,000 מדעני עצב!" היא כתבה לי במייל לפני שנסעה.

רבים מאלפי החברים החדשים באגודה הגיעו מתחומי מחקר אחרים - פסיכולוגיה, גנטיקה, מדעי המחשב, פיסיקה, מתמטיקה - כל מה שיכול לעזור למוח האנושי להסביר את האיבר המשוכלל ביותר שמוכר לנו: המוח עצמו. רק לפני חמש שנים החלו בכלל ללמד "מדעי העצב" לתואר ראשון, כך שכל בני דורה של ביאגון שמאיישים את השדרה המרכזית של המחקר בתחום, באו מדיסציפלינות אחרות.

ביאגון, שנולדה בפולין ב-1954, עשתה את הדוקטורט שלה בביוכימיה במכון ויצמן בסוף שנות השבעים. "באופן אישי תמיד חשבתי שהמוח הוא הדבר הכי מעניין בעולם", היא אומרת. "הדבר היחיד ששווה להקדיש חיים שלמים כדי לחקור אותו. אנחנו זה המוח, המוח זה אנחנו, כל השאר נועד כדי לשמור עליו. אם עוד אנשים מגלים היום את האמת הזאת, אני שמחה".

השאלות שמעסיקות את ביאגון וחבריה נוגעות כמובן לתפקודי המוח. למה התאים במוחו של אלברט מוספיה החלו למות פתאום? האם תאונת הדרכים הקלה שבה היה מעורב פעם, ושבה נחבט בראשו בשמשת המכונית, יצרה תגובת שרשרת שהובילה אותו כעבור שנים אל האדישות הנעימה שבה הוא שרוי היום? האם הטרגדיה היתה רשומה בגנים שלו כבר כשנולד ורק הואצה על ידי נסיבות חייו? האם אפשר היה לדחות את התפרצות המחלה על ידי תזונה טובה יותר? על ידי בקרה טובה יותר על רמת השומנים בדמו? על ידי הפחתת הלחץ בחייו? האם צריכת אספירין ויין אדום ואימוץ המוח בתשבצי היגיון ולימוד שפות היו מועילים? האם מחלת הסוכרת שלו קשורה להידרדרות מוחו? ומה הקשר בין כל אלה להתקפי האפילפסיה שמהם הוא סובל בשנים האחרונות?

כל השאלות הללו ורבות אחרות יעסיקו את המכון לחקר המוח של ביאגון, ועוד נגיע אליהן בהמשך. בינתיים ניפרד לזמן מה משיירת מדעני העתיד המסתערים בהמוניהם על מרכזי המחקר וננסה לברר שאלה אחרת, קיומית לא פחות: מי אנחנו?

ההתפתחות הדרמטית ביותר בחקר המוח בשנים האחרונות נולדה בזכות פריצות דרך טכנולוגיות. מכשירי הדמיה חדשים מאפשרים לרופאים לצפות במוח האנושי בזמן אמת, בשעה שהוא מתפקד. המתקדמים ביותר כרגע הם מכשירי הדמיה שנעזרים במודלים מתמטיים מורכבים ומוכרים לכולם בראשי התיבות הלועזיים שלהם. מכשירי fMRI) Resonance Imaging FunctionalMagnetic) שמראים את זרימת הדם במוח; מכשירי MRS) Magnetic Resonance Spectroscopy) שמודדים שינויים ביוכימיים במוח; מכשירי PET) Positron Emission Tomography), שהמשוכללים שבהם יכולים להראות פעילות של מעגלים עצביים במוח.

"וכאן", כתב וולף, "אנחנו מתחילים לחוש בצינה שנובעת מהתחום הלוהט ביותר בעולם האקדמי. ההנחה הלא מדוברת ולא פעם לא מודעת של הוויכוחים השונים בענייני מדעי העצב היא זו: אנו חיים עתה בעידן שבו המדע הוא בית משפט שאין לו ערכאה לערעורים. והנושא כרגע, בתחילת המאה ה-21, הוא לא מוצא המינים, נושא שנראה לא רלוונטי, אלא הטבע של עולמנו הפנימי והיקר".

מדענים כענת ביאגון, שהדמיות תלת ממדיות של המוח האנושי הן חלק משגרת יומם, יגידו לכם שאין מקום אחד במרחבי המוח שבו אפשר לראות את התודעה או את המודעות העצמית, שכה יקרות ללבנו. זו בסך הכל אשליה שנוצרת על ידי אנדרלמוסיה של מערכות נוירולוגיות שפועלות בתיאום מופלא. אשליה! אלפי שנים של עיסוק ב"נפש", ב"נשמה", ב"אני", ב"אישיות", ב"רוח", ב"טבע האדם", ואפילו נצנוץ אחד לא מופיע על המסך המשוכלל של fMRI או PET, אז על מה אתם מדברים?

"הדור הצעיר של החוקרים", כתב וולף, "לוקח את זה צעד אחד קדימה. מאחר שתודעה ומחשבה הן בסך הכל תוצרים פיסיקליים של המוח ומערכת העצבים שלך - ומאחר שהמוח שלך הגיע מתוכנת (גנטית) מלידה - מה גורם לך לחשוב שיש לך בכלל רצון חופשי?"

גם וולף לקח את זה צעד קדימה. כשם שניטשה הכריז ב-1882 ש"אלוהים מת", ומה שהוא התכוון לומר בעצם זה שבעידן של רציונליות ומחקר מדעי אנשים משכילים אינם מאמינים יותר בקיומו של אלוהים, מנבא וולף שכבר בעתיד הקרוב "ניטשה חדש יקום ויכריז: 'האני מת'. ומאחר שתהיה לו כנראה נטייה לפואטיות, כמו שהיתה לניטשה הראשון, קרוב לוודאי שהוא יאמר: 'הנשמה מתה'. והוא יוסיף שהוא בסך הכל מביא לידיעתנו את החדשות. החדשות אודות האירוע הגדול ביותר של המילניום: 'הנשמה האנושית, הפליטה האחרונה של עולם הערכים הישן, מתה, כי אנשים משכילים כבר לא מאמינים יותר שהיא קיימת".

וולף מזכיר שניים מהוגי הדעות המשפיעים ביותר על מאה וחמישים השנים האחרונות, קארל מרקס וזיגמונד פרויד. שניהם התבססו על ההנחה שבני אדם והאידיאלים שלהם מעוצבים בעצם על ידי הסביבה. מבחינת מרקס, הגורם המשפיע ביותר על עיצוב התודעה היה המעמד החברתי שלתוכו נולדת ובו גדלת. מרקס לימד אותנו שהאידיאלים והאמונות המקובלים בחברה היו בסך הכל רעיונות שהוחדרו למוחם של בני המעמדות הנמוכים על ידי בני המעמדות העליונים כדי להנציח את שליטתם בחברה.

מבחינת פרויד, הגורם המשפיע ביותר על עיצוב התודעה היו היחסים בתוך המשפחה הגרעינית. הדרמה האדיפאלית, המחזה הסקסואלי הלא מודע שקרם עור וגידים בין ארבעת קירות הבית בשלבים המוקדמים של הילדות, ושלח אותנו אל החיים מצוידים ב"אישיות" וב"אופי" שכדי להבין אותם לעומק, צריך לשבת ולדבר עליהם עם פסיכולוג, תמורת כך וכך מאות שקלים לשעה.

קריסת הגוש הקומוניסטי מצד אחד ופיתוח אינספור תרופות כימיות פופולריות לניווט האישיות והאופי מצד שני פגעו פגיעה אנושה בשתי התיאוריות ועירערו עד מאוד את האמונה העממית בהן. וזה היה השלב, כותב וולף, ש"מדעי העצב נשאבו פנימה כמו לתוך ואקום אינטלקטואלי".

לפתע החלה זירת הרעיונות החברתיים לרחוש תיאוריות "מדעיות": הנה הגן של ההומוסקסואליות, צהלו הליברלים שיצאו להיאבק על שוויון זכויות; והנה הוכחה טרייה - בשידור ישיר מתוך המוח ממש - על הבדלים מולדים בין נשים לגברים, טענו שמרנים שיצאו לקעקע את תביעת הפמיניזם לשוויון; והנה לפניכם מכשיר שיתחבר לראשכם ויבדוק את האיי-קיו שלכם בדיוק מופלא בתוך 15 שניות בלבד, בלי שתוכלו לטעון אחר כך אפילו טענה קלושה אחת על "ניסוחים מפלים" שהעניקו "יתרון תרבותי" לבני המעמד השולט.

אלפי מדעני העתיד שנהרו למעבדות המחקר אולי חשבו שהם יוצאים להרפתקה אינטלקטואלית, בדרכם למפות את ארץ הספר האחרונה, אבל בלי שהתכוונו לכך הם מצאו עצמם כתליינים של יקירת לבנו: הנשמה האנושית.

ענת ביאגון לא ממש מתלהבת לנסוע על הנתיב הזה, אם לנקוט לשון המעטה. "אם ישעיהו ליבוביץ לא היה נפטר הייתי מציעה לך לדבר איתו. זה לא שאין לי דעות על חלק מהשאלות הפילוסופיות האלה, אבל אני לא חושבת שהדעות שלי בענייני פילוסופיה חשובות יותר מהדעות של מישהו אחר. ביום-יום שלי אני לא מתעסקת עם השאלות האלו. אתה יכול לחיות חיים מלאים בעולם המדעי בלי להתעסק עם שאלות פילוסופיות בכלל. אני לא באה אל המוח מדיסציפלינה פילוסופית. לא גדלתי בדיסציפלינה פילוסופית. אני לא מכירה את הכלים שלה. אני מדענית. כשאני כבר לוחצת החוצה תשובה, היא מאוד מדויקת. היא כרוכה בהיפותזה שדורשת בדיקה יסודית והוכחה. ואני מאמינה שהמתודה המדעית היא כמו דמוקרטיה. היא לא מושלמת, אבל היא הדבר הכי טוב שיש לנו.

"תמיד מפתיע אותי שאנשים נכנסים להלם כשהם קוראים שאיי-קיו נקבע בעצם גנטית. למה זה מפתיע יותר מזה שלאנשים גבוהים יש ילדים גבוהים ולאנשים עם עיניים כחולות יש ילדים עם עיניים כחולות? ולמה זה בכלל חשוב? הרי איי-קיו זה לא הכל. ניקח את הבן אדם הכי חזק בעולם היום, נשיא ארצות הברית. אני לא יודעת מה האיי-קיו של ג'ורג' בוש, אבל אם הוא מעל מאה אני נופלת. וזה לא הפריע לו להיות האיש הכי חשוב בעולם. יש עוד דברים בחיים מלבד איי-קיו. אתה רואה שאנשים מצליחים בכל מיני תחומים בגלל אוסף של יכולות.

"יש אנשים שנכנסו לחקר המוח בגלל שמה שמעניין אותם זה השאלות הפילוסופיות - מי אנחנו. אני שייכת לאנשים שנכנסו לתחום בגלל שאני חושבת שהמס שאתה צריך לשלם לחברה על זה שהיא נותנת לך לשחק במדע כל החיים, זה לפתור בעיות, לטפל במחלות. מה שמעניין אותי באמת זה איך המוח האנושי עובד, למה המוח האנושי חולה ואיך אפשר לעזור לו".

יותר שאלות מתשובות

לפיכך נחזור אל המרכז לחקר המוח, שייפתח בבית החולים שיבא ב-12 בנובמבר בעזרת תרומה של מיליון דולר שהתקבלה מאיש העסקים סמי סגול (המרכז ייקרא "מרכז סגול"). הרעיון להקים מרכז מחקר דווקא בבית חולים אינו טריוויאלי, ועבר זמן רב עד שהוא יצא אל הפועל. מנהל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, שיזם את הקמת המרכז, מסביר ש"היוזמה שלי נובעת מתפישת עולם, מחזון שחייבים להצמיד לקליניקות בבית חולים גם מערכות מחקר, שאותן צריך לרכז תחת קורת גג אחת ולתת להן משימות מוגדרות. הבחירה במוח היא לא מקרית. מרכזים לחקר המוח היו קיימים לפנינו - יש מרכז כזה באוניברסיטת בר אילן, למשל - אבל הייחוד שלנו הוא שחשבנו שנכון ליצור מרכז שבו יעבדו יחד קלינאים וחוקרים. תשומת הלב העולמית היום מופנית לתחום המוח. מושקע בזה הון עתק ומאמץ אדיר. יש התגייסות של המון גופים לתחום הזה, ומרכז כזה שם את תל השומר על המפה העולמית ומבסס אותו בחזית הפיתוח".

מה שמוביל לשאלה האתית הבלתי נמנעת, אם אין סכנה שחולים שיבואו לבית החולים כדי שהרופאים ירפאו אותם ממחלתם, יהפכו שלא בידיעתם לשפני ניסיונות במחקרים שייערכו שם. רוטשטיין ממהר להרגיע. "לא נהפוך חולים לשפני ניסיונות. בוודאות. כשאתה בתוך בית חולים ואנחנו רוצים לבצע עליך ניסוי, אנחנו לא יכולים לעשות אותו בלי הסכמתך. החוקים והכללים בנוגע לניסויים קליניים קפדניים מאוד. יש רגולציה קפדנית מאוד. אם תרצה לפרסם תוצאות של ניסוי בעיתונות המדעית המרכזית, תצטרך להראות שהניסוי עבר את כל ועדות האתיקה וקיבל את הסכמתם של כל החולים שהשתתפו בו".

כדי להבין איך בדיוק פועל מכון מחקר שממוקם בתוך בית חולים נפגשתי עם ענת ביאגון ועם פרופ' מיכאל דוידזון, ראש המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר ומומחה לאלצהיימר, שהיה מהדוחפים הראשיים להקמת המכון. בסדרה של שיחות והתכתבויות בדואר אלקטרוני, הם ניסו לפרוש את חזונם.

העניין לא פשוט, בעיקר משום שאין מדובר במעבדה שבה יתבצע מחקר קונקרטי כלשהו, שאותו קל לתאר ולהמחיש, אלא בעצם בקונספט. במשרדים - לא יותר - שינצחו על כל הפונקציות השונות שקיימות ממילא בבית החולים, כדי להפוך אותן למעין זרועות של מעבדת מחקר ענקית. אם להשתמש בדימוי שאינו רחוק מהתחום שלשמו התכנסנו, הרעיון הוא להקים מעין "מוח" שינווט את הפעילות המחקרית שמתבצעת ממילא באגפים שונים של בית החולים, במטרה לאסוף כמה שיותר מידע שיסייע לחוקרים בסופו של דבר להבין איך המוח האנושי עובד, למה המוח האנושי חולה ואיך אפשר לעזור לו.

"אם היית רוצה להתחיל את זה מאפס זה היה יקר מאוד", מסבירה ביאגון את הרעיון. "מיליון דולר לא היו עוזרים לנו כשמכשיר MRI אחד עולה שני מיליון דולר. אבל אם אתה עושה את זה בבית חולים, הדברים הכי יקרים כבר נמצאים כאן ממילא".

"להזמין אנשים למחקר זה גם עסק יקר", מוסיף דוידזון, "אבל הם ממילא באים לפה למטרה אחרת. אתה משתמש בעצם בתשתית מחקר של מאה מיליון דולר כמו כלום, שהיא כבר כאן. זה הרעיון".

ביאגון: "המרכז הוקם כדי לתאם פעולות ולהרחיב את פעילויות המחקר שמתבצעות במחלקות לנוירולוגיה, פסיכיאטריה ונוירו-כירורגיה, ואת הפעילות של רופאים וחוקרים במחלקות אחרות, שיש להם עניין בפעילות המוח ומערכת העצבים. בתוך בית חולים שיבא יש מערך מרשים של מכשירי הדמיה ו-14 קליניקות ומעבדות מחקר עם יכולות מגוונות. התשתית העשירה הזאת היא תמריץ רציני להקמת מרכז מחקר בתוך בית החולים. הגורם השני, שהוא אולי חשוב יותר, הוא הגורם האנושי שמהותי לבית חולים ונעדר ממרכזי מחקר אקדמיים או פרטיים: חולים ומגוון המחלות שלהם, רופאים ואחיות. הקומבינציה של תשתית ובני אדם תקל מאוד על קיום מחקר כמו זה שאנחנו רוצים לערוך".

דוידזון: "אני קם בכל בוקר ושואל את עצמי מה אני אעשה היום בצורה יותר חכמה כדי לפתור בעיות שאני מתמודד איתן שנים. אני שואל את עצמי כל הזמן אם אני הולך לכיוון הנכון. ואני צריך כל הזמן להחליט. אם אני הולך לכיוון של הדמיה, אני צריך ללכת ללמוד פיסיקה מחדש, כי אני לא יודע מספיק. אני רופא כולי. ואם אני הולך לכיוון של גנטיקה, אני צריך ללמוד מתמטיקה וגנטיקה מחדש. אני רופא, אני לא יודע מתמטיקה ברמה הנדרשת. ואם אני חוזר לביוכימיה של מוחות אני צריך ללמוד ביו-כימיה. ואני צריך גם ללמוד סוציולוגיה, כי אם אנחנו מדברים על אינטראקציה בין גנים לסביבה, אז אני באמת היום יושב ולומד סוציולוגיה. וודאי שאני צריך ללמוד סטטיסטיקה מתוחכמת, כי אם אתה מדבר על אינטראקציות מתוחכמות בין גורמים גנטיים לגורמים סביבתיים לאורך זמן, זה מצריך מודלים מתמטיים נוראים.

"אתה יכול להגיד: אז תשאל מומחים. נכון. אבל אם אני רוצה לעשות אינטגרציה אני צריך לכל הפחות קצת להבין בזה, כדי לדעת לאן אני הולך. אני יכול לשאול מומחים שאלה ספציפית, אבל אני צריך להבין קצת בכל דבר. זו בעיה ואני גם לא יודע מה הדרך הנכונה. השאלה היא כמה אני צריך לדעת כדי לעשות אינטגרציה. מצד שני, השאלות שאני חוקר אותן מתעוררות דווקא כתוצאה מכך שאני רופא שנתקל בבעיות יום-יום.

"אז פה ושם נולד איזה איש חכם נורא שיכול גם ללמוד וגם לעשות אינטגרציה של כל התחומים. וכשאיש כזה בא ונותן הרצאה, תמיד קם מישהו מהקהל ואומר 'תגיד לי, בעוד חמש שנים מעכשיו, איפה המדע בנושא הספציפי הזה יהיה?' ולזה אף פעם אין תשובה. כי אם הייתי יודע איפה נהיה בעוד חמש שנים, הייתי הולך לשם עכשיו. הבעיה שלי היא שאני לא יודע עכשיו איפה נהיה בעוד חמש שנים, אבל אני צריך להחליט עכשיו לאיפה ללכת היום כדי שבעוד חמש שנים לא ניתקל בקיר.

"שאלה דומה היא איפה אתה רוצה שמחקר כזה יתנהל: באוניברסיטה? במכון מחקר עצמאי? בבית חולים? גם זה לא ברור. יש מקומות שעושים את זה באוניברסיטאות. אנחנו - ולא רק אנחנו - חשבנו שאולי בית חולים הוא המקום הכי מתאים. כי יש לי כאן מצד אחד מומחה גדול לסרטן שעוסק בגנטיקה, כי התחום שבו המחקר הגנטי התפתח יותר מכל הוא בחקר הסרטן, אבל הוא לא מתעסק במדעי העצב. ויש מומחים לפסיכיאטריה, ויש מומחים לרדיולוגיה, ומתברר שכולסטרול ושומנים בדם גם קשורים למה שקורה במוח, אז יש פה גם מומחים לכולסטרול ולשומנים.

"למה לא עשו את זה עד היום בארץ? היו ניסיונות לעשות את זה בעבר שלא הצליחו, אולי כי המדע לא היה מוכן. יכול להיות שהוא עוד לא התקדם מספיק לעשות את כל החיבורים בין הדיסציפלינות השונות. זאת אפשרות אחת. אפשרות אחרת היא שהיו בעיות של אגו. המון שנים ניסו לעשות את זה כי זה נשמע מאוד הגיוני, ולא הצליחו. עכשיו אנחנו מקווים שענת היא כל כך חכמה שהיא תצליח לעשות אינטגרציה של כל המומחים האלה".

לא לזרוק כלום

איך מתחילים לקדם פרויקט רב תחומי, בין-מחלקתי ושאפתני שכזה? הצעד הראשון מבחינתה של ביאגון נשמע פשוט להפליא. היא החלה לעבור בין המחלקות השונות וביקשה מהרופאים לא לזרוק כלום. "יש פה מומחים שעובדים על ההשפעה של שומנים על הלב", היא מסבירה. "הם הורגים את החיה שהם חוקרים וזורקים את המוח שלה, כי הם הרי עובדים על הלב, וזה מה שמעניין אותם. כל מה שאני צריכה זה שהם לא יזרקו את המוח, כי אולי המידע שהם אוספים לצורך המחקר שלהם על השפעת שומנים על הלב יעזור לי במחקר שלי על המוח. לכן זו המנטרה שלי מאז שהגעתי לתל השומר: 'אל תזרקו כלום'. אני עוברת מחלקה-מחלקה ומבקשת שלא יזרקו כלום".

דוידזון: "פולנייה טובה".

ביאגון: "אתה לא תאמין איזה מחקר מדהים אפשר לעשות בבית חולים שבו אנשים לא זורקים כלום, אם אתה מפתח את המודעות אצל כל הרופאים, שבכל פעם שהם עושים רפואה הם עושים גם מחקר".

דוידזון: "שבכל פעם שהם זורקים שילייה או עובר אחרי הפלה, הם זורקים גם מדע".

ביאגון: "בדיוק. הרי מה המקור לרבות מהצרות שלנו? התפתחות המוח העוברי. יש צרות של מבוגרים שמתחילות בבטן. כבר הגענו למצב שיש לנו דרכים לעשות הדמיה של המוח הבוגר, אבל למוח של העובר ברחם אנחנו עוד לא יכולים להגיע בשיטות האלה, כי משתמשים בהן בחומרים רדיואקטיוויים. עושים פה עבודה נהדרת באולטרה-סאונד וכשהם רוצים לראות יותר טוב, הם עוברים ל-MRI. ויש פה לדעתי אחד מהבנקים הכי גדולים של הדמיות של עוברים מ-MRI, כי הטכנולוגיה הזאת הגיעה לבית החולים שיבא יחסית מוקדם.

"נניח שמגיעה אשה בהריון לרדיולוג כדי לעשות הדמיה של העובר, כי יש חשש בעקבות אולטרה-סאונד שהעובר סובל מחדרים מורחבים. ההדמיה שעושה הרדיולוג למוח של העובר בתוך אמו מבחינתי היא כמו אטלס. אבל מה עושה איתה הרדיולוג? הוא כותב תשובה - יש או אין בעיה, ומבחינתו הסיפור נגמר".

דוידזון: "ואני בכלל רוצה לדעת מעכשיו איך הילד עם המוח הזה מתפתח. אני רוצה לדעת באיזה גיל הילד הזה יעמוד. אם הוא יקרא יותר מהר או לא".

ביאגון: "כשאני יושבת עם הרדיולוג הזה הוא רוצה מאוד לעשות מחקר. הוא לא מבין בעצם שאם הוא לא יזרוק כלום, הוא יושב על מחקר נהדר. ברגע שאתה גומר לכתוב את התשובה על שאלה שהפנו אליך, תתחיל לשאול שאלות נוספות".

כל המאמץ המחקרי והאינטלקטואלי הזה כבר לא יסייע לאלברט מוספיה. הוא עלה על הרכבת מוקדם מדי, נסע מהר מדי וכעת הוא כבר קרוב מדי אל התחנה הסופית. אם נחזור לביקור קצר אחרון בעולם הפילוסופיה, דקארט קבע ש"Cogito Ergo Sum" - "אני חושב, משמע אני קיים". אלברט מוספיה ללא ספק קיים. השאלה היא אם הוא חושב.

"מובן מאליו שאין לי שמץ של מושג מה מתחולל בתוך הראש שלו", משיב דוידזון. "אני מאמין שיש שם בלבול והרבה פעמים פירוש מוטעה של המציאות. לא פעם בני משפחה מחפשים משמעות במלמולים השונים של החולים, אבל אני לא משוכנע שתצפיות מבוקרות תומכות בזה. אבל מה שלא יהיה, אני נוהג בחולים כמוהו כאילו הם מבינים הכל. זו הדרך היחידה שמאפשרת לנו לנהוג בהם בכבוד ולחוש אמפתיה כלפיהם".

מה שמחזיר אותנו אל חוסר האונים של בני המשפחה. "מה שמטריף אותי", אמרה רחל מוספיה לקראת סיום ביקורה של ענת ביאגון אצל בעלה, "זה שלא נדע לעולם מה הוא יודע".

"לעולם זו מלה גדולה", השיבה ביאגון. "יכול להיות שבעוד חודשיים מישהו ייצא עם איזו תגלית חדשה".

"את באמת מאמינה בזה?" שאלה רחל מוסיפה בתקווה.

"אני מקווה", אמרה ביאגון. "אנחנו מבלים את כל החיים בלעשות מחקר על המוח. אם לא היינו מאמינים לא היינו עושים את זה". *



אלברט מוספיה. במשך זמן רב לא היה סימן לכך שהוא מודע למה שקורה לו, ואז בא מפכ"ל המשטרה לבקרו. מוספיה, ניצב בדימוס, הצדיע לו


חתך CT במוחו של אלברט מוספיה. הכתם הגדול במרכז משקף הרחבה של החדרים הפנימיים; ה"מפרצים" הכהים בשוליים משקפים דלדול של קליפת המוח, כתוצאה מהרס של עצבי המוח. למטה: ניצב אלברט מוספיה. בהתחלה צצו בעיות זיכרון רגילות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו