בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוכמה להיות טיפש

שלוש שנים אחרי שגנב את ההצגה בתערוכה "הלנה" קופץ אוהד מרומי ארצה מניו יורק בשביל לנצל את זכות היתר שלו כאמן - ולעשות שטויות

תגובות

לפני כשנתיים עזב אוהד מרומי את תל אביב ונסע לעשות תואר שני באמנות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. אפשר לומר על מרומי, יליד 1967, שהוא חסיד גדול של מסגרות לימודיות, אבל בעיניו היה זה רק מנוף לקידום עבודתו כאמן. מרומי לא יעשה דוקטורט. די, נגמר לו, לא עוד הסטודנט הנצחי. מהשנתיים בניו יורק הוא נוצר בעיקר את היבול המבטיח של שלוש עבודות וידיאו חדשות, וכמובן את הקשרים.

והקשרים מבטיחים. מרומי עומד לאצור תערוכה בגלריה חדשה יחסית בסוהו בניו יורק, "גילד אנד גריישקול" שמה. אנשי הגלריה רצו תערוכת יחיד שלו אבל הוא הציע לעשות פרויקט שיתופי עם ידידו גיא בן נר, אמן וידיאו שחי בניו יורק, ועם שני אמנים ניו יורקים, ריאן ג'ונסון וליסי רסקין. תערוכת היחיד לא התבטלה אלא רק תידחה בשנה, וכן מתוכננת השתתפותו בכמה תערוכות מוזיאליות, וחוץ מזה הוא הוזמן להעביר בקולומביה קורס פיסול, הישג נכבד מאין כמותו.

זה זוהר אמנותית ומדכא כלכלית. שני שליש משכר הלימוד בקולומביה, 30 אלף דולר לשנה, הוא מימן בעזרת סכומי כסף שקיבץ, כמו פרס שר החינוך לשנת 2003, ושליש נוסף תרמה הקרן הישראלית למצוינות. עכשיו נגמרה החגיגה ולמרומי אין פני על התחת. תיכף הוא חוזר לניו יורק וכשהוא מדבר על העובדה שעדיין לא ברור לו מאיפה יביא 1,500 בחודש לשכר הדירה - דירת סטודיו קטנה ששכר לא מכבר בשכונה האופנתית ויליאמסבורג, ברוקלין - נחרש מצחו בקמטי דאגה.

לעשות מיצבים ווידיאו-ארט זה לא בדיוק מתכון להתעשרות. "אני הרי לא נסיך אם כי בשנתיים האחרונות הייתי מין נסיך, השנתיים הראשונות בחיי שלא עבדתי לפרנסתי", הוא מעיר. פה ושם קיבל על עצמו עבודות עיצוב (הוא מעצב את כתב העת השנתי של המדרשה לאמנות ברמת השרון), ובחודשים האחרונים גם ערך עבודת וידיאו, לאו דווקא למען הכסף כמו כדי להתקרב ליוצרתה, קארה ווקר, אמנית וידיאו פוליטית ממוצא אפרו-אמריקאי שדי בגללה הלך ללמוד בקולומביה. ממכירת אמנותו שלו קשה לו להתפרנס. "אצלי לאנשים לא ברור מה הם יקחו הביתה", הוא אומר. רק מדי פעם הוא מוכר רישומים.

אז הוא הצליח בניו יורק או לא? "הצלחה זו לא מלה שנוח לי איתה", הוא אומר. כרגע הוא מסתפק ביכולתו להמשיך לעבוד ולדבר עם אנשים, המהווה גם כן הישג בלתי מבוטל עבורו. מרומי הוא שתקן מדופלם משכבר הימים. "אני בריא, מאושר ושמח כשאני עובד וכשאני לא עושה היום את מה שעשיתי אתמול. מצד שני אני מאוד קנאי ואני מקנא בקולגות שלי ובהצלחות שלהם. זה כנראה אומר שאני רוצה להצליח".

כשמרומי סיים את לימודיו בבצלאל, ב-1992, הוא סומן כהבטחה גדולה. קפדנות וחריצות איפיינו את עבודותיו מראשית דרכו, אבל מעבר לזה ניכרו אצלו רעננות ומקוריות ונטייה לאי רצון להתפשר עם טעם הקהל. לא היו לו יחצ"נים והוא לא מיהר להתראיין למוספי העיתונים ובעצם לא עשה זאת עד כה; הוא העדיף להשקיע את האנרגיות בעבודה בסטודיו ובפיתוח מעמיק של עבודתו. עכשיו הוא מעיר בקול שקט ובפנים חתומים שהוא יודע שהוא לא סיפור טוב במובנים עיתונאיים מקובלים. חייו משוללי סנסציות ו/או עלילות מסעירות. הביוגרפיה הישראלית שלו שפויה וללא חריקות והוא גבר של אשה אחת, נעמי פריי, שעושה דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור.

לוקח זמן להגיע אל מרומי, אבל ברגע שמגיעים, קשה לעזוב. מים שקטים חודרים עמוק - זה נכון ביחס לאישיותו כמו ביחס לאמנותו. "מרומי מצליח לטפל בסוגיות הבוערות שעל סדר היום התרבותי, האקטואלי והפוליטי ולא רק האמנותי", אומרת מבקרת האמנות של "הארץ", נעמי סימן טוב. "הוא עושה זאת בצורה חכמה ואנליטית ולא ממקום קלישאי, ויחד עם זאת בצורה שלא מזניחה את החושני והאינטואיטיווי. הוא תמיד מפתיע. יש לו היכולת לבנות משהו שנראה רציונלי ומאורגן אך תמיד יש אספקט בלתי צפוי".

מאבא למדתי לתפור

התמה המרכזית של עבודותיו, מאז ומתמיד, היא המקום. "מעניין אותי מקומות. מתחילת הדרך, כשעשיתי פסלים ארכיטקטוניים, אלה היו פסלים שיכולת להיכנס אליהם. בניתי מבנים מתריסולים וזה היה כמו לסגור מרפסת ולהפכה לחדר שבו אתה יכול לעשות עוד ילד. בזמן האחרון מעניין אותי מקום שקצת מערבב את כל המקומות שעשיתי עד היום. לייצר סביבה שתתחבר ותגרה את הצד היצירתי ואת השחרור אצל אנשים. לתת להם הזדמנות לשחק. משחק זו אולי מלה טובה יותר מיצירתי ומהשתחררות".

ב-95', כשלוש שנים לאחר לימודיו ואחרי שהציג בתערוכה הקבוצתית "טרנזיט" שאצרה שרית שפירא, כבר הציג במוזיאון ישראל במסגרת סדרת התערוכות "פרק" שאצרו שפירא ויגאל צלמונה. מרומי והאמן אבנר בן גל, חברו מילדות, פתחו את הסדרה עם "אביבית", תערוכה שהיתה בנויה מכמה חללים מוגדרים שיצרו סביבה. מרומי הציג את "התרבות של הפרוור", סדרת צילומים של בתים פרטיים טיפוסיים של המעמד הבינוני-גבוה. בחינת הבתים היתה כמובן התבוננות בקו אופי ישראלי.

כעבור כשנה הוא הציג תערוכת יחיד בגלריה דביר בתל אביב, לה קרא "התערוכה הדידקטית". בתערוכה נראו אובייקטים עשויים עץ צבוע, קרטון וזכוכית כשהכל שרוי באווירה משרדית, ולצדם נראתה עבודת וידיאו שדיברה בשפת הטלוויזיה הלימודית, שעל ברכיה, כילד של שנות ה-70, גדל. כבר אז היתה ברורה הזיקה שלו למסורת ולהיסטוריה של האמנות המודרנית, אבל הוא בלט כמי שמנהל דיאלוג לא רק עם האמנות אלא גם עם אדריכלות ועיצוב.

"כאשר מרומי הציג לראשונה", מבהירה סימן טוב, "הוא היה חלק מקבוצה של אמנים צעירים שפרצו החוצה בשנות ה-90 מבתי הספר לאמנות וביקשה בזעם בהחלט לא קדוש לבעוט ולטלטל את עולם האמנות והתרבות המקומיים. הם דיברו על רצונם להציב אלטרנטיווה ביקורתית לתופעות אמנותיות שונות, שאותן הן ראו בסופו של דבר כממשיכות את 'דלות החומר'. רובם היו בוגרי בצלאל - גיל מרקו שני, אבנר בן גל, גיא בר אמוץ, סיגלית לנדאו, יואב שמואלי - ואחרים בוגרי המדרשה לאמנות. כמעט כולם דילגו מעל ההייררכיות השגורות ונחשפו לראשונה בפני הקהל בתערוכות יחיד מוזיאליות, תופעה נדירה לאמן בראשית דרכו. שרית שפירא השכילה לעבוד איתם באופן שונה לגמרי מאוצרים ממוסדים והציגה אותם בסדרת התערוכות 'פרק' במוזיאון ישראל, ואחר כך בתערוכות אחרות, תמיד יחד עם אמנים בינלאומיים צעירים שדיברו בשפה דומה".

מה היתה השפה הזאת?

"בראש ובראשונה הם העמידו במוזיאון ובמקומות אחרים מיצבים. מרומי אף כתב בהמשך מניפסט אידיאולוגי ב'סטודיו' שניסה למקם את המיצב בתוך מסורת של תנועות אוונגרד במאה העשרים. המיצבים נבנו במיוחד לאתר התצוגה הספציפי. חשוב להדגיש: לא היתה כאן ההתמחות המדיומלית המוכרת - ציירים, פסלים, יצרני אובייקטים או צלמים. המיצבים שהציגו היו מורכבים ושאפתניים וכללו בנוסף למדיומים האמנותיים הקונוונציונליים גם סאונד, עבודות וידיאו, תאורה, נעליים ובגדים שעיצבו ותפרו, ולפעמים גם את הסדרנים במוזיאון, הופעות מוסיקליות ואחרות, סבונים, פטריות, הגדלות על אנשים השרויים בקומה וגם רישומים במחשב, תצלומים, מכונות נעות ועוד ועוד".

ואיפה נמצא מרומי בתוך זה?

"אפשר לומר שהפרויקט של מרומי בעשר השנים האחרונות עוסק מצד אחד באופנים שבהם מבנים מודרניסטיים, ממשיים ומופשטים, ממשטרים את הגוף, מפקחים ומכתיבים את תנועתו וזהותו. כך הוא בנה מבנים העשויים להזכיר קליניקה, משרד או בית ספר, לא תמיד אלה מקומות ספציפיים. בתערוכה 'הלנה' הצופים נכנסו למוזיאון דרך מעברי גבול שמעליהם השקיף מגדל שמירה. מצד אחר, הוא עוסק במה שנהוג לכנות 'עולם שלישי', או נכון יותר לומר במבט המערבי על הכושי, במיתוסים של השחור, הפראי והמיני, או של הסיני האקזוטי והרחוק. הוא עוסק במפגש שבין אותו 'עולם שלישי' אפל שמסרב להיכנע, מופיע ומתפרץ, ובין המודרניזם המערבי שמציג את עצמו כמואר ונאור. מפגש שמוביל לקטסטרופה".

ב-2001, כשנתיים לאחר שזכה בפרס גוטסדינר לאמן ישראלי (מטעם מוזיאון תל אביב), יזם מרומי והפיק את "הלנה", התערוכה הפורמטיווית שלו. יחד עם שני חבריו, בן גל ומרקו שני, ובאצירתה של אלן גינתון, הציגו השלושה שלוש עבודות מרשימות בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון ת"א (ופוסטר ענקי בחוץ עם השם "הלנה" באותיות מדממות). המיצג של מרומי, שהוצב בפתח התערוכה בקומת הכניסה, היה בפירוש בלתי נשכח: מרומי הוביל את הצופים דרך מסלול שהזכיר שדה תעופה, מחסום או מעבר גבול, וכאשר הללו הגיעו הגיע אל סופו הם נתקלו בפסל ענקי, שישה מטר גובהו, של נער שחור צנום עירום, עשוי קלקר ונייר וחרוזי פלסטיק ובעל אזור חלציים בולט. מרומי אמר שהוא נתן לנער כוח כמו לפסל של סטלין. יחד עם החדר המסתורי ספון העץ שיצר שני הפך הנער השחור את "הלנה" למפגן כוח יוצא דופן של הדור החדש באמנות המקומית.

שלוש שנים חלפו מאז השיא של "הלנה" ובשבוע הבא תיפתח תערוכת היחיד החדשה של מרומי, "קיקלופ", בגלריה טל אסתר בת"א. מרומי מציג בה סביבה פיסולית, מין מיצב שנראה, בכוונה תחילה, כמו החדר של החוג לדרמה השכונתי שבמתנ"ס. בכניסה לגלריה, הוא אומר, יתקלו הבאים בווילון ירוק שלפניו יוצב פסל של "ויטרינה מצ'וקמקת מוזרה", ועליה ימוקמו חפצים שונים שמככבים בסרט "קיקלופ", המהווה את הבסיס לעבודה. "זה חדר שמציע את עצמו, החדר מתנדנד בין להיות מטאפורה על ובין להיות משהו. המבקר בתערוכה יישב בחלל הגלריה שיהפוך לחדר של החוג לדרמה, ויצפה בסרט 'קיקלופ' (10 דקות, 2004). סביבו יהיו מונחים האביזרים שיהיו זמינים למגע ולחיבוק. מי יודע, אולי זו תצוגה של החוג לאריגה בבית ספר".

שלל החפצים שהביא מניו יורק בשתי מזוודות גדולות נוצרו במהלך הצילומים של הווידיאו-ארט "קיקלופ", שבו יוכלו המבקרים לצפות כשהם שרועים על הכריות והשטיחים בחדר הדרמה. עבודת הווידיאו, שרק חלקה הראשון מוכן (החלק השני יושלם בניו יורק בחורף), היא עיבוד למחזה של אוריפידס, המספר על מסע השיבה של אודיסאוס וחבריו ממלחמת טרויה ועל מפגשם הגורלי עם פוליפמוס הקיקלופ, ענק מכוער בעל עין אחת, שהחל לטרוף את הלוחמים עד שאודיסאוס הערים עליו וניקר ברומח את עינו. אוריפידס הוסיף למיתוס המקורי מקהלה של סטירים, אותם יצורי כלאיים בעלי זנב ואוזני סוס ורגלי תיש ואיבר מין עצום, כיאה לתשוקתם, שהיו בני לווייתו של אל היין ונהגו לספר בדיחות גסות ולחזר באלימות אחרי נימפות ואלות. אצל מרומי נשאר להם רק איבר המין שנראה כמו "זנב עצום מקדימה שרק מפריע להם לתפקד".

בעיני מרומי זרק אוריפידס את הסטירים למיקס "כדי לדבר על הפער שבין הפן הטרגי של האודיסאה לבין הקיום של הסטירים, שהוא אחר באופן רדיקלי: מיניות משונה, משחק, שכרות וכו'". מרומי לקח את הטקסט (בתרגומו של אהרן שבתאי), פיתח את המראה ואת הדמויות ועיצב בסטודיו שלו סטים כמו הר געש ומערה; בהמשך הוא החליף את הדיאלוג למין חיקוי של תיאטרון תנועה אקספרימנטלי ששיחקו בו הוא ובן נר ועוד חברים מניו יורק. בהתאם לכך הוא החליט שאת אודיסאוס תשחק אשה, כמחווה לכוהנת הגדולה של המחול מרתה גרהאם. אין כל ספק: זה נראה משונה.

מה יש לך עם פאלוסים במידות מוטרפות כאלה?

"יש לי עניין עם זכריות. אני מופיע בסרטים שלי לבוש בגלביות ועם סנדלי עקב. אלה דימויים שמתנקזים אליהם מבוכות ומתחים ושאלות של זהות. אצל הסטירים האיבר הוא לפעמים כלי נשק ולפעמים זה איבר מטריד שמחובר לגוף ומנותק ממנו. בהתחלה זה הצחיק את השחקנים. גיא בן נר, שיודע לקרוא לאקאן, אמר שאני מתעסק בדמויות שמצד אחד מאיימות וענקיות ומצד שני הן נשיות ופגיעות ושבירות. דרך המיתוס של הקיקלופ אני מתעסק במיניות ובגוף ובכל מיני מערכות יחסים מיניות ויתכן שיש בזה גם משהו הומואי. אני מניח שיש שם אלמנטים אוטו-ארוטיים והומו-ארוטיים".

"קיקלופ" מתקיימת כחלק מ"וידיאו זון", הביאנלה הבינלאומית השנייה לווידיאו-ארט שתתקיים בין 17 ל-23 בנובמבר בחללים שונים, כולל בסינמטק ובמועדוני מוסיקה, ברחבי תל אביב (ובמוזיאון הרצליה). מרומי, שלא עוסק בלעדית בווידיאו, אומר שהאמנות המצולמת היתה פתרון נוח בניו יורק שגם איפשר לו, באפס מקום, לבנות לוקיישנים ולהמציא מה שהוא אוהב, עוד מקום ועוד מקום. מאחר שהוא גם מיטיב לתפור ולסרוג ולארוג הוא יכול היה לתפור את התלבושות ולעצב הכל מא' עד ת'. "בבית שלנו אבי נהג לתפור את התחפושות לפורים וממנו למדתי לתפור".

בתחום הבסדר גמור

מרומי נסע ללמוד בקולומביה, במסלול עיוני ומעשי משולב, לאחר כעשר שנות עבודה אינטנסיוויות בארץ. הוא לא נסע כי היה לו פה רע, להיפך. "בארץ אפשר לעשות דברים שאי אפשר לעשות במקומות אחרים. יש פה סיטואציה ייחודית ורצוי שתבין אותה לאו דווקא דרך הבועה של בית ספר לאמנות, ויש פה סוג של אמביציה ושל אנרגיות ושל פתיחות ביחס לאמנות צעירה. לעבוד על פרויקט כמו 'הלנה' היה לעבוד בדגם לא פשוט. העובדה היא שלא חיכינו להזמנה אלא הצענו את הפרויקט למוזיאון תל אביב וקיבלנו חופש מוחלט. נכון, התקציב היה זעום, אבל חופש מוחלט זה דבר שאף אחד לא נותן לך במרכז הקאנון בחוץ לארץ. מפחיד אותי להיות אמן ממורמר שלא היו לו מספיק הזדמנויות למצות את הפוטנציאל שלו. כך שלהמציא ערוצים ולנסח הצעה לתערוכה כמו 'הלנה', ולעבוד עם אחרים במקביל לעבודה על הפרויקט שלך ולהפיק את זה ולהפיק קטלוג ולעשות לבד את הגרפיקה, זה הדבר".

הוא נולד במאי 67', ערב מלחמת ששת הימים, כך שלהגדרתו נולד "לתוך מדינת ישראל הגדולה". הוריו, רבקה ואיילון מרומי, ילידי קיבוץ מזרע, הם דור שני למייסדי הקיבוץ, אבל כשאוהד היה כבן שנתיים עזבו הוריו את הקיבוץ. "אבל בעצם גדלתי בקיבוץ כי בתחילת החופש הגדול היו זורקים אותי במזרע ויכולתי להסתכל מהצד על האוטופיה הזאת, להתבונן בסבא וסבתא ולזהות את הורי כתוצרים של החינוך הסוציאליסטי. הקיבוץ היה חלק מהעיצוב שלי".

הוא הבכור במשפחה, אחריו נולדו שתי אחיותיו, איילת, מעצבת בגדים בת 32, ויעל, ברמנית בת 27. אמו עסקה במחול ובלט וכיום היא מטפלת אלטרנטיווית, אביו הוא ארכיטקט שהתמקד בתכנון עירוני ובין השאר היה שותף לתכנון מודיעין. היום הם מתגוררים בסמוך, בכפר אורנית.

כשאוהד היה בן שבע ואביו היה שכיר במשרד אדריכלים גדול בת"א, נסעה המשפחה לשלוש שנות שהות באיראן שלפני חומייני. בטהרן, שבה גרו, היתה קולוניה ישראלית עליזה. הוא למד בבית ספר ישראלי, היו לו לא מעט חברים והוא זוכר את המשפחה מטיילת הרבה. "זו היתה תקופה מוזרה שזכורה לי גם כתקופת שפע כלכלי. פעם ראשונה שמשפחה של יוצאי קיבוץ חיה בחו"ל עם משכורת נוחה, ואני זוכר שיכלו לקנות לי כדורגל ושהבית היה גדול ושהלכנו למסעדות וטסנו הרבה. תקופה טובה".

אביו למד בפקולטה לאדריכלות בטכניון עוד כשהמשפחה חייתה בקיבוץ, ולאחר שעזבו את מזרע הם עברו להתגורר ברמת השרון. כשהמשפחה חזרה לארץ היה מרומי אמור לעלות לכיתה ו'. הוא לא הכיר אף ילד בבית הספר ודי מהר סומן כעוף מוזר. במהרה הוא נשלח לייעוץ ולאבחון והוחלט להקפיץ אותו לכיתה ז', בבית ספר אחר. "וגם בו לא הסתדרתי יותר מדי".

לא ניתן לחלץ ממנו את העובדה שאובחן כמחונן. במשך למעלה משבע שעות שיחה הוא מקפיד על מינון גבוה של פלגמטיות אינטליגנטית ידידותית. בעניין הקפצת הכיתה נוח לו לטעון שעל המהלך היתה אמונה אמו, הוא לא בעסק. הוא מנתב את סיפורו לעובדה ששיחק קצת כדורסל, בשל גובהו (1.93 מטר), אבל "הייתי גם קצת פלגמט וחיפשתי את עצמי כמו שקורה בגיל הזה. הייתי גולמני חברתית ולא ידעתי איך להתנהג בחברה. כך היה גם בצבא".

אבל תמיד היה לו חבר אחד טוב. "כשהייתי בכיתה ז' פגשתי את אבנר בן גל ונהיינו חברים, אם כי לא מיד כי בן גל היה ילד מתעללן, בי אגב לא, והיה גם אימת המורים. הוא היה ציני והיה משהו באומץ ובעזות מצח שלו שהיו חסרים לי. אני הייתי שקט כמי שכבר אז הקפיד להחזיק בארשת חיובית ולא עשה בעיות בשום מצב. הייתי ילד כזה כישרוני. ציירתי יפה אבל לא ידעתי שאהיה אמן ולא חשבתי על זה". כילד אהב את איוריו של שמואל כץ שהופיעו בספרי ילדים אבל כללו גם איורים ממלחמות ישראל, ש"דיברו אלי מאוד בתור ילד מהשמאל הימני שצריך להיות צנחן".

בגיל 15 הוא ובן גל החלו לעשות אקספרימנטים משותפים. בהשראה הסקס פיסטולס הם ניגנו ותיכננו להקים להקת פאנק משלהם, תוך שהם מתעדים עצמם במצלמה. במצלמת הסטילס של אביו הם גם צילמו סדרות עלילתיות, על ילד שמת מאכילת שיח הקיקיון ועוד. "המצאנו משחקים וצילומים מבוימים שבגילנו כיום קוראים לזה אמנות. אז זה היה עיסוק שנועד לבדר אותנו. הקלטנו תסכיתים ומוסיקה ובשלב כלשהו חבר קנה מצלמת וידיאו ובשביעית התחלנו לעשות סרטים. בן גל היה עושה רישומי עט של קטועי גפיים, אנשים עם חמישה-שישה זוגות רגליים כששלוש קטועות. הוא שירבט ציורים מצחיקים ואילו אני הייתי הצייר. כל ילד מצייר ומפסיק ואילו אני אף פעם לא הפסקתי לצייר שרבוטים מושקעים".

הם למדו בתיכון רוטנברג. מרומי למד במגמת פיסיקה, כי "כדי להיות טוב הלכת אז למגמה הפיסיקלית. זה היה חלק מהנתיב הטבעי לקורס הטיס בחיל האוויר שהיה סוג של פסגת השאיפות. עשיתי בגרות חמש נקודות בפיסיקה. הדימוי העצמי שלי יותר מוצק ממה שאני מרשה לעצמי להודות בפני אחרים. הייתי ילד לא הכי מוצלח אבל תמיד בתחום הבסדר גמור. הורי לא היו תובענים ולא היו כל כך מעורבים אבל איכשהו הלכתי לדברים האלה והייתי מקבל ציון 80 ולא היה צריך לבלבל לי במוח. משהו בבית היה כנראה כן תובעני כי אני אדם מאוד אמביציוזי והייתי כזה מאז שמצאתי את עצמי במגמת פיסיקה".

הוא סיים את התיכון בן 17 והיה עליו למצוא לעצמו עיסוק עד הצבא. הוא החליט להירשם ללימודי אמנות בבית הספר לציור ברחוב קלישר בתל אביב. "לימודי האמנות בקלישר היו גילוי גדול. היה לי טוב שם. איכשהו זה פתח בפני עולם שלם ויכולת ביטוי ודיאלוג עם אנשים שמקודם לא היה לי. למדו שם סטודנטים כמו הצייר עסאם אבו שאקרה ובן דודו הצייר פריד אבו שאקרה. הלימודים היו כמו שנה ראשונה בבית ספר לאמנות, מין קייטנה של כל מיני דברים כמו רישום ופיסול, אבל זה היה טוב וזה נקטע כי החליטו לגייס אותי באמצע שנת הלימודים".

אמנים הם מוזרים

במאי 84' גויס מרומי והוצב במפקדת חיל האוויר בקריה. "שלוש שנים משפילים אותך ומבזבזים לך את הזמן ודורכים לך על הדימוי העצמי בגדול. הייתי מש"ק לתכנון רב שנתי של כח אדם. אל תשאלי אותי מה זה. הייתי פקיד והיו לי נעליים של פקיד והייתי עושה לי ציורים עצובים של פקידים קפקאיים שמלטפים מחק. זה היה נורא".

הוא הפסיק לאכול בתקווה שישחררו אותו על סעיף משקל. הוא כמובן לא העלה בדעתו להשתחרר על סעיף נפשי. "חיפשתי מוצא שאין בו קלון אבל לא הצלחתי והדיאטה עשתה אותי עוד יותר מדוכא. מילאתי פנקסים עם איורים על חיי המגירה שלי במשרד בצבא. מין קומיקס מלנכולי שחלקים ממנו הודפסו בעלון מחלקת תכנון ומקורות של כוח אדם בחיל האוויר, וכתבתי וכתבתי. דפים על דפים של ברברת עגמומית. הייתי רוב הזמן דיכאוני".

לאחר השחרור מצה"ל היתה המחלקה לאמנות בבצלאל האופציה היחידה. "בתור ילד טוב היה ברור שעלי ללמוד במוסד אקדמי. חשבתי שהליכה ללימודי אמנות משמעה לדחות את ההחלטה והתברר שזה היה הדבר הכי חכם, לדחות את ההחלטה. מעולם לא היה רגע שקיבלתי החלטה שאני רוצה להיות אמן, לא היה רגע מוחשי כזה שנדלקה לי נורה בראש. אני לא יכול לתאר את עצמי כמישהו שהיה לו חזון ברור ביחס לקריירה שלו או מה זה בכלל להיות אמן. כל האמנים שפגשתי לא היו מודל לחיקוי. אמנים הם מוזרים. לא נקיים פיזית וגם לא לא-פיזית. משהו לא בסדר איתם. הם קצת כמו שאומרים באנגלית 'וירדואוס', וזה הרי לא הולם ומתאים להיות 'וירדואו' מהפרספקטיווה של משפחה נורמטיווית מרמת השרון שרוצה שהכל יהיה בסדר. להיות ארכיטקט זה יותר נכון כי זה גם להיות יצירתי וגם לעשות דברים".

הוא הגיע לבצלאל בוסר, עם גישה כלשהי לרישום אבל עם השכלה מוגבלת. "אהבתי את ואן גוך ואת הוקני". בית הוריו לא היה בית תרבותי במיוחד ולא לקחו את הילדים למוזיאונים. "הורי הרי היו תוצר של התנועה הקיבוצית ולכן סבלו מרזון תרבותי". להפתעתו המורים בבצלאל לא היו מוזרים. לצערו הם התגלו כ"צברים גבריים מאצ'ואיסטים". אבל הוא נהנה ללמוד. "התעקשתי הרבה שנים על הכותרת של 'סטודנט לאמנות' כי כשאני לומד אני מנסה את זה ואת זה, ואני מצייר ואני מפסל, ואני לא אמן. הייתי מאוד עסוק בזה וכתבתי המון. יש סוג של התעסקות אינטלקטואלית שנדרשת מאמן ועד שסיימתי את הלימודים ב-92', הרציונליזם הזה היה שם מאוד. רגשית היה לי טוב בבצלאל. אם אני נחשב היום סגור הרי שאז בקושי דיברתי וכשדיברתי זה היה בקצרה ומדוד".

הוא הופתע לטובה מרמת הלימודים והוא צילצל לחברו הטוב בן גל, ששהה אז בלונדון והציע לו לבוא ללמוד. "בהתחלה ציירתי בבצלאל ציורים בולשוויקיים ודמויות שמזכירות מורשת סובייטית, אבל העבודה היתה צריכה להיות כבר אז בעלת אספקט קונספטואלי, כלומר צריכה היתה להיות לה אפולוגטיקה מתוחכמת וסוג של הבעת עמדה. זה היה חשוב לי ובאותן שנים עודדו בבצלאל עבודות נונשלנטיות. הדבר הישראלי המאצ'ואיסטי הזה, שסטודנט לאמנות אומר לך: 'עשיתי את העבודה הזאת בעשר דקות בלי להזיע ועכשיו אני יכול לדבר עליה במשך שעות'. אני תמיד עובד קשה. אני מזיע. זה גם עניין נפשי. זה חלק מהחינוך הסוציאליסטי שלי. אני שם לעצמי אתגרים כל הזמן, ואני לא יודע להיות נונשלנטי. איכשהו אני מצליח לסבך הכל ולעשות את הכל מורכב".

הוא התפעל מהנוהג בבצלאל "שאנשים מבוגרים ורהוטים מסוגלים לנהל דיון שעות על גבי שעות על עבודת אמנות שמישהו עשה. זה היה סוג של שפה שהיה חשוב לי לאמץ, התיאטרון הזה של ביקורת עבודות שבמרכזו יש אורח מבחוץ. נפתח לי ערוץ תקשורת וזה יצר לי לרגע מין ערך מוגזם של כמה האמנות מעניינת וכמה היא מעסיקה לכאורה אנשים".

העניין הזה של לא להחליט עד הסוף מה אתה, עדיין תקף?

"הוא לא ייגמר לעולם אם כי אי אפשר לגרור את זה. יש דברים שצריכים להיגמר. אתה עושה עבודה ויש לה כוח כל עוד היא פתוחה וכל עוד לא החלטת שסיימת אותה. עד שלא אשים נקודה למשפט, אני מפסיד את המשפטים האחרים שיכולים להיבנות ממנו אז אני מנסה למתוח את זה כמה שאני יכול. אני מגדיר את עצמי אמן מהרגע שנכנסו טפסים לסיפור ואתה צריך למלא סעיף. אז מה אכתוב, שאני מורה לאמנות? והרי הייתי. אז בשנים האחרונות אני כותב אמן. אני מחבק את המקצוע בזרועות פתוחות. בשנים האחרונות אני כן רוצה שמה שאני עושה ייראה אמנותי. ההגדרה הזו טובה לי".

גם כשאתה בונה קובייה מתריסים או מעצב ובונה מעבר גבול?

"כשאני בונה קובייה מתריסים, במבט ראשון את יכולה להגיד שזו לא אמנות, זו מרפסת שגם איש התריסים יכול לבנות. זה טוב להיות במקום הזה, לעשות משהו שחורג מהמקום הנוח והקל של עבודה שנראית ממבט ראשון כאמנות. זה סוג של ערך. הגעתי לבצלאל עם להעריך את ואן גוך ויצאתי משם עם עבודות שאינן נראות כוואן גוך. אדם רואה מחיצה מתריסולים והוא לא יודע מה הוא אמור לעשות עם זה. זאת תפישה של אמנות רדיקלית ששוברת את הגבולות של עצמה, מגדירה עצמה מחדש ובסופו של דבר מדברת עם עצמה. היום אני רוצה שמה שאני עושה קודם כל ייראה אמנות. האמן מרסל דושאן אמר 'טיפש כמו צייר' על מישהו בתור עלבון. היום אני חושב שזה די חכם להיות טיפש כמו צייר, להיות בעמדה כפולה. גם לעשות משהו וגם להסתכל עליו מהצד, לנתח אותו. זו הדמות של האמן הקונספטואלי. זו היתה השאיפה המוקדמת שלי, לכתוב שיר נוגע ללב שהוא גם עוקצני ומבדח, שזו אולי ערובה לנכות רגשית".

התכונה הזו, של המודעות העצמית המבטלת, היא מתכונותיו היסודיות והיא משתקפת נכוחה בכל עבודותיו, אם כי בשנים האחרונות מורגש שמרומי רוצה קצת לברוח מזה, קצת להיות פרוע וראשוני יותר. ליצן חכם. "זה סוג של מודעות עצמית שהיא גם סוג של נרקיסיזם, כי אתה עסוק באובססיה של איך אתה נראה ובדימוי של עצמך ושל איך אתה עובר, אבל בלי לפרגן לעצמך יותר מדי. המודעות זו מין אוזן שאתה לא יכול לכבות. האופן הכי טוב לכבות אותה זה ליצור משהו בלתי פוסק כל הזמן. לשאלה אם נולדתי אמן אני יכול להשיב רק בקלישאה כמו: 'היום אני כבר לא יכול להבין אנשים שהם לא אמנים'. אז הפסקתי לדחוף אנשים שיצטרפו למקצוע ואולי זו בעיה שלי שאני כה זקוק לאמנות ושהסטודיו הוא מקום כה חשוב. אז אני יכול להיות הצייר הטיפש והבוק, מישהו שאפשר לדמיין אותו יושב כל היום בחדר, ממציא ומשחק בצבע פלסטי. משהו שילדים אמורים לעשות".

נו, אז גם אתה וירדואו.

"ברור. אני חייב להיות פתטי. הפתטי זה השאיפה להיות אמן, לשבת בסטודיו ולצייר. להתעסק בעצמך ובמבושים של עצמך. להרשות לעצמך לעשות מעצמך פגיע. לנגן סונטה אמוציונלית. וזה עדיין כואב לי לראות את עצמי בעיניים של מוזרות. בניו יורק הרגשתי יותר טוב כי העין הגדולה שמסתכלת עליך כאן בארץ קצת מתרחקת, ואתה יכול להחליף תסרוקת וללכת עם חצאית אחרי שכל השנים הלכת במכנסיים. נסעתי בגיל מספיק מבוגר, בעל זהות מעוצבת, ופתאום מצאתי את עצמי במקום שהאופציה של להיות אשכנזי מהקיבוץ ברמת השרון, בוגר המוסד האליטיסטי בצלאל, כבר לא קיימת. אני בן 36 ואני מדבר אנגלית בסדר ומטה ויש לי מבטא מוזר.

"כבר עברתי מפנה בעבודה שלי בהשוואה למבנים של תחילת הדרך. בתהליך אז היה צד רציונלי מנוסח וגבוה של העבודות. אלא שאז רציתי לשנות משהו והחלטתי לעשות את אותו פסל ענק ועשיתי את דמות הנער השחור ב'הלנה'. בהמשך חיפשתי מקום שאוכל לקחת קצת זמן כדי לחקור את השינויים שאני רוצה לעשות. אוניברסיטת קולומביה היתה מקום מצוין. לא הסתתרתי מאחורי הלימודים, רציתי להיות בדיאלוג עם אנשים וקולומביה היתה צומת מפגש. היתה לי אופציה לא לגמור כלום ולפתוח ערוצים של עשייה מבלי להציג בתערוכה ולהתפתח לכיוון שהוא קצת פחות בשליטה, שזאת כל העבודה הבימתית הזאת סביב הוידיאו-ארט והצד הפרפורמי של זה".

ואתה באמת שלם איתו?

"לגמרי. אני לא יודע מה יגידו ההורים, כלומר איך יאכלו את זה כאן. יש לי הרגשה שייקח לאנשים זמן לקבל את העובדה שעכשיו אני עושה קצת שטויות".

תוכניותיו בניו יורק, לכשיחזור בסוף נובמבר, מתמצות קודם כל בכך שיהיה שם, שם ולא כאן. "הנסיעה היתה מין התנתקות תרבותית בשלב שאתה בגיל שאינך יכול להתנתק. היא סוג של לקיחת מרחק והזדמנות להסתכל על דברים ממרחק ולגלות שהדברים כבר לא נראים אוטומטיים - הנוהג פה לדבר על ערבים כעל מישהו שאתה מניח שהוא לא שומע מה שאתה אומר, כאילו שהם שייכים לסדר קיומי אחר. כאילו אנשים מזמזמים פה את שיר הסטיקרים, כלומר שזה בסדר לזמזם 'מוות לערבים'. קשה שלא לקחת את המציאות כאן ולהשליכה על מצבך האישי. מה שלא אעשה בניו יורק, אני לא חלק ממצב הרוח הלאומי שם".

אז למה לחזור?

"מאוד מפתה להסתכל מהצד ולהגיד 'איזה טמטום'. ככל שעובר הזמן, השאלה תחזור-לא תחזור נהיית שאלה מצערת. אף פעם לא עצרתי לרגע ואמרתי לעצמי, רגע, מה אתה מתכנן? אבל אני כן מצייר לי כל מיני תסריטים בראש. מצד שני, זו לא השאיפה שלי להשתקע שם. אני רוצה להיות בתנועה, להרחיב את העולם וללמוד ולדבר עם אנשים. השאלה אם אחזור טעונה כי זה תלוי במה שאעשה. איכשהו ברור לי שתמיד אהיה אמן ישראלי, שזה דבר טוב בסופו של דבר. השאלה עולה בעצם כשאתה עושה ילדים ומאחר שזה לא מה עשוי לקרות בשנה הקרובה התשובה נשארת פתוחה".



אוהד מרומי. המודעות זו אוזן שאתה לא יכול לכבות. האופן הכי טוב לכבות אותה זה ליצור משהו בלתי פוסק כל הזמן


פריטים מתוך התערוכה "קיקלופ". עניין עם זכריות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו