בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך טוהר היסטוריון השואה המוחרם

46 שנים אחרי ש"יד ושם" סירב לפרסם את ספרו של פרופ' ראול הילברג, חוקר השמדת יהודי אירופה, הוא אירח אותו כמרצה מכובד. אבל הוויכוח על טענותיו לגבי אשמת היודנראטים והמספר האמיתי של הנספים בשואה נמשך בכל עוזו

תגובות

זו היתה, ללא ספק, סגירת מעגל מרשימה: בכנס על "חקר השואה והקשריו", שהתקיים בשבוע שעבר ב"יד ושם" לציון 50 שנות המוסד, הוזמן פרופ' ראול הילברג מארצות הברית להיות אחד משני הדוברים במושב הסיכום היוקרתי. בתחילת דרכו של "יד ושם", ב-1958, דחה המוסד הזה את האפשרות לפרסם את ספר היסוד המחקרי של הילברג, "השמדת יהודי אירופה", בהוצאת "יד ושם". במשך השנים עוד הוסיפו אנשי "יד ושם" לטעון בחריפות נגד הספר; כך, אפילו לפני תשע שנים, כשפירסם הילברג את ספרו האוטוביוגרפי. עד היום לא תורגם לעברית אף לא אחד מספריו. ואם רוצים להוסיף רובד סמלי למעגל הסגור, הרי שפרופ' דן מכמן, ההיסטוריון הראשי של "יד ושם" ומהאחראים להזמנת הילברג, הוא בנו של יוסף מלקמן, מנכ"ל "יד ושם" בשנותיו הראשונות, שהיה חתום על מכתב הסירוב החריף לפרסום ספרו.

מה הרגיז כל כך את "יד ושם" בספרו של הילברג? שתי טענות מרכזיות הועלו נגדו; האחת: הילברג, יהודי יליד אוסטריה (1926) שהגיע עם משפחתו לארה"ב ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא היה דובר עברית או יידיש וגם לא לשונות מזרח אירופה, ואת ספרו כתב בהסתמך על מקורות גרמניים בלבד. השנייה: למרות עובדה זו, הילברג לא היסס לבקר בחריפות בספרו את תפקודן של הקהילות היהודיות בכלל, והיודנראטים בפרט, כמי ששימשו סייען מרכזי למכונת ההשמדה הנאצית וגרס ששיתוף הפעולה שלהם היה המשך למדיניות המסורתית שנקטו יהודי הגולה נגד גזירות שהתרגשו עליהם.

בהרצאתו בשבוע שעבר, שניסתה לנתח בנימה אובייקטיווית את התפתחות חקר השואה, התייחס הילברג לטענה על בלעדיות המקורות הגרמניים באופן אפולוגטי למדי. הוא הסביר זאת בעובדה שהמקורות העיקריים הראשוניים היו אלפי המסמכים הגרמניים שאספו בעלות הברית בעת משפטי נירנברג. לדבריו, עדיפות המקורות הגרמניים גם נגזרה מכך ש"הקורבנות לא ידעו בדרך כלל מה קורה מחוץ לחומות הגטו".

את הטיעון הזה הוא פיתח, בנימה הרבה פחות אפולוגטית, בראיון ל"הארץ". "ברור שאי אפשר להסתמך בחקר השואה רק על מקורות גרמניים, אבל אני עדיין מאמין שהם צריכים להיות המקור המרכזי. בסופו של דבר, היהודי הסגור בין חומות הגטו לא ידע מה נעשה מסביב. מי שתיכננו את ההשמדה וביצעו אותה היו הגרמנים, ואם רוצים לכתוב על תהליך ההשמדה - זה צריך להיעשות בעיקר מנקודת המבט שלהם".

הגרמנים חששו

הוא גם דבק בביקורתו על הקהילות והיודנראטים. "לנאצים לא היה מושג על הקהילות היהודיות שהם הגיעו אליהן. לא היו להם רשימות התושבים ומספריהם, היודנראטים סיפקו להם זאת. הם ביקשו מהיהודים אפילו את מפות הגטו. מישהו היה צריך לספק להם את המידע, אחרת היה נוצר כאוס, והגרמנים שנאו כאוס. האסטרטגיה שננקטה היתה של 'צמצום הנזק', כפי שיהודי הגולה תמיד ביקשו להגן על הגרעין הקשה של הקהילה, גם במחיר הסגרת גורמים אחרים; כפי שיהודים נהגו, בזמן גזירות הצאר, לשלוח לצבא את הילדים 'הפשוטים' במקום את בני הישיבות".

עם זאת, הוא מסתייג מדבריה של הפילוסופית היהודייה-הגרמנייה חנה ארנדט, שבספרה "אייכמן בירושלים" הסתמכה על מחקרו כדי לטעון שליודנראטים יש גם חלק באחריות להשמדה. הילברג: "אני לא מאשים אותם באחריות להשמדה. טיפשי לחשוב שליודנראטים היתה אופציה למנוע את ההשמדה. אבל בהחלט אפשר לשאול אם לא יכלו היודנראטים, והקהילות בכלל, להציל יותר אנשים. אילו היו מסרבים לשתף פעולה, ההשמדה היתה מתקיימת בכל מקרה, אבל אולי היתה קשה יותר לביצוע. קשה לקבל את העובדה שלגרמנים היה כל כך קל לבצע את ההשמדה: ברוב הגטאות הגדולים היו בסך הכל 60 שומרים ועוד כ-100 אנשי המשטרה היהודית המקומית. איום על הגרמנים היה יכול להועיל, מכיוון שהם חששו מכל איום".

הוכחה מדהימה לכך הוא מצא במחקר של ד"ר יצחק ארד (לשעבר יו"ר "יד ושם" ובעצמו ניצול שואה), שסיפר על גלויה ששלח יהודי אלמוני לעורך אחד העיתונים הגרמניים ובה איחל לו ש"ילדך ימות כמו שילדינו סובלים ומתים". "הגסטאפו", מספר הילברג, "ביזבז שבועות כדי לאתר את האיש. עשו מאמץ אדיר בגלל גלויה קטנה. כלומר, הם חשו באיום אפילו מצד יהודי אחד. זה מוכיח עד כמה חששו מכל איום".

מעניין שדווקא ההיסטוריון ה"גלותי" הילברג מבקר בחריפות כזאת את התנהגות הקהילות בשואה, ביקורת מהסוג שהחברה הישראלית התרגלה לרסן. זה מעלה הרהור על נסיבות פסילת ספרו ב"יד ושם" עוד בשנות החמישים - לכאורה, שנים שבהן יכולה היתה החברה הישראלית דווקא לנצל את מחקרו לטובת 'שלילת הגולה' שרווחה אז. ואמנם, הילברג התפלא אז ומתפלא גם היום מדוע נפסל מחקרו, "כאשר דינור עצמו (שר החינוך והיו"ר הראשון של 'יד ושם', י"ש) אמר על התנהגות הקהילות דברים יותר חריפים ממני". הוא מסביר זאת בכך ש"בסופו של דבר, הממסד פה לא רצה שהצעירים יחשבו שיהודי הגולה הם פחדנים. כי הרי 'הפחדנים האלה' שולחים לנו הרבה כסף. ובעיקר, משום שיהודי הגולה לא היו שונים במקורם מאלה שהגיעו לארץ. מדובר באנשים מאותם מקומות".

מכמן אומר ש"הבעיה של 'יד ושם' עם ספרו של הילברג לא היתה שהוא אינו ראוי לפרסום. למרות המחלוקות שהיו לנו אתו, זה בהחלט ספר חשוב. הבעיה היתה שעוד לא היה אז בעברית ספר כולל על תולדות השואה, וחששנו שפרסום ספרו כספר ראשון כזה יקבע תחושה שזהו 'הספר המוסמך', או 'עמדת יד ושם', בחקר השואה". מדוע, אם כך, לא פורסם הספר עד היום? לפי מכמן, בגלל אינרציה. "במהלך הכנס דיברנו אתו על תרגום ספרו בקרוב ב'יד ושם'", הוא אומר.

הילברג מאשים את מבקריו כי המשיכו לתקוף את עבודתו לאורך כל השנים בטיעונים שאולי היו תקפים ל-1961. "אי אפשר לבקר אותי על בסיס מה שכתבתי אז. אנחנו ב-2004". אגב כך הוא מבקש לומר שההאשמה נגדו על התעלמות ממקורות יהודיים היא מגוחכת: "אחרי הכל, עבדתי שש שנים על יומני אדם צ'רניאקוב" (מנהיג היודנראט בגטו וארשה, שהתאבד).

אילו היה כותב מחדש את ספרו על סמך המקורות היהודיים והאחרים שהתגלו מאז, האם היה משנה משהו בסיסי? "לא. הייתי כולל כמובן יותר פרטים ותובנות על הגטו והביורוקרטיה הגרמנית, הייתי מנסה להעמיק את הניתוח, אבל לא משנה משהו יסודי. למעשה, היום אני מאמין שאני מבין את התנהגות הקהילה היהודית והתנהגות היהודים, אבל דווקא את הגרמנים אני לא מצליח להבין. אומרים שההשמדה נבעה מאנטישמיות. אלה שטויות. בהשמדה השתתפו אנשים שהיו נשואים לבני זוג יהודים ולא היו להם שום טענות נגד יהודים. אפילו שנאתו של היטלר ליהודים לא ברורה עד היום. לא היו לו שום תלונות נגד שום יהודי ספציפי". בסופו של דבר, אומר הילברג, נראה שתהליך ההשמדה לא נזקק בהכרח למוטיווציה אנטישמית אלא נשען יותר על הביורוקרטיה הגרמנית.

6 או 5 מיליון

אלה הן בדיוק הטענות שמקפיצות מחדש את אנשי "יד ושם". מכמן אומר: "הילברג לא כתב את מחקרו כהיסטוריון אלא כאיש מדע המדינה (זהו תחום לימודיו המקורי של הילברג, י"ש) המתמחה בחקר ארגונים. וכך הוא מגיע למסקנות על תהליך השמדה מאוד שיטתי ומסודר, שאין להן בסיס עובדתי. למשל, הוא מדבר על תהליך ביורוקרטי שמתחיל בהגדרת 'המשימה', אחר כך נישול היהודים ממעמדם, ולבסוף ההשמדה. אבל בפועל, בהרבה מקומות, הנישול התחיל עוד לפני ההגדרה".

הילברג, מצדו, לא מעריך יותר מדי את המחקר המתקיים ב"יד ושם". כשהוא נשאל על תרומתו של המוסד לחקר השואה, הוא אומר באירוניה: "כן, הם תרמו הרבה פרטים. הדבר הכי חשוב שהם עשו זה איסוף המסמכים. בכלל, היה חוקר אחד ב'יד ושם' שאמר לי עוד ב-1967, שלדעתו הם בכלל לא צריכים לכתוב ספרים. זה עוד מוקדם מדי. תרומתם צריכה להיות איסוף כל המסמכים. אבל כשמדובר במחקר, אפילו במספרים הם לא מדייקים. הם מדברים עד היום על שישה מיליון, ואני, כאיש שהתעמק במספרים, אומר שהיו כחמישה מיליון נספים. אבל אם הם יודו בזה, הם יצטרכו לשנות את הכל, אפילו את הסמל". סמל המוסד הוא מנורת זיכרון בעלת שישה קנים.

מכמן אומר בתגובה ש"המספר המדויק של הנספים לא ייוודע לעולם, אבל המספר של חמישה מיליון בוודאי לא מקובל כיום במחקר. שני צוותים שונים שעבדו בנפרד בסוגיה זו בשנות השמונים, אחד ישראלי ואחד גרמני, הגיעו להערכות של בין 5.6 מיליון (הצוות הגרמני) ל-5.8 מיליון (הצוות הישראלי)".

מה דעתו של הילברג על השוואת השואה לאירועים אחרים? "בעיקרון, גם אני מתנגד, משום שתיאורטית אפשר להשוות כל דבר לכל דבר. אני מחזיק מכתב מאחד מעוזריו של אל גור, השואל אם ניתן לכנות את הטבח בקוסובו שואה. למעשה, לא רק שזו לא שואה, זה אפילו לא היה ג'נוסייד. מצד שני, ההתנגדות שלי אינה מוחלטת. אני עצמי השוויתי את השואה לטבח ברואנדה משום שגם שם היה מרכיב ברור של ג'נוסייד. כדאי גם לזכור שריכרד ליכטהיים, האיש שהתריע ראשון על ההשמדה ההמונית (כנציג הסוכנות היהודית בז'נווה בשנות המלחמה, י"ש), לא היה מצליח לזהות מה קורה אלמלא השווה זאת לטבח הארמנים ב-1915, טבח שהוא הכיר כמי שישב בטורקיה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. כלומר, כדי להשוות צריכים להיות בקיאים היטב באירועים המושווים, ורק מעט אנשים אכן בקיאים ברמה כזאת".



הילברג. ההשמדה לא נזקקה למוטיווציה אנטישמית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו