בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה דינה של אשה במחשוף בבר אילן

דוד ויינברג, יד ימינו של נשיא האוניברסיטה, הולך הביתה אחרי שהורשע בהטרדה מינית. האשה שהתלוננה נגדו נשארת, עם אות קין על מצחה

4תגובות

"אמרו לי ללכת הביתה, אני הולך הביתה", אומר דוד ויינברג, דובר אוניברסיטת בר אילן לשעבר, ודוחס עוד ועוד ניירות בקופסת קרטון, עסוק בפינוי משרדו. "התבקשתי לעזוב לאלתר, אני עוזב לאלתר". לפתע הוא בוכה, מנגב דמעות ממשקפיו. "יש לי השגות ותלונות על הדרך שבה התנהלה האוניברסיטה בענייני. פגעו בי. אבל אני האחרון שאעשה כאן מהומות", הוא נאנח. אלא שבחמש השנים האחרונות עמד ויינברג במרכזה של מהומה לא קטנה באוניברסיטה.

יום שלישי שעבר היה יום העבודה האחרון שלו, אחרי כמעט עשור כאיש אמונו ויד ימינו של נשיא האוניברסיטה, פרופסור משה קווה. רשמית היה ויינברג דובר ואחראי על קשרי חוץ, שיווק ועיצוב תדמית האוניברסיטה. אך התואר הזה קטן עליו. בפועל, בזכות קירבתו לנשיא, היה הרבה יותר מזה. הוא כתב את נאומי קווה באנגלית; דאג לכל פרסומי האוניברסיטה באנגלית; גייס תרומות; תיפקד כאיש קשר משמעותי עם התפוצות; וזכה באופן כללי לתמיכה ולהערכה רבה. הוא נחשב לנכס. הוא גם הורשע בספטמבר בבית משפט השלום בתל אביב במעשה מגונה ובהטרדה מינית של עובדת האוניברסיטה שהיתה כפופה למרותו.

רק ביום שלישי שעבר, כשלושה חודשים אחרי ההרשעה, קיבל ויינברג מכתב פיטורים. התגובה האטית מאפיינת את כל הטיפול של אוניברסיטת בר אילן במקרה. גם ועדת המשמעת שהוקמה שם בעקבות תלונה פנימית ראשונית שהגישה המתלוננת לנציבת קבילות האוניברסיטה, עוד בטרם החליטה להגיש תלונה במשטרה, פעלה בעצלתיים. "גם שופטים טועים", אומר ויינברג, "בית המשפט קיבל החלטה מוטעת. אני שוקל לערער ועוד אוכיח את חפותי. האם לא היו דברים מעולם? אולי המתלוננת תפרה לי תיק? אולי רצתה לנקום? אולי הכל לא נכון? פגעו בי קשות. פרנסתי נפגעה. משפחתי נפגעה. אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שאני עובר. המוניטין שלי נהרס. חיי נהרסו. אני חף מאשמה. אני לא בורח, לא מתחבא, לא מתבייש, ואני לא פוחד מעיתונאים. לא פוחד ממך ולא פוחד מהכתבה".

האירוע הראשון שבו הואשם ויינברג בכתב האישום התרחש ביוני 1998. ויינברג והמתלוננת עבדו על הכנת ערב חגיגי של הענקת תוארי כבוד מטעם חבר הנאמנים באוניברסיטה. לפי כתב האישום ביקש ויינברג ללכת עם המתלוננת לביתה של עובדת אחרת כדי שיוכל להתקלח ולהתרענן לפני הטקס. גם המתלוננת התקלחה שם. בעודה מתלבשת שמעה צרחה מחדר האמבטיה. היא מיהרה לשם ומצאה את ויינברג עומד בכניסה, שעה שחברתה מתקלחת וצועקת עליו לצאת. ויינברג הואשם כי אחר כך ליטף את המתלוננת בצדי גופה, החליק את ידיו מאזור החזה עד הירכיים ואמר לה שהיא "נראית טוב" ושיש לה "גוף יפה".

האירוע השני, לפי כתב האישום של התובעת הדס פורר מפקליטות מחוז תל אביב, התרחש במאי 2000. ויינברג זעם על כך שהמתלוננת שוחחה בטלפון ולא שעתה לבקשתו להפסיק. הוא ניגש אליה, קיפל חתיכת נייר גדולה ותחב אותה למחשוף חולצתה, עמוק פנימה. חוץ מזה פרש כתב האישום מסכת הטרדות מיניות מילוליות שנמשכה כמה שנים. כשהגיעה המתלוננת מצוננת לעבודה שאל אותה ויינברג: "אז מה, לא נתנשק היום?". פעם העיר לה, "אולי מחר תבואי למשרד עירומה?". אחרי שהתחתנה, לקתה בכאבי גב ולא יכלה לבוא למשרד, הוא אמר לה בטלפון: "תגידי לבעלך שלא יזרוק אותך מצד לצד כאשר אתם שוכבים". הוא גם תיחקר אותה אם הם שוכבים, ואיך. הוא העיר לה הערות שונות ומשונות על הגרביונים שהיא לובשת. על המחשוף שלה. על הגוף שלה.

דוד ויינברג טען לכל אורך המשפט, וממשיך לטעון גם עכשיו, שמדובר בתלונת שווא. תפרו לו תיק. הוא מכחיש בתוקף ביצוע כל מעשה מגונה או הטרדה מינית. הוא מתכוון לערער לבית המשפט המחוזי. הוא טען בכתב ההגנה, באמצעות עורך דינו יאיר שילה, שתלונת השווא הוגשה נגדו בגלל שהמתלוננת רצתה לנקום בו על כך שלא קידם אותה בעבודה. יתרה מזאת, לא זו בלבד שלא הטריד אותה מינית, אלא שהוא עצמו בעצם הוטרד מינית על ידה. שכן, לדבריו, היא נהגה להופיע לעבודה בלבוש פרובוקטיווי שאינו הולם את הנורמות הנהוגות בציבור הדתי ובכך פגעה בו שוב שוב. היא לא כיבדה אותו כגבר דתי ושומר מצוות. כל האמירות שמיוחסות לו על ידה לא היו אלא ביטויי מחאה שלו על לבושה הבלתי צנוע. לא יותר. ויינברג טען שהאירוע עם הנייר התרחש אחרי שהגיעו מים עד נפש. המחשוף שלה היה כה עמוק, עד ש"הכל נשפך החוצה". הוא "לא יכול היה לסבול את זה יותר". והוא בסך הכל ביקש לכסותה עם נייר. הוא הכחיש כי נגע בחזה שלה או דחף את הנייר לתוך חולצתה. הוא רק הדגים לה איך "לכסות את עצמה".

ויינברג שקע בדיכאון

דוד ויינברג, בן 42, יליד אמריקה, מתנסח ברהיטות בעברית במבטא אנגלוסקסי כבד. יש לו תואר שני מבר אילן במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים, הוא בוגר מינהל עסקים, ובעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים והיסטוריה מטעם אוניברסיטת טורונטו. נשוי, אב לשישה, מתגורר בישוב הדתי שעלבים (צמוד לקיבוץ שעלבים), דרומית למודיעין. הוא התחיל לעבוד באוניברסיטה ביולי 1994 והופקד על התקשורת באנגלית. במשך שנים פירסם טור אישי בג'רוזלם פוסט. ב-1996 מונה לדובר בר אילן ונקלע לסערה התקשורתית הגדולה שאפפה את המקום אחרי רצח רבין. הודות לתפקודו המקצועי המסור באותה תקופה הוא הפך ליקיר הנשיא, פרופסור משה קווה.

ויינברג נסער, מדבר בלהט. פניו מאדימים. מעת לעת הוא מאבד שליטה ופורץ בבכי. קשה ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. עם פרוץ הפרשה נכנס להלם ושקע בדיכאון. שבועות שכב בביתו, בכה ללא הרף, לא תיפקד. חרף הרקע האמוני שלו, אף השמיע אמירות אובדניות. חבריו אומרים כי רק תמיכת אשתו, שהעמידה אותו שוב על רגליו, סייעה לו להתגבר על המשבר. "התמוטטתי לגמרי", אומר ויינברג, "היו לי מחשבות אובדניות. נזקקתי לטיפול. יש לי שישה ילדים. יש לי בנות. לא ידעתי איך מגנים עליהם במצב כזה. בישוב, רב הישוב, השכנים, החברים - כולם האמינו לי, חיזקו ותמכו, אבל ילדי נפגעו. שמעו דברים. מלים נזרקו פה ושם. זה הרס אותי. שישה שבועות כמעט שלא בא מזון אל פי. לא הייתי מסוגל לאכול. לא האמנתי שדבר כזה מטורף קורה לי. יש לי פה גדול? כן. אני מספר בדיחות סדרתי, לפעמים גם על ביל קלינטון? כן. מודה. אני אדם פתוח וחם שמנהל מערכות יחסים טובות וקרובות עם העובדים והעובדות שלו? כן. הטרדה מינית? הו, לא. לא, לא. סורי, איט'ס נוט מי! זה לא אני. אני לא כזה. זה לא סיפור שלי. פשוט לא ייתכן. שיחזרתי שוב ושוב את עבודתי הפורה עם המתלוננת. את היחס הטוב שקיבלה ממני. את ההערכה המקצועית שקיבלה ממני על כישוריה האיכותיים. את האצלת הסמכויות שהעברתי אליה. וגם את ההערות שהערתי לא פעם על אופן לבושה הלא צנוע. את הביקורת שלי על התנהגותה. בדמיוני הפרוע ביותר לא הייתי מעלה בדעתי שהיא תהפוך את הקערה על פיה, תציג אותי כמטרידן ותתלונן נגדי. אני הייתי המוטרד מינית, לא היא".

הוא קובל על כך שהודח מתפקידו כדובר עם פרסום ממצאי ועדת המשמעת הפנימית, ושלא המתינו בבר אילן עד לפסיקת בית המשפט. התנערו ממנו. לא תמכו בו. הוא מייחס את זה ל"אווירה ציבורית כללית לא מתקבלת על הדעת ששוררת בארץ סביב נושא הטרדות מיניות". והוא מוסיף: "תראי מה קורה כאן. מדובר בעובדת שנודע לה שלא היתה מיועדת לקידום והחליטה לתפור עלי תיק. היא חשבה שזה יהיה זבנג וגמרנו. היא רצתה את התפקיד שלי. והיא רוצה כסף. יש משהו מעוות, אבסורדי עם החוק הזה, כי עובדה שהוא משחק לידיהן של נשים כמוה. נשים מניפולטיוויות שמשתמשות בו לרעה. צריך לשנות את החוק. משפטנים גדולים וחשובים אומרים את זה. קטונתי".

איזו אווירה ציבורית לא סבירה שוררת בארץ בנושא? למה אתה מתכוון?

"בחייך. עורכי הדין שלי אמרו לי - דיוויד, כלום לא יעזור . באווירה של היום יהיה קשה מאוד לשופט ובטח שלשופטת לשפוט ישר. יש עליהום מטורף על גברים, וקארד בלאנש למתלוננות. אנחנו רואים תופעה של תלונות שווא שנהפכה כבר למכת מדינה ממש. גבר לא יכול להוכיח היום תלונת שווא. והוא לא יכול לתבוע מתלוננת על תלונת שווא. ומי שחושב שזה לא משפיע על שופטים טועה. הם מושפעים ועוד איך. הם בני אדם".

בפרקליטות אומרים בתגובה שלדבריו של ויינברג אין כל יסוד. אפשר להתגונן מול תלונת שווא ואין עליהום, גם לא ציד מכשפות. רק 2% מהתלונות הרבות מתגלות כתלונות שווא. הבעיה היא שמקרים רבים עדיין לא מדווחים.

ויינברג בשלו. "אני מכיר היטב את מה שהתרחש בתחום הזה בארה"ב. כמו תמיד אנחנו אחריהם. גם שם היתה תנועת מטוטלת. זה הלך מקיצוניות אחת לשנייה. גם שם היתה מכת מדינה של תלונות שווא. ורק אז זה חזר לאמצע והתאזן. אנחנו בעיצומו של תהליך דומה. ואני קורבן שלו".

המתלוננת סירבה לעזוב

השופטת זיווה הרמן הדס. הנאשם מנסה להיאחז במחשוף
צילום: מוטי קמחי
השופטת זיווה הרמן הדסי, סגן נשיא בית משפט השלום, לא האמינה לוויינברג. יתרה מזאת, היא אף סברה כי בבר אילן התנכלו למתלוננת. בפסק הדין שניתן ב-13בספטמבר היא כתבה: "לאחר שהתלוננה המתלוננת לפני ד"ר קנאי (נציבת קבילות להטרדות מיניות בבר אילן) הוחמר מצבה. סמכויותיה בעבודה צומצמו, כל חברותיה לעבודה הפנו לה עורף בעוד הנאשם ממשיך לשבת על כיסאו הרם וממשיך להיות בוס של אותן 'בנות' הנקראות להעיד לטובתו". היא חשבה שהמתלוננת "אינטליגנטית, נבונה, בעלת ניסיון, היודעת כי פתיחת חזית פירושה בראש וראשונה פגיעה בה עצמה ובכל זאת יוצאת להגן על גופה ועל נפשה... מהימנותה של המתלוננת עומדת לה לזכות... הגרעין הקשה של עדותה יוצר מקשה אחת, אמינה ומהימנה. מקשה זו מקבלת חיזוקים מפי שאר העדים ומאפשרת מסקנה אחת ויחידה כי המתלוננת דוברת אמת. מנגד - אין אחידות בגרסת הנאשם המנסה להיאחז במחשוף שלה על מנת למצוא לו צידוקים למעשיו, חלקם כבושים ומאוחרים". עוד קבעה השופטת: "...העובדות מלמדות שהנאשם ניצל לרעה את מעמדו... המתלוננת לא הסכימה ולא הזמינה את מעשיו של הנאשם". ביום שני השבוע גזר בית המשפט את דינו של ויינברג. העונש שהוטל עליו הוא חצי שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, קנס בסך אלף שקל ופיצויים בסך 10 אלפים שקל למתלוננת. ויינברג הודיע שיערער.

גם נציבת הקבילות לענייני הטרדה מינית, המרצה למשפטים ד"ר רות קנאי, הראשונה ששמעה את המתלוננת, האמינה לה. ביוני 2000 פסקה קנאי כי "יש מקום לחשוב שהיתה פה הטרדה מינית. מן הראוי להפריד בין הצדדים וליזום הקמת ועדת משמעת". האוניברסיטה הכפיפה את המתלוננת לממונה אחר. המתלוננת סירבה לעזוב את המשרד. השניים לא הופרדו פיזית. הם המשיכו לעבוד ביחד. ועדת המשמעת, בראשותו של הסמנכ"ל לתפעול אלי קליינמן התנהלה לאטה. החודשים נקפו ומסקנות אין. סבלנותה של המתלוננת פקעה. היא פנתה למשטרה. רק שנה וחצי אחרי התלונה הראשונית לד"ר קנאי, בדצמבר 2002, פירסמה ועדת המשמעת של האוניברסיטה את החלטתה. במהלך כל התקופה הזו המשיך ויינברג לכהן בתפקיד רם ורב סמכויות, לנהל את צוות עובדיו (כולן נשים), ליהנות מאמון הנהלת המוסד והנשיא ולקבל תמיכה רחבה. חוץ מחרושת שמועות, לא אונה לו כל רע.

הוועדה קבעה כי "התנהגות הנלון היתה בלתי הולמת ועל גבול ההטרדה המינית", כי ויינברג יועבר מתפקידו לתפקיד אחר ללא הגבלת זמן וכי לא יהיה ממונה על עובדים. היא המליצה על מסירת חקירת הנושא לידי גורמים חיצוניים. ויינברג מונה לעורך הפרסומים באנגלית במערך המגביות של האוניברסיטה. לעומתו, חיי המתלוננת השתנו לרעה בתקופת ההמתנה להחלטת הוועדה. היא סירבה לעזוב מטעמים עקרוניים ולכן המשיכה לשבת איתו באותו מקום. במשרד הוציאו עליה חוזה: חברותיה לעבודה, כולן כאחת, הפנו לה עורף ויישרו קו עם הבוס. חרף איסור הפרסום על שמה הוא עבר מיד מפה לאוזן והיא חוותה מסע השמצות ודה לגיטימציה בכל רחבי הקמפוס. אמרו עליה שהיא מפתה וערמומית, מניפוליטיווית, רוצה את הג'וב של ויינברג.

הנהלת האוניברסיטה הציעה לה להישאר בבית ולקבל משכורת עד תום ההליכים המשפטיים. גם לכך סירבה. "שהוא יילך הביתה. למה אני צריכה לשלם את המחיר?", אמרה אז לחברה קרובה. היא דרשה מבר אילן לפטר את ויינברג.

שמואל אלגרבלי, יועץ התקשורת החיצוני של האוניברסיטה, טוען כי "שאלת השעייתו של ויינברג מן התפקיד היתה בסמכות בלעדית של ועדת המשמעת. לנוכח פניותיו החוזרות ונשנות של הנילון לבית משפט, האוניברסיטה היתה מוגבלת בצעדים בהם יכלה לנקוט, וההליכים נעצרו לתקופות מצטברות של כשבעה חודשים, למורת רוחה של האוניברסיטה. טענות הנילון כנגד התנהלות האוניברסיטה נדחו עד כה על ידי הערכאות שדנו בבקשותיו לקבלת צווי מניעה נגד האוניברסיטה ונגד ועדת המשמעת. כל החלטות ועדת המשמעת עמדו במבחן השיפוטי. העובדה שמשני הצדדים עולות טענות שונות ומשונות על התנהלות האוניברסיטה, מלמדת יותר מכל כי האוניברסיטה פעלה ללא מורא וללא משוא פנים כלפי הצדדים, על פי כללי הצדק והחוק".

אבל מדוע פעלה הוועדה כה לאט?

"בנוסף על שבעת חודשי ההמתנה, במהלך עבודת הוועדה, התנהלה גם חקירת משטרה שכן המתלוננת הגישה תלונה במשטרה. כל העניינים הללו גרמו לכך שההליך התמשך יותר. בהשוואה להליך בבית המשפט, ובהתחשב באילוצים אלה, הרי שוועדת המשמעת פעלה בזמן סביר בהחלט".

הוועד להצלת ויינברג

כל אשה שהיתה קורבן להטרדה מינית או למעשה מגונה עוברת סוג של סיוט. בבר אילן היא עוברת גיהנום. כך טוענות, בעילום שם, חמש מרצות, חלקן בכירות ומוכרות. אף אחת מהן לא מוכנה להסתכן בהתבטאות פומבית. הן פוחדות לתמוך בגלוי בעמיתה שהוטרדה מינית. הן אומרות כי ישלמו על כך ביוקר. קידומן המקצועי ייבלם.

"אלה טענות מקוממות", אומר יועץ התקשורת אלגרבלי, "אין בהן אמת ולא אחיזה במציאות. באוניברסיטה פועלת קהילה אקדמית ודמוקרטית מהגדולות בישראל. העובדות בשטח מוכיחות את ההיפך מדבריהן. האוניברסיטה תמיד עודדה ותמכה בכל איש או אשה שהתלוננו, פרשה עליהם את חסותה, ולא אונה להם דבר. חבל שאותן מרצות המסתתרות שלא לצורך מאחורי מעטה האנונימיות, מנסות להטיל דופי באוניברסיטה על לא עוול בכפה. האוניברסיטה דוחה בשאט נפש ובכאב את הטענות האלה. התנהלותה העצמאית, הבלתי תלויה וההגונה של ועדת המשמעת מוכיחה כי אין אמת בטענותיהן השטחיות. האוניברסיטה נקטה בכל הפעולות המתחייבות על פי דין ועל פי מינהל תקין למניעת הטרדות מיניות של עובדיה ותלמידיה. והיא יכולה לשמש דוגמה ומופת ליתר הארגונים והמוסדות הציבוריים בדרך הטיפול הרגישה והקפדנית שבה נהגה בבירור ובמיצוי ההליכים במקרה הנדון, תוך מתן הבנה מלאה לעובדת ותוך כיבוד הצדק וזכויותיהם של כל המעורבים בעניין".

ד"ר רות הלפרין קדרי, מרצה למשפטים בבר אילן המתמחה בתאוריות פמיניסטיות של המשפט, זומנה להעיד במשפט מטעם התביעה. קדרי היתה השנייה שהמתלוננת פנתה אליה, אחרי ד"ר קנאי. היא האמינה למתלוננת מיד, ליוותה אותה בכל התהליך, סייעה לה ותמכה בה. לדברי התובעת הדס פורר, עדותה של הלפרין חיזקה את עדות המתלוננת. אך הלפרין קדרי לא רוצה להתראיין.

פרופסור יפה זילברשץ במשרדה. למה לי זה לא קרה מעולם? אני אמנם לא גרייס קלי, אבל אני נראית לא רע לגילי. ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי
צילום: מוטי קמחי
מה הניע שורה של בכירי אוניברסיטת בר אילן, גברים ונשים, לצאת מעורם להגנת ויינברג? "הוועד להצלת ויינברג" כינתה אותם התביעה בציניות בסיכומיה. מדובר, בין היתר, בנשיא, בדיקנית הפקולטה למשפטים פרופסור יפה זילברשץ, ובפרופסור ידידיה שטרן, מרצה למשפטים בעל שם בבר אילן קרוב לעשרים שנה, לשעבר דיקאן הפקולטה. בשלב הטיעונים לעונש הם מסרו עדויות אופי לטובת ויינברג ושיגרו לבית המשפט מכתבים שבהם בקשה להקל בעונשו של חברם.

הנשיא קווה תיאר את ויינברג במכתבו לשופטת כ"איש משפחה למופת". הוא ציין את "המחיר הכבד ששילם ועודנו משלם", והוסיף: "לפני כחמש שנים, בעת שנפתחו ההליכים נגדו, עמד מר ויינברג בראש מערכת גדולה באוניברסיטה שחלשה על כל האספקטים התדמיתיים והשיווקיים שלה - דוברות, פרסומים, שיווק, הסברה בחו"ל, בניית קשר עם תורמים וידידים ועוד. מר ויינברג עמד באותם ימים בפני קידום לתפקיד בכיר מאוד, ששכרו בצידו, שהיה אמור להשתלב בתוכנית שיזמתי לארגון מחדש של מערכות קשרי הציבור באוניברסיטה".

פרופסור ידידיה שטרן כתב כי הוא רואה בוויינברג "איש אמת" ומציג אותו כמי ש"נועד לגדולות". "הוא היה קונסנזוס", כותב שטרן, וממשיך, "לבי, לבי עליו על שנפגע". קווה ושטרן חומלים על ויינברג, אך לבם תמיד היה גס במצוקת המתלוננת. גם לאחר ההרשעה, לאחר שבית המשפט אישרר את גרסתה, היא לא זכתה מהם לשמץ תמיכה או עידוד. שטרן מציין במכתבו את תרומת ויינברג להקמת החוג למגדר בבר אילן וקידומו, פרויקט שעליו עבד בשיתוף פעולה הדוק עם פרופסור דפנה יזרעאלי המנוחה. יזרעאלי, שהנהיגה את המהפכה הפמיניסטית והמאבק על זכויות נשים בציבור הדתי, שימשה כיועצת למעמד האשה בבר אילן והקימה את החוג למגדר, היתה מהראשונות שהתבטאו בתקשורת בזכות ויינברג.

מרצה חשובה נוספת, פרופסור טובה כהן, שהחליפה את יזרעאלי ובנוסף מנהלת את המרכז לחקר האשה ביהדות בבר אילן, התייצבה לצד ויינברג והופיעה במשפט כעדה מטעם ההגנה. לא ניתן היה להשיג את תגובתה.

אבל מליצת היושר הנלהבת והבכירה ביותר של ויינברג היא פרופסור יפה זילברשץ, דיקנית הפקולטה למשפטים - אחד התפקידים היוקרתיים בקמפוס - שגם מילאה בעבר, בפרשת ההטרדות המיניות של הרב יצחק כהן (שסולק מבר אילן), את מקומה של ד"ר קנאי כנציבת קבילות לענייני הטרדה מינית. זילברשץ, בת 51, נשואה ואם לשלושה, פעילה בארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים, בעלת מוניטין בתחום המשפט החוקתי והבינלאומי, פירסמה מאמרים רבים בכתבי-עת מקצועיים וספר הדן בזכויות אדם ואזרח. היא מונתה לדיקנית בספטמבר השנה ומכהנת גם כחברה בוועדות ציבוריות, כמו ועדת נאמן להשלמת חוקה לישראל והוועדה לפיקוח פרלמנטרי על רשויות הביטחון. היא שלחה עדות אופי למען ויינברג. היא ביקשה הקלה בעונש. והיא גם מתראיינת בנושא בחפץ לב.

הטנגו של זילברשץ

"לטנגו מעין זה דרושים שניים", אומרת זילברשץ על הטרדה מינית, וממשיכה: "עובדה שזה לא קרה לו עם נשים אחרות שהוא עובד איתן, זה קרה לו איתה. אני אומרת שתמיד מדובר במערכת יחסים כלשהי, שבנקודה מסוימת אחד מהשותפים לה חצה קו. ואני רוצה להעלות את השאלה אם נכון וצודק ומוסרי לשפוט את האדם שחצה את הקו רק על אותה נקודה, או שמא הוגן יותר לשפוט אותו על רקע כל מערכת היחסים וכל הניואנסים שליוו אותה".

את רומזת שהמתלוננת הזמינה את ההטרדה או את המעשה המגונה? הביאה את זה על עצמה?

"אני לא רומזת. אני טוענת שלנשים יש חלק במה שקורה. כמעט תמיד. למה לי זה לא קרה מעולם? אני אמנם לא גרייס קלי, אבל אני נראית לא רע לגילי. ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי. אני מצטערת אם אני מזעזעת אותך, ואם אני נשמעת לך לא פוליטקלי קורקט. אבל אני מאמינה שכאשר גברים ונשים עובדים יחד נוצרות מערכות יחסים מסוגים שונים. אני צופה בכך שנים. אין מה להיתמם בעניין הזה, נוצר מתח מיני. זוהי דינמיקה אנושית מובנת. לעתים מדובר ביחסים קורקטיים לחלוטין, לעתים ביחסי חיבה מיוחדים לאדם כזה או אחר, לעתים זה גולש לסוג של פלירט מילולי, וכן הלאה. מתי זה מתפוצץ? בדרך כלל כאשר הגבר (ברוב המקרים) הולך צעד אחד רחוק מדי לטעמה של האשה. בדרך כלל זה לא בא יש מאין. זה לא נוחת מהירח. את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר!".

ולכן גם במקרה הזה המתלוננת בעצם קצת אשמה?

"אני לא מכירה את פרטי המקרה מעבר למה שפורסם. ואני מעדיפה, כמשפטנית, לעסוק בהיבטים עקרוניים של החוק. החוק, כפי שהוא מנוסח כיום, לא מוצלח. הוא מאפשר להכניס לתוכו גם מקרים שבהם אין אפשרות להביא בחשבון את השתלשלות היחסים בין השניים עד לנקודה הקריטית, שאותה פתאום מבקשים לשפוט. זה נושא עדין ומורכב, רב גוני, ואני לא סבורה שהדרך הנכונה לטפל בו היא בהכרח הזירה המשפטית הפלילית. מקרים רבים זקוקים למסגרת טיפול גמישה יותר, שיכולה להכיל את המורכבות שלהם ולא לחרוץ דין בשחור לבן. כי זה אף פעם לא שחור לבן. לא סתם המחוקק קבע וייסד בתי דין משמעתיים פנימיים במוסדות ציבוריים. מקרה כמו זה, מוטב היה לו אילו התברר בוועדת המשמעת של בר אילן, ואילו התמצה בכך".

את אומרת את זה אחרי שוועדת המשמעת בעצמה המליצה להוציא את המקרה לבירור חיצוני, ואחרי שדוד ויינברג הורשע בבית משפט?

"אני יודעת שאני משמיעה פה דעה מאוד לא פופולרית. זוהי דעתי. אני חלילה לא מציעה להקל ראש במקרים החמורים באמת, שבהם יש הפעלה ברמות חזקות מאוד של כוח פיסי. כשגבר כופה בכוח יחסי מין על אשה. שיימק בכלא. שימצו עמו את כל חומרת הדין. שם אין מה לדבר על טיפול פנימי. אבל בשביל מקרים כמו זה שלפנינו, יש גופי טיפול פנימיים. אני לא מבינה למה היא היתה צריכה לרוץ למשטרה, בעוד ועדת המשמעת שלנו עובדת ואוספת חומר. כמשפטנית אני סבורה שיש בהחלט מצבים שראויים לטיפול בפנים. דעת הקהל בישראל נעה מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה בכל מה שנוגע להטרדות מיניות ומעשים מגונים. ממצב שבו נשים היו חשופות וחסרות הגנה כמעט לגמרי, הגענו למצב של ריבוי תלונות שווא. החוק הקיים מעודד ומדרבן נשים, במקרים שאולי לא היו צריכים להגיע לטיפול ברמה פלילית, לפנות להליך פלילי. דעתי היא שהחוק נתן בידי נשים כלי שהוא אולי חזק מדי. ואיני היחידה שחושבת כך. מתקיים כידוע דיון משפטי-ציבורי-חברתי נרחב בסוגיה זו בזמן האחרון. היו פרסומים לא מעטים. אני לא לבד".

זילברשץ אולי לא לבד. המתלוננת כן לבד. זהותה ידועה לכל בקמפוס. מעמדה המקצועי נפגע. מעובדת בכירה, סגניתו המצטיינת ויד ימינו של ויינברג, הפכה לדברי חברותיה לדמות חסרת משמעות בלשכת הדובר. סמכויותיה נוטרלו. במהלך חמש שנות הפרשה חוותה מחלה קשה, שממנה החלימה לאחר אשפוז. נולדו לה שני ילדים. המרצות שתמכו בה אך מפחדות להיחשף מחשש שיבולע להן אומרות כי המתלוננת סובלת בבר אילן מבידוד חברתי ומנידוי וכי מצאה עצמה נלחמת בדעות קדומות ובדעת קהל שמרנית ושוביניסטית, צבועה ומתחסדת. מדבריהן עולה כי להיות אשה מושכת בבר אילן, המעזה להביע מיניות בלבושה או באופן התנהגותה, זה טאבו. חלקן נמנות על ארגון "בקולך", פורום פמיניסטי של נשים דתיות. אף על פי כן, ברגע האמת אין הן משמיעות את קולן.

"עם נשים כאלה, מי צריך גברים", אומרת אחת המרצות על זילברשץ, "אבל עכשיו את לפחות יכולה להבין מהיכן נובע החשש שלנו ובאיזה מקום עבודה אנחנו עובדות".

לסיום השיחה עימה מבקשת פרופסור יפה זילברשץ, ביוזמתה, להביא דוגמה לחיזוק טיעוניה:

מעשה בעובדת צעירה שהותקפה מינית על ידי עובד אחזקה מבוגר, בשעת ערב מאוחרת בקמפוס. זילברשץ עצמה וקולגה שלה, מרצה, היו במקרה בקרבת מקום, ושמעו צעקות ובכי של אשה. הם מיהרו לשם ומצאו את הבחורה בוכה בהיסטריה ולידה הגבר, נסער ומבוהל לא פחות. זילברשץ החליטה להרגיע את הבחורה. המרצה האחר טיפל בגבר. לאחר שנרגעה מעט סיפרה להם הבחורה בבכי שעובד התחזוקה הצמיד אותה לגופו ושלח ידיים לכל חלקי גופה.

את הצעירה מתארת זילברשץ כך: "זו בחורה צעירה, מוכשרת, שעשתה את עבודתה נאמנה. בחורה חביבה מאוד, חמה, פתוחה. ממוצא אנגלוסקסי. היא, איך לומר, שופעת איברים. וגם לא מאוד משתדלת להסתיר את זה. יש בה משהו סקסי כזה. אחת שגם בלי שתתכוון ובלי שהיא מודעת לכך, היא עושה חנדלעך".

זילברשץ שאלה את הבחורה מה היא רוצה לעשות. הבחורה ביקשה שהאיש לא יעבוד יותר בבר אילן, שהיא לא תראה אותו יותר. וכן שיעבירו אותה לחדר אחר, כי היא חשה שלא תוכל להמשיך לשבת באותו מקום, לאחר הטראומה שחוותה. שתי בקשותיה מולאו, אומרת הדיקנית. העובד אכן פוטר. זילברשץ דיווחה על המקרה לגורמים הרלוונטיים באוניברסיטה. "וכך", היא מסכמת בסיפוק, "בתוך יומיים זה היה מאחוריה. מאחורינו. לשביעות רצון כולם. בלי משטרה. בלי משפט. בלי כל החשיפה המביכה. ובעיקר בלי כל הנזק הנוסף שהיה נגרם למתלוננת. בלי כל המהומה הנוספת המיותרת".

המשפטן משה נגבי אומר על סיפור זה (שנפתר "בלי משטרה. בלי משפט", לשון זילברשץ): "יש רק לברך על כך שבתי משפט ושופטים לא חושבים כמוה. בית המשפט העליון כבר טבע סטיגמה פלילית ברורה במקרים של הטרדות מיניות, אפילו אם הן היו מילוליות בלבד. אסור בשום אופן, חס וחלילה, להעביר את האשמה אל המותקפת. היא לא 'הזמינה' את זה ולא 'הביאה את זה על עצמה', זה ממש נתעב בעיני. מה יש עוד לומר לגבי סיפור כמו זה שהיא סיפרה, העובדות הלא מדברות בעד עצמן".



דוד ויינברג במשרדו, לאחר שפוטר. יש לי שישה ילדים. יש לי בנות. לא ידעתי איך מגנים עליהם במצב כזה. זה הרס אותי. שישה שבועות כמעט שלא בא מזון אל פי


ויינברג בבית המשפט בספטמבר. המוניטין שלי נהרס. חיי נהרסו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו