בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שעתו היפה של מנשה סמירה

המחנך הצה"לי שהפך לרס"ר של ערוץ 2 וערוץ 10 מנסה לקדם סדר יום "ערכי-חברתי" בטלוויזיה המסחרית. לקראת המכרז על ערוץ 2 כמעט כולם מנסים לרצות אותו

תגובות

כדי להגיע אל המקום שאליו מופנות במתח עיני כל התקשורת הישראלית צריך ללכת בפסאז' ארוך, פתוח לצפון, חשוף לרוחות החורף המקפיאות של גבעת שאול בירושלים. אחרי מדפי הבורקס של מאפיית אנג'ל צריך לעקוף את הירושלמים שמפשפשים בקולבים של חנות "אור הברכה" ועליהם בגדי ילדים ב-14.90 שקלים ובגדים למבוגרים ב-19.90. אחרי ערימה גדולה של נעליים זולות צריך לפנות ימינה, לחלוף על פני שומר משועמם ושתי דלתות זכוכית, לצעוד על שטיח אפור מרופט ולהיכנס לחדר שבצדו השמאלי עומד שולחן כתיבה גדול ועמוס ניירות. מאחוריו יושב מנשה סמירה.

עד לפני חמישה חודשים הוא עוד ניהל בית ספר בבאר טוביה. לפני כן מילא תפקידים שונים בצבא, בחיל החינוך, והגיע לדרגת אלוף משנה. רוב הישראלים לא שמעו עליו ולא יזהו אותו אם יחלוף על פניהם ברחוב. אבל בחודשים האחרונים, כשהוא חוזר בערב הביתה למושב ביצרון שבשפלה, ופותח טלוויזיה, ערוץ 2 כולו משדר למענו. משתדל לנחש את העדפותיו, לשעשע ולרצות אותו. וסמירה משועשע ומרוצה, איך לא.

אני מבטיח לצופים זכיינים טובים

מנשה סמירה הוא יו"ר מועצת הרשות השנייה, הגוף הרגולטורי המפקח על פעילות ערוץ 2, ערוץ 10 ותחנות הרדיו האזורי. הוא גם עומד בראש ועדת המכרזים של הרשות שתכריע במארס 2005 מי ישלוט בערוץ 2 בעשר השנים הקרובות ויזכה בעוצמה, בהשפעה ובהון הנובעים מכך. זו אחת ההכרעות החשובות שיתקבלו בארץ בתחום התקשורת, אם לא החשובה ביותר. להבדיל מהמכרז הראשון ב-1993, שבו נקבע מי יפעיל את ערוץ 2, והמכרז ב-2002, שבעקבותיו יצא ערוץ 10 לדרך, הפעם הסיכונים קטנים מאוד והסיכויים עצומים.

הזוכים לא יתבקשו להקים משהו חדש ולקוות שהציבור יתחבר אליו. הם יקבלו את השליטה במכונת הכסף של ערוץ 2. במפלצת התהילה. במדורת השבט. בבית הגידול של הכוכבים הנולדים והשגרירים המיועדים. בפרומואים, הטאלנטים והאגואים. בפר-סו-מות! במסיבה הזו שרוב מכריע של הישראלים מתחבר אליה מדי ערב כמו שחולה כליות מתחבר לדיאליזה: כדי לנקות את הרעלים מהדם.

הזכיון הנוכחי להפעלת ערוץ 2, שמתוקפו מפעילות אותו "קשת", "רשת" ו"טלעד" מאז נובמבר 1993, יפקע ב-31 באוקטובר 2005. למחרת יתחיל ערוץ 2 לפעול במתכונת חדשה, באמצעות שני זכיינים בלבד, שייבחרו על ידי מועצת הרשות השנייה שבראשה עומד סמירה. המנצח במכרז ישדר בימים רביעי עד שבת. מי שיגיע למקום השני ישדר בימים ראשון עד שלישי. המשתתפים האחרים במכרז, הלוזרים, לבטח ימהרו לבג"ץ לערער על ההחלטה.

מלבד שלוש הזכייניות הוותיקות, קשת רשת וטלעד, רכשו את ספר המכרז שתי קבוצות נוספות: קבוצת "נגה 2" של אביב גלעדי ואורי רקנאטי, שהתמזגה בינתיים עם רשת, וקבוצת "כאן" של עמי גניגר, הבעלים של חברת ההפקות תיא תקשורת. הספקולציה הרווחת היא שלפחות אחת משתי הקבוצות החדשות תצליח להיכנס פנימה, כי אם בסופו של דבר ייבחרו שתי זכייניות ותיקות, הרשות השנייה תתקשה להסביר לציבור על מה ולמה היתה כל המהומה.

סמירה מכיר את הספקולציה הזאת היטב ואפילו מחבב אותה. "אני אומר לך כיו"ר ועדת המכרזים: זאת הספקולציה הכי טובה שיכולה לרוץ בשוק. שער בנפשך שהספקולציה שהיתה מתרוצצת בברנז'ה היא שרק הוותיקים ינצחו. אז החדשים היו בורחים. אני צריך מכרז, אני צריך מתמודדים שיתנו כמה שיותר הצעות ושנראה קשת רחבה של אפשרויות. התשובה האמיתית, ובעניין הזה אני מציע שתבחנו אותנו: הטובים ייבחרו. אנחנו בוחרים בין טובים מאוד למצוינים. ככה אני מרגיש. אני יכול להבטיח לצופים שבכל מקרה הם יקבלו זכיינים טובים מאוד".

השתלשלות האירועים שהובילה את מנשה סמירה מבית הספר בבאר טוביה אל פסגת הרשות השנייה, שופט בין אילי הון ותקשורת ומשתעשע בספקולציות המתרוצצות בברנז'ה, היא מין סיפור "רק בישראל" כזה. צירוף מקרים שהוא זיקוק של ההוויה המקומית, על מגרעותיה ועל החן שבה.

הטלוויזיה היתה המתחרה הגדול שלי

בסוף 1999 פיזר בית המשפט הגבוה לצדק את מועצת הרשות השנייה בעקבות עתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון, שטענה כי המועצה נבחרה על ידי הממשלה בלי לקיים כהלכה את הליך ההתייעצות שנקבע בחוק הרשות השנייה. בית המשפט גם קבע כי הממשלה חייבת לכנס מועצה חדשה תוך ארבעה חודשים, ולהקפיד על כל התנאים שנקבעו בחוק. כלומר, לבחור "אנשי ציבור בעלי רקע תרבותי הולם" שישקפו את מגוון הדעות בציבור וייבחרו לאחר התייעצות עם שורה של גורמים ציבוריים, כפי שנקבע בחוק.

בוקר אחד בתחילת 2000 צילצל הטלפון במשרדו של סמירה. חנן חסיד, שהיה אז ראש מועצת באר טוביה, סיפר לו שביקשו ממנו לאתר מועמדים מתאימים למועצת הרשות השנייה ושאל אם זה מעניין אותו. "פנו אליו כנראה כי חיפשו אנשים מההתיישבות", מסביר סמירה, "כנראה פנו לכמה ראשי מועצות וגם אליו. אמרתי כן. מדוע זה עניין אותי? כי ידעתי, כאיש חינוך שמנהל בית ספר, שהמתחרה הגדול ביותר שלי זה המדיום הזה. ראיתי במדיום הזה תחום שכדאי לי ללמוד ממנו.

"שאלתי מה זה אומר להיות במועצת הרשות השנייה ואמרו לי ישיבות פעם בכמה זמן, להיות חבר בדירקטוריון. עשיתי כמה דברים בחיים שלי. הייתי בסוג של דירקטוריונים כשהייתי בצבא. אני גם דירקטור במכללת אחוה. אמרתי שאם ככה אני מעוניין. אמרו לי תשלח קורות חיים. כתבתי על עמוד אחד את קורות חיי והעברתי לראש המועצה והוא העביר את זה הלאה. התברר שהוא העביר את זה למי שריכז את העבודה במשרד התקשורת, לאורי אולניק".

אולניק הוא מנכ"ל משרד התקשורת (הוא יפרוש מתפקידו בסוף דצמבר). ב-2000 הוא היה עוזרו של בנימין בן אליעזר, אז שר התקשורת, ומי שריכז עבורו את איתור המועמדים למועצת הרשות השנייה. אולניק הכיר את סמירה בתקופת שירותם המשותפת בחיל החינוך והמליץ לבן אליעזר לשים לב אליו. "לשמחתי היה לי שם טוב בצבא", אומר סמירה, "רק כדי לסבר את האוזן, שתבין: אני התגייסתי לגולני, נפצעתי ברגל באימונים, היו לי שברי הליכה שהחמירו ואז הורידו לי פרופיל ל-45 והעבירו אותי לחינוך.

"כשהייתי סגן בן יומו כבר הייתי מפקד קורס קציני חינוך ופיקדתי על אנשים מבוגרים ממני. החלפתי רב סרן. מדוע אני מספר לך את זה? צמחתי במסלול שהוא עורפי. ג'ובניקי. לא קרבי. אבל בגיל 28 כבר הייתי סגן אלוף. בגיל 32 הייתי אלוף משנה. אתה מבין? זה מסלול דרגות של סופר-קרביים. למה? לא בגלל העיניים היפות שלי, כי אין לי עיניים יפות. לא בגלל שאבא שלי היה רמטכ"ל, כי הוא לא היה רמטכ"ל. פשוט עבדתי. עשיתי את שלי ואני חושב שעשיתי את זה כמו שצריך. זה תמיד הטיעון שלי: תבדקו את הביצועים שלי עניינית. אני בן אדם ענייני".

מרגע שקורות החיים של סמירה נחתו על שולחנו של אולניק העניינים התגלגלו לטובתו. "אולניק ידע שיש לי שם טוב, שיש לי יכולת. אני מסתפק במעט שעות שינה. גם כשהגעתי לבית ספר בבאר טוביה אנשים התחילו לעבוד כפול. ויש לי טביעת עין טובה. יש לי היגיון לא רע. אני יודע להבדיל בין עיקר לטפל".

מזלו הטוב של סמירה לא נעצר בחדרו של אולניק. "פואד היה השר שהחליט על הרשימה הסופית לפני שמביאים אותה לממשלה", ממשיך סמירה, "כשבא אולניק לפואד הוא שאל אותו מי זה? אמר לו 'הוא היה קצין חינוך'. שאל אותו 'מאיפה?' אמר לו מבית עזרא. אז פואד אמר לו 'אני מכיר את אמא שלו'. מתברר שאמא שלי היתה מורה של פואד בעיראק".

מסקנותיו של סמירה מהאירוע ממריאות למחוזות התיאולוגיה: "אני רוצה להגיד לך שלדעתי יש אלוהים בשמים, וזו דוגמה קלאסית. למה? כי ראש המועצה שנתן את השם שלי לא ידע לאן זה יתגלגל. השם שלי הגיע לאולניק והוא הכיר אותי. אולניק בא לפואד ופואד אמר לו 'אני מכיר את אמא שלו'. אז יצאו לי איזשהם צירופי מקרים שאני בוודאי לא יכול להצטער עליהם".

לא הייתי צריך מורה נבוכים

הנסיבות שהובילו את סמירה למועצת הרשות השנייה אולי לא נשמעות מבטיחות במיוחד, למרות התערבותו הבלתי צפויה של היושב במרומים. אבל סמירה הפתיע לטובה. הוא השתלב במהירות, למד את התחום החדש ביסודיות והתגלה כחבר מועצה חרוץ, תכליתי ונטול פניות. "ידעתי שאני בא לתחום שאני רוצה ללמוד אותו. שתמיד ידעתי שיש לי אליו איזושהי זיקה", הוא אומר.

סמירה, שמעיד על עצמו "אני אחד כזה שיש לו מחלה לקחת על עצמו כל מיני תחומים ואחריות", הצטרף לדירקטוריונים של חברת החדשות של ערוץ 2 ושל חברת החדשות של ערוץ 10. "למדתי הרבה מאוד", הוא אומר. "כשמוטי שקלאר מונה למנכ"ל הרשות השנייה אירגנתי מכתב שימנו את מוסקו (אלקלעי) ליו"ר קבוע אבל בכל זאת לא מינו אותו, אני לא יודע למה". אלקלעי שהתבקש להאיר את הסוגיה הסתפק ב"אני לא נכנס לשיקולי פוליטיקאים".

"התחילו לשאול ולחפש מועמדים", ממשיך סמירה, "פנו אלי ומוניתי ליו"ר זמני לחודשיים (בתחילת 2003). היתה פה השפעה למנכ"ל שהמליץ עלי. כשהייתי יו"ר זמני אהוד אולמרט קיבל את תיק התקשורת וקרא לי לשיחה. הוא שאל אם אני רוצה להתמנות ליו"ר קבוע. אמרתי לו שזה בהחלט מעניין אותי. אני זוכר שהוא שאל אותי איך אני אעשה את זה ואמשיך לנהל את בית הספר. אמרתי לו 'אם אתה תסביר לי איך אפשר להיות ממלא מקום ראש הממשלה ושר המסחר והתעשייה ושר התקשורת'. הוא חייך. אז חשבתי שאפשר אולי לעשות את הדברים ביחד, אבל אחר כך הבנתי שאי אפשר. השנה האחרונה בבית הספר היתה שנה מוטרפת. עבדתי נורא קשה בשני המקומות. היה מאוד קשה לסנכרן את לוחות הזמנים. עבדתי בלי הכרה".

מה למדת על תחום התקשורת שלא ידעת קודם?

"להפתעתי הרבה לא מצאתי משהו שאני לא מבין בו, שהייתי צריך איזה מורה נבוכים. זה עולם שלם של שיקולים שאם אתה תלמיד טוב אתה יכול ללמוד אותו מהר מאוד. בעיקר אם עשית כמה דברים בחיים, ניהלת, הובלת אנשים. במקרה שלי זה לא רק בית הספר שניהלתי. הייתי מפקד הגדנ"ע, הייתי אחראי על קליטת העלייה בצה"ל".

איך התפקידים הללו הכשירו אותך להיות רגולטור של ערוץ הטלוויזיה החשוב ביותר בישראל, ערב המכרז החשוב בתולדותיו?

"אני אצטט את גדעון גנני (מנהל קרן גנני, שהשתתף בדיונים שקיימה מועצת הרשות על גיבוש המכרז החדש לערוץ 2). הוא ניגש אלי אחרי אחת הישיבות שניהלנו לקראת המכרז. הוא לחץ לי את היד ואמר 'אתה שולט במקצוע יותר מאנשים שעובדים בתחום שנים'. ואז הוא החמיא לי על היכולת הניהולית שלי. כל ישיבה ישבו 30-25 איש וצריך לקבל החלטות - טק, טק, טק, טק - החלטות רציניות! והיו גם לחצים, אני אומר לך את זה חד וחלק. וגנני הוא לא מתמודד, אין לו עניין. ולא אני בחרתי אותו, המנכ"ל בחר אותו. מדוע אני מספר לך את זה? כי שאלת מה מכשיר אותי. אז כן, בזה אני לא אהיה צנוע. אני חושב שאני מבין בניהול. אני מבין בתהליכים של קבלת החלטות בעיקר בנושאים שעניינם קניין הרוח. אחת מהבעיות הרציניות בתחום הזה ממה שראיתי היא שיש הרבה אנשים שמבינים בניהול ויש הרבה אנשים שמבינים בתחום היצירתי. לצערי לא הרבה יודעים לחבר בין השניים".

ואתה יודע?

"אני חושב שהניסיון שלי הוא כזה. תחום התקשורת לא שונה מניהול מערכת חינוכית מהבחינה הזאת. יש לו ספציפיקציות אחרות. המקצועיות שלו היא אחרת. אבל אפשר ללמוד אותה".

כשאתה מזמין, לדוגמה, את אסף הראל לשיחת הבהרה, אתה רואה לנגד עיניך את קונן אובראיין? אתה יודע על איזו מסורת טלוויזיונית אסף הראל נשען לפני שאתה מותח עליו ביקורת ומנסה לחנך אותו?

"אני לומד. למדתי ואני לומד. ואם יש משהו חדש שאני לא יודע אני לומד גם אותו. בתחום הפרסומות למשל השקענו הכי הרבה. למדנו מה קורה בעולם. מה זה תשדיר ומה זה ברייק (מקבץ פרסומות) ואיך פועלת הרגולציה במקומות שונים בעולם. מה כן, ומה לא".

אמרו עלי שאני מכונת עבודה

הוריו של סמירה, לטיף וצלחה, עלו מעיראק ב-1952 והתיישבו במושב בני עזרא. פקידי ההגירה שינו את שם המשפחה לזימרה. הבן מנשה, שנולד ב-1957, חזר בבגרותו לשם המשפחה המקורי. כשהיה בן 16 פגש בפעם הראשונה את הטלוויזיה הישראלית. "עשו עלי תוכנית 'טל-נוער' בערוץ 1. זה היה מגזין לבני נוער. מין 'אקזיט' כזה", הוא מחייך, "בכל שבוע עשו כתבה גדולה על נער או נערה אחרת. אתה יודע מה זה היה בשבילי? בתשע בבוקר מגיעות שתי ניידות ענקיות כאלה, איזה 15 אנשים, מקליטים וצלמים ומראיינים ויום שלם נצמדו אלי וראיינו אותי. למה הם הגיעו דווקא אלי? אני הייתי פעיל כזה באזור. הייתי ראש מועצת התלמידים. במלחמת יום כיפור אירגנתי את כל הנוער באזור להחזיק את המשקים במקום הגברים שיצאו לחזית".

עם רזומה כזה לא היו לוקחים אותך היום ל"אקזיט".

"התחת שלי לא היה חשוף אז לא היו מכניסים אותי".

כשהיה מפקד בסיס ההדרכה של חיל החינוך בשערי אברהם הכיר את אשתו איריס, היום אם שלושת ילדיו אמיתי, אימרי ואיתמר ("שלושתם שמות תנ"כיים. אמיתי הוא אבא של יונה הנביא. השם דיבר אמת. את אימרי בחרנו בדיוק בתקופה של הוויכוח על ירושלים. הוא היה מבוני חומות ירושלים. איתמר הוא הבן של אהרון הכהן. זה שילוב של אמיתי ואימרי".)

את צעדיו הראשונים בעולם הטלוויזיה עשה סמירה בבה"ד של חיל החינוך. "הקמתי מערכת טלוויזיה במעגל סגור בתוך הבסיס. היה לי צלם והיה לי ילד, שלימים נהיה במאי, אילן שושן (שביים כמה תוכניות עתירות רייטינג בערוץ 2 כמו "תל אביב - עיר החטאים", "שלוש חתונות" ו"השרוף"- א"ב). לקחתי אותו, טיפוס מיוחד במינו, אתה רואה שהוא לא יכול להיות חייל נורמלי. כל הדברים שהוא עושה היום ברמת ערוץ 2 הוא עשה אז ברמת טלוויזיה ביתית. הוא היה צריך לייצר כל שבוע מגזין טלוויזיה של הבסיס. הייתי משתמש בזה כדי להרוויח גאוות יחידה. אפילו פספוסים עשינו. מצחיק בצורה בלתי רגילה. באחד הסרטים אני זוכר שהיה לנו איזה ש"ג, עולה מארצות הברית, ריצ'רד, שהיה יושב בש"ג וקורא, מה אני אגיד לך, דוסטויבסקי באנגלית. בחור מיוחד. הוא היה סמל תורן איזה לילה. הוא מספר שם בסרט, בעברית ובאנגלית, איך אני הלכתי לישון ב-3 וחצי בבוקר, אחרי סיבוב אחרון בבסיס, וביקשתי ממנו שישכים אותי בשש בבוקר.

"הוא מספר שהוא פחד, בכל זאת מפקד הבסיס ביקש. ואז בעשרה לשש הוא מחכה ליד הדלת שלי כדי להשכים אותי ובשעה חמישה לשש בבוקר אני פותח לו את הדלת כשאני מקולח, לבוש ומברך אותו בוקר טוב. הוא אומר שם, אני זוכר, "He's definitely a machine". הוא מכונה".

גם תפקיד יו"ר הרשות השנייה מזמן לסמירה הרבה שעות עבודה ולא מעט אתגרים. המכרז אולי מושך את מרב תשומת הלב, אבל בכל יום כמעט צצים עניינים דחופים שמחייבים שיקול דעת והכרעה, ומשפיעים על נושאים כבדי משקל כמו גבולות חופש הביטוי והסאטירה בישראל, איומים על חופש הפעולה העיתונאי, או כוחם של פרסומאים לעצב את השפה והסגנון של ילדי ישראל. וסמירה, שהוא איש חינוך בכל אחד מ-248 אבריו, מרגיש שהוא בסך הכל עזב בית ספר בינוני של 1,600 תלמידים בבאר טוביה כדי לנהל בית ספר ענק של מיליוני תלמידים.

כלי העבודה המרכזי שלו הוא התייעצות. "אני מאמין בהידברות", הוא אומר, "רגולטור טוב צריך לעבוד עם כרטיסים צהובים ולא עם כרטיסים אדומים. לעשות כל מאמץ לא להגיע למצב שאני שולף כרטיס אדום. כשהייתי מנהל הייתי אומר למורים שלי שכשאתה מוציא ילד מהכיתה זו גם חולשה של המורה".

מורה טוב צריך לפעמים ללטף את הראש של תלמיד שנקלע למשבר וגם את זה סמירה יודע לעשות. ביום ראשון שעבר, למשל, הוא דחף את מועצת הרשות השנייה להוציא הודעת גיבוי מיידית לחדשות ערוץ 2, אחרי שנודע על התאבדותו של בכיר מע"צ, יצחק הרשקוביץ, בעקבות שידור תחקיר של כרמל לוצאטי במהדורת החדשות של יום שישי. לפרסום הודעת הגיבוי קדם ויכוח שהוגדר בעיתונים "חריף" בין סמירה למנכ"ל הרשות השנייה, מוטי שקלאר, שטען כי המועצה אינה צריכה להתערב בתכני חברת החדשות, והודעת גיבוי היא התערבות שכזאת. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה נחשפו היחסים המעט מתוחים בין המנכ"ל ליו"ר, למרות ששניהם מקפידים לפרגן זה לזה בפומבי.

בעניין הגיבוי לחברת החדשות התגלה פן סמוי יותר באישיותו של סמירה. החזות המטעה של איש החינוך הענייני בעל הכוונות הטובות מסתירה לא פעם תחכום לא מבוטל. במקרה של תחקיר הרשקוביץ זיהה סמירה הזדמנות לדחוק רגל בדלת שבדרך כלל סגורה בפניו. חברת החדשות של ערוץ 2, שנקלעה למצוקה בעקבות הטרגדיה, נאחזה בהודעת הגיבוי של הרשות השנייה ושידרה אותה בהבלטה במהדורות החדשות של יום ראשון. בכך היא חשפה עצמה לביקורת עתידית של הרשות על החלטותיה. כי הרי למי שמלטף ותומך מותר גם לנזוף ולבקר.

יש פה סוג של מניפולציה

ביום חמישי שעבר נסע סמירה לבית סוקולוב בתל אביב לפגוש את שלום קיטל, מנכ"ל חברת החדשות, ואת היו"ר שלה, יצחק לבני. סמירה רצה לשמוע איך התמודדה חברת החדשות עם המשבר. קיטל ולבני רצו להודות לו על התמיכה הפומבית המהירה.

כשעבר מתחת למגדלי עזריאלי צילצל הטלפון במכונית. בצד השני היה אבי זוהר, מנכ"ל מגן דוד אדום, שנשמע נסער. הוא סיפר לסמירה שבערב עומדים לשדר בערוץ 2 כתבה של קרן מרציאנו שמבקרת את יוחנן גור, יו"ר הוועד הפועל של מד"א, בעניין כספים שקיבל, לכאורה, שלא כדין. זוהר לא הזכיר את הרשקוביץ, אבל צלו של המנוח ריחף במכונית השכורה. סמירה הקשיב בסבלנות לזוהר שחזר פעם ועוד פעם על כך שגור הוא אלוף במילואים ואב שכול ואדם מבוגר שהטלוויזיה עומדת לעשות לו עוול גדול. "אני לא יכול להתערב בתכני שידור", אמר סמירה לבסוף, "אני מציע שתתקשר לשלום קיטל ותדבר איתו".

זוהר ניסה להפיק מהשיחה הבלתי מחייבת את המרב. רבע שעה מאוחר יותר ציפצף הביפר על החגורה של שלום קיטל, שישב עם לבני וסמירה בחדרו של יוסי בר-מוחא, יו"ר אגודת העיתונאים, בתל אביב. "אבי זוהר, מנכ"ל מד"א, מעוניין לשוחח איתך בהמשך לשיחתו עם מנשה סמירה בעניין כתבה על יוחנן גור שאמורה להיות משודרת היום", הקריא קיטל לסמירה את ההודעה מהביפר, ושניהם חייכו בהבנה לנוכח המניפולציה השקופה.

לבני ביקש לסכם תחילה את מסקנותיו מפרשת התחקיר וההתאבדות של הרשקוביץ. "כבר בשבת בבוקר, ברגע שזה נודע מיד צילצלתי לכרמל (לוצאטי). היה ברור לגמרי מהשנייה הראשונה שאנחנו לא נותנים גיבוי אוטומטי, כי ביררנו ובדקנו. אבל מהשנייה הראשונה גם היה לו ברור שהוא לא לבד. האחריות שלנו היא בדיוק כמו שלו, אמרנו את זה בפומבי עשר פעמים. התוצאה היא שהיה ברור גם לו וגם לעובדים שנערכת בדיקה ומצד שני שאנחנו לא בורחים כשיש בעיה. אנחנו מאוד הערכנו את זה שאתם פירסמתם את ההודעה שלכם.

"גם אתם לא אנשים קלים, ואני מניח שעשיתם את זה אחרי שיקול דעת. אפילו פורסם שהיו ביניכם חילוקי דעות. זה לא היה לכם קל. זה נשמע מליצה וזה נשמע כללי קצת, אבל אנחנו עוסקים פה בעקרונות. צריך להמשיך הלאה. הרי ברור לגמרי כשקורה דבר כזה, ששום תחקיר לא מצדיק מוות של בן אדם. אף אחד לא רוצה שמישהו ימות. אז מה? הדבר הזה יוצא מהזיכרון? הוא לא הופך לסוג של טראומה שכתבים ועורכים יודרכו בין היתר גם על ידו? יש להניח שזה גם יחדד את הרגישות שלהם. אבל צריך לזכור שהתחקיר היה בסדר גמור".

"לא מצאתם שום רבב בתחקיר?" שאל סמירה.

"לא מצאנו", ענה לבני, וקיטל ביקש להרחיב: "אני אומר יותר מזה. מה שנכנס לתחקיר כזה הוא מה שאנחנו משוכנעים בו מעל כל ספק. היו עוד הרבה עובדות שיש לגביהן ספק, שלא נכנסו. אנחנו לא יכולים להתחמק מהעובדה שכשאתה חוקר ארגון יש פרטים שיש להם חלק בעניין הזה".

סמירה: "האם הוא (הרשקוביץ) קיבל את היכולת להתבטא?"

לבני: "הוא לא רצה להופיע והם הציעו שמי שיופיע זה היו"ר, עמירם לוין. הוא ראה את הכתבה בשידור חי והגיב".

קיטל: "מנשה, אתה יו"ר ארגון. נניח שמזמינים אותך להגיב על משהו. נניח שאתה רואה שבמסגרת הכתבה משמיצים מישהו ממועצת הרשות השנייה. השאלה שאהר'לה ברנע הפנה לעמירם לוין היתה הכי פתוחה, הכי לא מניפולטיווית, מה שקוראים אצלנו במקצוע 'הרמה להנחתה'. הוא אמר לו ככה 'עמירם לוין, ראית את התחקיר, האם חשבת שהגזמנו?' עמירם לוין אמר שלא. למחרת, בצל המוות הנורא, הוא כבר דיבר אחרת. ישבת באולפן, שאלו אותך 'האם הגזמנו'. תגיד כן. זה בשידור חי. אני מנעתי ממנו להגיד את זה?"

בנקודה הזו אמר סמירה משהו שבנסיבות אחרות היה מתקבל כניסיון לא ראוי להתערב בתכני שידור, אבל עכשיו התקבל בהבנה: "המשפט האחרון של לוצאטי, שסיכם את הכתבה הוא לא מסוג של חדשות שעומדות בקודים".

"תזכיר לי מה זה היה", ביקש קיטל.

"הוא אמר: נהרגו 500 אנשים בתאונות דרכים, האם יכול להיות ש-250 מהם נהרגו בגלל מע"צ. זו חצי מניפולציה", הזכיר סמירה.

"זה אולי משפט חריף, אבל אלה הממצאים שהיו", התגונן קיטל.

"אבל יש פה סוג של מניפולציה", התעקש סמירה, וסיכם: "כל ארגון צריך לוודא שלא תהיה חפיפה בין הארגון לבין פרט אחד בארגון".

כשסמירה יצא כעבור דקות אחדות מבית סוקולוב הוא היה שבע רצון. המטרה הושגה. מעתה והלאה קיטל ולבני יתקשו לטעון שלרשות השנייה אסור להתערב בתכנים של חברת החדשות.

אני חושב על החברה הישראלית

עניין נוסף שיתגלגל בקרוב לפתחו של סמירה הוא עתירה לבג"ץ שהגישה קבוצת הפרסום מקאן אריקסון נגד הרשות השנייה בתביעה לחייב את הרשות לסווג פרסומות הכוללות אלימות, מין ואכזריות בסיווג דומה לתוכניות טלוויזיה. כך ניתן יהיה לשדר את הפרסומות באותן שעות שבהן משודרות התוכניות המסווגות. העתירה היא שיאו של מאבק ארוך בין הרשות השנייה לקבוצה של פרסומאים שטוענים בקולניות ולפעמים בבוטות את מה שמנוסח בלשון המשפטית היבשה של העתירה לבג"ץ כך: "הרשות השנייה מחייבת את הפרסומות בסטנדרטים 'מוסריים' אשר אין בינם לבין תכני כלל השידורים דבר וחצי דבר. הפרסומות הפכו ל'מעוז הפוריטניות' של השידורים בישראל וזאת להבדיל מכלל השידורים ותוך הגבלה חמורה, בלתי חוקית, בלתי חוקתית ובלתי שוויונית על חופש הביטוי של הפרסומאים והמפרסמים בלבד".

סמירה, שמנווט בביטחון במבוך היחסים המורכבים שבין מפרסמים, פרסומאים וגופי שידור כבר מתכונן ליום שאחרי בג"ץ. הוא נפגש בשבוע שעבר עם חברי איגוד הפרסומאים כדי לקדם רעיון שלפיו משרדי הפרסום יחתמו על קוד אתי שיהיה מקובל על כל הצדדים. משרד פרסום שיחתום על הקוד הזה, המנוסח בימים אלה, יקבל "תו תקן" שיאפשר לו להגיש פרסומות לזכיינים על דעת עצמו, תוך הפעלת "רגולציה עצמית". משרד שלא ישמור על הכללים ייאלץ להגיש כל תשדיר פרסומת לרשות ולהמתין לאישור. כיום הכללים מחייבים את הזכיינים להגיש לאישור הרשות פרסומות שנראות להם בעייתיות.

הרעיון, שאיגוד הפרסומאים תומך בו, יקבע מחדש את כללי המשחק בזירת הפרסום והשידור וסמירה גאה בו מאוד. מבחינתו הוא מופת לדרך שהוא מאמין בה: פתרון בעיות בהידברות ובהבנה.

אבל אם כל זה יוצר את הרושם שסמירה הוא מהטיפוסים שנמנעים מעימותים הוא עוד עשוי להפתיע. הביקורת הציבורית על "התוכן השיווקי", כל אותן תוכניות טלוויזיה שמשלבות מסרים פרסומיים (ומוצרים) בתכני השידור, שיכנעה אותו. הוא מתחייב לפעול בקרוב למיגור התופעה. הוא גם שומע את קולות הנהי של הזכיינים (של ערוץ 2 וערוץ 10 גם יחד) המשלמים לפרסומאים עמלות המגיעות לעתים ל-30% מכ-300 מיליון הדולר המושקעים מדי שנה בפרסום בטלוויזיה ומתכוון להתערב גם בעניין הזה, הגם שעדיין לא ברור לו איך בדיוק לעשות את זה. קודם הוא יגיע להבנות, אחר כך הוא כבר ימצא את הדרך.

בערוץ 10, השחקן החלש בזירה, והסובל העיקרי מעוצמתם של הפרסומאים, מעודדים את סמירה להתעמת איתם. אבל גם הם עשויים לגלות בהמשך, שברגע שמאפשרים לו להתערב, הוא עוד עלול לחזור עם יוזמות שלא ימצאו חן בעיניהם.

לדוגמה, סמירה לא משוכנע שזה היה רעיון כל כך מוצלח להפקיד את ערוץ 10 בידי זכיין אחד. "הניסיון של השנים האחרונות מלמד שזה לא בהכרח מבטיח הצלחה כלכלית או הצלחה תוכניתית. זה מה שאני מוכן להגיד", הוא אומר. פרשנות: הרשות השנייה עשויה לבחון בעתיד את החלוקה של ערוץ 10 ליותר מזכיין אחד. "כרגע לא דנים בזה. זה צעד דרסטי", אומר סמירה, אבל מוסיף: "אם המועצה היתה חוזרת לאחור שלוש שנים והיינו יודעים מה יקרה עם ערוץ 10 לא בטוח שהיינו מעלים אותו לאוויר. הנפילה הראשונה שלהם היתה שזכיין אחד עבר משלושה ימי שידור לשבוע מלא וחשבו שזה לא בעיה".

למה בעצם להעביר את ערוץ 2 משלושה זכיינים לשניים דווקא עכשיו?

"כולם שואלים אותי את השאלה הזאת. הרי המודל הצליח, למה החלטתם על שניים? המעבר לשני זכיינים ישביח לנו את המסך. בגלל זה אני מאוד רגוע וזה לא משנה מי ייבחר. זה שהמודל של שלושה זכיינים הצליח היה נס. תאמין לי. זה מודל שאין לו אח ורע. למה לעבור משלושה לשניים? לתקן עיוות. לשני זכיינים יהיו יותר ימים, יותר אפשרויות לבנות פרוגרמינג (לוח משדרים) יציב, ויהיה פה חיסכון, צמצום עלויות. הדבר הזה אמור להוביל לשדרוג של שבוע הטלוויזיה בערוץ הציבורי-מסחרי".

מה, בעיניך, התפקיד של הטלוויזיה המסחרית?

"השאלה היא לא רק על טלוויזיה. כשאני יושב ומדבר איתך אני לא חושב רק על הטלוויזיה אלא על החברה הישראלית. אני תמיד אקח אותך לשאלה הרחבה יותר, לשאלה הציבורית-ערכית-חברתית, ובתוכה אני שואל מה התפקיד של הטלוויזיה בכלל ומה התפקיד של הטלוויזיה הציבורית-מסחרית בפרט".

אולי התפקיד של הטלוויזיה המסחרית הוא פשוט לבדר את הצופים וזהו?

"אז אתה משנה את כללי המשחק. ערוץ 2 הוא לא רק מסחרי. הוא ציבורי-מסחרי. יש ערוצי נישה בלווין ובכבלים שהם רק בידור. אנחנו לא מדברים על זה. אתה רוצה לשנות את כללי המשחק. זה בדיוק הוויכוח שלי עם הפרסומאים. אני אומר להם 'חברים, אנחנו משחקים כדורסל'. אתם רוצים לשחק רוגבי, לכו תשחקו רוגבי במקום אחר'. יש כללי משחק שהמחוקק קבע, ושלנו יש את המינוי לפקח עליהם. ואני גם מאמין בזה, שזה נכון לחברה הישראלית. על השאלה איפה בדיוק עובר הגבול בין המסחרי לציבורי צריך להתקיים דיאלוג כל הזמן וזה מה שאני מנסה לעשות".

בסיום פגישתנו האחרונה שאל אותי סמירה "נו, איך התרשמת?" אם היו שואלים אותי מה דעתי על הרעיון למנות לתפקיד יו"ר הרשות השנייה מנהל בית ספר בעל עבר כקצין חינוך, שכל ניסיונו בתקשורת מסתכם בהופעה אחת בתוכנית נוער ב-1973 ובהפקת מגזין וידיאו לבסיס ההדרכה של חיל החינוך בשנות ה-80, הייתי אומר שזה נשמע רעיון גרוע, אמרתי לסמירה, אבל בחיים, מתברר, יש הפתעות.

התשובה הזאת היא רק סיכום חלקי של הסיפור. את התשובה האמיתית נקבל אחרי שיתפרסמו תוצאות המכרז. בינתיים נהנה סמירה משעת חסד. הזכיינים חייבים ללכת לידו על קצות האצבעות. הכוח נמצא אצלו. רגע אחרי המכרז יתחיל משחק חדש וסמירה יחזור לגודלו הטבעי. סביר להניח שלזכייניות החדשות לא תהיה הרבה סבלנות לאידיאולוגיה החינוכית-ערכית שהוא מקדם, ולאמונה שלו שערוץ 2 באמת יכול לתפקד כייצור כלאיים משונה כזה, ערוץ ציבורי-מסחרי. אז יתחיל העימות האמיתי.



מנשה סמירה. על מינויו ליו"ר הרשות השנייה הוא אומר: יש אלוהים בשמים וזו דוגמה קלאסית


סמירה לא משוכנע שזה היה רעיון כל כך מוצלח להפקיד את ערוץ 10 בידי זכיין אחד. "הניסיון של השנים האחרונות מלמד שזה לא בהכרח מבטיח הצלחה כלכלית או הצלחה תוכניתית"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו