בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העשור של עאדל קעדאן

הוא הצליח לחלץ מבג"ץ את אחד מפסקי הדין המהפכניים ביותר בתולדות המדינה, אך עשר שנים אחרי עתירתו הראשונה לא הורשה לבנות את בית חלומותיו בקציר. עד היום, הפוליטיקה ניצחה את המשפט

תגובות

בעודו ילד קטן היה עאדל קעדאן מתלווה לפעמים לאביו, ויוצא אתו מבקה אל-גרביה לעבודות גננות באזור תל אביב. כך הגיע גם לביתו של משה דיין: האב טיפל בגינה. הילד התפעל מהבית והחליט שביום מן הימים גם לו יהיה כזה.

בינתיים עבר תהפוכות רבות. כערבי התקשה להתקבל ללימודים בבית הספר לאחיות של בית החולים בתל השומר, המשמש גם את הצבא: היה עליו להוכיח מצוינות. לא קל היה לו לשכור דירה בבת ים. השכנים לא רצו ערבי. אבל הוא ציפה את קירות הבית באבן ירושלמית ומכיוון שהצטיין במתמטיקה עזר לילדי השכנים להכין שיעורים. הוא ידע לבשל וכולם באו לאכול אצלו וגם בחרו בו לחבר בוועד הבית. לבסוף אחת השכנות רצתה לשדך לו את בתה.

אבל הוא חזר לכפרו, התחתן והוליד ארבע בנות. הוא עובד כאח במחלקה הכירורגית של בית החולים הלל יפה בחדרה, אשתו אימאן, מורה, נותנת שיעורים פרטיים. בימים אלה הם מציינים עשר שנים לשינוי גדול שחל בחייהם, כשנהפכו פתאום לסלבריטאים: ספק אם יש עיתון גדול בעולם שלא כתב עליהם.

כי בני הזוג קעדאן ביקשו לרכוש בית ביישוב קהילתי חדש, קציר, השוכן כעשרה ק"מ מכפרם על קרקע שהסוכנות היהודית קיבלה לצורך זה מהמדינה. האגודה השיתופית קציר השיבה לשניים שלא יוכלו לבנות את ביתם במקום, כי הם ערבים והיישוב מיועד ליהודים בלבד. השניים פנו לבג"ץ, באמצעות עו"ד נטע זיו מהאגודה לזכויות האזרח ובכך העמידו את המדינה לפני הצורך לבחון מחדש את אחת מאבני היסוד של הקיום הציוני.

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ביקש מהצדדים להגיע להסדר שיחסוך לו את הצורך בהכרעה וכשלא עשו כן, אמר שהוא עומד לפני אחת ההכרעות הקשות ביותר בחייו. פסק הדין התפרש כניצחון לעותרים: בהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית, כנאמר בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו, על המדינה לפעול בהתאם לעקרון השוויון, כתב ברק.

ברק הרבה להיעזר בתוך כך בפסיקות נגד אפליית שחורים בארצות הברית. מודע למשמעות הפוסט ציונית המובהקת של פסיקתו, הוא עשה מאמץ גדול להישאר בתחומי הקונצנזוס האידיאולוגי של המדינה ואחרי כל מה שאמר על עקרון השוויון לא דרש אלא זאת, שהמדינה "תשקול" שוב את בקשתם של עאדל ואימאן קעדאן.

תיקים עבי כרס שנערמו בשנים שיצאו מאז - הביאו את נטע זיו לומר השבוע שהפוליטיקה ניצחה את המשפט. השיטה היתה סחבת ביורוקרטית. עו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח, המנהל כיום את מלחמת ההתשה הזאת, נאלץ לכתוב עוד ועוד מכתבים, וגם חזר ופנה לבג"ץ.

זה סיפור משפטי, פוליטי וגם כספי מורכב למדי. תמציתו היא שהרשויות הוסיפו לעשות כמעט הכל כדי שמשפחת קעדאן לא תוכל לבנות בית בקציר. בתוך כך הגניבו אל האותיות הקטנות שבחוזים כל מיני התחכמויות. פעם, כשדרש יקיר להוציא מטיוטת החוזה סעיף מפלה - הוסבר לו שהמחשב של מינהל מקרקעי ישראל מתוכנת כך שלא יוכל לעשות זאת. לבסוף הסכימו למחוק את הסעיף בטוש שחור וכך אולי הגיעו השבוע לשלב שלפני חתימת ההסכם.

עשר שנים אחרי שפנו לראשונה לבג"ץ, חמש שנים אחרי פסק הדין הראשון, משפחת קעדאן עודה מתגוררת בכפרה שהוכר בינתיים כעיר; הילדות בגרו, נולדו עוד שתיים. עאדל קעדאן לא יצא למאבק כדי לאתגר את האידיאולוגיה הציונית, או כדי לתקן את החברה הישראלית; בסך הכל רצה איכות חיים התואמת את ציפיותיו ומעמדו הכלכלי.

הוא נמנה עם אלה מערביי ישראל המבקשים להשתלב בחברה הישראלית; פעם הצביע בעד בנימין נתניהו. יש רבים כמוהו, אמר השבוע, אך רוב הערבים אינם יודעים מה הם רוצים. הם מבולבלים. המדינה מפלה אותם לרעה. לדבריו, רוב שכניו אדישים למאבקו; התגובות שהוא מקבל באות בעיקר מיהודים. רובן ככולן מבטאות תמיכה ואהדה. הוא למד שוב שערבי צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להגיע למה שיהודי משיג במאמץ קטן יותר.

נטע זיו, אופטימיסטית בלתי נלאית, שעברה בינתיים לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, מעריכה שישראלים רבים נפתחו עם השנים לאפשרות של חיים משותפים עם ערבים. בערים הגדולות, חיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע, יש מיעוטים ערביים וגם בערים אחרות, עכו, רמלה, לוד. החיים עם ערבים היו לחלק משגרה. לדברי זיו, עולה גם מספרן של יוזמות לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, לרבות בתי ספר משותפים.

אבל החרדה הדמוגרפית, הנסיגה מעזה והקמת חומת ההפרדה - אינן מצדיקות את האופטימיזם שלה. הגזענות יצאה מהארון, הדיון בגירוש הערבים במסגרת כזאת או אחרת של "טרנספר" קיבל לגיטימציה. ערבים עודם סובלים מאפליה ובין היתר מתקשים לרכוש קרקעות. הסוגיה עדיין מחכה להכרעה עקרונית בעתירה לבג"ץ שהאגודה לזכויות האזרח הגישה נגד הקרן הקיימת לישראל. גם עאדל קעדאן מעריך שהנטייה להסתגרות יהודית ואפליה נגד ערבים לא פחתה.

כיום הוא בן 50 ועודנו נחוש בדעתו לבנות את ביתו בקציר; יש לו שם כמה ידידים. לדבריו, יפתח את הבית לפעילות משותפת של יהודים וערבים. על יסוד ניסיונו כחבר בוועד הבית ההוא, בבת ים, הוא חושב שאולי לא יעברו שנים רבות עד שתושבי קציר יבחרו בו לראש מועצה.

"נקודה" והמדינה

"נקודה", ירחון המתנחלים, הוא כתב עת מעניין, כי הוא משקף את מלחמת התרבות הניטשת בישראל. הגיליון הראשון אחרי ההתנתקות משדר חשבון נפש פוליטי ואידיאולוגי וגם הרבה שנאה וקריאות נקם כלפי השמאל והממשלה. בתוך כך הם מתווכחים על יחסם למדינה; רבים דורשים להינתק ממנה.

הרב דן בארי קורא לחבריו להשתלט על המדינה מבפנים, במקום להינתק ממנה. "אין צורך להיות ברוגז עם המדינה", הוא כותב ומציע למתנחלים להחדיר את אנשיהם אל האליטות: "כמו שהציבור שלנו שלח את הבנים לצבא ולקצונה ושינה כמותית את הנוף בצבא, כך אנחנו צריכים, כאסטרטגיה המופנמת בלב כולנו, צעירים והוריהם, להכשיר את מיטב הנוער שלנו להגיע למוקדי השלטון האמיתיים". פה ושם יש ביקורת עצמית: "המשכנו לשבת בממשלה כשילדי החרדים חיטטו בעגלות אשפה לחפש שם שיירי אוכל", כותב הרב יעקב מדן מאלון שבות.

אך רוב הכותבים משדרים תחושה של זרות, ניכור ואף נרדפות פוליטית ותרבותית. פיסיקאי מאוניברסיטת בר-אילן, תושב רבבה ושמו נדב שנרב, כותב: "יכול להיות שאנחנו צריכים לעבור לאופן מחשבה חדש ולהבין כי בארץ ישראל חיים היום שלושה עמים: ערבים, יהודים ושמאלנים". השמאלנים אינם בוגדים, הוא קובע, השמאלנים הם זרים. "במידה מסוימת הם אויבים קיומיים של העם היהודי לדורותיו, באופן עמוק יותר מהערבים, שכן אצלם מדובר על שאלה זהותית של להיות או לא להיות. אין שום סיכוי להסכמה הבנויה על פשרה בינינו לבינם על שאלת היחס לערבים או על גבולות המדינה, שכן שאלות אלה הן רק אמתלה למאבקם הקיומי נגד העם היהודי".

הם היו מלאי אהבה לעם ישראל ואפילו לשמאל החילוני, אך השמאל החילוני לא החזיר להם אהבה, כותב איתי אליצור מפסגות: "כעת עלינו לפגוע פגיעה מכאיבה בציפור הנפש של השמאל", הוא קובע. אין הוא בטוח איך לעשות זאת, אך בינתיים הוא מציע להתחיל לשנוא. הוא מותח ביקורת על החלטת המתנחלים שלא לפעול באלימות וקובע שבעתיד כדאי לעשות זאת: "יש סיכוי לנצח במכות", הוא מבטיח וקורא גם להקים קרן שתבטיח פרנסה לכל המתנחלים יושבי הכלא, כאילו שירתו במילואים, ולדאוג לפרנסתו של כל שוטר שיודח בגלל סירוב פקודה.

עורך דין ירושלמי ששמו שלמה גן צבי, מתאר את הממשלה כשלטון זר וקובע: "צודקים איפוא הנערים והנערות חוסמי הכבישים: אנחנו יהודים מארץ ישראל, ואתם שלטון זר".

כתבה על בני נוער לקראת גיוס מצטטת בחור שהתגורר בנצר חזני: "התחזקה בקרב בני הנוער ההחלטה שעם הצבא הזה לא משתפים פעולה. לפחות לא בזמן הקרוב". יהודה עציון, תושב עפרה, מציע "לפרוש מן המערכת הפוליטית, מן המשטר הדמוקרטי הערלי, מתרבות הסתם השוררת כאן. לא לבחור לכנסת ולא להיבחר בה (...) להתכנס אל בית המדרש החדש, להתחזק, לחזק איש את אחיהו (...) ולהנהיג את עמנו אל ברית חדשה, היא ברית מוריה".

לגיליון מצורף עלון התרמה צבעוני: הוא נשלח בשם "הקרן לפיתוח נצרים" וססמתו - "אי אפשר להפסיק".

רשע זה כאן

דמעות המתנחלים שטפו את ישראל נחלים נחלים, שדרי הטלוויזיה יצאו מגדרם כדי לתת ביטוי לכאבם, אך אנשי מערכת "נקודה", אלישיב רייכנר ואורלי גולדקלנג, משבחים רק שני בעלי טורים ב"מעריב", אראל סג"ל ואבישי בן חיים, וכן את כתב ערוץ 10, ינון מגל, את פרשן הערוץ עמנואל רוזן ואת מיקי חיימוביץ, וגם את משה נוסבאום מערוץ 2.

כל יתר אנשי התקשורת שונאים אותם ותומכים בשרון האתרוג, הם מאשימים, ומונים את שמותיהם על פי סולם של הרשע. במקום העשירי רותם אברוצקי (ערוץ 1) ואחריו אבנר ברנהיימר ("ידיעות אחרונות"); רפי מן ("מעריב"); סימה קדמון ("ידיעות אחרונות"); מיכה פרידמן (גל"צ); יואל מרקוס; חיים יבין; אמנון אברמוביץ וגבי גזית. בראש רשימת אויביהם הציבו המתנחלים את גיא מרוז, שגידף אותם באתר אינטרנט השייך ל"מעריב". מערכת "נקודה" החליטה להעניק לו את "אתרוג הזהב". *



עאדל קעדאן. רוב שכניו בבקה אל-גרביה אדישים למאבקו, התגובות שהוא מקבל באות בעיקר מיהודים


שער "נקודה". לנצח במכות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו