בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהודי חסר מנוח

הוא היה עיתונאי, מחזאי, פוליטיקאי ודיפלומט שקרא לעצמו נוח ורצה להכשיר מקלט ליהודים בארצות הברית, במדינה שתיקרא אררט. ב-1825 קנה מרדכי מנואל נוח אי ליד מפלי הניאגרה וקרא ליהודים ליישבו, אבל אף אחד לא בא. נאוה סמל נתקלה בסיפורו, ואחרי תחקיר עומק כתבה ספר על עולם שבו משגשגת "אישראל", מדינת היהודים שהוקמה בגראנד איילנד

תגובות

היום שבו הכריז מרדכי מנואל נוח על הקמת המדינה היהודית וקרא לה אררט, היה יום יפה וחגיגי במיוחד. תותחים ירו מטחי כבוד באוויר. צ'יף אינדיאני זקן משבט סנקה, "מקטורן אדום", עלה על החוף והצדיע. מאות מכובדים, רובם נשים, הצטופפו משעות הבוקר באולם הגדול של כנסיית סן פול בבאפלו שבצפון מדינת ניו-יורק והמתינו לבואו של הוזה המדינה. הקהל ציפה להופעה טובה. נוח לא איכזב. הוא הגיח מתוך הקהל שנחצה לקראתו לשניים כמו ים סוף לפני בני ישראל, ופינה לו דרך במרכז האולם. הוא התקדם בתיאטרליות אל קידמת הכנסייה, עוטה גלימה בסגנון ריצ'ארד השלישי, גלימת משי מהודרת בצבע ארגמן כששרשרת זהב עם מדליון זהב דמוי אבן חושן תלויה על צווארו.

הקהל השמיע קריאות התפעלות. על המזבח היתה מונחת אבן הפינה ועליה חרות בעברית "שמע ישראל יי אלוהינו יי אחד". כמה קלחי תירס, בקבוק שמן וגביעי כסף מלאים יין, המחישו לנוכחים את הרגע ההיסטורי. ברקע נשמע קטע מהאורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל. אדיסון סרל, רקטור כנסיית סן פול, נשא דרשה דתית, מחווה לקהילה היהודית. בסיומה קם נוח והחל לדקלם בפתוס את הנאום החגיגי שבו קרא לעם היהודי בתפוצות לעלות בהמוניו לארצו החדשה - גראנד איילנד, אי בנהר ניאגרה שאורכו 12 ק"מ ורוחבו שמונה ק"מ, ששליש משטחו רכש נוח חמש שנים קודם לכן בכספו הפרטי ממדינת ניו-יורק (עם אופציה לרכישת שני השלישים הנותרים). נוח הכתיר את עצמו אגב כך לשופט עליון של ישראל.

זה קרה בג' בתשרי שנת תקפ"ו, 15 בספטמבר 35 .1825 שנים לפני הולדת בנימין זאב הרצל.

מלחמה נגד בריטניה

מדינה יהודית לא קמה בגראנד איילנד, וממילא גם לא הצטרפה לארצות הברית של אמריקה. ההיסטוריונים שיודעים דבר או שניים על הפרשה, מדברים בחיוך על נוח ועל מעלליו לקידום רעיון הבית הלאומי. "האדם היה יחצן ושרלטן", אומר פרופ' אלי לדרהנדלר מהאוניברסיטה העברית, מרצה לתולדות יהודי ארצות הברית במכון ליהדות זמננו. "אף אחד בזמנו לא התייחס לרעיון הזה ברצינות. אפשר בהחלט לומר שהיו לנו דמויות כאלה בעבר, שבאו מהפריפריה של החיים היהודיים ונאחזו בחלק הדמיוני של הגורל הקולקטיווי. מצד שני, יכול להיות שאילו הרצל היה אומר ב-1825 את מה שנוח אמר, אז גורלו היה כגורלו של נוח. מרדכי נוח כנראה לא היה האדם הנכון, לא במקום הנכון ולא בזמן הנכון, זה כנראה כל הסיפור".

אבל בתקופה של התחלות חדשות ויצירת יש מאין, פחות מחמישים שנה אחרי הכרזת העצמאות האמריקאית, חיפשו יהודי ארצות הברית דמות הרואית, סמל, שאתו יוכלו להזדהות. הם מצאו את נוח - יהודי אמיד יליד פילדלפיה, עיתונאי, מחזאי, עורך דין ודיפלומט. "זה נכון", אומר לדרהנדלר. "הוא נחשב באותה תקופה כדובר הקהילה היהודית, אבל יש לזכור שזאת היתה קהילה קטנה, מפוזרת מאוד ולא חשובה. אולי היו אז עשרים אלף יהודים בכל אמריקה, ולכן משקלו בפרופורציה היסטורית היה בערבון מוגבל. המיתוס שלו נבנה והועצם שנים לאחר מכן, כשכבר היתה באמריקה קהילה גדולה ועשירה יחסית, שרצתה לקשור את עצמה לשורשי האמריקאיות".

נוח נולד ב-1785 למרדכי מנואל, יליד גרמניה, ולציפורה פיליפס, ילידת צ'רלסטון בדרום קרוליינה, בתו של סוחר ובעל קרקעות יהודי. כשהיה בן שבע עזב אביו את הבית וחזר לאירופה. אמו מתה כעבור זמן קצר. נוח ואחותו הצעירה, יהודית, גדלו אצל סבם וסבתם, יונה ורבקה פיליפס, שהיתה ממוצא פורטוגלי. משפחותיהם היו מרובות ילדים וקרובים, ורובם הגדול השתייכו לעילית החברתית של צפון אמריקה.

בצעירותו למד נוח בבתי ספר שונים בניו-יורק ובפילדלפיה. כנער הוקסם מתיאטרון ומפוליטיקה והחליט להתמסר לשני תחומים אלה, אף על פי שסבו ייעד לו מקצוע מעשי ויהודי קצת יותר - צורפות. נוח ניסה ללמוד את המלאכה אך איש לא התלהב מהישגיו, כולל הוא עצמו. כשהיה בן 22, אחרי מות סבו, הוא התיישב בפילדלפיה והחל לפעול לקידום הקריירה הפוליטית שלו. הוא הצטרף למפלגה הדמוקרטית-רפובליקאית, אחת משתי המפלגות הגדולות, שקידמה בברכה יהודים שהצטרפו לשורותיה (הנשיאים תומס ג'פרסון וג'יימס מונרו נבחרו מטעמה). המפלגה השנייה, הפדרליסטית (שהנשיאים ג'ורג' ואשינגטון וג'ון אדמס ייצגו אותה), דגלה ברעיונות שמרניים וחבריה התבטאו לא אחת נגד יהודים.

נוח התגייס לסייע למסע הבחירות של סימון סניידר, שנבחר למושל פנסילווניה, ובתמורה זכה לכינוי מייג'ור נוח. הוא התחיל לכתוב מאמרים בעיתונות ומחזות לתיאטרון, שאותם העלה על הבמה בתיאטרון קטן שהיה שותף להקמתו. למרות גילו הצעיר החל להתפרסם ולצבור יוקרה, לא מעט בשל קשריה הטובים של משפחתו הענפה עם הצמרת הפוליטית. הוא היה די מרוצה מחייו החברתיים והמקצועיים, למעט דבר אחד שהיה חסר לו: כסף. כדי לפתור את הבעיה המטרידה החל לחפש משרה מכניסה. הוא שלח מכתב לשר החוץ, רוברט סמית, ובו הציע את עצמו למשרת קונסול ארצות הברית באחת ממדינות אירופה. את טיעוניו חיזק ברמז לא דק במיוחד: "אני רוצה להוכיח לכוחות זרים כי ממשלתנו, במינוייה המקצועיים, אינה נשלטת על ידי הבחנות דתיות".

הספין פעל. ב-1811 הוא קיבל מינוי לתפקיד קונסול בריגה, אבל חזר במפתיע לצ'רלסטון, שם נקרתה בדרכו משרת הוראה ובו-בזמן גם למד משפטים. ב-1812 הוא החל לפרסם טור קבוע ב"צ'רלסטון טיימס" בשם בדוי, מולי מאלק - כתב אוריינטלי המתאר את אורחות חייהם ומנהגיהם של תושבי צ'רלסטון, כפי שהיה מתאר אותם תייר טורקי הכותב הביתה. זה היה טור סאטירי ונאיווי שצבר לו אוהדים. חודשיים אחרי הופעתו שינה בעל הטור את הטון והחל לקרוא לאזרחים לתמוך בממשלה במלחמתה בבריטניה.

שליחות אל הפיראטים

ב-1813, כשכל כספו אזל, חידש נוח את מאמציו לזכות במשרת הקונסול בתוניס ושוב גייס לעזרתו את מוצאו היהודי. "זה יהיה לטובה לשלוח למשימה מי שמשתייך לאומה העברית", הוא כתב למשרד החוץ האמריקאי, במכתב שמצטט ג'ונתן סרנה בספר הביוגרפי, "שני העולמות של מרדכי נוח". סרנה, פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת ברנדייס, כותב שהטיעון הזה של נוח זכה להתייחסות רצינית במשרד החוץ, מכיוון שליהודים בצפון אפריקה היו עמדות השפעה, והאמריקאים האמינו כי כך יקל על קונסול יהודי לייצג את האינטרסים של ארצות הברית. ב-1813, בעיצומה של המלחמה עם בריטניה, התמנה נוח לקונסול בתוניס. הוא הפליג לשם בסוף מאי, כשליחו המיוחד של שר החוץ ג'יימס מונרו, כשהוא משאיר מאחוריו כמה בעלי חוב מאוכזבים.

השליטים המוסלמים של צפון אפריקה תמכו באותן שנים בפיראטים שפעלו בים התיכון, וגבו "דמי מעבר" מממשלות שביקשו להבטיח את שלום אוניותיהן. בזמן המלחמה עם ארצות הברית הסיתו הבריטים את שליטי צפון אפריקה נגד האמריקאים ושיכנעו אותם כי ימיה של ארצות הברית כמעצמה ימית ספורים. באוגוסט 1812 ביקש השליט של אלג'יר לבדוק אם נכון הדבר. כוחותיו שבו ספינת מסחר אמריקאית ודנו לעבדות את הקפטן ג'ורג' סמית ועשרת אנשי צוותו.

בהקשר זה קיבל הקונסול הטרי נוח משימה חשאית. לפני הפלגתו לתוניס כתב אליו שר החוץ מונרו: "בדרכך לתוניס, אולי במלגה או במרסיי, גייס אמצעים לשחרורם של בני עמנו האומללים מהשבי האלג'ירי. אם תמצא ערוץ סודי כזה, אתה רשאי לנהל משא ומתן שיביא לשחרורם המיידי ובלבד שהדבר לא יעלה יותר מ-3,000 דולר לאיש".

נוח שלח למשימה אחד ריצ'רד קין, אבל סודו התגלה עד מהרה והאלג'יראים הבינו שמאחורי מאמציו של השליח הפרטי כביכול עומדת ממשלת ארצות הברית. המחיר עלה בהתאם, נוח הסכים לשלם, ואף כיסה את הוצאותיו של קין. על החריגה הזאת הודח מהשירות הדיפלומטי. מונרו שלח אל נוח מכתב פיטורים שריח אנטישמי נודף ממנו: "כשמיניתי אותך לקונסול בתוניס לא היה לי מושג שהדת שלך תפריע לך במילוי תפקידך הקונסולרי".

נוח ומקורביו ראו בכך רדיפה על רקע דתי וטענו שרק בגלל דבקותו בדת היהודית, הרואה בפדיון שבויים חובה מן המעלה הראשונה, האשים אותו מונרו למעשה בבזבוז כספי ציבור. אבל רבים מיהודי ארצות הברית לא נגררו להאשים את הממשל באנטישמיות. "הנשיא מדיסון ושר החוץ מונרו ידעו שנוח הוא יהודי כשמינו אותו", כותב סרנה, "ויהודים רבים אחרים שירתו באותה תקופה בשירות החוץ האמריקאי".

מתוך שלוש שנות שירותו הקונסולרי ישב נוח בתוניס שישה חודשים בלבד. בשאר הזמן סבב בבירות אירופה, כשהוא מנסה לשלב בין עבודתו להנאותיו הפרטיות. לפי המסורת המשפחתית פגש באחת מנסיעותיו לפאריס, במסעדה, לגמרי באקראי, את אביו האובד, שאף התלווה אליו בחזרה לתוניס. סרנה לא מצא לזה תימוכין ונוח עצמו אף פעם לא פירסם זאת, גם לא בספר שכתב בשובו לארצות הברית, ובו תיאר את תקופת שירותו הקונסולרי וניסה להוכיח כי פיטוריו לא היו מוצדקים. "התיאטרליות שבאופיו של נוח יכלה להיות יתרון גדול אצל עיתונאי, שחקן או פוליטיקאי, אבל לא אצל דיפלומט או נושא משרה ממלכתית", כותב סרנה.

"הניסיון לקשור את ההדחה לאנטישמיות ברמות הגבוהות של הפוליטיקה האמריקאית הוא מגושם", אומר פרופ' לדרהנדלר, "אבל הסיפור הזה כבר נכנס לפולקלור היהודי האמריקאי ואי אפשר עוד להתווכח אתו. עכשיו זאת כבר עובדה שהוא היה הלוחם הראשון נגד אנטישמיות ומבשר הזהות היהודית האמריקאית של ימינו. איש מסור לעמו, לא מי יודע מה מסור לשמירת מצוות, אבל מסור לגורל המשותף ואפילו מעין מבשר הציונות. עם קילו מלח אפשר לבלוע את הדבר הזה, אבל צריך באמת הרבה דמיון".

אי באלף דולר

בתוניס פגש נוח לראשונה יהודים שחיים במצוקה כלכלית על סף רעב, וסובלים מאפליה בגלל דתם. הדבר חידד אצלו את זהותו היהודית. בשובו לארצות הברית הוא השתקע בניו-יורק וכעבור זמן לא רב התמנה לשריף. בד בבד גם היה העורך הראשי של העיתון "נשיונל אדבוקט", שהמו"ל שלו, לגמרי לא במקרה, היה נפתלי פיליפס, דודו. כעבור שבע שנים נמכר העיתון ונוח, יחד עם עוזרו שהיה לשותפו, ייסד ב-1824 עיתון מתחרה וקרא לו "ניו-יורק נשיונל אדבוקט". עיתונו נסגר כעבור שנתיים בגלל קשיים פיננסיים ונוח מצא לעצמו אכסניה חדשה: "ניו-יורק אנקוויירר".

אלו היו השנים שבהן התמסר לחלומו הבדיוני מכל: הקמת מדינת אררט. על פי גרסה אחת, עשה זאת מדאגה כנה לגורלו של העם היהודי ובהשפעת חוויותיו מתוניס. אחרים אומרים שזהו עוד רעיון מגלומני שנוח ניסה בעזרתו לכבוש לעצמו מקום בצמרת. בהיסטוריה היהודית הוא נשאר כהערת שוליים, ואפילו בספרו של אליהו בנימיני, "מדינות ליהודים", שיצא ב-1990 (הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים) ובו תיאור של 36 תוכניות כאלה, זכה סיפורו לשני עמודים בלבד.

לפני 13 שנים נתקלה בשמו לראשונה הסופרת נאוה סמל, שהתגוררה אז בניו-יורק כשבעלה, נעם סמל, היה שם קונסול התרבות של ישראל. "15 בספטמבר הוא יום ההולדת שלי", היא אומרת. "אני זוכרת שישבתי בספרייה הציבורית של ניו-יורק ועשיתי תחקיר למשהו ופתאום קפצה לי לעין איזו הערה היסטורית ושם היה כתוב אררט, והתאריך הזה, 15 בספטמבר 1825. כשראיתי את זה, זכרתי משהו שישב בתחתית התודעה שלי, משהו שקראתי פעם בספר שקיבלתי לבת מצווה ושם היה סיפור מוזר על מישהו שהקים מדינה יהודית הרבה לפני הרצל. אז לא ידעתי אם זה אמיתי או המצאה בדיונית".

מהמפגש שלה עם סיפורו של נוח נולד הספר שכתבה, "אישראל", שיצא עכשיו לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות". היא החלה לאסוף חומר על האיש והופתעה לגלות שהניסיון להקים מדינה יהודית בארצות הברית הוא אכן עובדה היסטורית, שגם האי קיים וסיפורו של נוח הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של יהודי ארצות הברית. "אני פנטזיונרית", היא מעידה על עצמה, "והיסטוריה בשבילי היא טרמפולינה. משם אני קופצת למחוזות הדמיון".

כדי שהקפיצה תהיה גם מדויקת השקיעה סמל זמן רב בתחקיר. במשך כשלוש שנים היא אספה חומר על האי, על תושביו האינדיאנים משבט הסנקה שמכרו אותו ב-1815 למדינת ניו-יורק תמורת 1,000 דולר (קצת יותר ממנהטן, שעלה להולנדים מאתיים שנה לפני כן 24 דולר ועוד כמה חרוזים). היא קראה את המחזות שנוח כתב, עיינה בנאומיו, אספה כל פיסת מידע שהצליחה לשים עליה יד, קנתה באינטרנט אביזרים אינדיאניים, ספרי ילדים, תכשיטים, פוסטרים, תמונות, ולמדה על רפואה אינדיאנית.

גולת הכותרת של ממצאיה היא מסמך הסגרה אותנטי בחתימת מרדכי מנואל נוח, בתפקידו כשריף של מדינת ניו-יורק, שאותו קנתה מחנות לכתבי יד עתיקים בארצות הברית באתר מכירות פומביות באינטרנט. ביד רועדת היא פותחת את סרטי ההדבקה ושולפת מהאריזה ההרמטית את הנייר. "קניתי את המסמך כי רציתי שיהיה לי חפץ שלו. זה נשמע מטורף? את לא יכולה לבנות עולם בלי להרגיש את הטקסטורות הכי טריוויאליות של האנשים שחיים בו".

איך ידעת שהמסמך מוצע למכירה?

"השריף של ניאגרה פולס, כריסטופר ג'י קרלי, חבר שאתו אני מתכתבת כמה שנים, ברגע שנודע לו שאני רוצה לכתוב על זה משהו, התחיל לשלוח אלי חומר. יום אחד הוא כתב לי: 'נאוה, מהר, תיכנסי לאתר, יש מכירה של המסמך'. התחלנו להתכתב בזמן ההתקפה על עיראק, כשהוא יצא למילואים - הוא טייס קרב - ואז הוא סיפר לי שאבא שלו היה ממשחררי דכאו וחינך את הילדים שלו שצריך לעזור לעם היהודי".

סמל היתה המשתתפת היחידה במכירה הפומבית, ותמורת 75 דולר קיבלה לידיה את המסמך.

מגן דוד וצלב

לשנים שקדמו להופעת הספר קוראת סמל "התקופה האינדיאנית שלי". התקופה האינדיאנית מצטיינת בהתבוננות דקדקנית בשמים. לכל ענן יש כתובת ולכל עץ משמעות קוסמית. "אני יודעת שכל מיני אנשים חושבים שירדתי מהפסים, אבל זה לא מפריע לי", היא אומרת. במסגרת התחקיר נסעה לפני שנתיים לגראנד איילנד. היא רצתה לראות במו עיניה את אבן הפינה שהונחה ביום הכרזת המדינה.

"כף רגלו של נוח כנראה לא דרכה מעולם על האי", היא אומרת. "הוא תיכנן לערוך שם את טקס ההכרזה, אבל אז התברר שאין בבאפלו מספיק סירות להשיט את כל האורחים אל האי, אז הרקטור של כנסיית סן פול, שהיה ידידו, הציע לו לעשות את הטקס בכנסייה".

היום מחובר האי ליבשה בגשר ומשמש פרבר שינה מקסים ל-20 אלף מתושביה האמידים של באפלו. סמל נסעה לשם עם שני ילדיה הצעירים, התאומים אילאיל ונימי, שהם היום בני 14 (הבן הבכור, אייר, מוסיקאי בן 26, חי באוסטרליה). "נסעתי לאי כמו טייל תמים", אומרת סמל. "בדרך עברנו בגושן, אחריה דמסקוס וההתנחלויות בית אל וענתות - בבואה של נסיעה בהיסטוריה היהודית. בבוקר הגענו אל האי והתחלתי לחפש את האבן.

"זה מקום יפהפה, בתים קולוניאליים, ורוב האי לא מיושב. בית העירייה היה סגור. מצאתי את לשכת המסחר. נכנסתי, החדרים היו ריקים, עליתי לקומה השנייה ומצאתי אשה יושבת ועובדת. הצגתי את עצמי, ואמרתי שאני ישראלית ושאני מחפשת חומר על מרדכי מנואל נוח. היא שמעה ישראל, קפצה מהכיסא, הכניסה את היד לתוך החולצה ושלפה משם שרשרת ועליה תלויים מגן דוד וצלב. מתברר שהיא נוצרייה אוונגליסטית מתומכי ביבי. בדיוק נפלתי על הבן אדם היחיד באי שידעה על מה אני מדברת ונתנה לי כל מיני דברים שנכתבו על נוח".

אבן הפינה לא נמצאת על האי. סמל מצאה אותה ב"חברה ההיסטורית" של העיר באפלו.

איך הוא מעז

סמל, בת 50, אחותו של שלמה ארצי, נולדה ביפו וגדלה בתל אביב. אביה, יצחק ארצי, שמת לפני שנתיים, היה חבר כנסת וסגן ראש העיר תל אביב מטעם מפלגת הליברלים העצמאים. בצבא היא שירתה בגלי צה"ל, אחר כך למדה תולדות האמנות, תואר ראשון ושני, וכתבה למקומוני רשת שוקן בחיפה ובקריות. ספרה הקודם, "צחוק של עכברוש", העוסק בזיכרון השואה, עובד והולחן לאופרה המוצגת עכשיו בתיאטרון הקאמרי שאותו מנהל בעלה. כמה מספריה תורגמו וראו אור בארצות כאיטליה, רומניה, הולנד, ספרד, צ'כיה, בריטניה, טורקיה, אלבניה וסין.

בספרה "אישראל" בוראת סמל עולם מקביל שבו קמה בגראנד איילנד מדינה יהודית משגשגת בחסות אמריקאית, לא צריך ויזה ולא גרין קארד. בעשותה כך, היא מוחקת מההיסטוריה היהודית את השואה ואת המפעל הציוני, וממילא גם את הסכסוך הישראלי-הפלשתיני ואת החייאת העברית. "הביטול הזה מאפשר לי לבדוק מי אנחנו", היא אומרת. "האם אנחנו נשאים של גנטיקה יהודית? האם יש לנו תכונות זהות? אולי היינו יכולים להיות פחות תזזיתיים? מהיכן האי-נחת הזה? הקוצים בתחת? האם נמשיך להיות חסרי מנוח גם בגן העדן שעל האי?"

למה בעצם נכשל נוח?

"נוח עשה הכל בפומפוזיות ובתיאטרליות. הוא פירסם קול קורא בעיתון שלו וכתב שם: 'יהודים, הכנתי לכם ארץ', וזה התפרסם אחר כך בכל העיתונים באירופה והפך אותו לבדיחה של העולם היהודי. אמרו שהוא משוגע ושרלטן. היינריך היינה צחק עליו, הרב של פאריס, הרב של בורדו, קראו לו מטורף. איך הוא מעז להקים מדינה ליהודים? זה תפקידו של המלך המשיח.

"הוא היה הראשון שהגה את רעיון המגבית. ב'קול קורא' הוא ביקש מיהודי העולם לאסוף כסף בקהילותיהם ולהשלים את קניית כל שטח האי. הוא חישב שבבנייה לגובה אפשר יהיה לשכן ברווחה שישה מיליון יהודים, אבל כשראה שהיהודים לא באים ואינם מתכוונים לבוא, הוא החזיר את האופציה למדינת ניו-יורק, ספג את ההפסדים וירד מכל הסיפור".

לא במקרה ריתק סיפורו של נוח את סמל והקסים אותה. הוא חידד אצלה את הקשר הרגשי לאמריקה בכלל ולניו-יורק בפרט. סבה, אבי אביה, היגר ב-1919 לניו-יורק. "הוא נטש את אבא שלי ברומניה, תינוק בן חצי שנה, ונסע. אמר לסבתא שלי, 'אני אסע ראשון, אסתדר ואשלח לכם כרטיס לאונייה'. המון גברים עשו את זה, חלקם שלחו כרטיסים, וחלקם לא. סבא שלי לא שלח. כל שנה הוא היה שולח לאבא שלי מעטפה ובה שטר של דולר, ככה אבי ידע שאבא שלו חי. סבתא שלי עלתה עם אבי לארץ ואחר כך אבד הקשר.

"ב-46', אבא שלי כבר היה פעיל ציוני, הוא נשלח לפאריס, לכנס הראשון של הנוער הציוני, לארגן את התנועה הציונית באירופה אחרי השואה. כתב של עיתון ניו-יורקי ביידיש, 'פארווערטס', ראיין אותו וזה פורסם בניו-יורק. לאבא שלי קראו אז יצחק הרציג. הוא היה מזכירו האישי של משה שרת, ושרת עיברת לו את השם לארצי. חברו הטוב של סבא שלי, שהיה מנוי על העיתון, קיבל אותו בבוקר, פתח אותו, ראה את התמונה של אבא שלי והיה כתוב שזהו יצחק הרציג.

"את זה שמעתי הרבה שנים אחר כך מבתו של החבר, מיוריאל ארנס, אשתו של משה ארנס. יום אחד, כשחיינו בניו-יורק, הם באו לעיר ונעם ליווה אותם בסיור במומה (המוזיאון לאמנות מודרנית). אני שכבתי בשמירת הריון עם התאומים ופתאום אני מקבלת טלפון מנעם: 'קחי מונית ובואי לקפה של המומה, מיוריאל ארנס רוצה לספר לך משהו'. אני לא רציתי לצאת מהבית אבל נעם התחנן שאבוא, שזה חשוב. נשרכתי עם הבטן הענקית שלי והם יושבים שם כולם נרגשים והיא אומרת לי: 'שנים אני רוצה לפגוש אותך ולספר לך, אני הייתי נוכחת ברגע שאבא שלי קרא את העיתון - הייתי במטבח, ואבא שלי יצא החוצה בהיסטריה ורץ ברחובות וצעק: 'הבן של הרציג חי'".

וכך, אחרי 30 שנה, חודש הקשר. "סבא שלי בא לארץ לברית של שלמה ב-1949. הוא שנא פה הכל והגיש לאבא שלי אולטימטום: 'או שאתה בא אתי לאמריקה ותקבל אזרחות אמריקאית, או שאני מתגרש ממנה', הוא התכוון לסבתא שלי, 'ומנתק אתך את הקשרים. אני בפלשתינה לא מוכן לחיות'. אבא שלי ניסה להרשים אותו ולקשור אותו, הוא לקח אותו לארלוזורוב פינת אבן גבירול, היו שם מגרשי חול ענקיים והתחלות של בנייה, ואמר לו: 'זאת עיר העתיד, העיר העברית הראשונה', וסבא שלי אמר: 'היהודים יטבעו כאן בחול'.

"הוא התגרש מסבתא שלי, חזר לאמריקה, היתה לו שם חברה אמריקאית 30 שנה. ב-1960 הוא התעוור והחברה שלו לא יכלה לטפל בו והיא קראה לאבא שלי, שנסע לאמריקה והביא אותו לישראל. אני הייתי בת חמש, ופתאום נחת עלי סבא. הוא היה לבוש תמיד בחליפה שלושה חלקים, עם אוסף עניבות מהמם שגזרתי אותן לברביות שלי. הוא היה אמיד מאוד. התחיל כמורט נוצות של תרנגולות, אחר כך התקדם ונהפך לברוקר בוול סטריט. הביא אתו פלימות ענקית, ורדיו שכל הזמן היה פתוח על קול אמריקה. הוא לימד אותי אנגלית.

"בארץ הוא התחתן מחדש עם סבתא שלי. לא ברור לי למה היא הסכימה, אולי כי היא אהבה אותו, אחרי כל השנים, ואולי חשבה שעכשיו יבוא עליו העונש האמיתי. הם עברו לגור בשכנות והתפקיד שלי היה להוציא אותו לטיול כל יום אחרי הצהריים. ילדים בהרצאות שלי שואלים אותי איך נהייתי סופרת, אז אני מספרת להם שהכל בגלל סבא שלי.

"בטיולים האלה אחרי הצהריים, הוא כבר היה עיוור לגמרי, הוא כל הזמן השמיץ את תל אביב ואת ישראל. אני אומרת לו: 'סבא, הנה בית', אז הוא אומר: 'בניו-יורק יש בית של מאה קומות'. הוא סיפר שבמפולת של 29' הוא עמד למטה וראה אנשים קופצים מלמעלה. ואז התחלתי לפנטז. ידעתי שאם אגיד לו שבונים בית של שלוש קומות, הוא יזלזל בי ובישראל, אז התחלתי להגיד שבונים בית בן עשר קומות. ראיתי שזה עבר בשלום - אמרתי 15 קומות, 20 קומות. היינו הולכים לטייל על שפת הירקון ואני הייתי מספרת לו שהוא גדול לפחות כמו המיסיסיפי. שיפצתי סיפורים על תל אביב שתהיה דומה לניו-יורק כדי שהוא יאהב אותה. הוא עשה לי את הסדנה הראשונה לכתיבה יוצרת.

"גם אחרי שמונה שנים בישראל, הוא נפטר אחרי מלחמת ששת הימים, הוא המשיך לדבוק בזה שאין עתיד לציונות ולא ליהודים בישראל".

דרכו האחרונה

מרדכי מנואל נוח מת ב-1851. הלווייתו בניו-יורק היתה מהגדולות שידעה העיר במשך שנים. נציגי ממשל, שופטים, רופאים, סופרים, עיתונאים, מוסיקאים, אנשי תיאטרון, באו ללוות את נוח בדרכו האחרונה.

על אדמת גראנד איילנד אין היום קהילה יהודית ולא בית כנסת, אומר השריף של ניאגרה פולס, כריסטופר ג'י קרלי. *



מרדכי מנואל נוח. בתוניס נתקל לראשונה במצוקת היהודים


נאוה סמל. גם אני פנטזיונרית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו