בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | גניו של שלמה אהרונסון

כל מה שעשה שלמה אהרונסון, גם אם יש בו אבנים ועפר בלבד, הוא בבחינת גן (רשימה שנייה)

תגובות

התרבות הישראלית דורסת, עיוורת לנוף ולעברו של המקום. ובמקומות שבהם מעשיה נועדו להכריז על דריסת-רגל וכיבוש, כמו בהתנחלויות וערי יו"ש - רואים היטב כיצד קופדו ראשי ההרים כדי לחבר את הראש המוחלף הצועק בעלות. אבל בכל מקום שבו נגע שלמה אהרונסון באדמת הארץ נשמעה משמעות אחרת מאוד של ישראליות. מעשיו מקשיבים קשב רב לקולה של הארץ ולקולם של בני האדם החיים בה, ולא רק היהודים שבה. אהרונסון אינו שקול כמובן לכוחה של הציוויליזציה הישראלית, אבל קולו אינו קול שולי. מעשיו רשומים סביב חומות ירושלים ובתוך נצרת, בחורשות שעל ההרים ובאוטוסטרדות הגדולות ביותר והשפעתו ניכרת גם במעשי תלמידיו.

הטיילת על-שם גבריאל שרובר בירושלים. סוג אחר של יופי / צילום: טס שפלן / ג'יני

הענווה היסודית הזאת נוכח מסורתה של הארץ מגיעה לביטויה החריף והמודע ביותר בתפיסת הגן של אהרונסון. כל מה שעשה אהרונסון, גם אם יש בו אבנים ועפר בלבד, הוא בבחינת גן. אבל בגנים המובהקים שלו, כמו פארק גילה או הרצליה, האזור המקיף את חומתה הדרומית של ירושלים העתיקה, כיכר הכניסה של אוניברסיטת בן גוריון וביצירת המופת שלו - הטיילת על-שם גבריאל שרובר בירושלים - התנסח הדבר בצורה של מניפסט ברור: הגן הישראלי הזה אינו עומד מובדל מן הנוף ומנגד לו, אלא הוא שיקוף שלו.

גניו של אהרונסון עשויים אבן, צמחי ערבה, חורש ומטעים. אין בהם צמחים טרופיים ואין כמעט דשאים. אין בהם מתמונות הנופים של הפסטוראלה האירופית; נופי הכפר הירוקים, האנגליים, שבהם ניסו בעידן הציוני ההרואי להקיף את הקיבוצים ואת מוסדות המדינה, על כרי הדשא הגדולים, עצי הפיקוס ומשוכות השיחים העבותות. קטעים גדולים בגניו של אהרונסון נראים כשדות. יש בהם צמחי חילף ודגנים אחרים, המצהיבים כהרי הארץ בקיץ. ויש בהם אזורי שיחים הנטועים שיחי חורש מקומיים - אלת המסטיק, רוזמרין והדסים. התגוונותם אינה בצבעי הפרחים העזים, אלא במגעי הירוק השונים, האור והצל. הגנים האלה אינם מנמיכים את קומתם מול צבעיהם העזים של הפרחים הטרופיים, אלא מלמדים סוג אחר של יופי. יופי שנלמד מכאן.

יסוד ה"גן" המרכזי בגנים של אהרונסון, העומד מנגד לשביל, לכיכרות הבנויות ולסככות הצל, הוא המטע: מטעי זיתים, תמרים, חרובים או הדרים. הם אינם נטועים כבוסתן, כלומר - במתכונת מעורבת המכוונת לחייה של משפחה אחת, אלא כמטע חקלאי שאינו מסתיר את השיטתיות שביסודו: שורות-שורות מדודות שתי וערב. המתח בין הפורמליות של שורות המטע לבין צמיחת העצים הוא יסוד היופי שבו, המזוג בסמל הפשוט והגדול מכל של גידול הפירות הללו למאכל. הטיפול במטע הוא חקלאי ואת פירות המטעים אוספים. המטעים הללו אינם רק משקפים נוף אלא הם מקום ממשי של גידול עצים ופירות. הגן הזה הוא מחווה גלויה, חגיגית ונרגשת, למטעי הפירות של הארץ הזאת, לשבעת המינים ולברכה האצורה בהם. אבל לא פחות מכך - לגנים המוסלמיים הנטועים בסדרים גיאומטריים כאלה ובמיוחד, כך נדמה לי, לגן "מנארה" הנודע, הגן הגדול שבפאתי מרקש שבמרוקו, אחד הגנים העתיקים בעולם (הוא נוצר במאה ה-12 והוא מטופל ברציפות מאז), שכולו עשוי מטעי זיתים, תמרים ורימונים, סדורים בתוך מצולעים.

בצד המטע משמש היסוד הבנוי לא רק כשביל או סוללה אלא כמכשיר להובלת המים להשקיה - אלו אמות המים והטראסות. במחלף שורש שבמעלה לירושלים בולטים מאוד קירות הטראסות הגדולים שנועדו לאצירת מי הגשמים (בדברו על המחלף הזה מוסיף אהרונסון: "משהו עדיין גדול מדי שם. צריך לרכך אותו. זה עוד לא גמור!" ועוד דבר: כלי הרכב שנותרו מקרב שער הגיא במלחמת העצמאות והועמדו שם על כן בטון בקו ישר חסר טעם - אינם חלק מתוכניתו).

בנמל התעופה בן גוריון בנה אהרונסון, בגן המרכזי, הסגור בין מבניו הראשיים של הנמל, גן העשוי ארבעה מטעים המדורגים זה מעל זה - תמרים, הדרים, גפנים, זיתים, ובתחתיתם בריכה. החלקות קשורות זו בזו באמות-מים ובקווי הנטיעה הסדורים, ומסביב לגן הסגור ניטע פרדס גדול. זהו הגן העכשווי ביותר וגם הארכאי ביותר. גן שהוא זיכרון מזוקק של גנים ונופים: הפשטה של אזורים שונים בארץ למצולעים. תמצית הארץ בצורה של גן. העצים החיים מפרים כל רושם של נוקשות מן המראה. זהו גן פשוט לחלוטין ומפואר ביותר בעת ובעונה אחת. האונה הרחוקה ביותר מן הדיוטי-פרי.

אי אפשר לדבר על גנים בלי לנסות להגדיר, ולו בערך, את המצב-רוח שלהם. הרי גנים הם מקומות שבהם הרוח ניסתה לרשום את רישומה בעולם הממשי עצמו. כולם מכירים את קולות הטקס, השררה והמלכות נוסח פארק גורקי במוסקווה או ה"רטירו" שבמדריד, ואת משחקי המחבואים שיוצר הגן בין שדרותיו הפומפוזיות לבין פינותיו הסודיות, החשוכות, או את מראות ההזיה המופרזים של גני וילה ד'אסטה בטיבולי או גני ארנחואז על מבוכי המזרקות שלהם. ויש גנים מלנכוליים, כמו האורטו-בוטניקו ברומא ויש גני-עדן עלי אדמות כגני קשמיר. יש גנים אינטלקטואליים-הרהוריים, כגן "סיטרואן" בפאריס וגנים "דתיים" ששגב הברושים לבדו עושה אותם גני-קודש, כמו בית הקברות בפרדס חנה.

הגנים של אהרונסון הם דו-משמעיים: הם "שטוחים" ו"עמוקים" בעת ובעונה אחת. פשטותם קשורה בסמלים עמוקים ורציניים מאוד. יש בהם חולין גמור - המטעים, צמחי הערבה הקשוחים, ומצד שני - שגב הנאסף מן הנופים המזוקקים בגן. אבל יש בהם עוד משהו הבא מכיוון אחר: מין דוק של צחוק. מאור-פנים משועשע. משהו הקשור בהיכרות עמוקה עם יושבי המקום הזה, שאינו עסוק בחינוך ובהטפה אלא בחמלה וחיבה. בעצם אהבה.

שאלתי אותו מה הוא אוהב במיוחד בין הדברים שעשה. הוא מנה כמה מהם, והראשון בהם היה סימון קווי הגובה במורד לים המלח: אותם קווי אבן אופקיים המודגשים בקו-צבע העשוי קרמיקה, השתולים בהרים הצחיחים בכביש לים המלח ומסמנים את העומק ביחס לגובה פני הים. "למה?" שאלתי. "כי זה מינורי, אני חושב", הוא ענה בחיוך, ומיד אחר כך הוא הזכיר את חלקו בתוכנית המתאר הארצית, שבה הוא תרם רבות לעתידם של תפיסת הנוף, השימור, הבינוי וכלל היחס בין תושבי הארץ הזאת והארץ עצמה. אין צורך בדרשנות יתרה כדי להבחין בתווי הענווה שלו המתחלפים בקלות במחוות של גדלות-ממדים. בעצם, הוא תמיד עוסק ב"ארץ" כולה, ולא רק בפינה שלה. אבל יש צורך לפרש את ערכם הנדיר של עמדתו ומעשיו המראים כי מעשה שכולו שלום, בכל פרטיו, אינו מסתיים בדיבור ובתוכניות-חלום, אלא הוא נעשה בפועל, באדמה ובנוף, ועוד עובדה מהותית - הוא אינו קטן ובטל בשישים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו