בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים האחרים של צבי ינאי

יהודי ופרח כמורה, נער-פאשיסט וקיבוצניק, נוצרי בסתר, צנחן בצה"ל וידוען עם תרומה יחודית לתרבות הישראלית - הוא מפרסם בשבוע הבא אוטוביוגרפיה שובת לב

תגובות

צבי ינאי נושא את אחת הקרחות המפורסמות ביותר בישראל, אך בילדותו היה לו שיער ארוך ומתולתל וכה יפה היה, עד שלהקת אופרה שבאה לעיירה שלו ביקשה לשתף אותו בהפקה של מדאם באטרפליי. "לא נדרשתי לשיר, אלא רק לנופף בדגלה של אמריקה", הוא כותב בספרו החדש, "אולם הזמרת התקשתה לשאת אותי בזרועותיה ולשיר בעת ובעונה אחת. הצטערתי, לא כל כך בגלל ההחמצה האופראית כמו על התאבדותה של באטרפליי". זה היה בקסטיליון פיורנטינו, השוכנת לא הרחק מפירנצה, בעמק שכפריו פזורים בו כמו אגודות פרחים, ינאי כותב.

הוגה דעות אוטודידקט וידוען, כיום בן 71, תרם ינאי לתרבות הישראלית את היכולת להתפעל מהמדע ולהבינו, באמצעות "מחשבות", כתב העת של י-ב-מ שערך במשך שנים, הופעות בטלוויזיה וספרים רבי מכר. כעת הוא חושף את סיפור חייו, ברומן אוטוביוגרפי הכתוב בצורת התכתבות עם אח אבוד. הוא מבוסס על צרור מכתבים המגוללים את תולדות המשפחה, אך גם חסר בהם הרבה מידע, ויש בהם סתירות, שקרים וסודות; ינאי חוקר אותם כמו היו מגילות קלף ארכיאולוגיות. התוצאה היא ספר שובה לב, מאופק מאוד, כמעט מדעי, עם עצב ללא רחמים עצמיים ואירוניה ללא משוא פנים, ספקנות, מעורבות וזרות. יש ישראלים רבים עם סיפורי חיים מדהימים, אך ינאי ראוי לקנאה: רוב האנשים לא יודעים כל כך הרבה על משפחתם. לא רבים יודעים לעשות שימוש כזה במכתבים שירשו מהוריהם.

ילדותו עברה עליו באיטליה הפאשיסטית. הוריו היו אמנים נודדים: האב היה זמר בריטון מבודפשט, האם - פרימה בלרינה מגרץ, אוסטריה. הם לא היו נשואים. אבא היה נוצרי, אמא באה מבית יהודי, אך סנדרו, כפי שנקרא אז, חונך כנוצרי פרוטסטנטי ובשנת 1942 הועבר לדת הקתולית והיה לפרח כמורה. הוא הספיק גם ללבוש את המדים של תנועת הנוער של מוסוליני; יש לו צילום של עצמו כזאטוט המצדיע במועל יד.

"אמי היתה אשה נאה, צעירה מאבא ב-18 שנה, אלגנטית, בעלת גוף חטוב, שיער בהיר ורגליים מדהימות", הוא כותב: "היה לה חזה קטן מכדי שתהיה סקסית, אבל היא התברכה באותה מתנת טבע בלתי ניתנת להגדרה שנוהגים לכנותה 'שיק'". הוא לומד זאת מצילומיה.

האב הציע את שירותו לתעמולה הפאשיסטית ואחר כך נעלם איכשהו, כפי שאבד באורח מסתורי גם האח רומולו. במסמכי המשפחה יש תעודה פטירה של רומולו, אך יש גם עדות מאוחרת יותר שלפיה, מי יודע, אולי עודנו חי. האם התפרנסה כמתרגמת בשירות הוורמאכט הנאצי. ינאי שמע שהיא היתה מזהירה מראש יהודים שנועדו לגירוש, אך כותב: "אני מאוד רוצה להאמין לסיפור הזה, אבל מפקפק באמינותו". כשהיה כבן שמונה, מתה האם. "היא שכבה על גבה", הוא זוכר: "עיניה היו עצומות. שמיכה בהירה היתה מתוחה על גופה. מישהו דחק בי מאחור להתקרב למיטה ולנשק את אמא. פחדתי שהמוות ידבק בי, אבל ידעתי שעלי למלא את חובתי. פניה היו צהובים ומצחה קר. היא היתה בת 32 במותה, אבל נראתה צעירה מגילה". אנשי הוורמאכט הביאוה לקבורה נוצרית, כיאות.

לפני כן ואחרי כן הפציצו מטוסי חיל האוויר האמריקאי את העיירה, קשה לדעת מדוע, אולי בטעות. יותר ממאה אזרחים נהרגו, בהם כעשרים ילדים. סנדרו ושתי אחיותיו נשארו עם האומנת. בלילות היה מתגנב למלונת הכלבים של השכנים האיטלקים, מחליף את הלחם העבש שקיבל מהגרמנים בלחם שהשכן אפה לכלבים. ביוזמת אנשי הוורמאכט הדאגנים כמעט החזירו אותו ואת אחיותיו להונגריה. יהודי בודפשט עמדו לפני גירוש להשמדה, אך אולי גם שם לא היו מגלים שאמם של הילדים היתה יהודייה. כך או כך, האומנת שלהם התנגדה, בשנתיים שנותרו עד סיום המלחמה הצליחה לטפל בהם איכשהו.

לקראת סיום המלחמה הגיעו לאיטליה חיילי הבריגדה מארץ ישראל, שם התגורר דודם. רק עכשיו נודע לסנדרו שהוא יהודי, כלומר "דבר מה פחות, גבוה אך מעט מהצוענים שהכל ראו בהם גנבים וחוטפי ילדים, אנשים שאינם מקפידים בניקיונם". אך הוא אינו זוכר כיצד הגיב על הגילוי המרעיש. בעודו נתון להשפעת מותה של אמא לא היה מתרגש גם אילו היו אומרים לו שהוא סיני, כתב. שלחו אותו לקיבוץ רמת דוד.

לא קל היה לו בקיבוץ, הילדים התעללו בו, כי לא ידע עברית ולא נימול. אחיותיו התפללו בכנסיות בחיפה. בחג המולד ערך יחד אתן בסוד מיסה קצרה, בעזרת נרות חנוכה. הוא תיאר לעצמו שכך עשו האנוסים, וחשש שיגרשוהו מהארץ, שהרי עוד לא ידע אז להיות יהודי. לימים נימול ועיברת את שמו, שירת בצנחנים, זמן מה גם בקבע, והיה מנכ"ל משרד המדע. "המקריות שולטת בחיינו, לכולנו היו יכולים להיות חיים אחרים", הוא מהרהר.

ינאי על זהותו היום: "כאתיאיסט אינני חש שייכות דתית לעם היהודי, אלא זיקה היסטורית. אני יכול להתחבר לאבל של תשעה באב כאירוע בעל משמעות היסטורית לעם היהודי, אבל בשום פנים לא כאל יום של תענית וקינה על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה. מחויבותי נתונה לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. עם זאת הזדהותי עם המדינה אינה בלתי מותנית. היא תישמר כל עוד ישראל תעמוד על החירויות והזכויות הבסיסיות של כל אזרחיה, כל עוד תפעל במסגרת גבולות מדיניים מוכרים ומוסכמים. היא תתפוגג כשישראל תחדל להיות מדינה דמוקרטית ותאבד את ערכיה ההומניים והליברליים. במלים אחרות, הזדהותי נתונה בראש ובראשונה לישראליות שלי ולא ליהודיות שבי".

גיבורה ראשית בצרור המכתבים שברשותו היא סבתו, שנשארה בגרץ. "היא אמא יהודייה על פי מיטב הפולקלור היהודי", ינאי כותב: "מעצבנת, טרחנית, מרחמת על עצמה, תובענית, דעתנית, אבל תמיד אוהבת". היה לה סלון למחוכים. מכתביה האחרונים מעוררים צמרמורת: היא ניסתה שוב ושוב לצאת מאוסטריה, שיערה את הצפוי לה אם תישאר - אך לא הצליחה להשיג אשרה מתאימה; קונסולים ופקידי הגירה למיניהם מצטיירים ממכתבים אלה כאדוני החיים והמוות. הנאצים גירשוה לפולין; מכתביה האחרונים באו מלובלין ואפשר שנרצחה במיידנק.

קצת "הגן של פינצי קונטיני", קצת "החיים יפים" של רוברטו בניני, הספר הזה משלב אבסורדים של אופרה איטלקית עם ישראליות חילונית והרהור היסטוריוסופי על תהפוכות הגורל היהודי והאדם בכלל: "הבנתי שאנחנו נוטים להגזים בהערכת חופש הפעולה שלנו ובמניין דרגות החופש העומדות לרשותנו. בהגיענו לצומת בחיינו, אנחנו חוזרים ובוחרים, בדרך כלל בדרכים המוכתבות לנו מראש בידי פחדינו ונטיות לבנו", ינאי כותב. "שלך, סנדרו" (הוצאת כתר) אמור להגיע אל חנויות הספרים בשבוע הבא; ידברו עליו.

הפרופסור שצדק

ארנון סופר, פרופסור לגיאוגרפיה וראש הקתדרה לגיאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, מוביל זה שנים רבות את החרדה מפני השד הדמוגרפי ועל כן תמך בתוכנית הנסיגה מעזה, למרות הכל; לדבריו הרעיון היה שלו ואריאל שרון אימץ אותו. שנה ורבע לפני הנסיגה התראיין סופר אצל כתבת העיתון "ג'רוזלם פוסט", רותי בלום, ונתן לה תחזית על מה שיקרה, כתוצאה מהנסיגה.

"הפלסטינים יפגיזו אותנו באש ארטילרית - ואנחנו נצטרך להגיב... על כל טיל פלסטיני - אנחנו נשיב בעשרה טילים. נשים וילדים ייהרגו ובתים ייהרסו... בעזה הסגורה מכל עבר - יתהווה אסון הומניטרי. האנשים ייהפכו לחיות עוד יותר גדולות מהיום, בעזרת הארגונים המטורפים של האיסלאם הפונדמנטליסטי. הלחץ על הגבול יהיה נורא ואיום. זו הולכת להיות מלחמה נוראה. לכן, אם ברצוננו להישאר בחיים - יהיה עלינו להרוג ולהרוג ולהרוג. כל יום, כל היום".

ידע מה שאמר, הפרופסור. על כן ביקשתי הערכה על סיכוייה של הפסקת האש שהוסדרה השבוע. סופר השיב שהוא משתומם איך אנשים נבונים יכולים להיות נאיוויים כל כך: הפלסטינים ברצועה שבורים, מיואשים והאיסלאם הקיצוני תומך בהם, מדוע שיסכימו להפסקת אש? זה אומר שגם להבא ישראל תצטרך להרוג ולהרוג ולהרוג, כל יום, כל היום. "אין תקווה", אמר סופר. "אין תקווה".

אבל הוא מתכוון רק לשלום, לאו דווקא למצב הדמוגרפי. כי על פי הערכתו האסון ההומניטרי בעזה יביא לכך שהפלסטינים ברצועה יעזבו. כיוון שאינם יכולים לצאת לעבודה בתל אביב, יצטרכו לחפש אותה בעיראק, או בכוויית או בלונדון. סופר תיאר את את התהליך כ"טרנספר מרצון".

חמישים ושבע

ביום חמישי שעבר ניסתה פטמה א-נג'אר ממחנה הפליטים ג'באליה לפוצץ את עצמה, אך חיילים זיהו אותה מרחוק, והרגוה. היא היתה בת 57, סבתא ליותר מ-40 נכדים. סוכנות רויטרס הפיצה את תמונתה, כפי שהצטלמה בפוזה הרואית לפני שיצאה לדרכה; בצדק הופיעה תמונתה בעמוד הראשון של "הארץ". הקורא אליעזר יערי, עיתונאי וסופר, מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, בחן את התמונה בשבע עיניים והבחין בפרט מדהים: הרובה של סבתא נשא אותיות זיהוי עבריות: צ.ה.ל. יערי כותב בלוג ושמו "על הקצה, דיווח משפת הר געש". הוא מטייל באזור ארמון הנציב שבירושלים, ומשתף את קוראיו במה שהוא רואה וחושב. וכך כתב כשהבחין ברובה הישראלי של סבתא פטמה:

"מורשתה של הסבתא שנולדה כפליטה בשנה הראשונה לפליטות, מול זאת שלי, שנולדתי כמוה לפני חמישים ושבע שנים, בשנה הראשונה לעצמאות, לחירות ולקץ הפליטות. אין עוד על מה לדבר? האם גם אני מתאבד שמחכה למתאבד? זהו?... ואני חושב על הבמאי של המוות שעמד מול המצלמה, האיש מרויטרס או סתם מפקד לשכת הגיוס של גדודי אל-קסאם, שחוץ מההתאבדות הכניס לנו גם אצבע בעין: הנה המתאבדת שלנו, עם רובה השלל שנלקח מכם. ממי? אולי מגלעד שליט? אולי מהרוגי פילדלפי? זוהי נקמת המתאבדים והנואשים. וגם הם בני חמישים ושבע, השנה". *



צבי ינאי (בתמונה הקטנה: כילד במדי הנוער הפאשיסטי). המקריות שולטת בחיינו, לכולנו יכלו להיות חיים אחרים


פטמה א-נג'אר. סבתא פלסטינית, רובה ישראלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו