בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה קרה במשפחות הכי טובות

פרופ' דוד אסף צולל אל נבכי החברה החסידית כדי לחשוף פרשיות מביכות שהושתקו: רבנים שבחלו בחסידיהם ובמנהגיהם, נטשו את הדת או התנצרו, אחרים שנפשם נקרעה, עד ניסיון התאבדות. אסף, בנו של מזכיר המפד"ל לשעבר, מכיר את הסיפור מקרוב. בגיל 24 הוריד את הכיפה ושינה את שם משפחתו

תגובות

בקיץ ראה אור ספרו של פרופ' דוד אסף, על "פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות", ובתוך חודש כבר הדפיסה ההוצאה - מרכז זלמן שזר - מהדורה שנייה. על מידת העניין שמעורר הספר, "נאחז בסבך", מעיד גם הפולמוס הערני המתנהל מאז בפורום "עצור, כאן חושבים" שבאתר האינטרנט הייד פארק. 38 דפי אינטרנט כבר מכיל הדיון, שרוב המשתתפים בו דתיים וחרדים, וגם פרופ' אסף נוטל בו חלק ("אני מוצא אותו מרתק ומאתגר ובדרך כלל מכובד ובעל רמה גבוהה"). עד כה נמנו יותר מ-28 אלף כניסות לפורום, הוא אומר.

אף שמחקריו מציגים צדדים בלתי מחמיאים של החברה החרדית, אסף מספר על "שפע מכתבי הערצה מחרדים", שלהערכתו מהווים 90% מקוראיו. אבל גם אלה, הוא אומר, מהווים רק מיעוט קטן בחברה שלהם. "בינינו, מי מתעניין היום בהיסטוריה? תמיד היה לי דימוי שמאחר שהחסידים עוסקים בתורה, יש להם גם עניין בהיסטוריה ואולי יותר מאשר לחילונים. אבל לרובם לא אכפת, הם עסוקים בפרנסה ובקיום היומיומי, ובשבת מה שמעניין אותם זה לישון ולאכול צ'ולנט. אם הם קוראים עיתון, זה את 'המודיע'".

בספרו האחרון הוא מתרכז בחריג, בזר ובמוזר שבקהילה החסידית באמצעות שבעה מקרים, שכל אחד מהם יכול לשמש בסיס לסרט עלילתי או לרומן. הפרשה המביכה ביותר בתולדות החסידות עוסקת בר' משה, בנו טרוף הדעת והאהוב של ר' שניאור זלמן מליאדי, מייסדה הנערץ של חסידות חב"ד. אותו משה התנצר ב-1820 והמיט קלון על משפחתו ועל חב"ד.

הפרק השני מתרכז בתאונה מוזרה שקרתה לרב יעקב יצחק הורוויץ, שכונה "החוזה מלובלין": בשמחת תורה 1814 נפל הרב מחלון ביתו ומת כעבור תשעה חודשים. בציבור החסידי הופץ ההסבר שהרב נפל בגלל מאמציו המיסטיים להחיש את ביאת משיח. המשכילים התעקשו שהיה שיכור כלוט. דוד אסף חושף שהאיש היה כנראה דיכאוני ויתכן שניסה להתאבד.

כנספח לפרק מביא אסף סאטירה עברית יוצאת דופן מאותה תקופה, שבה תוארה הנפילה בשפה בוטה ולעגנית: "הוא לא ידע בנופלו ובקומו, כי חמת היין בערה בו... והוא נפל על משכבו וישכב שמה... עד אשר השתן אחזתהו. אז עלה יציעו על מפתן החלון ויחזיק במבושיו ויגר מימיו ארצה. טרם כלה להשתין, הבשר עודנו בכפיו, ויחוג וינוע ויפול על פניו מלוא קומתו ארצה פתח החלון (אל גללי צואת אדם). וישכב שמה באין אומר ובאין דברים..."

הרב שנאבק במלאכים

מטבע הדברים, מחקריו של אסף מעוררים בחברה החרדית גם ביקורת. בחדר העבודה שלו שבביתו, בשכונת בקעה בירושלים, הוא מסתייג מן השאלה מה מניע אותו לחשוף דווקא את הסקנדלים המבישים בתולדות החסידות. "זו שאלה שלא תפני להיסטוריון שחוקר את חיי נפוליאון או רובספייר", הוא אמר. "הוא ואני הרי עובדים באותם כלים ורק האמת היא נר לרגלנו, בלי שום פניות כאלה ואחרות, אלא שאני ההיסטוריון של ישראל מרוז'ין (הרבי מסדיגורה) ושל נחמן מברסלב".

נטען נגדך שאתה מתמקד בחריגים שחשיבותם פחותה.

"אני טוען שהחריג חשוב מאוד, משום שאי אפשר להבין חברה על כל מרכיביה בלי להבין שהחריג הוא חלק מהיומיום ומהחברה הנורמטיווית. החריג הוא תמיד חריג, אבל הצטברות של הרבה חריגים מלמדת אותך הרבה. אגב, לא כתבתי רק על החריגים. בחרתי פרשיות שעוררו אי נחת ומבוכה, והן הפכו לשדה קרב של מסורות זיכרון שונות. זה מה שעניין אותי, למצוא מקומות שבהם היו מסורות ופרשנויות שונות לאותו אירוע. הרשומון הוא העניין שלי.

"במקרים שאני מביא בספר אין ויכוח באשר לאירוע. כולם מסכימים שהחוזה מלובלין נפל מהחלון. כל צד הביא את גרסתו ופרשנותה. המשכילים, שתיפקדו בעצם כעיתונאים-תחקירנים, טענו שהחסידים מוכרים להם סיפור שהוא נפל בגלל שנאבק במלאכים, אלא שאז התברר שהוא היה שיכור; ואני מציע את האפשרות שהוא סבל מדיכאון וניסה להתאבד. מה שחשוב שהוא היה איש מופת ולכן הפרשה רלוונטית".

אסף, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, טוען שהוא חוקר עובדות ואינו מבטא דעה אישית על מושאי מחקרו. "מה אכפת לי שהבן של ר' שניאור זלמן מליאדי התנצר או לא התנצר? הקולגות שלי מחב"ד חושבים שאני עושה את זה דווקא. אשמח לשמוע שהוא לא התנצר ושהוא אכן חזר בתשובה ונקבר כיהודי. אבל אני לא מחויב לשום סדר יום שלהם. אני רוצה לשחזר את האמת, כמי שנאמן לשיטתו של ההיסטוריון ליאופולד פון רנקה, הנחשב לאבי שיטת המחקר המודרני בהיסטוריה, אשר דרש מן ההיסטוריון חתירה מרבית לאובייקטיוויות. בלשון אחר, אני מאלה שחושבים שאפשר להתקרב לשחזור האמת".

עם זאת, אסף מסכים שלא כל הדמויות שבהן עסק היו אנשי מופת ברמתו של החוזה מלובלין. "עניינו אותי מקרים שנויים במחלוקת", הוא אמר. "הרי לא כל הפרקים בספר הם סקנדלים. יש שם דמויות שהיו לגמרי בשוליים ולא עניינו אף אחד, אבל עניינו אותי. כמו למשל רבי יצחק נחום טברסקי משפיקוב, בן שושלת צדיקי צ'רנוביל, שנשמתו נקרעה בין מחויבותו למסורת לבין משיכתו העזה להשכלה. איש לא שמע עליו. תלכי לישיבת בעלז ותשאלי את הנערים עליו ואף אחד לא ידע במי מדובר".

גם ההיסטוריונים לא התעניינו במיוחד בחסידות של המאה ה-19, הוא אומר. "ההיסטוריונים הגדולים הקדישו את עיקר המאמץ לחסידות בדורותיה הראשונים במאה ה-18, הבעל שם טוב וכל הגיבורים המהפכניים הגדולים. דובנוב, למשל, עוצר את תולדות החסידות ב-1815 ומכאן ואילך לתפיסתו זה לא מעניין, זו תקופה של ניוון ועליבות. אני מוצא שהחסידות של המאה ה-19 הכי מעניינת, משום שאז נוצרו החצרות הגדולות והתבססה התפיסה של השושלות ונוצקו הדפוסים של החסידות כפי שאנחנו מכירים אותם כיום, זו שדורשת ציות מלא לגדולי הדור. אחדים מגיבורי הספר לא קיבלו את הסמכות של גדולי הדור ושילמו מחיר גבוה".

לובש בגדי פראים

הפרק החותם את ספרו של אסף נקרא "וידוי נשמתי הנענה" ועוסק בעולמו של ר' יצחק נחום טברסקי משפיקוב. זהו הפרק הקרוב ביותר ללבו והוא גם המרגש ביותר בספר. "טברסקי מרענן את הגלריה של גיבורי התרבות שלנו", אומר אסף. "יש לנו את הסופרים ברדיצ'בסקי וברנר, ועוד פעם ברנר, אבל האיש הזה - שאני סוגד לעברית שבפיו - כתב בדיוק כמוהם".

הווידוי הוא מכתב המתפרש על 27 עמודי מחברת, כתוב בשטף וכמעט בלי מחיקות. טברסקי, בן הרב משפיקוב, כתב אותו ב-1910, כשהיה בן 22 ועמד להינשא לבתו של האדמו"ר מבעלז. הוא שלח אותו אל הסופר יעקב דינזון, שגר בוורשה, וציין שכתב אותו במשך כמה שבועות בהסתר, כל יום כרבע שעה. "טברסקי מסמן בקליפת אגוז את בעיית הקיום הכי יסודית של החברה היהודית במזרח אירופה, את המתח בין המחדשים למשמרים, והוא מצא עצמו לכוד באמצע", אומר אסף.

בכל המכתב הארוך אלוהים לא נזכר ולא נוכח. "הוגה אני דעות חופשיות, ונאלץ אנוכי לשמור כל דקדוק קל של חומרות אבותי", כתב טברסקי. "בעל טעם טוב אני, ואוהב את היופי, ומוכרח אני ללבוש בגדי פראים. קפוטה של משי ארוכה עד לארץ, ושטריימל של זנבות - זה 'אות הקלון' שהמיטו עלינו שונאינו מדורי דורים, ושהיה לקדוש אצלנו היהודים 'נושקי השבט' - עם ירמולקה (כיפה) מתחתיו, ועוד מיני קישוטים כאלו... כי שונה אני מכל סביבתי, וכי מתחת לבגדי העדיים האלה מסתתרת נפש יפה, חולמת, שואפת ומתגעגעת".

טברסקי, המשכיל הפייטן, מלין במכתבו על הנוהג לגלח את ראשו של החתן בתער, ועל הפיאות, "הארוכות והעבות האלה, סרוחות על הפנים ומתנועעות הנה והנה, אל כל אשר יהיה הרוח, ועל הראש המגולח, הלבן, הן נראות כמדובקות בדבק". והכלה? הרי גם ראשה מגולח, ואיזה מין מראה זה, של זוג צעיר, "הוא בראש מגולח, והיא בראש מגולח".

מודע לצפוי לו הוא כותב בפסקה המסיימת את המכתב הארוך: "זה הוא וידויי, וידוי חיי הנובלים וכומשים בלא עת, וידוי נשמתי הנענה, הכואבת, וידוי כישרונותי ההולכים לאיבוד". בסופו של דבר התחתן טברסקי עם בת האדמו"ר, ולאחר מות אביו הכריזו עליו חסידי שפיקוב כאדמו"ר הבא. אבל הוא ניצל את מוראות מלחמת העולם הראשונה כדי להצטרף אל הרבי מבעלז, והסתפק במשרה צנועה של רב עיירה.

גם אחיותיו של טברסקי מרדו במסורת. הן היו הראשונות שלמדו שפות זרות וכתיבה, והתירו להן לקרוא ספרות צרפתית ורוסית. בווידוי הוא מגלה שרק בחברתן מצא מפלט מהמחנק של החצר החסידית. האחות חיה נמשכה מגיל צעיר לספרות ההשכלה, התגרשה מבעלה ועברה עם ילדיה לוורשה, שם הכירה את הסופר י.ל. פרץ ואת דינזון, שהיה עוזרו. האחות הצעירה, מירל, היתה אף היא משכילה וכתבה שירים שאותם שלחה אל דינזון. בעלה, ר' אשר, בנו הבכור של האדמו"ר מסטולין, העדיף ללמוד מוסיקה בברלין במקום לרשת את אביו, אבל נכנע ללחצי המשפחה, התגרש ממנה וחזר לסטולין. לאחר גירושיה המשיכה מירל להתגורר בחצר שפיקוב, ופרופ' אסף מביא ציטוט ממכתב שכתבה לאחותה חיה, לאחר שגם היא קיבלה את הגט המיוחל מבעלה:

"הידד! ניצחת, יקירתי! מי ראה אפילו בחלומו, שהנה יבוא הרגע המאושר הטוב? חופש, חופש! יחי אומץ הלב שלך, שעברת בראש זקוף גיהנום אפל זה! כמה כירכרנו, יצאנו מהכלים, חייקה'לי, היינו כמשוגעים. איני מגזמת. התנשקנו, צחקנו... רצנו מחדר לחדר".

מידה של התרסה

מאחורי החריגים האלה עמד מחנה רב, אומר אסף. "דב סדן, חוקר הספרות, היה הראשון שנתן דעתו לתופעה החריגה של בני הצדיקים. סדן הרצה במרחביה, וכתב: 'ישבתי בחדר האוכל... והתבוננתי בהם, במסבים, שידעתי מוצאם, והנה בהם צאצאים של ר' אלימלך מליז'נסק, ושל ר' לוי יצחק מברדיטשב ושל ר' חיים מטשרנוביץ ושל המגיד מזאלוזיץ ושל היהודי הקדוש ושל שלמה מראדומסק'. יש עשרות ומאות דוגמאות כאלה, וכל אחד הוא סיפור בפני עצמו, בנים ובנות שמאסו בחסידות, טרקו דלת ונמשכו לציונות או לקומוניזם. אלו היו תופעות משבריות שהוצנעו וטושטשו בספרותה הפנימית של החסידות וכמעט לא נחקרו".

בהמלצת רעייתו, שרון, מרצה לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, בחר אסף כמוטו של הספר בית משיר של בוב דילן (1963): "בואו אמהות ואבות, מכל ארבע פינות. ואל תבקרו, גם אם לא תבינו. בניכם ובנותיכם, אינם שומעים עוד בקולכם. דרכיכם הישנות, חיש מהר מתיישנות..."

בספרו הוא מצטט גם ממסתו של ההיסטוריון אהרן זאב אשכולי על החסידות בפולין בתקופה שחקר: "לא היה בית שבניו ובנותיו לא נסחפו עם זרם הדור... בניהם ובנותיהם של הצדיקים היו בין הראשונים להרגיש שאין עתיד לדרכם של האבות, ויצאו לרעות בכל השדות - מן 'המזרחי' ועד למפלגה הקומוניסטית - שכולם היו שלילה אחת, מבחינת המהות החסידית'".

הסיפור הראשון בספר, על בנו של ר' שניאור זלמן מליאדי, מעסיק את אסף כבר כמה וכמה שנים. כבר בשנת 2000 כתב מאמר מקיף על הפרשה בכתב העת "ציון". "לא היתה אבן שלא הפכתי", הוא אומר. "החיסרון הגדול של המאמר היה שלא הגעתי לתעודות בנות הזמן. ידעתי שדובנוב חיפש ולא מצא, ושאול גינזבורג, היסטוריון חשוב ביותר, חיפש ולא מצא".

הבעיה המשיכה להטרידו, ובידיעה שהארכיונים במזרח אירופה נפתחו הוא החליט לעשות "חיפוש ממוקד". בנימין לוקין, מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, איתר שני תיקים עתירי מסמכים בארכיון במינסק בשביל מחקר של פרופ' שאול שטמפפר. אסף קיבל משטמפפר רשות להשתמש במסמכים, ומצא תעודות בנות התקופה המעידות על התנצרותו של הרב משה שנייר (שניאורסון) ועל מחלת הנפש שממנה סבל.

בגלל הפרק הזה נטען נגד אסף שהוא מנתץ במודע את תמונת העולם האידיאלית של החסידים. "בסיפור של משה שהתנצר יש מידה מסוימת של התרסה", הוא מאשר. "אנחנו שומעים לא פעם ולא פעמיים מדוברי האורתודוקסיה, 'ראו מה קרה לילדים של הרצל', שהתאבדו. 'ראו מה קרה לילדים של משה מנדלסון', שהתנצרו. הם לא אומרים, 'מה קרה להרצל', הם אומרים, תראו למה מביאה הציונות (הרצל) ולמה מביאה ההשכלה (מנדלסון), ואלה הפירות שלה. ואני אומר, טלו קורה מבין עיניכם וראו מה קורה אצלכם. גם אצלכם קרו אסונות מהסוג הזה, וזה כאמור לא רק משה, בנו של ר' שניאור זלמן. בהערות לספר הבאתי שורה ארוכה של בנים של אישים ידועים שיצאו מהדלת והתנצרו. ידעת שהרב הראשי של יהודי רומא, שמוצאו היה ממשפחת חסידי בעלז, התנצר לאחר השואה? היו המון דוגמאות כאלה. אני אולי מתריס באומרי, אל תטיפו מוסר ואל תהיו פטרונים של איך צריך לחיות, אבל המשבר הוא אותו משבר".

גילוי פולין

כשאסף מדבר על משבר, הוא מדבר גם מניסיון אישי. "לא חסיד אני ולא בן חסיד", הוא מצהיר, אבל אם יש משהו שהוא לא שש לדבר עליו, זו הביוגרפיה הפרטית שלו, הכוללת את העובדה שנולד בבית דתי. "הרבה פעמים נטפלו לעניין הזה שחזרתי בשאלה", הוא אמר. "לא נוח לי לדבר על כך, לא בגלל שאני מתחרט חלילה, אלא כי זה גורם לאנשים לחשוב שאני עוסק במחקרי כבחשבון אישי, של מי שלכאורה שונא את הדתיים. אני הרי עוסק בנושאי המחקר שלי באופן הכי מקצועי כהיסטוריון".

הוא גדל בבית דתי-לאומי, חבש כיפה סרוגה והיה חניך בתנועת בני עקיבא. אביו, משה קרונה, היה בפולין ממנהיגי תנועת הנוער החלוצית השומר הדתי, ובשנות ה-60 היה מזכ"ל המפד"ל. הוא נישא לרחל, כיום בת 90, יצא ארצה לבדו ב-1936 והיא הצטרפה אליו כעבור כשלוש שנים. ב-1941 היו בני הזוג ממקימי קבוצת יבנה ליד אשדוד. לאחר שקרונה חזר משליחות של הפועל המזרחי בניו יורק ב-52', התמקמה המשפחה בתל אביב.

דוד נולד ב-1956 (יש לו שתי אחיות מבוגרות ממנו, אחת רוקחת והשנייה מורה). הוא למד בבית הספר הממלכתי דתי מירון על שפת הירקון ומאחר ששנא את תל אביב, עבר ללמוד בתיכון בקבוצת יבנה. בצבא שירת כטנקיסט, בסיני. על מה שקרה לו באחת החופשות כתב לפני שנה וחצי, ערב ההתנתקות, במאמר ב"הארץ".

זה היה בספטמבר 75', בימי הדיונים על הסכמי ההפרדה בין ישראל למצרים שיזם הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקאי, בניסיון להביא את שני הצדדים לחתימה על הסכם שלום. ראש הממשלה היה יצחק רבין ומנחם בגין עמד בראש האופוזיציה. אנשי גוש אמונים, אז תנועה חדשה, הפגינו בקול גדול נגד ההסכמים המתבשלים. אסף, שהיה בחופשה מצה"ל, יצא לכיכר ציון בלבוש אזרחי לפגוש ידידים ודי מהר מצא עצמו במעצר, אף שלדבריו לא בא להזדהות עם ההפגנה.

"בין העצורים היו משמנה ומסולתה של הנהגת המתנחלים, והם בילו בכלא בתפילה נלהבת, בשיעורי תורה ובשביתת רעב", כתב. "עו"ד אליקים העצני כינס את העצורים לייעוץ משפטי ונשא נאום מתלהם, שהדהים אותי בקיצוניותו, שכמותה לא שמעתי קודם לכן. נשתק את המדינה... נחסום כבישים". 30 שנה לאחר מכן, נוכח פעולותיו של הנוער בכתום נגד ההתנתקות, נראה לו אותו מעמד במגרש הרוסים, "כלידתו של זרע פורענות שנטמן, גדל, צמח וקם על הציבור הישראלי כולו".

בגיל 24, בעת לימודיו לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, הוא עזב את הדת ושינה את שם משפחתו לאסף. "זה היה שילוב של כמה דברים, גם אובדן אמונה וגם ההשכלה האקדמית שעוררה בי פתיחות לחשיבה ביקורתית רציונליסטית", הוא אומר. "האקדמיה גרמה לי להסתכל על המסורת היהודית בצורה ביקורתית. היו גם שיקולים פוליטיים. היו לי עמדות מאוד יוניות ולא יכולתי להצטרף למקהלה הגדולה של גוש אמונים".

חקר היהדות משך אותו, אבל לא ההיסטוריה של יהודי מזרח אירופה. בלימודי התואר השני שלו התמקד ביהודי גרמניה בימי הביניים. השינוי חל בו במארס 84'. "השתתפתי במשלחת של חוקרים והיסטוריונים לפולין וזה היה לאירוע המכונן של חיי", הוא מספר. "בפולין אלה היו ימי הממשל הצבאי של ירוזלסקי ודיכויה של 'סולידריות'. זה היה מסע אקדמי בן שבועיים, שהונהג על ידי פרופסור חנא שמרוק - מגדולי ההיסטוריונים והחוקרים של ספרות יידיש ואדם שאהבתי מאוד. לימים, אגב, התחתן עם פולנייה, עבר לגור בפולין וגם נטמן (לבקשתו המפורשת) בבית הקברות היהודי בוורשה.

"דמות חשובה נוספת במסע זה היה פרופ' ישראל גוטמן, היסטוריון של השואה ובעצמו 'בוגר' מרד גטו ורשה וכמה מחנות ריכוז. זו היתה חוויה מדהימה - מבחינתי, כמו גילוי אמריקה. לא רק הנופים, ההיסטוריה, הקשר הנפשי והרגשי למקומות הללו. גם העימות והמתח הבלתי פוסקים שהיו שם, בין שמרוק הפילו-פולני, לבין גוטמן המסויג והחשדן, יצרו איזו סינתזה מודרנית של 'שונאים - סיפור אהבה' ביחס לעבר ולהווה של יחסי יהודים-פולנים".

אחרי התלבטות בין המשך לימודים לדוקטורט לבין הסבה לעבודה עיתונאית ברדיו, בחר אסף באקדמיה. ב-92' סיים את הדוקטורט בהצטיינות. עבודת הדוקטורט שלו ראתה אור כספר ב-97': "דרך המלכות: ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות".

חטיפת הרב הסורר

הפרופסור לא מבלה רק בתוך ערימות של מסמכים. אסף חובב קומיקס ("טינטין"), ויש לו קטנוע ישן שעליו הוא רוכב בימי שישי אל השוק לקנות חומוס. ויש לו גם חוש הומור. "השנה קיבלתי תואר פרופסור מן המניין", הוא אומר. "אחרי ההליך הזה יש רק הליכון. מעלי התקרה ואני יכול לא לעשות כלום, רק לקרוא ולראות תוכניות בטלוויזיה, מתוכניות ילדים ואילך".

יכול להתבטל, אבל עובד בלי הפסקה. מחקרו העכשווי עוסק בפרשה מרתקת לא פחות מהמקרים שעליהם כתב בספרו האחרון. בשנה הבאה יתיישב מול ערימות המסמכים והספרים שאסף זה כמה שנים ויכתוב ספר, למעשה שלושה כרכים, על פרשת חייו של בערניו, דב בער פרידמן, בנו של מייסד חסידות סדיגורה. האב, ר' ישראל מרוז'ין, ברח מרוסיה והקים את חצרו בסדיגורה; בנו בערניו התמנה לרב של קהילה חסידית בעיירה לאיובה שבבסרביה.

"בערניו מאס בחסידים וכנראה התיידד עם רופא משכיל, והיו שמועות שהוא התיידד גם עם מיסיונר שהגיע לעיירה שלו", אומר אסף. "בערניו שנא את אשתו ולא היו להם ילדים. האשה, שהיתה בת למשפחת רבנים מיוחסת, סיפרה לאחיו שביום כיפור הוא לא הלך לבית הכנסת וגם סירב לראות את חסידיו, כלומר לא תיפקד כרבי. היו לו גם התבטאויות משונות. אחיו ביקשו ממנו הסבר, והוא סירב. הוא הורדם, כנראה בסיועו של אותו רופא, הולבש בבגדי אשה וכך העבירו אותו את הגבול אל חסידות סדיגורה שבאוסטריה, שם כלאו אותו במאסר בית בחצרו של אחיו הגדול.

"יש עדות של מי שהיה מעורב בכך, שביום שישי נכנס אחד מאחיו לחדר כדי לשאול אותו לפשר התנהגותו ובערניו מרוב כעס כיבה את הנרות, משמע חילול השבת. הדבר נודע למשכילים שבצ'רנוביץ; משכילים, כלומר מחללי שבת ואוכלי נבלות. המשכילים - אחד מהמעורבים היה הסופר משה ויינשטיין שתיעד את הפרשה - פנו למשטרה המקומית וחילצו את בערניו, בהסכמתו, מכלאו בסדיגורה. הוא עבר לביתו של ד"ר יהודה לייב רייטמן, וגר אצלו כמה שבועות שבהם פירסם קול קורא בעיתון, כי הסתובבו שמועות שהוא התנצר. הוא כתב שרק עזב את החושך ופניו אל האור, ושלא עזב את אמונת אבותיו וכו'. זה הפך אותו לגיבור המשכילים וסמל למי שיצא מן העולם הישן, לא סתם חסיד אלא בנו של צדיק המצדד בצדקת ההשכלה.

"בשבועות האלה בבית רייטמן לא היתה עבירה שהוא לא עשה. הופעלו עליו לחצים אדירים מצד החצר. בערניו, שבנה על האפשרות שנשאר לו רכוש משלו, הבין שהחסידים הקדימו אותו ולקחו כל מה שהיה לו. הוא כנראה עבר משבר נפשי קשה מהמפגש עם החיים החדשים ולבסוף החליט לחזור אל החצר החסידית של אחיו ושם הוא נשאר עד יומו האחרון. שמונה שנים לאחר מכן הוא מת בקול דממה דקה".

מה חשוב כל כך בסיפור שלו?

"הוא הפך לקש ששבר את גב הגמל. הרב חיים הנדלשטאם מצאנז, שהיתה חסידות ענקית בגליציה, איש הלכה חשוב ומוערך, לא סבל את דרכם של בני סדיגורה - דרך הלוקסוס והעושר, שבהם ראה סטייה מערכי החסידות המקורית. כל עוד חי האב, רבי ישראל מרוז'ין, הוא לא אמר דבר, אבל לאחר הפרשה של בערניו הוא הכריז חרם על צדיקי סדיגורה ודרש שיודו בפומבי ויחזרו מדרכם הרעה. הם סירבו והוא קבע שדרכם היא כדרך המשכילים, שגם הובילה לתוצאות הנוראיות.

"כמובן שהצד הטרגי של הפרשה לא עניין אותו, והרי מדובר בטרגדיה אנושית נוראה של נער שלא היה בריא בנפשו. רבי חיים הכריז מלחמת חורמה, דבר שלא היה קודם לכן - שקבוצה חסידית מחרימה קבוצה חסידית ענקית - והמליץ לפטר את המלמדים שלהם, קבע שהשחיטה שלהם פסולה ועוד. המחלוקת הזאת הקיפה עשרות קהילות ויש הרבה כתבי פולמוס וטקסטים על התפרצויות אלימות. זה קרע את החברה החסידית".

זה מוביל אותנו להווה. לפני כשבועיים הופעל רימון גז בבית מדרש של קהילת פוניבז' בבני ברק. האם זה דומה?

"הרימון אינו סימן למשבר, אלא מבטא את חדירת המודרנה לתוך העולם החרדי. הרימון הוא סימן לכך שחיילי הנח"ל החרדי מביאים תחמושת הביתה מהצבא. אני מראה בספר שבקבוצות שקרובות מאוד אחת לשנייה, השנאה והתחרות הרבה יותר עזות מאשר בקבוצות ששונות מאוד. למשל, בפרק שעוסק בחסידי ברסלב אני מראה שדווקא המשכילים נזעקו להגן על אנשי ברסלב, כשהם הוכו ונרדפו על ידי אחיהם החסידים. המחלוקות והפירוד מאפיינים בכלל את החברה היהודית מהמאה ה-19 עד ימינו. הפילוג והמחלוקת נטועים עמוק בתוך החברה היהודית המסורתית והם חודרים גם אל החברה החילונית, ואני לא צריך לומר לך אילו פיצולים יש בשדה הפוליטי החילוני, ולא רק היום. מה היה ההבדל בין פועלי ציון לפועלי ציון שמאל? שני הפלגים הרי היו שמאל". *



פרופ' דוד אסף. רוצה לשחזר את האמת


הרב יצחק טברסקי והעמוד האחרון של וידויו. הוגה אני דעות חופשיות, ונאלץ לשמור כל דקדוק קל של חומרות אבותי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו