בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומני גבע

עזבו את הברווז, דחיל רבאק. דודו גבע היה כל כך הרבה יותר מזה. בהזדמנות חגיגית זו, כשמוזיאון גוטמן פותח תערוכה מעזבונו והספר "פשר החיים" יוצא לאור, הגיע הזמן להתייחס לגבע ברצינות, כלומר בצחוק, כלומר ברצינות

תגובות

דודו גבע תמיד היה חזק בשמות. ללא מורא וללא דאווין הם תמיד באו לו מהשרוול, בדיוק כמו הקו שלו, מ"יוסף ואחיו", דרך "הדרך אל האושר" ועד, כמובן, ל"שירת הברווז". הפרויקט האחרון שהעסיק אותו ערב מותו הפתאומי, בפברואר 2005 - ייסוד כתב עת או סתם חוברת זולה לקומיקס - אמנם לא יצא אל הפועל, אבל לפחות העניק לתערוכה המוקדשת לו את שמה הדודו-גבעי המושלם: "פשר החיים".

התערוכה הרטרוספקטיווית, שנפתחת בסוף השבוע במוזיאון נחום גוטמן שבנווה צדק בתל אביב, מנסה לצלוח משימה כמעט בלתי אפשרית - לכנס תחת קורת גג אחת את מפעלותיו ועבודותיו של גבע, לפרוש בפני הצופים את יצירתו שנדמית כה מוכרת וקרובה ועם זאת היא מפתיעה ובלתי נגמרת.

גבע, תמיד דודו ואף פעם לא דוד, כה ישראלי כבר בשם, נחשב על ידי רבים כמייסד תרבות הקומיקס הישראלית. "הקו של גבע ללא ספק היה קו שעובד על אתוס ישראלי", אומר רועי רוזן, אמן, כותב ויוצר קומיקס בעצמו המעריך את גבע עמוקות. "הוא הטביע חותם לא רק על התרבות, אלא השפיע גם על אמנים רבים. אני מלמד עכשיו קורס של תרבות יפנית, לומד אותה ביחד עם התלמידים, ושם, לצד מורקאמי, מאריקו מורי ואמני מוזיאון רבים, ניצבים אמני המאנגה והנטאיי (קומיקס ואנימציה). זה ברור שיצירה מתחום התרבות הפופולרית לא נופלת מיצירת אמנות טובה. לא צריך את תעודת ההכשר של המוזיאון".

את "פשר החיים" שאצרה טלי תמיר, אוצרת המוזיאון, מלווה ספר באותו שם (בהוצאת כתר, ובמימון חלקי של מועצת הפיס לתרבות ואמנות) - ספר ולא אלבום הנצחה כבד בדפי כרומו, ראוי להדגיש, ויבורכו על התבונה וטוב הטעם העורכות, המעצבים ואלוהי הקומיקס באשר הם. הספר מנסה להציע טעימות מתוך העשייה הענפה והדינמית של גבע ולנסות למפות את אלפי הרישומים, הציורים, הטקסטים והסקיצות, שכמובן רק חלקם מיוצגים בו ובתערוכה. לצד סיפורים קצרים של גבע משתתפים בספר כ-12 כותבים הנוגעים באספקטים השונים של עבודתו לאורך השנים: ימי ירושלים, החבורות למיניהן, האיש הקטן, חיי היומיום של הפקיד בסבך האורבניות, הגיבור הלוזר המהווה אנטיתזה לסופרמנים והבאטמנים הכול-יכולים, הגבריות הנערית, היהודי האשכנזי (האבוד), הקשר הלא ברור בין קומיקס לאמנות ועוד.

לא ברור? לא בהכרח. "אם יש מאפיין אחד לפחות לאמן ייחודי, זה בעיני דימוי שאי אפשר למחוק אותו מהתודעה", אומר רוזן. "אמן טוב מייצר דימוי שלא יימחה, דימוי שאפשר להעריך או לבקר אבל לא לשכוח. אין ספק שיוסף, עם הקקטוס והמנורה, וכמובן הברווז עומדים בקריטריונים האלה. לגבע היתה היכולת הנדירה הזאת לזקק דימוי. ואם אמן מודרניסטי נתפס ככזה שמגדיר מחדש את גבולות המדיום, אז רצועת הקומיקס השבועית שלו בעיתון עונה לקוד המקובל הזה: הוא ייצר מובנים חדשים לרצועת הקומיקס. לי אישית היתה הנוכחות שלו על המדף חשובה מאוד, במיוחד בגיל צעיר. היא גישרה עבורי בין שדות שנראו לי אז כאילו שונים - אמנות וקומיקס, הומור ופוליטיקה. והוא הצליח לעשות את זה באופן שהמדיום חי, לא נמצא בשולי העמוד, כמו שהיו בדרך כלל כל הקריקטורות בעיתונים".

ורכות הספר הנלווה לתערוכה, תמיר וציפה קמפינסקי, עיתונאית וחברה, עומדות על כך שהתערוכה והספר לא מבקשים בשום אופן לסכם, נהפוך הוא, הם מבקשים לפתוח ולהתחיל דיון, "להניע מהלך של התבוננות פרשנית ולומדת במכלול עבודתו". הן מבקשות לגאול את גבע האמן ולעשות צדק היסטורי עם יצירתו. כי גבע אמנם הותיר אחריו פרויקט ייחודי ועצום, אפילו פנטזיונרי, וגוף עבודות שעם השנים רק הלך והצטבר, התאסף והתעצם, אלא שהפרויקט מתנודד על כרעי ברווז.

"לפעמים הברווז בלע אותו", אומר ערן וולקובסקי, העורך הגרפי של "הארץ" ואמן ומאייר בעצמו, שלא היה חבר של גבע אבל בילה עמו שעות ארוכות, עוד בימי "כל העיר" הירושלמי ואחר כך ב"העיר", "חדשות" ו"הארץ". "הוא יצר מותגון שהיה אפשר לעשות אתו כל דבר. זה היה קל מדי בעיני, ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני יודע שישב מאחורי זה גאון מבחינת האינטואיציה".

למה הוא התמכר כל כך לברווז?

"לא היתה לו מזימה לכבוש את העולם עם הברווז, אבל הוא בכל זאת השתלט עליו. אמנם הברווז היה המשך של הלוזריות של יוסף, אבל בעיני הוא היה קטן מדי, מעט מדי. אמרתי לדודו: 'לא הכל עליך, יש לך אזורים נוספים שפונים לסביבה שלא חיה את הנוירוזה הברווזית הזאת'. הוא התמסר לברווז הזה כנציג שלו לגמרי. אולי מתוך עייפות, אולי מתוך זה שראה בזה סביבה בטוחה. התקשורת אהבה את הברווז. מתאים לתקשורת. למרות שאני עובד בה, אני לא כל כך מעריך אותה. דודו חשב שזה סביבת עבודה".

גבע, אף על פי שמת בפתאומיות בגיל 55, היה אמן פורה, שופע, עשיר, בלתי נדלה, יצרני, תזזיתי - ולכן גם פטפטני, בולימי והיסטרי על גבול הנואשות. הוא הוציא ספרי קומיקס, לבד וביחד עם כותבים ויוצרים נוספים; הוציא סיפורי ילדים קלאסיים מאוירים או אחרים מומצאים בתמונות, סיפורים שנדמה כאילו היו מיועדים לילדים, אך כשנכנסת לתוכם גילית שהם לא ממש כאלה; הוא הוציא ואצר חוברות קומיקס עצמאיות וזולות שלו ושל אמנים נוספים; בעיתונים הוא אייר כתבות ושערים, סיפק קריקטורות פוליטיות ואישיות, התעקש על רצועות וריבועים יומיים ושבועיים וכשרק היה מקום גם סיפק עמודי קומיקס שלמים ופרויקטים מיוחדים; הוא הוציא פוסטרים, ואף שלח ידו באנימציה. "חשוב מאוד להזכיר שלצד המופע הכאילו רשלני שלו היה לו טעם משובח, במובן הפיסי, הממשי, הוויזואלי", מעיר וולקובסקי. "הוא ידע לשים דברים זה לצד זה, לזהות דברים, לארח אמנות וספרות. הוא היה אוצר נפלא של תרבות".

בגלל שגבע תמיד הציג - נראה שחוץ מ"ידיעות אחרונות" לא היה עיתון שלא עבד בו - העבודות שלו תמיד נראו, ואולי בגלל זה הפסקנו, חלקנו, לראות אותן בשלב מסוים. למתבוננים מהצד נדמה היה שאין גבע נסתר, כזה שיש לחפור ולגלות, גבע של חשכת הליל.

רוזן סבור שכך זה אצל קומיקסאים. "חוסר היכולת שלך ושל אחרים לקרוא את הדחיסות הזאת מובנת לי. אמני הקומיקס הם יותר יצרניים וכפייתיים. יש להם אתוס אחר, יצרנות גדולה שהסטנדרטים או המדד להם הוא אחר, טמפו אחר. זה קצב ייצור של סחרור, שנובע מ'הורור ואקי' ("אימת הריק" בלטינית), זו כלכלה של גודש".

יקום הגבעי על כל מופעיו - הדימויים, הטקסטים, הסיפורים וכמובן גם הפרסונה שלו עצמו - יצר, לצד הקסם והמשיכה, גם רתיעה. גבע, למשל, תמיד היה מוקף בחבר'ה. גם בכך לא היה ישראלי ממנו. טבעת מחבקת, מגוננת וכל הזמן מעריצה וסוגדת של חברים, בעצמם כותבים ויוצרים מוכשרים וחריפים, בעיקר מתחום העיתונות. זה עזר לו לטפח את הדימוי שהזין בקפידה ובעקביות - זה של העממיקו הירושלמי, המומחה הבינלאומי לחומוס, הלא אינטלקטואל שאין לו כוח לביקורת אמנות, לפלצנות ולאליטיזם, הנער הנצחי והחרמן הכרוני שיודע לצייר בהינף קולמוס זיונים בתחת ואינסוף בלונדיניות עם ציצים. הדימוי הזה, בצוותא עם הפולחן הלחלוטין לא ביקורתי כלפי גבע, ייצב אותו בתודעה בתור הילד המוכשר והפרוע, האנרכיסט שובב והבועט שתמיד נחמד לכולם.

"היתה לו ספונטניות, זרימה ואינטנסיוויות עצומה, הוא הבין צורות של טקסט וצורות בכלל, הבין את האנרגיה של תל אביב, אבל אני לא חושב שהיתה לו עמדה", אומר וולקובסקי. "הפריע לי שהאלטרנטיווה שהוא הציע היא אלטרנטיווה של תנועת נוער. היה לו כישרון רב, כושר לשוני וכושר דרמטי מצוינים, כושר ליצור דיאלוגים, להעמיד עבודה מצוינת, אבל תמיד היה בורח למו"ל הבא, לחבורה ולחבר'ה ולניסיונות להצחיק.

"היה חסר לו הממד האנליטי, המפרק, הבונה, הממקם - יאיר גרבוז קרא לזה האינטלקטואלי, או איך שקוראים לזה. אי אפשר להסתפק ולגמור עם החיבוקים של החבר'ה, 'נורא יפה, מקסים, אחלה' וזהו. העמדה הפוליטית שלו, או הפרודיה, היו מטושטשות פעמים רבות. זה היה מין בני זונות כללי כזה - נגד העשירים, החזירים, לא משהו ספציפי. נגד מבנה על. אבל אני כן חושב שהוא היה גאון בתחום שלו. נגע בנייר ומיד הסתדר לו. כך גם עם תיאורי יוסף והעירייה, שהיו המשך של אפרים קישון, שולטהייסים כאלה, במסדרונות אינסופיים של הביורוקרטיה. הוא היה גאון מבחינת היכולת לבנות את היקום הזה, אבל האנטי אינטלקטואליזם שלו היה בעייתי. שטחי מאוד. לצאת נגד השניים וחצי מבקרים שמדברים בשפה לא ברורה - אז מה? הוא פחד מאמנות שהיא קצת אניגמטית, מה שהוא קרא פלצנית".

אפשר להגיד שנוצר כאן מסך על ידי האמן ושותפיו, וייתכן שהוא זה שמנע משני המוזיאונים הגדולים, מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל בירושלים, לערוך לגבע תערוכה מקיפה, מנומקת ורצינית. לא שזה מנקה אותם, את אוצרי המוזיאונים האלה מחטאי הנרפות והעצלות, קוצר הראייה, צרות האופק ובעיקר חוסר היכולת להכיל ולהתמודד עם יצירות שיש בהן הומור. האם גבע מסוכן מדי למוזיאון? האם הוא עלול לנשוך את העבודות מלאות הפאתוס הקיטשי של מיכל רובנר? לא למענו יש לפתוח את דלתות היכלות האמנות שלנו, אלא למעננו, ובעיקר למענם. "מה ההבדל בין ציור קיר שאדם יוצר על קירות הקובייה הלבנה ובין רישומים לדפוס?" אומר רוזן. "זוהי תעודת עניות למוזיאונים הגדולים שלא יכלו לאצור תערוכה לגבע".

כל כך הרבה סוגיות יש לברר ברישום החזק של גבע. המקום של פס הייצור התעשייתי (הדפוס), לעומת מלאכת הרישום, הרישום שיש לו עדיין סגנון, שמשמר את היד; הוירטואוזיות של היד הקלה; הפנטומימה של הקו, של הדמויות, של ההבעות; היחסים שבין הטקסט לדימוי, ובין הקולות והצלילים לבין המימוש הטקסטואלי-ויזואלי שלהם; הפונטים והבלונים, הריבועים, הפסים שמייצרים סדר, סוג של ניקיון מול מה שנדמה כלכלוך. מעל לכל מעלה יצירתו של גבע את השאלה הנוגעת לשאלה הבסיסית של מהי האמנות: איך הוא בורא באמצעים הכי צנועים, הכי פשוטים, זולים וקלים - עטים, עפרונות, לפעמים מכחולים, צבעי אקריליק, או גואש, טושים וקצת קולאז' וניירות - ובמהירות מסחררת עולם שלא היה קיים כלל קודם?

"הוא ידע לעבוד בצורה מדהימה עם קלישאות מודעות של הקומיקס", אומר וולקובסקי, "איך עושים מבריק או שקוף, איך עושים מרגל וצל. זו תרבות שלמה. הוא היה וירטואוז מבחינת הקו, ועם הזמן צימצם אותו בתהליך קלאסי לקו רזה וילדותי. ראיתי אותו בונה דמות עם עומק ותלת ממד, שמבוססת על אנטומיה. היתה לו יכולת מעוררת הערצה לשרבט במהירות. הערצתי את המיומנויות האלה, במיוחד כשאתה יושב לידו ורואה איך שהוא עושה את זה. היתה לו היכולת, כמו של יוסף לאדה (מאייר 'החייל האמיץ שוויק'), להעביר גרוטסקיות".

המקרה של גבע מהווה גם הזדמנות פז לנסות להבין את אמנות הקומיקס. "אם אני נדרש למקם אותו בקונטקסט של הקומיקס הבינלאומי", אומר רוזן, "אז מה שעולה על הדעת הוא הקומיקס האלטרנטיווי, המחוספס, של ארט ספיגלמן ורוברט קראמב. זה לא דומה בקו אבל זה דומה ברוח, הרוח של האלטרנטיווה שהוא ניסה לייצר". קשריו למסורת האיור והקריקטורה הישראלית ראויים לעיון מעמיק גם הם. "הוא הוקסם והושפע משמעון צבר, כפי שהוא העיד על עצמו", אומר וולקובסקי. "בעיני הוא היה היורש שלו, המשך שלו. כמוהו הוא התחיל בעיתון אנטי ממסדי, 'העולם הזה', ואימץ את הקו הרזה. איך הוא מרשה לעצמו, הייתי שואל את עצמי. החירות הזאת - עושה נקניק וזה נעל. אני או עמוס בידרמן מסתכלים זמן רב בצילום של נעל, לראות איך השרוך יוצא. בסוף, לאט לאט, הושפעתי ממנו. הפסקתי להיכנס לפרטים הקטנים".*



גבע בנעוריו. איך הוא הרשה לעצמו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו