בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התמחתה בעליון

איזה סוד גילה אהרן ברק לעמיתיו אחרי החלטתם לצרף אליהם את מישאל חשין? למה התנגדה מרים בן-פורת למינויו של תיאודור אור? כיצד הצליחה דורית ביניש לטרפד את מינויה של נילי כהן? בספר חדש על בית המשפט העליון חושפת העיתונאית נעמי לויצקי פוליטיקה פנימית של התייעצויות, שידולים, מאמצי שכנוע ואף התמקחויות, לא רק בענייני מינויים, אלא גם בניסוח פסקי דין עקרוניים

תגובות

שלוש שעות ישבו שופטי בית המשפט העליון ב"חדר הסגלגל", אותו חדר ישיבות שבמרכזו שולחן אליפטי רחב מידות, באחת הישיבות הסוערות ביותר שנוהלו בו מעולם. המזכירות בלשכת הנשיא זכרו זמן רב אחר כך את הצעקות שנשמעו מעבר לקירות. זה היה במארס 2003, וזה היום שבו, לדעת העיתונאית נעמי לויצקי, "קמו שופטי העליון על נשיאם". באותו יום כונסו השופטים לישיבה מכרעת, שלישית במספר, בשאלת מינויה של פרופ' נילי כהן לשופטת בית המשפט העליון. נשיא העליון, אהרן ברק, תמך במינויה וניסה לקדמו בכל דרך. מנגד, השופטת דורית ביניש, בת טיפוחיו של ברק במשך שנים רבות ומי שעתידה לרשת את תפקידו בבוא היום, הפעילה את כל כוחותיה כדי לטרפד את המינוי.

בישיבה עצמה ביניש לא הרבתה לדבר. את העבודה היא עשתה עוד קודם לכן, מאחורי הקלעים, בשיחות עם חבריה השופטים. באותם ימים היא כמעט לא כתבה פסקי דין, ומבוקר עד ערב היתה עסוקה בפעולות לחסימת כהן. אפילו את מישאל חשין, אחד מתומכיה הנלהבים של נילי כהן, הצליחה להעביר לצד שלה. כעת טען חשין נגד מינויה באותו להט שבו דיבר זמן לא רב לפני כן בשבחה. "ממה ששמעתי עליה", אמר בישיבת השופטים, "אסור בתכלית האיסור להביא אותה".

"סיפרו לי שיש לה בעיות קשות של יחסי אנוש", הוסיף השופט אליעזר ריבלין, השקט ונעים ההליכות. "היא תכניס לכאן ריב ומדון". תיאודור אור, אולי המקורב ביותר לברק מבין השופטים, נחלץ לעזרת נשיאו ואמר שצריך למנות את כהן. "עכשיו אתה אומר שצריך למנות אותה", הזדעק ריבלין, "אבל הרי רק לפני כמה ימים אמרת לי שגם אתה שמעת עליה דברים קשים". "לא נכון, לא אמרתי", השיב אור, וריבלין זינק ממקומו וקרא: "מה, אני שקרן?"

איש מבין השופטים מעולם לא התראיין בגלוי על עמדתו בפרשה. ביניש עצמה העניקה, ערב מינויה לנשיאת העליון, שיחת רקע ל"ידיעות אחרונות", אך לא דיברה על עמדתה בפומבי. כעת ניאותה לעשות זאת, דווקא לספר ולא לעיתונות. "העליונים", ספרה השני של לויצקי (הראשון, ביוגרפיה של אהרן ברק, הופיע לפני חמש שנים), יוצא לאור השבוע בסדרת "הספרייה החדשה" של הוצאת הקיבוץ המאוחד וכולל שיחות לציטוט שערכה עם רבים משופטי העליון בעבר ובהווה - ובראשם ברק וביניש. מקצת השופטים ששוחחו עמה דרשו שדבריהם יובאו בציטוט עקיף בלבד, ללא מרכאות.

לא ביניש. "אני לא היחידה שסברתי שלא נילי כהן תציל את בית המשפט הזה", היא אמרה ללויצקי. "זאת היתה הדעה הכללית וזה היה הנימוק המרכזי בהתנגדות שלנו למינויה. הדיון בישיבת השופטים היה הרבה יותר ענייני ממה שחושבים. את נילי כהן רצו להביא לכאן כמועמד חיזוק, וזה מאוד מסובך. כדי שנביא לכאן מישהו מהאקדמיה, זו צריכה להיות אקדמיה מסוג מאוד מסוים. אדם שלא ראה בית משפט מימיו, שרגלו לא דרכה אפילו על המפתן, הוא לא אדם שבית המשפט הזה זקוק לו. אני מחפשת לחזק את הצד החוקתי של בית המשפט, את הצד הציבורי של העבודה כאן".

כמה ימים אחרי אותו דיון סוער הציעה השופטת דליה דורנר למנות את אליהו מצא, שנחשב נייטרלי בפרשה, מעין "שופט חוקר" כדי לבדוק אם יש ממש בהאשמות נגד כהן, או שאלו השמצות ורכילויות בלבד. ביניש הסכימה, אך למחרת דרש ברק מהשופטים לצרף לבדיקה גם את השופט בדימוס יצחק זמיר. פניו של מצא האדימו מעוצמת העלבון, והוא הודיע שאם ברק רוצה שזמיר יבדוק, בבקשה, שיבדוק, "אבל לא ביחד אתי". בסוף אותה ישיבה, מתארת לויצקי, "היה ברור שרוב השופטים מתייצבים לצדה של ביניש, הנשיאה המיועדת, ומפנים עורף לנשיא המכהן. נוצר מצב שמעולם לא היה כמותו בבית המשפט העליון. יותר משלוש שנים לפני תום כהונתו של הנשיא היה ברור לכל שמוקד הכוח עבר מהנשיא עצמו אל מי שעתידה להיות הנשיאה הבאה".

גרסת ביניש

כיצד הצליחה לויצקי לחדור אל מאחורי הקלעים של "קודש הקודשים", כפי שהיא עצמה מגדירה את בית המשפט העליון, ולשכנע את השופטים לשתף אתה פעולה ולחשוף את סודותיהם? "פשוט הלכתי מאחד לשני ודיברתי עם כל מי שחשבתי שיש סיכוי לקבל ממנו מידע, עד שהתקבלה התמונה המלאה", היא אומרת בראיון, ימים ספורים לפני צאתו לאור של ספרה. "בפרשת נילי כהן ידעתי שהיתה שם דרמה גדולה, ורציתי לברר אותה עד הסוף. עניין נילי כהן פחות עניין אותי ממעבר הכוח. שלוש שנים וחצי לפני חילופי הנשיאים היו חילופי כוחות, וזה דבר שמרתק אותי בכל פוליטיקה".

ביניש תיכננה את המהלך כדי לחזק את כוחה?

"אלה פשוט דברים שקורים. כשמישהו מאבד מכוחו, כשמחלפותיו נגזזות, הכוח באופן טבעי עובר. זה טבעו של האדם וטבעו של כל ארגון. לדעתי פרשת נילי כהן כפתה על ביניש לצוף הרבה יותר מוקדם מכפי שתיכננה. היא היתה שופטת שקטה ובלתי נראית, במידה רבה בלתי נשמעת אלא רק בפורומים מצומצמים".

היא הצטערה על הרעש הגדול שהיא היתה במרכזו?

"אני מניחה שכן. היא הבינה בעצמה שזה לא עזר לה מבחינה ציבורית. אבל היא היתה מאוד נחרצת בעניין הזה, היא לא הצטערה שהמינוי לא יצא לפועל. ביניש היא אשה חזקה ונחרצת. יש לה איכויות שהלוואי שהיו לי כמה מהן, וכשהיא יוצאת למאבק היא יוצאת למאבק. ראינו את זה בהיסטוריה האישית שלה, היא מוכנה לקחת סיכונים, ועל זה אי אפשר שלא לכבד אותה. יש לה אופי חזק. אני כבר לא מדברת על יופיה. כשראיתי אותה לראשונה, לפני בערך עשרים שנה, נעתקה נשימתי".

את ביניש פגשה לויצקי לראשונה ב-1985, כשרק מונתה לכתבת בשבועון "כותרת ראשית" וביניש היתה המשנה לפרקליט המדינה. זמן קצר אחר כך הצטלבו דרכיהן בפרשת השב"כ וקו 300. להפתעתה, אולי בזכות הקשרים ארוכי הטווח שלה עם ביניש, לא היה יותר מדי קשה לשכנע אותה להתראיין לספר. באחת השיחות התייחסה ביניש גם למפגש הטעון בלשכתה בינה לבין בעז אוקון, אז רשם העליון ומי שעתיד היה להפוך לאחד מאויביה המרים. אוקון, ידידה הקרוב של נילי כהן ובעבר עוזר מחקר שלה, נשלח על ידי ברק כדי לברר אם ביניש תסכים למינוי כפול לעליון: נילי כהן יחד עם עדנה ארבל, חברתה הקרובה של ביניש.

"הוא דיבר אלי בתוקפנות ובחוצפה", סיפרה ביניש. "הוא אמר לי שאני עוד לא נשיאה, ובכלל לא בטוח שאהיה נשיאה, ומה אני חושבת לעצמי שאני פועלת כך נגד עמדתו של הנשיא". לאוקון, שבספרה הראשון של לויצקי שימש לה עורך משפטי ולמעשה מורה פרטי למשפטים מטעמו של ברק, והפעם הוא מרואיין ככל האחרים, יש גרסה שונה למה שהתרחש באותה פגישה: "נכנסתי ואמרתי לה שאני מבין שיש לה טענות קשות נגד נילי, טענות אישיות. ביניש הפסיקה אותי מיד ואמרה שההתנגדות שלה אינה אישית, ושהיא מתנגדת למינוי כי היא לא חושבת שצריך למנות כעת מישהו מהאקדמיה, ובזה הסתיימה השיחה". ברק, ששמע מאוקון על תוצאות השיחה, הבין שהסיפור גמור.

ברק הבין באותו שלב שירד ממעמדו, שהסתיימה אחיזתו הבלעדית במוקד הכוח בעליון?

לויצקי: "אני לא יכולה לענות על כך במקומו, אבל כמו שאני מכירה אותו אני מנחשת שהוא הבין. באותה תקופה הוא היה מאוד פגוע. כל מי שפגש אותו אז יכול היה לראות שהוא השתנה לחלוטין, זה לא היה אותו נשיא. הוא לא היה אותו אדם, הוא איבד משהו מחיוניותו".

הקול הערבי

הספר מנתץ שתי הנחות מקובלות על הדרך שבה כותבים שופטי העליון את פסקי הדין שלהם. הנחה אחת היא שכל שופט עצמאי לגמרי בכתיבת פסק הדין שלו. הוא לבדו עם הנייר, עם העובדות שבתיק וניתוחן המשפטי. אין עליו מרות של איש, זולת מרותו של החוק. ההנחה השנייה היא שהסיבה לכך שזמן כה רב עובר מן הדיון בעתירות העקרוניות ועד מתן פסקי הדין בהן, היא העומס הרב הרובץ על כתפיהם של השופטים.

לויצקי מגחכת כשהיא שומעת את הדברים האלה. ספרה עמוס בדוגמאות, בתיאורי התרחשויות מאחורי הקלעים, המוכיחות שלא זה ולא זה: השופטים מתייעצים זה עם זה, משדלים זה את זה, מפעילים מאמצי שכנוע ואף מתמקחים זה עם זה על נוסח חוות הדעת כדי שיוכלו לצרף את המלים "אני מסכים". מצד שני, הכרעות חשובות מתעכבות לפעמים שנים ארוכות, כדי ששופט זה או אחר יצליח להשיג רוב בין שופטי ההרכב. ואם מאמצי שכנוע לא עוזרים, השינויים בהרכב השופטים דווקא כן.

"השופטים מעבירים המון טיוטות מאחד לשני", אומרת לויצקי. "אחד אומר לשני, אני יכול להסכים אתך בתנאי שתוריד משפט כזה וכזה. יש משא ומתן שלם ביניהם. כדי לגבש רוב בנושא מסוים לפעמים שופטים צריכים לוותר על אמירה כזאת או אחרת. הם יושבים בישיבות, מדברים בינם לבין עצמם ומתלבטים. לפעמים הם גם מכניסים למשוואה של ההתלבטות את האופן שבו פסק הדין ישפיע על בית המשפט. גם זה שיקול אצלם".

המקרה של התיקון לחוק האזרחות - המונע איחוד המשפחות של ערבים אזרחי ישראל עם פלסטינים - מוכיח כמעט את כל מה שלויצקי מבקשת להוכיח בהקשר הזה. בעתירה דן הרכב של 13 שופטים, כולל השופט סלים ג'ובראן, שהיה אז עדיין במינוי זמני בעליון. בישיבת השופטים התרשם ברק, שתמך בביטול התיקון, שהצליח לגבש לעצמו רוב של שבעה שופטים, לעומת שישה שופטים בראשות חשין שביקשו להותיר את התיקון על כנו. הוא כתב את פסק דינו, ואולם משכשלו ניסיונותיו להעביר לצדו את אליהו מצא, אשר גרוניס או מרים נאור, החליט לגנוז את פסק הדין. לויצקי אומרת שברק פשוט חשש לבטל את התיקון לחוק האזרחות על סמך רוב של שבעה נגד שישה, כשלשון המאזניים הוא שופט ערבי.

גניזת פסק הדין שכתב ברק, בעת שהיה לו רוב בעליון, היא גילוי מרעיש המתפרסם לראשונה בספר. שנה וחצי אחרי שהוגשו העתירות לבג"ץ נגד חוק האזרחות, כשהשופטים תיאודור אור ודליה דורנר כבר פרשו לגמלאות, מינה ברק להרכב את אסתר חיות ויהונתן עדיאל. ואולם מאחר שעוד לא הצליח לשנות את יחסי הכוחות בתוך ההרכב, החליט לפרסם, בעידודו של מצא, החלטת ביניים המביעה מורת רוח מהתיקון, אך אין לה תוקף מחייב של ממש. על ההחלטה הזאת הסכימו לחתום כל שופטי ההרכב. "התקווה שלנו היתה שהמדינה תבין ותעשה מעשה", אמר מצא. אך תקוותו נכזבה.

לקראת פרישתו של חשין מכס השיפוט, במאי 2006, החליט ברק לסיים את הפרשה ולפרסם את פסק הדין. בהרכב נשארו כעת רק 11 שופטים, ולמגינת לבו גילה ברק שגם הרוב השברירי שהיה בידו, נעלם. עדיאל החליט לצדד בעמדתו של חשין. ברק, בניסיון לשמור על הרוב, הסכים להקצות לממשלה בפסק הדין שמונה חודשים נוספים לשנות את החוק. אבל שלושה ימים לפני פרסום פסק הדין הודיע אליעזר ריבלין, שרואה עצמו כממשיך דרכו הליברלית של ברק בהגנה על זכויות האדם, כי שינה את דעתו והתייצב לצד חשין.

לברק היתה תוכנית: הוא כתב פסק דין מתון, במטרה לשכנע את השופטים להצטרף לעמדתו. אם יתברר לו שלא הצליח להשיג רוב, תיכנן לכתוב עמדת מיעוט חריפה בהרבה נגד התיקון לחוק. אך מאחר שיחסי הכוחות התבררו ברגע האחרון ממש, לא נותר לו כבר זמן לכך.

פסק הדין הגנוז

גם חשין גנז פעם פסק דין שכתב, בהשפעת הפוליטיקה הפנימית של בית המשפט העליון. עד היום סירב לגלות במה עסק אותו פסק דין גנוז. לויצקי מגלה את הסוד: זה היה בפרשת קעדאן, "בג"ץ קציר" המפורסם. ברק ניסה כהרגלו לגבש רוב מכריע לפסק דינו, שכבר היה ברור שהשפעתו תהיה תקדימית ורחבה. ואולם חשין הפתיע כשהודיע שהוא מתכוון לכתוב דברים משלו.

"כאשר הגיעה לידיו של ברק טיוטת הכרעת הדין של חשין", כותבת לויצקי, "חשכו עיניו. ברק לא יכול היה להשלים עם הדברים שקרא. בצעד חריג ביותר הוא נכנס לחדרו של חשין וסגר אחריו את הדלת. אתה לא יכול לפרסם דבר כזה, אמר ברק, זה יכתים אותך, ולא רק אותך, זה יכתים את כל בית המשפט הזה. הדברים האלה יקבלו פרסום בעולם כולו ויוקעו". ברק סיפר שלא היה קל לשכנע את חשין לגנוז את פסק הדין שכתב. כמוצא אחרון גייס את זכר אביו המנוח, השופט העליון שניאור זלמן חשין: "מישה, אם לך לא אכפת, תחשוב על אבא שלך. מה היה אבא שלך אומר על הדברים שכתבת כאן". חשין הסכים לבסוף לגנוז את הפסיקה, והצטרף לדעתו של ברק.

דוגמה נוספת להתנהלות הזאת מצאה לויצקי בפרשת גיורי הקפיצה. העתירות בעניין זה עמדו בבג"ץ שש שנים והמתינו לפסק דין גואל. "השנים נקפו וברק לא הביא את הנושא אפילו לישיבה של שופטי ההרכב. במקרים קשים במיוחד העדיף ברק לעולם לדחות את ההכרעה ולתור אחר העיתוי הפחות מדאיג ומסובך מן הבחינה הפוליטית", היא כותבת. בינתיים התחלפו שופטים בהרכב - יצחק זמיר, שלמה לוין ויצחק אנגלרד פרשו לגמלאות, אדמונד לוי, אילה פרוקצ'יה ואשר גרוניס צורפו. רגע לפני פרישתם של דליה דורנר ותיאודור אור החליט ברק שהגיע הזמן לפרסם את פסק הדין.

אלא שבישיבת השופטים התברר לו שהרוב שעומד לצדו דחוק בהרבה משחשב. אל דעת המיעוט של יעקב טירקל ולוי, הדתיים, הצטרפו גם גרוניס ופרוקצ'יה. עם עמדתו של גרוניס השמרן היה ברק מסוגל לחיות, כותבת לויצקי, "אולם בחלומותיו האפלים ביותר לא תיאר לעצמו שדווקא פרוקצ'יה" - שכשופטת שלום הורתה לפתוח את בתי הקולנוע בירושלים בערב שבת - "תהיה אופוזיציה כל כך נוקשה".

ברק החליט על גישה אחרת: במקום להכריע בעניין גיורי הקפיצה, כתב תחילה "החלטת ביניים" בשאלה אם חוק השבות יכול לחול גם על זר שהתיישב בישראל ורק אחר כך עבר הליך גיור. ואולם גם כאן נכונה לברק הפתעה: פרוקצ'יה וגרוניס עדיין החזיקו בדעת מיעוט. בסופו של דבר, גם בהחלטת הביניים ב-2004 וגם בפסק הדין הסופי ב-2005 נחלקו השופטים בתיק שבעה נגד ארבעה; רוב הרבה פחות חד משמעי מזה שברק קיווה להשיג בתחילה.

מעשה נבלה

כשהנשיא מאיר שמגר העלה את שמו של מישאל חשין בישיבת שופטי העליון כמועמד להתמנות לבית המשפט, נתמכה המועמדות ברוב גדול. אלא שאחרי ההצבעה עצר ברק, שתמך גם הוא במועמדותו של חשין, את השופטים מלקום ואמר להם, רק רגע. יש עוד דבר אחד שעליכם לדעת. אני לא חושב שזה צריך להפריע לכם או למנוע את המינוי, אבל אתם צריכים לדעת זאת. לחשין יש בת שנולדה לו מחוץ למסגרת הנישואים.

הסיפור על הבת שנולדה לחשין ב-1983, בזמן שהיה נשוי לרות חשין, פורסם לראשונה ב-1991 בשבועון הירושלמי "כל העיר". ואולם לויצקי מוסיפה עליו פרטים. אמה של הילדה היא תמר גולן, שהיתה מתמחה של חשין במחלקת הבג"צים. גולן סיפרה שהקשר האישי שלה עם חשין החל רק לאחר תום תקופת ההתמחות, כשכבר היתה עורכת דין ועבדה במחלקה לקשרי חוץ במשרד המשפטים. הקשר ביניהם נמשך חמש שנים, ונקטע בבת אחת, שבוע ימים לאחר שסיפרה לו שנכנסה להריון.

אחרי שהתינוקת נולדה וחשין המשיך להתעלם מקיומה, החליט צבי טרלו, שהיה אז מנכ"ל משרד המשפטים והכיר היטב את חשין ואת גולן, לעשות מעשה. הוא פנה אל השופט הדתי יצחק קיסטר, שכיהן אז בעליון, וזה הסביר לחשין שאל לו להמשיך להתנכר לבתו, ו"חבל שהדברים יתגלגלו לדיון בבית המשפט". חשין הצטייד בעורך דין, טרלו הצמיד גם לגולן עורך דין, ולפני שהחל המשא ומתן על דמי מזונות דרש חשין לבצע בדיקת אבהות. לאחר שהתוצאות אישרו את אבהותו נאלץ חשין להכיר בילדה והחל להעביר לאמה דמי מזונות חודשיים.

כשהילדה היתה בת 12 ועמדה לחגוג בת מצווה ביקשה אמה להפגיש אותה, לראשונה בחייה, עם חשין, שהיה כבר שופט עליון, כמעין מתנת יום הולדת. הילדה ידעה מיהו אביה אך הכירה אותו רק באמצעות התקשורת. הילדה רצתה זאת מאוד, אלא שהמפגש לא יצא אל הפועל. גולן לא קיבלה תשובה, לא לכאן ולא לכאן, והעניין התפוגג איכשהו. גם כשהילדה הגיעה לגיל 21, השתחררה כבר משירותה הצבאי והחלה ללמוד באוניברסיטה העברית, עוד לא פגש בה אביה מעולם. אלא שללויצקי יש עדכון חם: אחרי פרישתו מכס השיפוט, לפני כחצי שנה, "בגיל 70, גיל שבו גם אדם בעל נפש סוערת כחשין מבקש פיוס", כדברי לויצקי, הוא החליט לפגוש לראשונה את "בתו האחרת" לפגישת היכרות במסעדה ירושלמית. מאז הם ממשיכים להתראות מעת לעת והבת נרגשת מאוד. סוף סוף הכירה את אביה.

חשין סירב לשתף פעולה עם לויצקי בכל עניין שקשור לחייו הפרטיים, ואמר לה שעצם העיסוק בכך הוא "מעשה נבלה". "במעט שהיה מוכן לומר", כותבת לויצקי, "הוא מעניק לשומעיו את התחושה שהוא-הוא הקורבן. תחושת הקורבן מלווה אותו שנים כה רבות עד שהצליח לשכנע את עצמו שגם במקרה זה הוא הקורבן, ולא הילדה. אפשר שזעמו על אמה של הילדה שיעבד לחלוטין את ראייתו, ואפשר שכך היה נוח לו יותר מול משפחתו שלו". בכל אופן, לויצקי לא הסתירה מחשין את כוונתה לכלול את הסיפור בספר.

הוא קיבל בשוויון נפש את העיסוק שלך בסיפור?

"לא".

הוא ניסה למנוע את פרסום הסיפור בספר?

"הוא הציע לי הצעה, בשעתו, שהוא ישתף אתי שיתוף פעולה מלא בתנאי שאני אתן לו לקרוא את כל הספר ולעשות צנזורה בכל דבר שקשור אליו. הוא השתמש במלה צנזורה, ממש כך. כמובן שהצעה כזאת לא יכולתי לקבל. אז יצא שפחות או יותר הוא רק הגיב לדברים. הייתי שמחה מאוד אילו היה משתף אתי יותר פעולה. אבל הוא בהחלט יודע שהסיפור בספר".

צנזורה, אגב, מעולם לא היתה מלה שהפחידה את חשין. בימיו כמנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות, הגנה המדינה על החלטות המועצה לביקורת סרטים ומחזות להוציא מתוך סרטים קטעי מין ואלימות בוטים במיוחד. משרד הפנים ריכז את כל החלקים שנגזרו החוצה לרצף אחד של צלולואיד, ובכירי משרד המשפטים הוזמנו לחדר הקרנות מיוחד כדי לצפות ב"תועבה". "כמי שנמנה עם הצוות המובחר", כותבת לויצקי, "צפה גם חשין בסרטים, שהפכו להיות חלק מהווי המשרד ונושא אהוד לשיחות מסדרון. ואולם גם ללא הצפייה בגרסה המרוכזת הפגין חשין יחס של כבוד כלפי הוועדה לביקורת סרטים ומחזות. צנזורה לשמה כלל לא הרתיעה אותו ולא היתה לו כל בעיה להגן עליה בבג"ץ".

שני האחוזים החשובים

שנתיים וחצי עסקה לויצקי בכתיבת "העליונים". מאז צאת ספרה הראשון, הביוגרפיה של ברק "כבודו", העבירה לויצקי במשך חמש שנים קורס בבית הספר למשפטים במכללה למינהל. הקורס עוסק בקשר שבין הביוגרפיות של שופטים לבין תפיסת עולמם המשפטית והכרעותיהם השיפוטיות. בשלב מסוים החליטה לאסוף את החומרים שהצטברו בקורס שלימדה, ולהפוך אותם לספר. במשך שנה עסקה רק בתחקיר, שוחחה עם יותר מ-120 מקורות גלויים ועוד עשרה חסויים, וקראה פסקי דין, ספרים, מאמרים וביוגרפיות של שופטים ישראלים ואמריקאים, לפני שניגשה לכתיבה.

היא אמנם חסרת השכלה משפטית פורמלית, אבל רקע משפטי יש לה בכל זאת: אביה, אשר לויצקי, היה עורך דין מפורסם בתל אביב של שנות ה-50 וה-60, שעסק בעיקר בתחום הפלילי. הוא מת כשהיתה בגיל שמונה, בת יחידה לאמה מרי, שמתה בזמן שעבדה על "כבודו". מכאן ההזדהות האוטומטית שלה עם דורנר, שגם היא התייתמה מאביה בגיל צעיר.

היא נולדה בירושלים, ולקראת סוף לימודיה בבית הספר היסודי עברה לתל אביב. היא נישאה בגיל צעיר והתגרשה בגיל צעיר, וזמן קצר אחרי גירושיה נהרג בעלה לשעבר בתאונת דרכים. לפני שהגיעה לעיתונות היתה בשליחות בארצות הברית מטעם המגבית היהודית. היא החלה לכתוב ב"כותרת ראשית" ב-1985, בעקבות שיחה עם העורך נחום ברנע. בו-בזמן השלימה הכנסה כברמנית בפאב באבן גבירול. כעבור שלוש שנים עברה לעיתון "חדשות" ככתבת פוליטית בכירה, וב-1991 עברה ל"ידיעות אחרונות". היא אומרת שמעולם לא הוגדרה רפורטרית, אבל הביאה הרבה כותרות בלעדיות. ב-1998 עזבה את "ידיעות", לאחר התקררות הדדית ממושכת ביחסים. משהו בכימיה השתבש, היא אומרת.

לויצקי חרדה לפרטיותה באופן קיצוני, מה שמפתיע מעט בהתחשב במפעלה לחשיפת חייהם הפרטיים של השופטים, ובעמדותיה על הקשר שבין הביוגרפיה לחיים המקצועיים. בשנים שבהן עבדה על "כבודו" התפרנסה מהקצבה חודשית שקיבלה מההוצאה לאור. בשנים האחרונות קיבלה תמיכה מקרן תל אביב, בנוסף לשכר מהמכללה למינהל. השקט הכלכלי איפשר לה להתמסר לתחקיר על המתרחש בתוככי העליון. למי שעובד כעיתונאי פעיל, היא אומרת, שצריך לספק חומרים על בסיס יומי, אין זמן ויכולת לעשות זאת. מלבד זאת, היא אומרת, התקשורת לא לגמרי הפנימה את מלוא חשיבותו של בית המשפט העליון.

העליון, לדבריה, הוא אחרון הארגונים החשאיים במדינה. אל המוסד והשב"כ קל יותר לחדור מאשר אליו. "השופטים בוודאי היו מעדיפים שכל העסק ימשיך להתנהל תחת מעטה של חשאיות", אומרת לויצקי, "אבל השופט לואיס ברנדייס אמר שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. ברק אימץ את האמירה הזאת, אבל הוא מתכוון כמובן לכל דבר אחר חוץ מאשר לבית המשפט. אני חושבת שצריך לחשוף מה שיותר. בית המשפט הוא היום אולי הארגון החזק ביותר במדינה. זה ארגון כוחני, ממוסד, ויש שם מאבקי כוח והיררכיות של כוח. השופטים קובעים כל צעד בחיינו, בלי שנבחין אפילו בחיי היומיום כמה מתוך זה הם קבעו".

בסופו של דבר גם השופטים העליונים הם בני אדם, הם אוהבים אותו אוכל, צוחקים מאותן בדיחות ויש להם אותם אהבות, שנאות וצרכים. הציפייה מהם להיות מושלמים, היא אומרת, פשוט אינה הוגנת. "בטווח הארוך, אני חושבת שאם נתייחס לשופטים יותר כבני אדם ופחות כבני אלים, ונבין אותם יותר טוב, נוכל לקבל יותר בקלות את פסקי הדין שלהם, גם אם אנחנו לא מסכימים אתם".

בספר מנסה לויצקי לפענח את הדרך שבה השופטים מגיעים להכרעות. הם יכולים לדבר על הנמקות משפטיות מכאן ועד הודעה חדשה, היא אומרת, אבל לדברים יש גם פן פוליטי, לא במובן המפלגתי אלא במובן הציבורי, החברי, הערכי. בית המשפט העליון אינו צריך להיות עוד בית משפט לערעורים, היא אומרת. "אני נמנית עם הציבור שסבור שתפקידו של בית המשפט העליון לקבוע נורמות, להניע תהליכים של אבולוציה חברתית, לטפל בזכויות אדם. זה מה שאני מצפה ממנו. מבחינתי זה תפקידו. ברק תמיד אמר לי כל השנים, את מתעסקת עם שני אחוזים מהדברים שאנחנו עושים, ואני השבתי שאלה שני האחוזים שנותנים לך את התואר עליון. אחרת אתם סתם עוד בית משפט לערעורים, ואותי זה לא מעניין".

מה יהיה הפרויקט הבא שלך בזירה המשפטית?

"אני לא רוצה להתחייב, אבל העבודה היתה כל כך קשה, מתישה ומלווה בלחצים, שכמו שאני מרגישה עכשיו זה הפרויקט האחרון בתחום".

יש לה עצה למי שיכתוב את הספר הבא על העליון: להקדיש תשומת לב רבה לשופטים אילה פרוקצ'יה ואדמונד לוי. "בגלל שהם רק שש שנים בעליון, אי אפשר היה ללכת אתם בספר הזה עד הסוף, אבל אלה שופטים בעלי אישיות מאוד מורכבת, הם לא צפויים והם מסתכלים על הדברים אחרת. מעניין שהם מונו יחד, כאילו משני עברי המתרס, אחת ליברלית ואחד שמרן, ולפעמים אפשר למצוא אותם באותו צד של המתרס".*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו