בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיכר השבויים

אחרי המלחמה הקימו ההורים ועד פעולה לשחרור בניהם שנפלו בשבי. הם ניסו להפעיל לחץ על הממשלה, נפגשו עם מנהיגי העולם וקיימו הפגנות סוערות, אבל נתקלו בעיקר באדישות ובפוליטיקאים שהתנגדו למחיר שנדרשה ישראל לשלם תמורת בניהם. השנה היתה 1973. מה השתנה?

תגובות

בשבוע שעבר, כאשר בני משפחות גולדווסר, רגב ושליט ביקרו באירופה כדי לקדם את שחרור החיילים השבויים, ועוד לפני שראש הממשלה אהוד אולמרט רמז על האפשרות שהם כבר לא בין החיים, נזכרה יהודית גיא בחוויה הנוראה שעברה עליה לפני יותר מ-30 שנה, כשנסעה לאירופה בנסיבות דומות.

גיא היא אמו של עמי, טייס שנשבה על ידי צבא סוריה ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. ב-1974 היא נסעה לשווייץ, יחד עם בעלה ועם הוריהם של עוד כמה מהשבויים, כדי לקדם את שחרור השבויים הישראלים בסוריה. כמה דקות לפני שעמדו לצאת ממלונם אל מסיבת העיתונאים, הגיע למקום נציג של הקונסוליה הישראלית, שסיפר להם על "ידיעות שאין להן אישור רשמי", שהסורים רצחו את כל החיילים הישראלים שהוחזקו בשבי.

הידיעות הללו התבררו לבסוף כשמועות זוועה לא מבוססות. עמי גיא חזר מסוריה ביוני 1974, יחד עם יתר 67 החיילים שנפלו בשבי, אך גם היום, 32 שנים מאוחר יותר, אמו מתקשה לעצור את דמעותיה כשהיא נזכרת בשמונת החודשים הקשים שעברו עליה בין נפילתו בשבי לשובו לישראל.

גיא עמדה אז במרכזה של דרמה פוליטית. היא נפגשה עם ראשי המדינה אף עם כמה ממנהיגי העולם. יחד עם בעלה אליהו, שהלך לעולמו לפני שנים אחדות, נמנתה עם מקימי ועד פעולה ("אגודת משפחות השבויים והנעדרים בסוריה"), שהוקם בדצמבר 1973 במטרה להפעיל לחץ על ממשלת ישראל, שהזניחה, על פי תחושתם, את הטיפול בהחזרת יקיריהם. "הקמנו את הוועד כי נורא כעסנו על הממשלה, שלא נתנה לנו שום אינפורמציה", סיפרה בשבוע שעבר, בדירתה בכפר סבא. "הרגשנו שהממשלה לא רצתה לעזור לנו. אז התארגנו והתחלנו להפעיל לחץ, גם בארץ וגם בחוץ לארץ. שם, אגב, קיבלנו יחס יותר טוב ומתחשב מאשר בישראל".

פעילותו של הוועד הזה, כפי שמשתקפת בעיתוני התקופה ובמסמכים שהצטברו במהלך פעילותו ("30 שנה המסמכים האלה שכבו בבוידעם שלי בלי שאיש יתעניין בהם", אומרת גיא), שימשה בסיס לעבודת מחקר אקדמית, שתוצג החודש בכנס באוניברסיטת חיפה. "זאת היתה ההתארגנות ראשונה מסוגה בתולדות המדינה", קובעת יונה חסון-רוכלין, שערכה את המחקר כחלק מעבודת המאסטר שלה במחלקה למדע המדינה של האוניברסיטה הפתוחה. "מקובל לחשוב שהתארגנויות ההורים הראשונות בהיסטוריה של צה"ל היו במלחמת לבנון הראשונה, מלחמת הברירה הראשונה, אבל כבר במלחמת יום כיפור היתה התארגנות כזאת, שהשתמשה, בין השאר, גם בשיטות מאבק רדיקליות".

"כמה מהדילמות שהורי השבויים התמודדו אתן אז הן אותן דילמות שבפניהן ניצבות היום משפחות השבויים שבידי חיזבאללה וחמאס", אומרת חסון-רוכלין. כמו היום, גם אז ניצבה בפני הורי השבויים שאלה טקטית: האם להתמקד בהפעלת לחץ על ממשלת ישראל כדי שתבצע עסקת חילופי שבויים, או לנסות ליצור לחץ בינלאומי על הגורמים שמחזיקים בהם? חסון-רוכלין מצאה כי בניגוד למשפחות השבויים של היום, שבחרו בדרך השנייה, משפחות השבויים אז בחרו בטקטיקה ששילבה בין שתי דרכי הפעולה: הם גייסו את דעת הקהל הבינלאומית נגד סוריה, וגם הפעילו לחץ מתמידעל הממשלה.

אלף נעדרים

אבל ההבדל העיקרי בין אז להיום הוא במספר השבויים נעדרים. בסוף אוקטובר 1973, שבוע אחרי כניסתה לתוקף של הפסקת האש בשתי חזיתות הלחימה, הצביעו רישומי אגף כוח האדם של צה"ל על יותר מאלף נעדרים. הממשלה והצבא התקשו להשיג מידע עליהם, ובתחילת נובמבר, כאשר כמה מאות מהורי הנעדרים התכנסו בתל אביב לאסיפתם הראשונה, התרחש גם האירוע האלים הראשון: האלוף שמואל אייל, שמונה מטעם המטכ"ל לתאם את הטיפול במשפחות הנעדרים, לא הורשה לנאום באסיפה וסולק ממנה בבושת פנים.

כעבור שבוע, כאשר שלטונות מצרים מסרו לצלב האדום הבינלאומי את רשימת השבויים שבידיהם, התברר כי מספרם הוא 242. זה חייב את צה"ל לפתוח במבצע חיפושים אינטנסיווי אחרי מאות גופות שהיו פזורות באזורי הלחימה. חלקן לא אותרו עד היום. הסורים, שהחזיקו ב-68 שבויים, מסרו את שמותיהם רק חודשים רבים לאחר מכן.

אל התוהו ובוהו הזה נוספה האכזבה מאי-יכולתה של הממשלה לעמוד בהבטחות הפזיזות שנתנה ראש הממשלה גולדה מאיר. בנאום שנשאה בכנסת ב-16 באוקטובר, בעיצומם של הקרבות, היא הבטיחה שישראל לא תסכים להפסקת אש לפני יוחזרו אליה כל השבויים. בסוף אוקטובר, אחרי שהסכימה להפסיק את האש בלי שקיבלה מידע על שבוייה, נכנעה ישראל גם ללחץ אמריקאי ואיפשרה העברת אספקה לארמיה השלישית הנצורה של הצבא המצרי.

"ההחלטה בעניין הארמיה השלישית היא שהוציאה את ההורים לרחובות", משחזרת חסון-רוכלין. "העובדה שהם ביקשו להיפגש עם שר הביטחון, אבל משה דיין נמנע מלהיפגש אתם, רק הגבירה את זעמם. את ההפגנה הראשונה הם קיימו מול בית סוקולוב. אחר כך היו גם שתי הפגנות סוערות - אחת בקריה בתל אביב ואחת מול הכנסת בירושלים, שפוזרה על ידי המשטרה באמצעות זרנוקי מים".

הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים, שנחתם בתחילת נובמבר, הביא להחזרת שבויי מצרים, אך החמיר את תחושותיהם של הורי השבויים ששהו בסוריה. הם חשו שהממשלה הפקירה אותם פעם נוספת, בכך שהתעלמה מדרישתם שלא להפריד את הטיפול בשבויי מצרים מהטיפול בשבויי סוריה. הם הבינו שהחזרת השבויים מסוריה תלויה עכשיו בהשגת הסדר להפרדת כוחות גם בחזית הסורית, אך גם שהשגת הסדר כזה כרוכה בצעדים מדיניים שישראל אינה מעוניינת לבצע ושארה"ב, שדחפה את ישראל להסכם ההפרדה עם מצרים, אינה מגלה עדיין עניין כלשהו בהשגת הסכם דומה עם סוריה.

"גולדה מאיר ביקרה בוואשינגטון", מספרת חסון-רוכלין, "ובפגישתה עם שר החוץ הנרי קיסינג'ר הביעה דאגה מפני ההתארגנות של הורי השבויים בישראל. בפגישה הזאת מפרט קיסינג'ר באוזניה את התנאים של סוריה להחלפת שבויים, שעליהם שמע יומיים קודם לכן מסגן שר החוץ הסורי. קיסינג'ר אמר למאיר שסוריה תשחרר את השבויים רק במסגרת הסדר שיכלול את פינוי המובלעת הסורית (השטח סורי שצה"ל כבש במהלך המלחמה) ואת מוצבי החרמון (שנכבשו אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקפה). "בחזית הסורית אין כל לחץ בינלאומי", הבהיר קיסינג'ר למאיר. "לא איכפת לי מה תעשו שם".

ואכן, המגעים להחזרת השבויים מסוריה נכנסו לקיפאון עמוק, שנמשך חודשים ארוכים. "היעדרה של התקדמות מדינית והתחושה שאין להם אלא לסמוך על עצמם", נכתב במחקר, "הובילו את הורי השבויים והנעדרים בסוריה להחלטה למסד את פעילותם". הם פיתחו פעילות בינלאומית ענפה, שבמסגרתה נפגשו עם מנהיגים פוליטיים ואינטלקטואלים - האפיפיור, ראש ממשלת בריטניה, הפילוסופית סימון דה בובואר ורבים אחרים. אך למרות פעילותם המואצת, לא הושגה פריצת דרך בטרם החליטה ארה"ב, באפריל 1974, להתחיל לפעול להפרדת כוחות גם בחזית הסורית.

בעיה של ההורים

המשא ומתן, שהתנהל באמצעות מסעות הדילוגים של קיסינג'ר, העמיד את הורי השבויים במרכזה של המחלוקת הפוליטית ששיסעה את החברה הישראלית. בעוד שהורי השבויים תלו את כל יהבם בקיסינג'ר, חלק גדול מהציבור הישראלי הפך את קיסינג'ר לאויבו העיקרי והתנגד לעצם קיומו של משא ומתן. ראשי הליכוד, שהחלו אז בהסתערות שתובילם אל השלטון בתוך שלוש שנים, כינסו הפגנות ענק נגד המשא ומתן, קבוצות ימין חוץ-פרלמנטריות יזמו שביתות רעב מול בית ראש הממשלה, וגוש אמונים ניסה להקשות על המו"מ באמצעות הקמתה של התנחלות בלתי חוקית (קשת שמה) ליד קונייטרה שברמת הגולן.

ב-1 במאי 1974, ערב אחד מביקוריו המכריעים של קיסינג'ר באזור הוזמנו נציגיהם של הורי השבויים להשתתף בישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. דוד לובינסקי, אחד מראשי ועד ההורים, אמר בישיבה כי בכוונת ההורים "לקבל את קיסינג'ר בפרחים". על פי פרוטוקול הישיבה, כפי שמצוטט במחקרה של חסון-רוכלין, ח"כ אריאל שרון הגיב על כך בזעם. "אני הייתי מקבל את הנרי קיסינג'ר בהפגנה חריפה", אמר שרון, "אבל פה נמצאים עכשיו בפסיכוזה כיצד לרצות אותו בכל התחומים". חזרת השבויים לישראל התאפשרה, בסופו של דבר, רק במסגרת ההסכם שהושג בתיווכו של קיסינג'ר ושבו הסכימה ישראל לסגת מקונייטרה.

"משפחות השבויים של היום נמצאות במצב מאוד דומה לזה של משפחות השבויים ב-1974", קובעת חסון-רוכלין. "גם הפעם ראש הממשלה הבטיח לא להסכים להפסקת אש בלי החזרת השבויים, וגם הפעם החזרת השבויים תהיה כרוכה בהסכם שיהיה שנוי במחלוקת. הנכדים של אלה שהתנגדו ב-1974 להפרדת הכוחות ולנסיגה מקונייטרה, שאיפשרו את החזרת השבויים מסוריה, יתנגדו עכשיו לשחרור האסירים הפלשתינאים, שיאפשר את החזרת השבויים מעזה ומלבנון". היא סבורה שכמו אז, גם היום מנסה הממשלה ליצור את התחושה כאילו החזרת השבויים היא בעיקר בעייתם של הקרובים להם. "זה לא היה נכון אז וזה לא נכון היום. החזרת השבויים היא מחובתה של המדינה. יש גבול להפרטה".



שבויי סוריה נוחתים בשדה התעופה בלוד ביוני 1974; למטה: הפגנה בכיכר מלכי ישראל


תצלום ארכיון: ישראל סאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו