בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סטלינגרד / אנטוני ביוור

הוצאת יבנה, תירגמה מאנגלית: כרמית גיא, 402 עמ', 89 שקלים

תגובות

קרב סטלינגרד, החל במצור הגרמני שהרס את העיר והפך את חיי תושביה לגיהנום ועד לכיתור הסובייטי וחיסול הארמיה השישית בפיקודו של גנרל-פילד-מרשל פאולוס, היה מן הקרבות הנוראים והמכריעים ביותר בהיסטוריה הצבאית. בסופו של קרב איתנים זה נשבר עמוד השדרה של חיל הרגלים הגרמני; עוד צפוי היה הקרב בקורסק, כחצי שנה לאחר כניעת הארמיה השישית של פאולוס, שבו נשבר עמוד השדרה של השריון הגרמני, אבל דומה כי לאחר סטלינגרד נזקק היטלר למיטב הזיותיו וגבלס - לאפלים שבזיקוקי התעמולה שלו, כדי להמשיך במלחמה האבודה.

מבצע "ברברוסה" נועד לחסל את ברית המועצות ואת "הבולשוויזם היהודי" (כדברי התעמולה הנאצית) ולהפוך את העמים הסלוויים לעבדים. לחלק מן הצמרת הגרמנית היה ברור כבר בתחילת המבצע כי נשקפת לגרמניה סכנת תבוסה. היטלר האמין בניצחון ושגה באשליות עד מותו. ואולם ראוי לציין כי נחישותו של היטלר ודבקותו באמונת הניצחון הן שמנעו את התמוטטות הצבא הגרמני כבר באוקטובר 1941, לאחר שנכשל הניסיון לכבוש את מוסקווה. באופן גרוטסקי זכתה נחישותו זו של היטלר להכרה באחת הפקודות הנוראות ביותר שהוציא סטלין: פקודה מספר 227 (28 ביולי 1942), זו אשר נודעה בשם "אף שעל אחורנית" מציעה להקים גדודי עונשין דוגמת אלה שהקים הצבא הגרמני לאחר כישלון מתקפת החורף 1941, כלומר הניסיון לכבוש את מוסקווה. החמרת המשמעת בצבא האדום וצעדי העונשין הדרקוניים שננקטו בחזית סטלינגרד אכן נזכרים בספרו של ביוור, אבל נעדר הרקע ונעדר העומק שציין את המעשה עצמו ואת הוויכוח לגבי פקודה זו מעל דפי העיתונות המקצועית הצבאית בימי גורבצ'וב. נותרו רק האכזריות, האטימות לסבל והמוני החיילים והקצינים שנשברו בתנאים המחרידים של מלחמה וחורף והוצאו להורג בעיקר בידי שירותי הביטחון, שליוו כל יחידה של הצבא האדום והיו שנואים על מפקדים וחיילים, שעשו ככל יכולתם כדי להשתמט ולא לבצע את צעדי המשמעת הדרקוניים.

הספר איננו עוסק בכל אלה, ומסתפק באזכור המצמרר ש-13,500 אנשי צבא הוצאו להורג בתקופת המערכה על סטלינגרד. הספר איננו רק סיפור הכסילות, האיוולת, האכזריות והאטימות של היטלר ושל חלק גדול ממרעיו ובעלי בריתו, ושל סטלין וחלק מן הצמרת הפוליטית של ברית המועצות, שרק לאחר הניצחון בסטלינגרד התאוששו מהלם ההפתעה הראשונית של "ברברוסה"; הוא גם קינה על יצר האבדון והרוע של המין האנושי.

הספר אמנם עוסק בצד הרוסי, ואף מביא מקורות ארכיוניים רוסיים ועדויות בעל-פה, אבל עיקר כוחו בתיאור הצד הגרמני של החזית המזרחית. עובדה זו גורמת לתעתועי רגשות. מצד אחד המחבר מגנה את מדיניות הרצח שאיפיינה מפקדים, חיילים ויחידות של הוורמאכט. בעניין זה קולו בהיר וצלול. אין למפקדים ולמבצעים מסתור בטענה הידועה של מילוי פקודות. הספר מפרש וקובע כי בשלבים הראשונים של המלחמה ברוסיה היתה לפחות אפשרות להימנע מרצח של יהודים (עמ' 49). על פי הערות השוליים, המחבר עשה שימוש בספרו של עמר ברטוב "צבאו של היטלר, חיילים, נאצים ומלחמה ברייך השלישי" (הוצאת דביר, 1998). לעניין מדיניות הרצח הגרמנית בברית המועצות, מן הראוי להזכיר את הספר בשפה הרוסית "המדיניות הנאצית של השמדת עם ו'אדמה חרוכה' בביילורוסיה 1944-1941" שראה אור במינסק בהוצאת בלרוס (1984).

המחבר גם אינו חוסך בגינויים על יחסם של הגרמנים לשבויי מלחמה ולאוכלוסייה האזרחית. לאורך הספר כולו ברורה ההבחנה בין האכזריות ותאוות הנקם של חיילי הצבא האדום ביחסם לשבויי מלחמה גרמניים לבין מדיניות הרצח השיטתית של הגרמנים כלפי שבויי מלחמה מן הצבא האדום, ועוד אפשר היה להוסיף כהנה וכהנה. מצד שני, ביוור הושפע ללא ספק מן האווירה המאפיינת רבים מן הספרים שכתבו מפקדי הצבא הגרמני בחזית המזרחית.

כל מי שעיין בספרות הגרמנית על המלחמה בחזית המזרחית לא יכול היה שלא להבחין בנימת ההתנצלות, בתחושת הקורבן, בחוויית החייל והמפקד שהאויב כבר היה בכפם, אבל פקודות מגבוה מנעו מהם את הניצחון (למשל, ע"ע 191, 209). אווירה זו שזורה בספר ומלווה אותו כתת-תחושה, ובאותם דפים המתארים את הטרגדיה הגרמנית בחזית המזרחית היא הופכת לתחושה השלטת. הספר, אשר נועד לרגש, אכן מפליא לעשות בתיאור סבלם האיום של הגרמנים הנצורים, שהיטלר הפקירם. בעיקר נוגע ללב תיאור חג המולד האחרון לפני חיסול הארמיה הגרמנית וכניעת שרידיה המובסים בפברואר 1943.

המחבר מייחד חלק ניכר מן הספר לטיפול בבעיית משתפי-פעולה. אלפי אזרחים סובייטיים שירתו במדים גרמניים, או סיפקו שירותים שונים לצבא הגרמני לא במדים, בעיקר במטבחים ובתחבורה. ברובם היו אלה שבויי מלחמה אשר הוצגה לפניהם "ברירה בלתי מוסרית": לגווע ברעב ובקור באחד ממחנות השבויים - שכן בין יוני 1941 לפברואר 1942 הגרמנים כמעט שלא נתנו כל טיפול לשבויים - או להסכים לשרת את הגרמנים. ואולם היו גם אחרים, אשר משנאת המשטר הסובייטי, מפחד, או מחשבון התנדבו לשרת. חייהם תחת הגרמנים היו ברוב המקרים עינוי מתמשך (לאחר שנשחטו כל הסוסים, כשהתהדק המצור, רתמו אותם לעגלות); חייהם לאחר תבוסת הגרמנים היו הפקר. השלטונות הסובייטיים התייחסו אליהם כאל בוגדים ורובם נורו במקום או הוצאו להורג.

מן הראוי לדבר גם על הקשר בין סגנון לבין עומק היסטורי. הספר נקרא בנשימה עצורה. הוא מרתק וסוער עד תזזית. הטנקים הדוהרים בסערת ענני אבק, מוארים בהבהקי התותחים ולאחר הקרב מוטלים כשלדים מעוותים ועשנים, אכן מחוללים את הדרמה שהמחבר ביקש לחולל. ואולם בהעדר מפות מאירות עיניים אין אפשרות לעקוב אחר מהלכי הקרב ותוספת השמות. כתיבה בנוסח "יחידה זו דהרה לכאן, ואחרת לכיוון צפון, ושלישית סבה הלכה לה וחצתה את הנחל" איננה מוסיפה להבהרת התמונה. לא מעטים האירועים המופיעים בספר אשר אינם מבהירים לקוראים דבר.

כך, למשל, השימוש שעשו הגרמנים בתותחי נ"מ בקרבות שריון. היה זה אלתור שנזקקו לו מפני שתותחי הנ"ט לא הצליחו לחדור את השריון של טנקי טי-34. הספר רצוף גם משפטי אווירה, כגון: "בסטלינגרד תותח שדה לא שווה כלום בלי פגזים", כאילו בכל חזית אחרת יש לתותח מכל סוג שהוא ערך ללא פגזים (אגב, בתרגום העברי זוכה משפט זה להערה, מס' 19 בפרק 10, המיוחסת לשיחה עם אלכסנדר וסילייביץ' ציגנקוב. במקור האנגלי אין הערה כזאת). במקום אחר (עמ' 162) נאמר כי "אנשי חיל הרפואה המותשים ספגו גם הם אבידות רבות". לעובדה זו יש משמעות נוספת כאשר יודעים כי התפיסה בחיל הרפואה הסובייטי היתה שיש לקרב את התאג"ד עד כמה שאפשר לקווי החזית, וכי חובה על החובש ואפילו על הרופא לבוא אל הפצוע במקום היפצעו.

אלה הם דברים קטנים, ואפשר למנות עוד רבים כמותם, אבל חמור מאלה הוא חוסר ההבנה ואולי חוסר הרצון לטפל בבעיית אסטרגיית השריון הסובייטי (עמ' 23 במקור האנגלי; עמ' 20 בתרגום העברי). אסטרטגיה זו סבלה מטיפולה של ועדה שהוקמה ב-1939 כדי להסיק את המסקנות מקרבות השריון במלחמת האזרחים בספרד והמליצה לפזר את עוצבות השריון בין יחידות חיל הרגלים. משנכנס גיאורגי ז'וקוב לתפקידו כרמטכ"ל, ב-1 בפברואר 1941, הוא ניסה, בשיתוף פעולה של קומיסר ההגנה סמיון טימושנקו, לתקן את המעוות, אבל איחר את השעה. רק לעת מתקפת הנגד הסובייטית בסטלינגרד, כאשר התעשייה הסובייטית כבר ייצרה יותר טנקים מזו הגרמנית, ומפקדי הצבא האדום כבר התנסו בקרבות שריון, החלה עוצמת השריון הסובייטי לתת את אותותיה.

כיוון שהמחבר לא ידע, ואולי לא רצה, לטפל ביסודיות בתיאוריה הצבאית של בריה"מ, הוא החמיץ לחלוטין את עניין תורת הלחימה של מיכאיל טוכאצ'בסקי ואת עניין הלחימה "בכל עומקו של שדה הקרב", מה שמכונה בספרות המקצועית "הקרב העמוק", פרי הגותו של התיאורטיקן הסובייטי ו"ק טריאנדפילוב (גם עמ' 185). אולי בשל כך, ואולי מפני שהעומק ההיסטורי נפל קורבן על מזבח הסגנון הסוחף, לא מתפענחת גם חידת החשיבה והתכנון האסטרטגי של קרב סטלינגרד האימתני.

גם המעבר הכואב מרגע התקיפה הגרמנית טרם שחר ביום 22 ביוני, ועד ליום שבו קיבל סטלין את הפיקוד העליון ב-3 בספטמבר (עמ' 20) זוכה לטיפול שטחי, אם כי אפשר לטעון, כמובן, כי כל אלה הם פרקי הקדמה לדרמה העיקרית שהיא נושאו של הספר - קרב סטלינגרד.

ההוצאה לאור "דאגה" לקוראים הישראלים וחסכה מהם את הביבליוגרפיה המפורטת, כפי שהיא מופיעה במקור. כיוון שהספר כרוך באופן מהודק קשה לעיין במפות המעטות מדי הפרושות על כפולות עמודים. המחבר כולל בביבליוגרפיה את ספרו המצוין של אלכסנדר מיכאילוביץ סמסונוב ("סטלינגרדסקיה ביטווה", קרב סטלינגרד) אבל איננו מאמץ את המפות מאירות העיניים בספר זה. גם רשימות המפקדים והיחידות בספרו של סמסונוב שלמות יותר. בשני מקומות עוסק הספר במניין הסטטיסטי של האבידות (עמ' 357, 367-366) ובשני המקרים קיימים מחקרים סטטיסטיים ברוסית, שהם שלמים יותר ובהירים יותר. בעיקר כדאי להזכיר את מאמריהם של נ"ו שצ'רבן, "ההיסטוריוגרפיה האנגלו-אמריקאית של אבידות הרוסים בבריה"מ במהלך המלחמה 1945-1941" ומאמרו של ו"ו גורקין, "על אבידות הוורמאכט במלחמה הסובייטית-גרמנית ובמהלך מלחמת העולם השנייה", המופיעים בספר "אבידות כוח אדם בבריה"מ במלחמה הפטריוטית הגדולה" (סנקט פטרבורג, 1995).

התרגום, שהוא ברובו שוטף ומבטא את שאיפתו של המחבר לרגש בלי להעמיק יתר על המידה, סובל מכמה ליקויים, שמקורם בחוסר התמצאות בהיסטוריה צבאית, ולעתים ברישול. בעמ' 19 נאמר: "המירוץ הנמהר הזה (...) היה התגשמות חלומו של כל מפקד יחידת טנקים". במקור נאמר ("This impetuous dash", עמ' 22), שמשמעותו בהקשר זה היא "הסתערות נועזת". באותו עמוד נאמר על טי-34 שהוא היה "הטנק הכללי הטוב ביותר" וגו'. במקור כתוב: "the best general-purpose tank" שפירושו: הטנק הרב-תכליתי הטוב ביותר. העובדה נכונה, המינוח איננו מדויק. אפשר כמובן להשתמש במינוח הגרמני, כפי שעושה ביוור, ולומר "דיוויזיית פנצר", אולם פנצר היא המלה הגרמנית, שתרגומה לעברית הוא טנק, ולכן אוגדות משוריינות, או דיוויזיית טנקים, הוא המינוח העברי הנכון, בעיקר כאשר מדובר בטנקים ולא בעוצבות, או ביחידות של טנקים. לכן (עמ' 118, למשל) צריך לומר "קצין שריון אחד" ולא "קצין פנצרים אחד". מי שעוסק במלחמת החורף ברוסיה חייב לדעת כי "רספוטיצה" (עמ' 123) איננה סוג של גשם אלא עונת השנה, שבה, בשל הגשמים או הפשרת השלגים, הופכות הדרכים למדמנה, שהיא לרוב בלתי עבירה לאדם ולבהמה ולעתים קרובות גם לא לרכב מכני או לטנק. הסניטרים בצבא האדום הם חובשים "ומחלקת סניטרים" (עמ' 131) היא מחלקה של חיל הרפואה. אכן, חובשות וחובשים רבים חילצו פצועים משדה הקרב, ורבים מהם נהרגו תוך כדי החילוץ. כדאי להוסיף כי מחלצי פצועים וכאלה שהצליחו להחזיר גם את כלי הנשק של הפצועים שחילצו זכו לתגמולים ולציון לשבח. הרישול ניכר; למשל (עמ' 213): "רק קבוצה של עשרים וחמישה אנשים מ'אורגניזציון טודט' ('ארגון המוות') הוצבו להגנה מיידית על הגשר". התוספת בסוגריים היא מסתמא של המתרגמת, במקור היא איננה מופיעה. נכון כי התרגום של Tod לעברית הוא מוות, אולם Organisation Todt הוא שם של סוכנות גרמנית צבאית למחצה, שעסקה בבינוי ובסלילה, בעיקר של דרכים אסטרטגיות.

הספר מרתק ונקרא כרומן קרבות. הרגשות, חוויית שדה הקרב והאומללות של הלוחמים מתוארים בסגנון קורע לב. היוהרה, האכזריות הבהמית והאיוולת של מנהיגים ומפקדים מוצגות כפצע פעור. ואולם ההיסטוריה של הקרב בסטלינגרד עדיין מצפה לגאולה.

מאמרו של פרופ' אמנון סלע "An Army in Crisis" הופיע בכתב העת The Soviet and Post-Soviet Review (2000, No.1)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו