בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשים רעבות

הד"ר סוזי אורבך, אחת המבקרות החריפות של עריצות הרזון, מזהירה שנשות העולם המערבי נמצאות במצב חירום קריטי. הן מרעיבות את עצמן, שונאות את הגוף שלהן, ומלמדות את בנותיהן לחיות חיים שלמים של אובססיה. זו מגיפה, טוענת אורבך, וחובה לעצור אותה

תגובות

בלשון המעטה צריך לומר: הספרים של הד"ר סוזי אורבך לא הולידו שינוי חברתי. היא עצמה מודה בצער: "ההשפעה של הספרים שלי על החברה שווה לאפס". והעובדה הזאת מלמדת כי אין בכוחה של ביקורת תרבות - כשהיא לעצמה - כדי לתקן את החברה.

אורבך אינה מצליחה להשפיע אף שהיא אחת הפסיכולוגיות והמבקרות הפמיניסטיות המפורסמות בעולם (היא מטפלת וכותבת בלונדון). רב המכר שלה, Issue" "Fat is a Feminist, שהיא מכנה בחיבה "FIFI" ( כראשי התיבות שלו), נמכר מאז 1979 במאות אלפי עותקים בעולם. הוא גם יצא בתרגום לעברית בשם המקומם "לא עוד דיאטה, השמנה מהיבט נשי" (הוצאת מודן, 1997), שאינו מפתיע את אורבך: "כשהספר יצא לראשונה באנגליה ההוצאה הוסיפה לעטיפה תמונה פורנוגרפית של אשה, ליתר ביטחון".

"FIFI" היה לטקסט יסודי בכל הקשור להפרעות האכילה של נשים. הוא נחשב פורץ דרך, ומצטטים אותו כמעט בכל דיון באקדמיה ובתקשורת הנדרש לנושא. הוא כתוב בבהירות - בחלקו כביקורת תרבות ובחלקו בסגנון ספרי עזרה עצמית אמריקאיים; יש בו טיפים - חתרניים למדי - לנשים שמבקשות לרזות; ועיקר חשיבותו בניתוח פשוט ונבון של האופן שבו התרבות - התקשורת, הקולנוע, תעשיית האופנה - יוצרת את אחת המגיפות המיותרות ביותר בחברה האנושית.

ובכל זאת, לא רק שדבר לא השתנה מאז צאתו לאור, אלא שלדברי אורבך המצב רק החמיר וכיום אנחנו נמצאים ב"מצב חירום קריטי". היא אומרת שהגיע הזמן להתארגן לפעולה פוליטית תקיפה בכל החזיתות.

אורבך מדברת על העובדה שכיום כ-80% מהילדות בנות 9 (בבריטניה ובארצות הברית, והשיעורים דומים בישראל) עושות דיאטה, וילדות בנות 12 סובלות מרגשי נחיתות בקשר למראה שלהן. ילדות ש"אינן שואבות כוח וגאווה מיכולתן לקפוץ גבוה, או מהצלחתן ליצור דבר מה, אלא מהמידה שבה הן מצליחות לחקות בגופן ובתנועות האגן שלהן את הספייס גירלז". נערות ונשים - ובעצם, אין טעם להכחיש, זה נכון כמעט לכל הנערות והנשים בחברה המערבית - ששונאות את הגוף שלהן, שמתעסקות כל הזמן בגודל שלו, בצורה שלו, ומרעיבות את עצמן ומאביסות את עצמן ולעולם אינן שבעות ולעולם אינן מסופקות.

"למתבונן מהצד זה בוודאי נראה משונה: אשה אחת עושה דרך של אלפי קילומטרים ממדינה שופעת מזון אחת למדינה שופעת מזון אחרת כדי לדבר עם נשים על רעב", אמרה אורבך באחת מהרצאותיה בישראל בשבוע שעבר (היא באה כאורחת של מרכז ייעוץ לאשה, ארגון פמיניסטי של פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות המטפלות בנשים). "יש כאן מגיפה שמחובתנו לעצור", היא הוסיפה, "התרבות שלנו מתייחסת בסובלנות למצב שהוא בלתי נסבל".

אורבך, שכתבה גם את Feminist Issue 2" "Fat is a, ועוד שבעה ספרים בסוגיות פמיניסטיות ופסיכולוגיות שונות, משלבת בכתיבה שלה ובהרצאותיה בצורה מקורית ביקורת סוציולוגית עם ניתוח פסיכולוגי. מצד אחד, היא אומרת, כבר הוכח כי הדימויים שהתקשורת מייצרת - עם דוגמניות העל בפרסומות, ועם נשים רזות-רזות בתוכניות הטלוויזיה הפופולריות ובסרטי הקולנוע ההוליוודיים - הם אלה שגורמים לכל כך הרבה נשים להרגיש מנוכרות לגוף שלהן. הניסוי החברתי של החדרת מכשיר הטלוויזיה לאי פיג'י ב-1995 הוכיח זאת, לטענתה, מעבר לכל ספק: לפני שהטלוויזיה באה לאי הקטן באוקיינוס השקט, ילדות ונשים בפיג'י לא סבלו מעולם מבעיות של דימוי גוף ומהפרעות אכילה. כעבור שלוש שנים, ב-15% ,1998 מנערות פיג'י סבלו מבולמיה.

מצד שני, המגוון הצר - תרתי משמע - של דימויי היופי הנשי בטלוויזיה לא היה משפיע עד כדי כך על תפישות הגוף של ילדות, נערות ונשים, אם אמהות לא היו מעבירות את התפישות האלה לבנותיהן. הרי לפי התיאוריה הפסיכולוגית, דפוסי ההתנהגות והזהות האנושית מעוצבים בקשר שבין האם (או הדמות האמהית) לבין התינוקת שלה. אורבך אומרת שדיאטות ההרזיה לילדות הן הגרסה המערבית המודרנית לסד שאמהות סיניות שמו על כפות הרגליים של בנותיהן. "אמהות סיניות מכאיבות לילדות שלהן ומאמינות שזו הדרך היחידה להבטיח שהן יתקבלו בחברה. כך נוהגות כיום אמהות מערביות כלפי ילדותיהן בכל הקשור לממדי גופן".

אורבך, בת 54, אומרת שזה לא היה כך בדור של אמא שלה. "אמהות מעולם לא נחשפו להפצצה מאסיווית כזאת של דימויי יופי וגוף מעוותים". דור האמהות של היום - בנות 30 ו-40 - סובל יותר מדורות קודמים מעריצות הרזון והוא מעביר מסרים קשים יותר לבנות הדורות הבאים. "אמהות מפסיקות להניק את הבנות שלהן מוקדם מכפי שהן נוהגות עם הבנים. הן שמחות לגלות תיאבון בריא אצל הבן, ומפגינות דאגה לנוכח תיאבון בריא של הבת". ובו בזמן רוב האמהות מתעסקות כל העת בגוף שלהן, שונאות אותו, מטפלות בו, נלחמות בו. הילדות לומדות ש"להיות אשה זה להיות עם גוף בעייתי". האמהות מעניקות לבנות שלהן במתנה "חיים שלמים של אובססיה עם הגוף ויחס בעייתי וסבוך לאוכל".

כמבקרת תרבות אורבך מבחינה באופן שבו הגלובליזציה מצמצמת את המגוון של צורות קיום נשיות. תרבות המותגים, לדבריה, "מלמדת אנשים למצוא את הזהות שלהם בעולם של דימויים". אורבך מספרת כי כאשר שהתה באילת לפני שבועיים עם בתה (בת ה-12), "לא ראיתי שם בן אדם אחד שעל הבגד שלו לא התנוססה תווית של חברה. אפילו על בגד הים הזעיר ביותר מצאו מקום לשים לוגו. בתרבות של היום כבר איננו אינדיווידואלים שנעלמים ומתבטלים בתוך ההמון. אנחנו משתייכים, אנחנו לא לבד, כי אנחנו רוכשים מותגים - דברים שכולם מזהים, שנראים מוכרים, משותפים. באותו אופן נשים מנסות היום להשתייך באמצעות רכישה של גוף מוכר, 'גוף ממותג'. הן מנסות להשיג תחושה של ביטחון באמצעות השגה של דימוי גוף שהחברה מכירה ומקבלת. זהו גוף שנשים מאמצות לעצמן - כמו תודעה כוזבת - אף שאינו גופן שלהן, אף שאינו ממשי".

מבחינה פוליטית מתרחשת כאן תופעה מעניינת: "ככל שנשים תופסות יותר נפח בזירה הציבורית, ככל שהן משתחררות ומתרחב מגוון האפשרויות שלהן - כך הן מאבדות את הנפח הממשי שלהן, ומצטמצם מגוון אפשרויות הקיום הגופני שלהן". גם מבחינה פסיכולוגית מתרחשת תופעה עצובה: אמהות רבות אינן מאפשרות לילדות שלהן להיות בעלות גוף. הילדות מאמצות דימוי גוף ערטילאי, בלתי ניתן להשגה, ומאבדות את הגוף הפרטי שלהן. "זהו גוף שנקרע מהן והופך לאובייקט", כלומר הגוף חדל להיות חלק בלתי נפרד מההוויה הסובייקטיווית של הילדה והאשה; הן מתנערות מגופן.

אורבך מציינת שהדבר קשור גם לאופן שבו הפסיכולוגיה הוציאה את הגוף מתהליך הטיפול. היא קוראת למטפלים להתחיל להבחין לא רק באופן שהנפש שלהם מגיבה למטופלת, אלא גם בתגובות ובתחושות הגופניות שהמטופלת מעוררת בהם. "בפרפרזה על ויניקוט שקבע כי 'אין כזה דבר תינוק; יש רק תינוק בתוך מערכת יחסים עם האמא' - כך גם אין כזה דבר גוף", היא אומרת, "יש רק גוף בתוך מערכת יחסים בין אם לבתה". אורבך אינה מתכוונת לשיח הפוסט-מודרניסטי על "הגוף שאינו קיים מחוץ לתרבות", אלא לגוף בשר ודם שנשים אינן חיות בו ופסיכולוגים מתעלמים ממנו.

אגב כך, בספרה Impossibility of Sex" "The ( שיצא לאור בהוצאת פינגווין ב-1999), ובו אורבך מתארת את חוויותיה כמטפלת, היא מגלה את חסרונה של תיאוריה מספקת על אירוטיקה. זו בעיקר בעיה של נשים, היא אומרת. נשים - שמאבדות את הגוף שלהן, מאמצות גוף ממותג, ושרויות כל העת בחרדות בקשר לגוף - סובלות ממצב של אירוטיקה לא מפותחת. "הקולגות שלי ואני ניסינו במשך השנים לחשוב מחדש על התיאוריה הפסיכולוגית הקלאסית כדי לעשותה רלוונטית", היא מסבירה השבוע. "הדבר היחיד שנשאר כמו שהוא, ולא קראו עליו תיגר, הוא התיאוריה של פרויד על האירוטי ועל המיניות. אם המיניות היא כל כך מרכזית בחיים והיא מעוצבת בשלבים הראשונים של החיים - בקשר שבין התינוקת לבין אמה - קשה להסביר תופעות אחדות".

למשל, שואלת אורבך, מדוע זוגות של נשים לסביות סובלות כעבור שנתיים של זוגיות מסינדרום נפוץ, שכבר זכה לכינוי שגור: Death Lesbian Bed) LBD) - אובדן התשוקה המינית. ולמה זוגות הטרוסקסואליים רבים מוותרים על הסקס כעבור כ-7 שנים בממוצע, גם אם הם עדיין מקנאים זה לזה עד חורמה. ולמה אין "העברה" של דפוסי מיניות מהקשר שבין התינוקת לאמה לעבר היחסים שבין מטפלת למטופלת - כפי שאפשר היה לצפות לפי התיאוריה של פרויד (כל שאר דפוסי היחסים הראשוניים עוברים לחדר הטיפולים). "טיפלתי במאות נשים עד היום וקשה לי לספור על יד אחת את מספר ההופעות של מיניות בעייתית בקשר שביני לבינן", אומרת אורבך, "עם גברים זה קורה כל הזמן". היא מציינת שהיעלמות התשוקה לא יכולה להיות קשורה לשיעמום שבא כתוצאה מהרגל. "אנשים לא מפסיקים לאכול מרוב שיעמום". היא מניחה שהאירוטיקה הנשית - יותר משהיא מדוכאת, היא אינה מפותחת. נשים כל כך פוחדות מהמיניות שלהן, מהגוף שלהן, מהקיום הממשי שלהן, עד שהן מוותרות ונסוגות.

רגע לפני שאורבך משיאה עצות לפעילות פוליטיות - מה אפשר לעשות כדי להביא לתיקון חברתי - היא זורקת חמישה טיפים לנשים שעדיין מבקשות לרזות ולהשיג משקל מסוים, גם אם הן מבינות שאין בכך כל צורך (העצות האלה יופיעו בקרוב בספרון קטן, "על אכילה", שייצא בהוצאת פינגווין, והוא בעצם חלק המדריך לעזרה עצמית מתוך "FIFI"; אורבך עמלה עכשיו על סדרה של ספרונים בסגנון המדריכים האמריקאיים, ובה גם אחד על אינטימיות ואחד על קנאה). אורבך מציעה דיאטה שבה חמישה עקרונות "שנראים פשוטים אבל הם מאוד קשים ליישום", כדבריה: 1. אכלי רק כשאת רעבה. 2. אכלי רק מה שאת אוהבת (גם אם את אוהבת עוגות שוקולד עם קרם מרציפן - אכלי את זה, אל תעברי דרך אורז וחסה בדרך אל המאכל שאליו את משתוקקת). 3. תטעמי כל ביס (התמסרי לצ'יפס, לעוגייה, לשוקולד). 4. הפסיקי כשאת שבעה. 5. שאלי את עצמך כמה שאלות: בכל פעם שאת רעבה אחרי שאכלת היטב, שאלי את עצמך למה בדיוק את רעבה? למה את באמת משתוקקת, ואיזו משמעות את מעניקה לשומן ומה את מצפה להרוויח מרזון?

המשימה הפוליטית מסובכת עוד יותר. אורבך מספרת על "ועידת פסגה לדימויי גוף" שקיימה הממשלה הבריטית לפני שנה בדאונינג 10, בעקבות סקר שמצא כי הסוגיה הראשית המטרידה ילדות בבריטניה היא ממדי הגוף שלהן - הרבה לפני שאלות על חברות, מין, מצב כלכלי וביטחון אישי.

לוועידה זומנו מבקרות בולטות ופעילות פמיניסטיות כד"ר אורבך, וכן נציגים של תעשיית האופנה, הטלוויזיה והעיתונות. אורבך הציעה שורה של רעיונות מעשיים לשיתוף פעולה: הפעילים ילחצו וידרשו, והאנשים הטובים בתעשיית הטלוויזיה ובמגזינים יבטיחו "להציג באורח נחשק מגוון רחב של נשים מגדלים שונים" (בעקבות הוועידה הוציא המגזין "מארי קלייר" גיליון אחד בשתי מהדורות: אחת עם דוגמנית לא-רזה-במיוחד ואחת עם דוגמנית-על אנורקטית; הגיליון עם הדוגמנית הלא-רזה-במיוחד נחטף ונמכר הרבה יותר טוב מהמהדורה האנורקטית). עוד הציעה: הפעילים יגישו תביעות בבית משפט נגד תעשיית הדיאטות על פרסום כוזב; קבוצות לחץ ישפיעו על מוסדות הבריאות לקדם יחס בריא ואוהב לאוכל; ונשים יקימו קבוצות של העלאת מודעות לילדות מגיל 8 וידברו אתן על דימויי גוף.

אורבך אומרת ש"העיתונות הבריטית התנפלה עלינו בפראיות". לדבריה, חוץ מ"הגרדיאן" - "העיתונים הבריטיים כולם נעשו טבלואידים, צהובים, גם אלה שמודפסים בפורמט הרציני". היא מוסיפה כי "הם כתבו שאנחנו רוצים 'לכפות על החברה הבריטית דמות אחת מסוימת של אשה' ול'קבוע לנשים איך הן צריכות להיראות', בעוד שהרעיון המרכזי שביקשנו לקדם הוא דווקא מגוון. כל העניין הוא שנשים ייחשפו לכמה שיותר סוגים - מקובלים, יפים ואהודים - של נשיות, של גוף נשי; וכך יוכלו למצוא לעצמן את הזהות העצמית שלהן בטווח רחב של אפשרויות. העיתונות לא רצתה להבין את זה. והממשלה הבריטית, שמאוד רגישה לביקורת, חטפה רגליים קרות". ושום דבר לא השתנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו