בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה יש בספרות המודרנית עוד דמויות כאלה

זה לא רק הקול שלו. זה לא רק התחביר הלקוני וגם לא רק המוסיקה המרוסנת שחומקת מכל גודש. אז מה בכל זאת הופך את כתיבתו של ארנסט המינגווי לנפלאה כל כך? ביקורת על התרגום החדש ל"איים בזרם", הרומן האחרון של הסופר שמבקש מקוראיו לראות

2תגובות

איים בזרם, מאת ארנסט המינגווי. תירגם מאנגלית: יואב כ"ץ. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, הוצאת פן, 511 עמ', 88 שקלים

זה לא רק הקול שלו. זה לא רק התחביר הלקוני שלו. זו לא רק המוסיקה המרוסנת שלו שחומקת מכל גודש. אלה לא רק תיאורי הנופים והים או הדיאלוגים החזקים שבונים דמויות שלא פגשת כמוהן מעולם; זה הקול והצבע והתחביר גם יחד, וזה שהוא כה מדויק בפרטים שיוצרים מין יופי יבש, מרוסן ומלא כוח ביצירת הספרות הזאת.

ולא שאין בה חולשות, ביצירתו של המינגווי; יש ויש. אבל כוחה של הסקרנות הבסיסית הזאת, המטילה אדם אל מרחב זר שאינו מקומו, שהיא מצליחה להבקיע פרצה ואפילו סדק צר בגיבור שלה ודרכם ייחשפו לפני הקורא פניו ולבו הפגום, שכן לא פעם הוא בודד ונוקשה מבחוץ, כי ככה הקשיחו אותו חייו. הסקרנות הדוחקת הזאת היא שמצויה בשורש כתיבתו של המינגוויי, ובזכותה נסלחות לו כל חולשותיו.

ובאמת, איפה יש בספרות המודרנית שבמרכזה אנטי-גיבורים עוד תומס הדסון כזה? גבר בודד וגרוש פעמיים, צייר ואב לשלושה ילדים, שמעביר את ימיו הבוגרים באי מרוחק אחד בים הקריבי, בבית סחוף-רוחות, "מוצק וחזק כמו ספינה" (עמ' 13)? איפה יש עוד מי ששותה בכמויות כאלה על הבוקר ונותר מפוכח בראיית העולם שלו? איפה מתואר בצורה משכנעת כל כך אדם שלא בוחל בחברתם של בריונים ושל ימאים ושל זונות ושל אשה אהובה אחת מן העבר, כדי להקל על כאבו? ויוצא למלחמה עולמית, ולא במעט בגלל הכאב הזה, הפרטי?

שכן יש כאב בגיבור הזה; ויש גם רגעים רבים של תבוסה ושל אובדן משמעות, שאת רושמם קשה להקהות אף במעטה החזות הגברית. "נשחק אותה כמה שנוכל", אומר תומס הדסון כשנודע לו על מותם של היקרים לו מכל בסוף חלקו השני של הרומן. אבל הוא כבר יודע "שאין לו הרבה עניין במשחק" (עמ' 222). "הוא חשב שעל האונייה יצליח איכשהו להשלים עם צערו ולא ידע עדיין שאין שום דרך להסתגל לצער. אפשר לרפא אותו במוות ואפשר להקהות אותו או להרדים אותו בכל מיני דברים. גם הזמן אמור לרפא אותו. אבל אם מצליחים לרפא אותו במשהו שהוא פחות ממוות, רוב הסיכויים שזה לא צער אמיתי" (עמ' 223). גם אם אתם ציניקנים גמורים, קשה שלא להרגיש משהו מכאבו של הגבר הזה כשקוראים את השורות.

ברומן הצוואה הזה, האחרון בספריו של המינגווי, שראה אור ב 1970 (כלומר תשע שנים לאחר ששם קץ לחייו בירייה בביתו שבאיידהו), נדמה שהמינגווי כתב את עצמו לדעת. הים, כוחם של החיים וכוחו של המוות, כוחן של הנשים עליו, כוחם של האמנות, המלחמה, איתני הטבע וטבעו של אדם, והמאבק האלים, הטראגי והבלתי מסתיים שביניהם - אלה היו מושאי תשוקתו בחייו הסוערים, ואלה הם מושאיו בספר זה.

שלא כמו ב"הזקן והים" המזוקק, שהעולם כולו התגלם שם על ידי התבוננות מרוכזת בזקן אחד ובדג האחד והמיוחד שלו, כאן מורחבת יריעת המקום ומורחב גם ממד הזמן. זהו זמן מלחמה, ימי מלחמת העולם השנייה, והמקום הוא האזור הקריבי, בין קובה לארה"ב, אזור מוכה סופות הוריקן הרסניות. הנופים הפסטורליים של האיים הקריביים מתחלפים במהלך הרומן בברים האפלוליים של הוואנה ובמי קובה השורצים צוללות גרמניות, ובמרחב המשתנה הזה ממקם המינגווי את תומס הדסון שלו, את זיכרונותיו, את רעיו מן העבר, ואת אויביו שבהווה.

המרחב משתנה והזמנים נעשים רעים יותר ויותר, ומקשר בין כולם הזרם; זרם הגולף, שמימיו "היו בדרך כלל כחולים כהים כשהבטת בהם כאשר לא נשבה כל רוח (...) ויכולת לראות את צלו של דג גדול זמן רב לפני שהצליח להתקרב אל החוף" (עמ' 13), מוצג כאן כסמל מיתי לעוצמתם ולרגשתם של החיים עצמם. ומהם החיים על פי תומס הדסון, או המינגווי? גם בהם, מתחת לפניהם, מתחוללת זרימה עמוקה של כוחות סותרים. אבל עיקרם טמון דווקא באותם "איים" קטנים שבזרם: אותם איים זעירים של אינטימיות במחיצת ילד, אשה, חבר, חתול, ואפילו עם המיטה הריקה שלך. כל מה שמכריח אותך לעצור, להקשיב, לחוש, לראות. בעיקר לראות.

"התבונן במה שקרה היום", כתב המינגווי במקום אחר; "אם נפגוש דג, הסתכל מה בדיוק עושה כל אחד ואחד. אם אתה נהנה מקפיצותיו, זכור בדיוק ממה נהנית: האם היתה זו שליפת החכה מן המים, ואיך נמתחה כמיתר של כינור שעה שטיפות נתלו עליה, או איך הכבה הדג והתיז מים כשקפץ. זכור את כל הרעשים, ומה נאמר. מצא מה ריגש אותך; מה היתה הפעולה שהפעימה אותך. ואז כתוב זאת בבהירות כזו, שגם הקורא יראה ויחוש הכל ממש כמוך. זה תרגיל בחמש אצבעות" ("Esquire", אוקטובר 1953).

לברית הסמויה, ההכרחית, שנרקמת בין הכותב לקורא אין נוסח אחיד אלא נוסחים רבים, אינטלקטואליים ורגשיים; יש מי שמשכפל כל חייו נוסחים של אחרים, ויש מי שמצליח לאחר חקירה פנימית ומאמץ רב-שנים לרקוח את הנוסח הפרטי שלו. קורא מיומן שאוזנו רגישה חש בזה מיד: להמינגווי יש צליל משלו. הוא לא מחקה אחרים ולא מזייף אחרים.

סופרים אחרים בני זמנו, שאת יצירותיהם ודאי קרא ואחדים גם הכיר (ג'ויס, וולף, בקט ובעיקר פוקנר, בן ארצו שהתווכח עם סגנונו), פירסמו לא מעט יצירות מופת בעשורים הראשונים של המאה ה 20 וכוננו את דרכם אצל קוראיהם לא פעם על ידי המאמץ האינטלקטואלי שדרשו מהם; ואילו אצל המינגווי הושתתה הברית הזאת על השילוב האינטימי המיוחד לו, של אלימות ורוך.

בברית הסמויה הזאת נעשה קוראו של המינגווי שותף ולא שופט: לא מבקר מחמיר, לא אנין טעם שמוגש לאפו משפט אלמותי, אלא שותף בגובה העיניים, שנזהר לא לחטוף חבטה תועה כשבסביבה הולכים מכות. וכן, זוהי כתיבה במיטבה, גם בלא מורכבויות אסתטיות צורניות, תחביריות ולשונית; בהירה, מסותתת, נטולת התייפייפות. פה ושם ניכרים בה שיירי אדולסצנטיות גברית, ופה ושם מפלסים את דרכם אל לב הסיפור זרזיפי רומנטיקה, ולמרות זאת, ואולי דווקא משום כך, גם היום משכנעת אותנו הגבריות החבולה הזאת. אולי מפני שהיא מהסוג הנדיר ההוא, שמכיר בצדק, בחולשותיו וגם בכוחו.

ד"ר אילת שמיר מלמדת ספרות באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים. ספר מפרי עטה יראה אור השנה בהוצאת עם עובד



ארנסט המינגווי. בזכות הסקרנות, נסלחות לו כל חולשותיו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו