בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ימי הקונדור

בשנות ה-70 וה-80 עונו ונרצחו עשרות אלפים ממתנגדי הדיקטטורות בדרום אמריקה. בסרט תיעודי על "מבצע קונדור" מביא הבמאי הברזילאי רוברטו מאדר עדויות של המענים ושל הקורבנות. בראיון ל"הארץ" הוא אומר: "לא היה לאן לברוח, ארגוני הביון שלחו זרועות לכל פינה ביבשת"

תגובות

ארבעה גברים בגיל העמידה, כסופי שיער, כבדים, נפוחים מחשיבות עצמית, יושבים בחדר ישיבות שטוף אורות ניאון בבואנוס איירס. הגדול והנפוח שבהם פוצח בנאום מלא פאתוס: "אנחנו מברכים היום את הקולנוען הברזילאי רוברטו מאדר, שמסתובב בדרום אמריקה כדי לחקור את הסבל הנורא שעבר על אנשים רבים ביבשת בעקבות הטרור המחתרתי של ארגוני השמאל".

כך נפתח סרטו הדוקומנטרי של מאדר, "קונדור", שמוצג בימים אלה בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע הברזילאי. מאדר תיכנן לצלם סרט על הקורבנות של "מבצע הקונדור" (שם קוד לשיתוף פעולה בין ארגוני הביון של הדיקטטורות הצבאיות ברבות ממדינות דרום אמריקה, שאיחדו כוחות בשנות ה-70 וה-80 כדי להילחם בארגוני גרילה ובמתנגדי משטר אחרים), אבל חברי קבוצת הימין הקטנה "AUNAR" ("הארגון לאחדות ארגנטינה") החליטו בעבורו מי האחראי האמיתי לטרגדיה הדרום-אמריקאית.

ועדות החקירה, עשרות המשפטים ורבבות העדויות שציירו במהלך השנים תמונה שונה לחלוטין של האירועים ההיסטוריים, לא השפיעו על תפישת העולם שלהם. "בגלל זה אני מכוון לדור אחר. עשיתי את הסרט הזה כדי שהנכדים והנכדות של אותם אדונים יצפו בו ויראו את האמת", אמר מאדר בבית המלון התל אביבי שבו הוא שהה השבוע.

הוא נראה צעיר מ-49 שנותיו: שזוף, נינוח וחייכן, עם אנגלית קולחת שרכש ב-15 שנים של מגורים בלונדון, המתובלת במבטא ברזילאי מתנגן. עם זאת, חזותו החביבה לא מאפילה על התשוקה הגדולה שבה הוא מתייחס לסרט הדוקומנטרי באורך מלא הראשון שביים.

"מבצע קונדור" החל את דרכו באופן רשמי בנובמבר 1975, כאשר ראשי ארגוני הביון של ארגנטינה, בוליוויה, פרגואי, אורוגואי, ברזיל וצ'ילה, נפגשו בסנטיאגו דה צ'ילה כדי לדון בשיתוף פעולה מודיעיני וביטחוני. במשך שנים, גם אחרי שהדיקטטורים הצבאיים פינו את מקומם לנשיאים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, שיתוף הפעולה הזה נשמר בסוד. רק בשלהי 1992, אחרי שמסמכים מסווגים ובהם מידע על שיתוף הפעולה בין ארגוני הביון הדרום אמריקאיים נמצאו בתחנת משטרה קטנה בכפר נידח בפרגואי, נודעו הממדים האמיתיים, המפלצתיים, של המבצע: אלפי אזרחים נעצרו במדינות שונות בדרום אמריקה והועברו למדינות המוצא שלהם, שם נחקרו, עונו ובמקרים רבים גם הוצאו להורג.

המספרים הסופיים של הפעילות הזאת עדיין לא ברורים. מדי פעם ועדת חקירה או שופט-חוקר ממדינה זו או אחרת ממשיכים לחשוף מסמכים, להוציא צווי מעצר לאנשי צבא לשעבר ולגלות מידע חדש על אותן שנים אפלות. "רק כשנדע מה באמת קרה באותן שנים נוכל להמשיך הלאה", אומר מאדר, "והדרך היחידה לעשות זאת היא להמשיך ולחקור את ההיסטוריה שלנו".

"עכשיו זה הזמן"

"כל הסיפור של קונדור מתחיל ונגמר בהחלפת מידע", אומר בסרטו של מאדר מנואל קונטרראס, שעמד באותם ימים בראש DINA, ארגון הביון הצ'יליאני. קונטרראס, חברו של אוגוסטו פינושה מימי האקדמיה הצבאית, התראיין לסרטו של מאדר בחדר העבודה שלו בסנטיאגו, שקירותיו מעוטרים בעשרות פגיונות שאסף בנסיעותיו ברחבי העולם, אותם הציג לראווה בפני המצלמות. "כולם החליטו לקרוא לשיתוף הפעולה הזה 'קונדור' לכבוד צ'ילה, המדינה המארחת, שהקונדור הוא הציפור הלאומית שלה. החלפנו מידע כי עשרות אלפי לוחמי גרילה מארגנטינה, ברזיל וקובה הסתובבו ביבשת ורצו להשתלט על השלטון בצ'ילה ובמדינות אחרות".

"הסכנה האמיתית לשלטון הצבאי היתה קטנה הרבה יותר", אומר בסרט פעיל שמאל צ'יליאני בשם פטריסיו פולנקו. "מדובר היה בכמה קבוצות קטנות של לוחמי גרילה, שלא היו יכולות להשתלט אפילו על עיר אחת, בטח שלא על מדינה שלמה. בצ'ילה, למשל, הגישו כתבי אישום נגד קבוצה של כ-12 חברי המפלגה הקומוניסטית, בהם נטען כי הם רצו להשתלט על כל סנטיאגו בכוחות עצמם".

"שיתוף הפעולה בין ארגוני הביון בהחלט לא הסתכם ב'החלפת מידע' כפי שטוען קונטרראס, ואפילו לא בשיתוף פעולה צבאי נקודתי בחיסול לוחמי גרילה או בהעברת נחקרים ממדינה אחת לאחרת", אומר מאדר. "מדובר היה בקנונייה מתוכננת היטב, לבצע רצח המוני של דור שלם של פעילי שמאל, אינטלקטואלים או כל מי שהוגדר כסיכון למשטר. אנשים נעלמו מעל פני האדמה באופן שיטתי, כדי לזרוע אימה, אי-ודאות ובלבול בשורות מתנגדי המשטר. כשאנשי שמאל נמלטו מאורוגואי לברזיל, למשל, הם נעצרו ופגשו בחדרי החקירה אנשי צבא אורוגואים שהגיעו לחקור אותם או לחסל אותם. לא היה להם לאן לברוח, ארגוני הביון שלחו את הזרועות שלהם לכל פינה ביבשת".

בשנים האחרונות נכתבו כמה ספרים על "מבצע קונדור" (הבולט שבהם היה "שנות הקונדור" של העיתונאי האמריקאי ג'ון דינגס, שמתראיין בסרטו של מאדר), שנוספו לספרים ולסרטים שעסקו בשאר ההיבטים של הדיקטטורות בדרום אמריקה. עם זאת, בברזיל, שידעה מעבר הדרגתי ושליו יחסית לשכנותיה, מדיקטטורה לדמוקרטיה, ושבה השלטון הצבאי היה אחראי למספר קטן בהרבה של קורבנות (מאות נרצחים לעומת עשרות אלפים בארגנטינה ואלפי נרצחים בצ'ילה), חשבון הנפש הלאומי הגיע מאוחר יותר. "למרבה הצער, ברזיל היתה קצת מנותקת משאר היבשת", אומר מאדר. "ההבדלים בשפה ובתרבות גרמו לנו להרגיש שונים מאוד מה'לאטיונס' סביבנו, אבל אי אפשר להתעלם מכך שההיסטוריה זימנה לנו אותו גורל והפכה אותנו לאחים בדם, אם נרצה בכך ואם לא".

רק לפני שנה פורסם בברזיל דו"ח רשמי ראשון מסוגו, על שנות הדיקטטורה ("הזכות לזיכרון ולאמת"), ובאותה שנה זכה להצלחה מסחרית וביקורתית גדולה סרטו של הבמאי היהודי קאו המבורגר, "כשהורי יצאו לחופשה", שעוסק בדרמה הגדולה של השלטון הצבאי בברזיל מנקודת מבטו של נער צעיר שהוריו נעלמים זמן קצר לפני גמר גביע העולם בכדורגל ב-1970, בזמן שלטונו של הגנרל אמיליו מדיצ'י. ברזיל שאחרי בחירתו של הנשיא אינסיו "לולה" דה סילווה (בעצמו פעיל שמאל תחת השלטון הדיקטטורה וחלק מדור שלם של מנהיגים דרום אמריקאים שתפישת עולמם עוצבה בשנות ה-70), כבר מוכנה להביט אחורה, גם בזעם.

"עכשיו זה הזמן הנכון לעסוק בצורה כנה ומעמיקה במה שעוללו הדיקטטורות הצבאיות לדרום אמריקה", טוען מאדר. "עד לשנים האחרונות, הפצעים היו טריים מדי. הזיכרון עדיין היה עניין פוליטי. ואילו בעוד 20 שנה, ייתכן שזה כבר יהיה מאוחר מדי. האנשים שהיו מעורבים ישירות באירועים כבר ימותו וכל מה שיישאר למזכרת הם צילומי ארכיון שחוקים בשחור-לבן וזכרונות מעורפלים".

מאדר מתייחס לסרטו כאל מסמך היסטורי, כזה שאנשים יחזרו אליו בעתיד כדי להבין את העבר שלהם. "היה לי חשוב לספר את כל הסיפור ולא להתמקד רק בנקודת מבט אחת", הוא אומר. "לכן ראיינתי גם דמויות חשובות מהממשל בצ'ילה ובברזיל, שהיו חלק מהמנגנון הדיקטטורי באותן שנים, כמו קונטרראס. לפעמים זה הוביל אותי לסיטואציות מאוד קשות מבחינה רגשית. כשראיינתי את קונטרראס, למשל, הוא החזיק בידו פגיון קטן, שאתו הוא הצביע על תמונות או על מסמכים שונים. היה בזה משהו די מאיים, ובשלב מסוים שאלתי אותו מה היה קורה אם היינו נפגשים לפני 30 שנה, אני בתור פעיל שמאל צעיר והוא בתור ראש הארגון החשאי של צ'ילה. שנינו צחקנו, אבל האמת היא שהצחוק שלי כיסה על הרבה מאוד מתח וטינה כלפי התליין הראשי של פינושה".

כל ילד הוא סיפור

מאדר התחיל לעבוד על הסרט כבר ב-1998, עם מעצרו של אוגוסטו פינושה, נשיא צ'ילה לשעבר, בלונדון. "באותן שנים התגוררתי בלונדון ועבדתי כבמאי של סרטי תעודה בבי-בי-סי. כשפינושה נעצר והופיע בכל העיתונים באירופה, הרגשתי שאני לא יכול יותר להתעלם מהסיפור של היבשת שלי. בהתחלה חשבתי לביים סרט על המעורבות האמריקאית בדרום אמריקה, ובסופו של דבר זה נהפך לסרט על מבצע קונדור".

מאדר התחיל בעבודת תחקיר מעמיקה על מבצע הקונדור. "איתרתי קטעי ארכיון רבים, ובהם קטעים נדירים שמציגים את חיי האסירים במחנות המעצר בצ'ילה, שלא פורסמו קודם לכן", הוא אומר. "השגתי אותם לאחר שאחד האסירים לשעבר שמופיעים בסרט, פטריסיו פולנקו, סיפר לי שהוא זוכר צוות צילום גרמני שצילם במחנה. גיליתי שמדובר בצוות ממזרח גרמניה, שנאלץ להציג את עצמו כמערב גרמני, וקיבל אישור נדיר לצלם במחנות ולתעד כיצד האסירים שרים שירי צבא באיומי רובים". למעט קטעים אלה, קשה לדבר על תגליות חדשות ומפתיעות שעולול מסרטו של מאדר, אבל העדויות האישיות, של הקורבנות, של בני משפחותיהם ושל מעניהם, יוצרים יחדיו אפקט מצטבר רב עוצמה של התקופה ההיסטורית המורכבת שבה עוסק הסרט.

מאדר לקח על עצמו פרויקט שאפתני. הוא לא מספר רק את הרקע הביטחוני-הצבאי של שיתוף הפעולה שעמד מאחורי מבצע קונדור, אלא גם את סיפורם האישי של הקורבנות. יש בו שפע של שמות, תאריכים, קטעי ארכיון ונתונים שיכולים לבלבל את הצופה שאינו בקיא ברזי ההיסטוריה הסבוכה של שנות הדיקטטורה בלטינו-אמריקה.

"הייתי צריך לאזן בין הסיפורים הגדולים שקרו באותן שנים, כמו המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות והשפעתה על האזור, לסיפורים 'הקטנים', אותן טרגדיות גדולות של קורבנות המשטר הצבאי: אמהות שאיבדו את ילדיהן (בסרט מופיעה הבה בונפיני, האייקון הבולט ביותר של "האמהות מכיכר מאי", אחד הארגונים המובילים של בני משפחות הנעדרים בארגנטינה, רב"ל), גברים שנעצרו ועונו וכעת משחזרים את מה שעבר עליהם מול המצלמות. זו בהחלט לא היתה משימה קלה, מבחינה קולנועית וגם מבחינה אישית".

בין כל הקטעים המרגשים בסרט בולט העיסוק באחת הנקודות הכואבות ביותר של מבצע קונדור: הסחר בילדי הנעלמים. "הדיקטטורות הצבאיות שיתפו ביניהן פעולה גם בהעלמת ילדים שנלקחו מאסירים, ושנמסרו לאימוץ במדינות אחרות", אומר מאדר. "זה היה חלק מהאמונה הבסיסית של הדיקטטורה, שלפיה מתנגדי המשטר היו צריכים להיעלם, והצאצאים שלהם היו צריכים לעבור שטיפת-מוח במשפחות 'בריאות', נוצריות, מערביות ו'שומרות חוק'".

בסרט מובא סיפורם של אנטולה ואווה לארבייטי, שני אחים שנולדו באורגואי לרוז'ה וויקטוריה לוסיה גריסונאס, פעילי שמאל שנעצרו והועלמו על ידי שירותי הביון של אורגואי וצ'ילה. שני הילדים, אנטולה בן הארבע וויקטוריה בת 18 חודשים, אומצו על ידי משפחת לאברייטי הצ'יליאנית. האחים גילו את סיפורם האמיתי רק שנים לאחר מכן, כשסבתם חיפשה אחריהם ואיתרה אותם בעיר החוף הצ'יליאנית ואלפראיסו.

"הסיפור של שני האחים המקסימים האלה נמצא לכאורה בשולי ההיסטוריה", אומר מאדר, "אבל למעשה הוא מקפל בתוכו את הדרמה הגדולה שטילטלה את היבשת כולה לפני כמה עשרות שנים. התהליך שוויקטוריה, פסיכולוגית נבונה ורגישה, היתה צריכה לעבור: מהגילוי על עברה, דרך הכעס על הוריה ש'נטשו' אותה, ועד להשלמה רגשית עם מאבקם וחיפוש אחר עשיית צדק עם האנשים שהרגו את הוריה וסחרו בה, הוא התהליך שכולנו, כל הדרום אמריקאים, עוברים, כל אחד בדרך שלו ולפי הגורל שהחיים זימנו לו".



למעלה: הפגנה נגד החונטה הצבאית הארגנטינית, בבואנוס איירס ב-1982. למטה: אוגוסטו פינושה (משמאל) והגנרל חורחה וידלה בצ'ילה ב-1978


רוברטו מאדר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו