בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור היסטוריה

• ארנן עזריהו, עוזרו של ישראל גלילי, חושף בספר ראיונות חדש כי ישראל שקלה שיתוף פעולה גרעיני עם איראן של השאה • מה יכול ברק אובמה ללמוד מראלף באנץ', שליח האו"ם לישראל אחרי רצח ברנדוט, ואחד מהדיפלומטים השחורים הראשונים של ארה"ב • ומדוע פסל בית המשפט האמריקאי בקשה לחשוף את העדויות החסויות בתיק אתל ויוליוס רוזנברג

תגובות

סודותיו של הצל

ישראל גלילי פעל תמיד בצלם של אחרים; עוזרו ארנן עזריהו מזדהה אתו. "מבחינה מסוימת קיים דמיון בין מצבו של גלילי למצבי", עזריהו כותב בזיכרונותיו. "כשם שהוא פעל בצלם של אחרים, כך חייתי אני בצלו". הוא מתגורר בקיבוץ יראון וכיוון שיש לו עיניים מלוכסנות, הכל קוראים לו "סיני". ספרו מבוסס על ראיונות עם העיתונאית אורה ערמוני והוא מרתק ("חבר ואיש סוד", הוצאת הקיבוץ המאוחד).

גלילי היה מראשוני ההגנה וצה"ל, ועסק רוב ימיו בפוליטיקה. שמו יצא לפניו כאיש חכם ועל כן הירבו להיוועץ בו. היתה לו השפעה גדולה על גולדה מאיר, אך מה עשה בעצם, לבד מפוליטיקה, קשה לקבוע: נוקשה, צר אופקים וחסר הומור, הוא הצטייר עוד בחייו כאחת מאותן דמויות קרטון שנראו על חומת הקרמלין במצעדים של אחד במאי.

גלילי האמין בסודיות וסיני היה איש סודו; בין היתר שיתף אותו בסודות הגרעין של ישראל. גלילי נמנה עם השרים שהורשו להשתתף בדיונים, אך כמקובל, לא הורשו לקחת אתם לישיבות נייר כתיבה. גלילי עשה תרגיל, סיני מספר: הוא היה כותב על כף ידו חצאי מלים ואותיות ואחר כך מפענח אותן בעזרתו של סיני.

סיני עקב אחרי הנושא הגרעיני מיום ששמע על הפצצת הירושימה, ונראה שגם כיום הוא יודע הכל על האופציות הגרעיניות העומדות לרשות ישראל. "אנחנו בשום מקרה לא נהיה מטרה לנשק גרעיני איראני, כל זמן שיש לנו כושר הרתעה", הוא קובע.

יש לו על זה סיפור: כבר בימי השאה הפרסי שאפה איראן להשיג נשק גרעיני וארצות הברית ביקשה למנוע זאת. "אנחנו פעלנו בדרך לא חכמה, מאחורי גבם של האמריקאים", סיני זוכר. "חכמינו אמרו: 'ניקח מהשאה כסף, נפתח יחד אתו אמצעים וכך נייצר בעבורנו נשק בכסף איראני ואחר כך ניתן לשאה את מה שאנחנו פיתחנו'. זה לא קרה, מפני שהשאה הודח והשלטון התחלף. מאוחר יותר התברר שהאמריקאים ידעו על הפעילות שלנו, אבל לא אמרו לנו מלה. עוד התברר שישראל חייבת עד היום הרבה כסף לאיראן". עוזרי שרים יכולים לדעת דברים כאלה.

הוא מספר על אנשים שהאמינו במחר ועל מחלות הילדות של הדמוקרטיה הישראלית: איך החדירו את הפוליטיקה לצבא, איך בלשו אחרי חברי קיבוצים שנחשדו באהדה לקומוניזם ואיך סירסו ערבי שאנס בחורה יהודייה. לא כל מה שהוא זוכר תואם את הידוע כבר על סמך המחקר ההיסטורי, אך הרבה ממה שהוא מספר משקף את מקומם של היצרים בפוליטיקה הישראלית. למשל השנאה הגדולה בין יגאל אלון למשה דיין. לדעת סיני, מקורה במשהו שאירע בצעירותם, בעת שהשניים היו חניכים בקורס שערך הצבא הבריטי. מה בדיוק קרה שם גם סיני לא יודע, אך הוא מאמין שהשנאה בין השניים השפיעה על תולדות המדינה.

גלילי כעס עליו כשאמר זאת, אך סיני משוכנע שהוא צודק: "הדחף הבלתי נלאה של יגאל שלא להניח לדיין להגיע להישגים - הכתיב את מעשיו בפוליטיקה והשפיע על שיקוליו, שלא היו מאוזנים ונקיים, ואפילו גרם לו לסטות מן העקרונות שקבע לעצמו בכל הנוגע להתיישבות בארץ ישראל". הראיה: דיין ניסה לסלק את המתנחלים מחברון - אלון עזר להם להישאר ואף סיפק להם נשק, "כדי להראות לדיין מי משניהם קובע ומחליט". הם יושבים שם עד היום כסרטן על הסיכויים לשלום.

אחרי מלחמת יום כיפור בגד אלון בגלילי והקיבוץ המאוחד לא החזיר אותו לכנסת. השועל הזקן, פעם איש כמעט כל יכול, לא התגבר על הטראומה, כותב סיני ומתאר בחמלה את דעיכתו, לרבות שורה של אירועים מוחיים: "פחות ופחות חברים באו לבקרו. בבית לוינשטיין החלו ללמד אותו לקרוא ואחרי כמה שיעורים הוא היה יכול לקרוא מספר שורות. כולנו התפעלנו והוא אמר: 'אתם שומעים את עצמכם? אתם מתגאים בכך שגלילי מצליח לקרוא כמה שורות?' כששמעתי אותו אומר זאת כמעט בכיתי".

גלילי מת ב-1986, בן 75. סיני היה נאמן לו ללא גבול: "מצאתי טעם בחיי בלהיות אתו", הוא כותב. אך לדבריו היה שרוי בחרדה מתמדת, לעולם חש כמו תלמיד לפני מבחן בגרות. גלילי הרבה לנזוף בו, לעולם לא אמר לו מלה טובה וגם הורה לו להמעיט בדיבור, כי אנשים יחשבו שהוא אומר מה שהבוס חושב.

ככל שהזדקן, אימץ לו סיני תובנות חדשות, לא כולן ברוחו של גלילי. הוא הבין שגם הפלשתינאים צודקים ושכדי לעשות אתם שלום יש להחזיר להם את השטחים שלהם. הוא גם הגיע למסקנה שהקיבוצים שקעו כי התעניינו יותר מדי באינטרסים של עצמם ופחות מדי באלה של החברה כולה והגילוי הזה מזעזע אותו. הוא בן 91, לא בריא עוד, אך אופטימי ללא תקנה ומאושר שהיה שותף בחוויה הגדולה הקרויה ישראל, תמיד בצלו של גלילי.

ג'וליוס ואתל לנצח

ימים אחדים לפני שמותו של בנימין גבלי החזיר לחדשות את פרטי "הפרשה", חזרו לחדשות הדיה של פרשה הרודפת גם את החברה האמריקאית מאז שנות ה-50. שיאה ביוני 1953, כאשר ג'וליוס ואתל רוזנברג הוצאו להורג בכיסא חשמלי בכלא סינג-סינג. השניים הורשעו במסירת סודות גרעיניים לברית המועצות, אך אנשים רבים בעולם כולו מאמינים שלפחות היא לא הוצאה להורג מפני שהיתה מרגלת, אלא מפני שהיתה קומוניסטית ואשתו של מרגל; שניהם היו יהודים.

מקצת העדויות שנמסרו נגדם עודן חסויות והשבוע פסק שופט פדרלי בניו יורק, שמקצתן יישארו חסויות גם להבא; בכך הבטיח שהפרשה עוד תחזור. עדות אחת היא זו של דייוויד גרינגלס, אחיה של אתל רוזנברג. באחרונה חזר בו גרינגלס מעדותו וסיפר לכתב "ניו יורק טיימס", כי העיד נגד אחותו כדי להציל את אשתו. גרינגלס עודו בין החיים ומתנגד לחשיפת עדותו.

בדומה לפרשת לבון, שעיצבה את המודעות הפוליטית של דור שלם בישראל, השפיע גם משפטם של ג'וליוס ואתל רוזנברג על מחשבתם הפוליטית של אנשים בעולם כולו, גם בישראל. קומוניסטים נאמנים האמינו אז שהרוזנברגים משלמים בחייהם, לא רק בשל האידיאלים שלהם אלא גם מפני שהיו יהודים. אולי. מי יודע מה מסתירות העדויות שהשופט אסר השבוע לחשוף.

"תסביך הכושי"

בשעות אחר הצהריים של יום שישי, 27 בספטמבר 1948, ארבו שלושה מחבלים לשיירת המכוניות של הרוזן השוודי פולקה ברנדוט ואחד מהם, יהושע כהן, ירה בו והרגו. זה היה ברחוב הקרוי היום על שם הפלמ"ח בירושלים, אך רוצחיו של שליח האו"ם השתייכו לארגון לח"י.

ברנדוט עבד על תוכנית שלום שנועדה לבוא במקום תוכנית החלוקה. היו בה יתרונות וחסרונות ולא שום סיכוי להתגשם, כי זמנה של הדיפלומטיה עבר, ההיסטוריה אמורה היתה להיקבע בכוח הנשק.

האו"ם מינה לבנרדוט מחליף, אמריקאי ושמו ראלף באנץ'. הוא לא שימח את ישראל יותר מברנדוט, בין היתר מפני שהיה שחור. "פועל אצלו תסביך של כושי", כתב משה שרתוק, לימים ראש הממשלה שרת, לגולדה מאירסון, לימים ראש הממשלה מאיר. שישים שנה לפני אובמה עוד לא הומצא הביטוי התקין פוליטית "אפרו-אמריקאים", אך החשש ששחורים מעדיפים ערבים קינן כבר אז. שרתוק הסביר: "הוא חושש שאם תקום מדינה יהודית תתעורר (בארצות הברית) שאלה של מדינה כושית. יתחילו לצעוק לכושים 'לכו לליבריה'".

המזרחן וההיסטוריון אלעד בן דרור מאוניברסיטת בר אילן, הכותב כעת ספר על פעילותו של באנץ' במזרח התיכון, סבור ששרתוק לא טעה במה שנוגע לעמדתו של באנץ' כלפי מדינת ישראל. לדבריו, הוא היה נגד הקמתה כי העריך שתפגע בערביי הארץ. במקום זאת, דגל במדינה אחת, משותפת ליהודים וערבים. אך כמו כולם, גם הוא שינה מדי פעם את עמדתו.

בן דרור ראה את יומנו האישי של באנץ', מכתבים פרטיים שכתב ומסמכים השמורים בארכיון האו"ם, והרושם העולה מכל אלה הוא בלגן גדול. פעם מצא עצמו באנץ' המסכן במצב שחייב אותו לנסח גם את הצעת הרוב, שתמכה בחלוקת הארץ לשתי מדינות וגם את העמדה ההפוכה. זה קרה, בין היתר, מפני שנציגי המדינות שנדרשו להכריע בין החלופות השונות לא ידעו בדרך כלל במה מדובר. באנץ' נואש מהסיכוי למצוא הסדר במזרח התיכון וקיווה רק לשכוח אותו.

בעקבות המלחמה באו נציגי כל הצדדים למלון השושנים ברודוס ושם התגלה "תסביך הכושי" של באנץ' ככישרון דיפלומטי מבריק. המשא ומתן שהוא ניווט הוביל לגבולות הקו הירוק, שאיפשרו לישראל 20 שנות התבססות ופיתוח, ובאנץ' קיבל פרס נובל לשלום.



ישראל גלילי (בתצלום הימני) ועוזרו ארנן עזריהו עם ראש הממשלה גולדה מאיר. "פעלנו בדרך לא חכמה"


ראלף באנץ' ליד מטה האו"ם בניו יורק, ב-1958. "הוא חושש שיצעקו לכושים 'לכו לליבריה'", כתב שרת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו