בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חופש הביטוי של עורך עיתון

הסיסמה שירשתי מגרשום שוקן - שלפיה חופש הביטוי בעיתון הוא של העורך ולא של מישהו אחר - היתה נכונה, אך לא שלמה.חופש הביטוי המוחלט של עורך מתקיים במלואו רק בהתגשמות תנאי אחד - שהוא גם המו"ל

תגובות

למעלה: העמוד הראשון של "הארץ". מימין: 18 ביוני 1919, 4 במאי 1939, 24 באפריל 1988, 15 באפריל 2004

אלה כותרות היום: תגובות סוערות על חיסול ממוקד של מנהיג פלשתינאי, אבו ג'יהאד שמו; שלושה הרוגים ו-13 פצועים במהומות בשטחים, עוצר מלא ברצועה, אלוף פיקוד המרכז חתם על צווי פתיחה בכפייה של חנויות סוחרים במזרח ירושלים; שם האלוף, עמרם מצנע. הפתעה ודאגה מהישגיו של מנהיג הימין הקיצוני ז'אן-מארי לה פן בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות בצרפת. סקר קובע שאילו הבחירות בארצות הברית היו מתקיימות עכשיו, היה מועמד הדמוקרטים מביס את בוש, הכוונה למייקל דוקאקיס ולג'ורג' האב. הרופאים בעיצומים, יבצעו רק ניתוחים דחופים. הרפורמה במשק הדלק מדשדשת, הביוב שמוזרם לירקון גורם מטרדי ריח. נציגת ישראל יצאה לאירוויזיון ומקווה לטוב למרות חששות מהצבעה פוליטית. ירדנה ארזי, לדאבלין.

אלה היו כותרות "הארץ" ביום ראשון, 24 באפריל 1988, יום עבודתי הראשון בו, כעורך המשנה של העיתון. 4,800 גיליונות עיתון ראו אור מאז, ועל אף הזמן שחלף, כותרות לא ממש שונות מאלה יקבלו את פניו של העורך הנכנס.

בחיל ורעדה נכנסתי לבניין הסגפני של "הארץ", בשולי קרית המלאכה בדרום תל אביב. בחור בן 39, יליד הארץ, בעל השכלה לא-מסודרת, בלי תואר אקדמי, ידיעת שפות ברמה על-תיכונית, בעל רקורד של הצלחה כעורך של מקומון וככותב מגזיני בעיתון יומי, "חדשות" שמו, בעל ניסיון ניהולי מוגבל, בעיקר בעבודה בצוותים קטנים. שום ועדת מכרזים שפויה בדעתה לא היתה מעבירה אדם כמוני, ולו דרך הסינון הראשוני, לתפקיד הנחשק של עורך המשנה בעיתון הישראלי החשוב ביותר. מינוי כזה ייתכן, אם בכלל, אך ורק במגזר הפרטי ובעסק שהוא ריכוזי לחלוטין, כלומר, שההחלטות המהותית מתקבלות בו - לטוב ולרע - על ידי אדם אחד. עמוס שוקן, המוציא לאור של "הארץ", הימר הימור פרוע והציג לאביו, גוסטב-גרשום, בן 75, את מי שנועד להיות יורשו.

16 שנים אחרי כן, בהחלטה של אדם אחד, המוציא לאור עמוס שוקן, הועברה מערכת "הארץ כלכלה", על כל עשרות עיתונאיה ועורכיה, לבניין השכן והתמזגה שם בפועל עם חברה-בת המייצרת את אתר האינטרנט הכלכלי "דה מארקר", חברה בעלת יעדים עצמאיים מבחינת התכנים שהיא מספקת ומן הבחינה השיווקית, תחת עורך השואב את סמכותו ישירות מן המו"ל ולא, כמקובל ב"הארץ" מאז היווסדו, מעורך העיתון. עצם פעולת המיזוג איננה מעשה חריג. מהלכים של הקמה, סגירה, פיצול ואיחוד בין גופים נעשו בקבוצת "הארץ" בכל שנותיה. המהלך הגדול ביותר מן הסוג הזה היה של קליטת כמעט שליש מאנשי עיתון "חדשות" שנסגר, במערכת "הארץ", ב-1993. במקרה ההוא נעשה הדבר בהסכמה ובתיאום, שעל פיו עיתונאים ועורכים מ"חדשות" נקלטו בכל שדרות המערכת על בסיס אישי, ולמיטב שיפוטי המהלך ההוא אכן הצליח בכל המובנים.

פעולת המיזוג הנוכחית היא, לעומת זאת, מעשה חריג. חריג בין השאר בעובדה שהיא נכפתה על עורך "הארץ", למרות התנגדותו התקיפה. ההתנגדות לאופן המיזוג - ולא למיזוג עצמו - בין הגופים התפתחה עוד משלביו הראשונים, שנה וחצי לפני כן. וכמו בכל משבר, למערכת היחסים האישית בין הדמויות הפעילות בו היה משקל רב בהתפתחותו. עם זאת, לא ברור אם היחסים ההדוקים והברית האמיצה בין המו"ל לעורך השפיעו לטובה או לרעה. לטווח הקצר, היחסים הללו בלמו היטב את הזעזועים המיידיים ואיפשרו לנהל את המשבר לאורך זמן. אך משהמשבר התמשך והחריף, הצטברה הטינה ונפערה תהום של אי-אמון מצד העורך כלפי התנהלותו של המו"ל - ולא פחות מכך, אני מניח, של המו"ל כלפי עורכו.

לגופו של עניין, העורך טען כי המיזוג, כפי שהוא מתבצע, פוגע פגיעה קשה באחדות המערכת ויוצר שדרה כפולה של מקורות סמכות. שדרה כפולה כזו היא בלתי נסבלת בכל ארגון וקשה במיוחד במערכת עיתון, במשמעותה העקרונית ובמשמעותה היום-יומית. במשמעות העקרונית יש טעם לשאלה, אם המיזוג הוא לטובת "הארץ" או לטובת החברה-הבת על חשבון טובת "הארץ". במשמעות היום-יומית מדובר ביצירת קו חיכוך מתמיד על תקציבים, משאבים עיתונאיים ובעיקר על תכנים. למשל, השאלה איזו מערכת מפעילה את הכתבים הרבים ועורכת את הנושאים הרבים באזור הרחב שמעבר לכלכלה הטהורה - שאפשר להגדירו כ"כלכלה הציבורית". בשטח נכבד זה מתקיימות אושיות של עיתונות כמו סיקור פעולות הממשלה, הכנסת ומערכות השלטון האחרות, בנושאים כלכליים כמו סיקור תחומי התשתיות, הצרכנות, התעשייה והמסחר, יחסי עבודה, נושאים חברתיים, תעסוקתיים ואחרים. העורך טען כי עקירת מערכת הכלכלה של "הארץ" אל מחוץ לחלל העבודה המרכזי של העיתון, הדסק האינטגרלי, תיצור בסופו של דבר שתי מערכות נפרדות לחלוטין, שתחלוקנה רק את נייר העיתון המשותף. המו"ל לא קיבל את הטענה. ההמשך ידוע - המו"ל הפציר בעורך לקבל את התוכנית כפי שהיא ודחה על הסף הצעה לקיים אותו מיזוג בבית "הארץ" עצמו, בתקווה שהדבר יקל על איחוי המערכות. העורך הבהיר כי יראה במימוש חד צדדי של ההעברה פגיעה מהותית בסמכותו ועילה להתפטרות. המו"ל ניסה לשכנע את העורך שהוא טועה בגישתו, אך לא סטה מתוכניתו המקורית. ההעברה התבצעה במלואה ובמועדה - והעורך הודיע על התפטרותו.

אני משלים בימים אלה 13 ורבע שנות כהונה כעורך "הארץ" ברגשות מעורבים, אך חיל ורעדה אין עוד בהם. בתחושת הקלה, על שהנטל מוסר מעל גבי ומועבר הלאה; בהרכנת ראש ענוותנית לנוכח האמון שנתנו בי הבעלים והנהלת העיתון במשך השנים; בתחושת סיפוק מן ההישגים של "הארץ" בתקופה כה סוערת ומהפכנית בתולדות העיתונות והתקשורת וכה דרמטית בתולדות מדינת ישראל. אני חש גאווה על היותי מייצגה של חבורת העיתונאים הגדולה, שבעיני היא הקהילה העיתונאית החשובה ביותר שפועלת כיום בישראל, וצער על שלא יכולתי לספק להם ביטחון רב יותר בעבודתם. אני מקווה שבהתפטרותי לא הפרתי את האמון שנתנו בי חברי למערכת, שלא פטרתי את עצמי מנטל שעלול להמשיך ולהעיק עליהם בימים שיבואו. ואם כן, הריני מתנצל על כך.

התלבטתי רבות בשאלה מה גרוע ממה לעתיד המערכת, שאמשיך תוך כדי השלמה עם המצב הקיים, תוך כדי הסתגלות לסמכות הנסוגה? שאנהל מאבק מכלה כדי לשמר את הקיים, או שמא אסכן את היציבות המערכתית בהתפטרות שתקדים את העברת המערכת לידיו של הדור הבא, ברוח שאיפותיו של המו"ל. בחרתי, לבסוף, על פי נטיית הלב. אני חש צער ולא מעט מבוכה על ההתנהלות המכאיבה והממושכת של המשבר ביני לבין המו"ל, על שלא הצלחנו ליישבה - כפי שאנו מטיפים במאמרינו - בפתרון צודק ונכון, חכם ואפילו פשרני. זו היתה פרשה שסופה, כבטרגדיה קדומה, נראה לכל עין ובכל זאת לא נמנע. בסופו של דבר, מי שנתן, הוא שלקח. מי שהפקיד בידי את הפיקדון היקר הזה, נטל נתח נכבד ממנו במו ידיו וקיבל מידי בחזרה את כל השאר - אני מקווה שללא פגמים ובתוספת רבית ראויה. בסך הכל, "הארץ" הוא עיתון שעומד במבחן הזמן וכולנו - בעלים ושכירים, בכירים וזוטרים, עיתונאי הבית ואורחים לרגע - חוליות בשלשלת ארוכה.

במשך שנותי כעורך התפתיתי להאמין שנוצרו אחדות ביני ובין מערכת העיתון וסוג של אמון מוצק בין המו"ל וביני אשר יעמוד בכל מבחן. מתברר, כי המחלוקת סביב אופן הקמת "דה מארקר" - ואחרי כן סביב דרך מיזוגו בחזרה ב"הארץ" - יצרה חשדנות הדדית והאמון היסודי, העמוק, נשחק ונפגם במהלכים הבלתי הרמוניים של השנים האחרונות הללו. דברי כאן הם חלק מתהליך ההפרדה וההתבדלות האישי שאני עובר. הינתקות מן הזהות הארגונית, שסיגלתי בשנים הללו, וחזרה לממדיו של אדם אחד, עיתונאי אחד, שמנסה להתבונן לאחור בהצלחותיו ובשגיאותיו.

כדי לחדד במקצת את הנושא של יחסי מו"ל ועיתונאי, אציגו כשאלה פתוחה, אף שהתשובה עליה ידועה מראש: של מי הוא בעצם חופש הביטוי בעיתון? של העורך, או של המו"ל?

כמי שהיה המשנה לגרשום שוקן במשך שנתיים וחצי, ובפועל חניכו, למדתי מן האיש שהיה עורך "הארץ" במשך יותר מ-50 שנים תמימות מושגי יסוד לא מעטים בתורת עריכתו של עיתון יומי. אחד מהם - ואולי החשוב שבהם - הוא הקביעה שחופש הביטוי בעיתון הוא של העורך ולא של מישהו אחר. שוקן, כדרכו, הציג את הדברים בצורה פסקנית ותמציתית. הוא לא נטה לפלפולים, אבל אני מרשה לעצמי לעשות זאת במקומו. לשיטתו, עורך העיתון מגלם בשיפוטו, במדיניותו ובהחלטותיו את חופש הביטוי של העיתון ותוחם את מרחב הביטוי לקהילת העיתונאים, העורכים והיוצרים, שהוא מייצג. מערכת עיתון יומי כ"הארץ" היא תזמורת אחת וכל אחד מ-350 בעלי התפקידים העיתונאיים בה - כתבים ועורכים - מוותר על חלק מסוים מחופש הביטוי האישי, הטבעי, שלו ומפקיד אותו בידיו של עורך העיתון.

על פי גישה זו, יכול העורך - או שלוחיו - להחליט מה ראוי לפרסום ובסמכותו הישירה לשנות ולמחוק חומר עיתונאי בדרכו אל הפרסום - כך שיתאים לתחום גבולות חופש הביטוי הקולקטיווי כפי שהוא מגדירם. החלטה כזו היא החלטה שיפוטית-ערכית, מקצועית-עיתונאית, אך לא פחות מכך החלטה יצירתית ואינטלקטואלית.

אני מבקש להמשיך ולהתפלפל. חופש הביטוי של עורך העיתון - כפי שלמדתי מקודמי, וכפי שלמדתי מניסיוני, וכפי שפירשתי אותו בכל שנות כהונתי - הוא חופש ארצי ולא שמימי. העורך אינו מחויב רק למלים המתפרסמות ולאלה שנשארות בחוץ. הוא מחויב לעצם הקיום של המערכת העיתונאית, לעצמאותה, לעמידותה בלחצים חיצוניים או פנימיים ויחד עם זה לשגשוגה ולצמיחתה. על כן מחויב העורך לאחדות המערכת, להיגיון הפנימי של התנהלותה, לאתיקה המפעלית שתנחה אותה, לאמות המידה המקצועיות, למרחב התרבותי, למנעד הסגנוני, עד כדי צליל השפה ומידת הלובן שבין אות לאות בטקסט המודפס. חופש הביטוי של העורך הוא החירות לשקול ולהחליט מה - בתוך הכאוס שסביב - תואם לערכים שנקבעו על ידו.

מלבד הסמכות הניתנת ביד עורך העיתון לטפל בתכנים עצמם, הכלי החשוב ביותר הניתן בידיו הוא הזכות לבחור את צוות עורכיו - את אלה שינהלו בפועל את תוכני העיתון, על פי קווי המתאר שהגדיר. מקובל לחשוב שהכותבים מבטאים את בחירתו של העורך, אבל דווקא בנוגע לכותבים יכול העורך להסכין עם מגוון רחב וחופשי למדי של דמויות, לפי כישרונם, סגנונם, עמדותיהם או אף מעמדם בקרב הקוראים. לעומת זאת, הזכות של עורך עיתון להחליט מיהם העורכים המתאימים בעיניו לשמש שלוחיו היא זכות יסוד ראשונית, המבטאת את חופש הביטוי שלו לא פחות מן הזכות לטפל בתכנים.

העורך איננו נביא מעופף. הוא איננו איש-שכולו-רוח, הפטור מאילוצי החומר ומקשיי המציאות. מתוקף חירותו העיתונאית הוא מחויב כלפי מנהלי העיתון - לשתף עמם פעולה בכל מה שקשור בקיום העיתון ובה בעת להיאבק בהם בכל מה שנתפש כפגיעה במערכת. עורך העיתון הוא נציג המערכת כלפי הקוראים וחובתו להגן על זכויותיהם ולשמר את קשריהם עם תוכני העיתון, גם אם עליו להתייצב לשם כך אל מול מנהלי העיתון ונגד רצונם. בעידן של יחסי עבודה על פי חוזים אישיים, העורך הוא הנציג הבכיר ביותר של העובד מול הנהלת העיתון, קצין תנאי השירות שלו, יו"ר הוועד. עורך העיתון מחויב לרוח העיתונות וכמובן מחויב למו"ל שלו - אם זה יחיד ואם קבוצה, מוסד רעיוני או דירקטוריון מסחרי.

ליכולת הביטוי של מערכת עיתון ושל עורך העיתון ישנן מגבלות - של תקציב, של יכולת אנוש, של אילוצים ארגוניים, שיווקיים, טכנולוגיים ואחרים - אבל לחופש הביטוי, במובן הערכי, אין גבולות. על פי גישה זו, איש אינו יכול להגדיר את גבולות חופש הביטוי של העורך חוץ מהעורך עצמו. בהנחה שכל עורך נתון ללחצים רבים, מסוגים שונים, אין אדם מלבדו שיוכל לקבוע מהו הקו האדום שמעבר לו נפגע חופש הביטוי שלו, כראש המערכת וכמייצגה. רק כדי להסיר ספק, חופש הביטוי של העורך אינו טהור ואינו אישי. הוא כמעט שלא מבטא את עצמו כיחיד. הוא פועל כנציג ארגון עיתונאי, מטעם הארגון, בשם ערכיו ולטובתו.

זוהי הפרשנות שאני מבקש לתת להנחיה המכוננת, הקצרה והפסקנית של גרשום שוקן, שעל פיה חופש הביטוי בעיתון הוא חופש הביטוי של העורך. העורך עומד למשפט מעסיקיו, למשפט חבריו לעיתון ולמשפט הציבור. הוא חייב להסביר ולשכנע כי פעולותיו סבירות, הוא חייב לנהוג במקצועיות, ביושרה, בנאמנות לשולחיו, לעיתונאיו, לקוראיו - אך חופש הביטוי שלו הוא מקור כוחו של העיתון. הוא הבסיס לאמון הציבור בעיתון ובתכניו.

ציינתי כי עורך מחויב למו"ל שלו. האם ייתכן מצב שבו עורך נקלע לסתירה בין מה שהוא רואה כחובתו לתפקידו ובין חובתו למעסיקו? האם בשעת דילמה עורך אמור להעדיף את טובתו של מי שמינה אותו על מה שנראה לו כטובת המערכת שהוא מופקד עליה? התשובה לכך היא כנראה פשוטה וכואבת. עורך שואב את סמכותו - ועמה את מקור העוצמה לחירות הביטוי שלו - מן המוציא לאור. מרגע שהוא נקלע למצב שבו הוא צריך לעמוד נגד המו"ל, הוא חייב להחזיר את הפיקדון. עורך שמוותר על חירותו ועושה את מצוות מעסיקיו כדי לשמר את כיסאו - מועל באחריותו.

החוק והמשפט אינם מיטיבים יתר על המידה עם העורך. העורך מוגדר מפורשות בחוק כאחראי אישית ושילוחית לעבירות על חוק לשון הרע שמבצע אדם כלשהו בעיתון. בחוקי עיתונות אחרים המתייחסים ל"מפרסם", עורך העיתון הוא מועמד כמעט ודאי להופיע בראש רשימת האנשים הנתבעים. לעומת זאת, אין שום חוק או תקנה שיעגנו את חופש הביטוי של העורך כזכות מוקנית. להיפך, חופש הביטוי של המו"ל, על פי פסיקת בית המשפט, עדיף, משום שזכות הקניין של הבעלים עדיפה על חירות הביטוי של העיתונאי המועסק.

ג'ואנה יחיאל, עורכת מוסף יום שישי ועמודי הכתבות ב"ג'רוזלם פוסט", התפטרה בינואר 1990 ותבעה פיצויי פיטורים מן המו"ל החדש של העיתון. לטענתה, העובדה שעם כניסתו הגביל את חופש הביטוי שלה בצורה קיצונית, כמוה כפיטורים. בית הדין האזורי לעבודה בראשות השופטת אלישבע ברק פסק פיצויים מוגדלים לתובעת וקבע כי עיתונאים הם עובדים מיוחדים ויש משקל מיוחד לזכותם לחופש הביטוי ולהבעת דעתם, גם בניגוד לדעת המו"ל. לעומת זאת, בית הדין הארצי לעבודה הפך את רוח הפסיקה. הוא הכיר אמנם בחובת המעסיק לפיצויים מוגדלים בנסיבות שתוארו בתביעה, אך עיגן בפסיקה את חופש הביטוי של המו"ל דווקא. נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט מנחם גולדברג, כתב בפסק דינו כי "יש ליתן משקל נכבד לזכות הקניין, ולענייננו - לזכותו של בעלים (פרטי) של כלי תקשורת להחליט איזה חומר להדפיס ואיזה חומר לדחות..." בכך רוקן במידה רבה את תפקיד העורך ממהותו. גולדברג הותיר בפסיקתו בידי העיתונאי את הזכות "לא להיות מחויב לכתוב דברים הנוגדים את דעתו ומצפונו". מה אם כן יכול לעשות עורך מועסק, כאשר התנהלות המו"ל שלו נתפשת בעיניו כמגבילה את חירותו המקצועית? התשובה ברורה. ללכת.

שלושה עורכים היו ל"הארץ" ב-82 השנים האחרונות. בשלוש שנותיו הראשונות, הירושלמיות, 1919 עד 1922, עמדו בראש המערכת אישים מתחלפים, יחידים וחבורות. בסופו של דבר נסגר העיתון לזמן קצר בגלל חנק תקציבי ונפתח מחדש בראשית 1923, בתל אביב. לתפקיד העורך מונה איש ציבור בעל ניסיון ומעמד, הד"ר משה גליקסון, שכיהן בו 15 שנה. בשנת 1939, לאחר תקופת ביניים נוספת שבה ניהלה את המערכת ועדת שלושה מטעם המו"ל החדש שלמה-זלמן שוקן, החל גרשום שוקן בכהונתו המונומנטלית. בראשית 1991 מוניתי אני.

כל אחד מן העורכים הללו מימש בצורה דומה, מקסימליסטית, את התפישה המגדירה את מקומו של העורך בעיתון - אם כי מעמדם ונסיבות מינוים היו שונים בעליל. גליקסון מונה לתפקידו כמעין מושיע, לאחר שהעיתון הסתבך בצרותיו הכלכליות, והתנה את הסכמתו לכהן בסבסוד חודשי קבוע מן התנועה הציונית. שוקן מונה על ידי בעלים, אביו, שרכש את העיתון ובנה אותו כמוסד ציבורי שהוא גם נכס משפחתי. אני נקראתי על ידי המשפחה לשמש ממשיך, משמר, מחדש ומעביר הלאה.

גליקסון סיים את תפקידו לאחר שמשפחת שוקן רכשה את העיתון והציעה לו הסדר פרישה נוח. גרשום שוקן הלך לעולמו בעודו מכהן כעורך "הארץ". אני, בעצם, העורך הראשון של "הארץ" שאמור להשתלב במערכת שתנוהל על ידי עורך אחר.

ב-16 שנותיו הראשונות, עד ששלמה-זלמן שוקן רכש את העיתון בשנת 1936, היתה הבעלות על "הארץ" מפוצלת בין בעלי הון ונדבנים שבאו לעזרת המוסדות הציוניים ונשאו בנטל אחזקת העיתון. ההיסטוריון הד"ר עוזי אלידע, שפירסם רשימה מלבבת על 20 שנותיו הראשונות של "הארץ" בכתב העת "קשר", מגדיר את "הארץ" של אותם ימים כ"עיתון בלא הון", עיתון מסחרי לכאורה ובה בעת מסובסד עד צווארו על ידי המוסדות הציוניים שאותם סיקר. המו"ל הראשון, יצחק לייב גולדברג, איש עסקים בעל ניסיון בהוצאת עיתונים וספרים ברוסיה, נרתם לעזרת התנועה הציונית ורכש את "חדשות מהארץ" מן הצבא הבריטי, מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה, כדי להופכו לעיתון של התנועה. העורך היה למעשה המוציא לאור בפועל, וחלק עיקרי מעיסוקו היה חיזור על הפתחים בחיפוש אחר מימון שוטף. משפחת שוקן היתה הראשונה שהחלה לטפל ב"הארץ" בניהול עסקי מסודר. שלמה-זלמן שוקן ראה בו כלי רעיוני חשוב, אך גם עסק משפחתי שצריך להרוויח כסף. ממנו למדנו את הלקח החשוב, שעצמאות רעיונית של עיתון תלויה בעצמאותו הכלכלית.

העורך גליקסון, כקודמו לזמן קצר, לייב יפה, עסק למעשה בתפקידי מו"לות והיה בעל הבית בפועל, מנכ"ל-על, מגדיר זהות, קובע יעדים ותכנים, מגייס כספים, משתתף באירועים פוליטיים וקונגרסים. למעשה, הוא לא היה חייב בדיווח למועצת מנהלים כלשהי. גליקסון היה עורך ריכוזי, בבחירת אנשים ותכנים. החליט לבד ופעל לבד ונפטר מבעלי דעות אחרות. הוא היה דומיננטי, כריזמטי, מכתיב תכנים. האבסולוטיזם - נאור או לא - שבתפקיד עורך "הארץ" התגבש איפוא עוד בזמנו. גליקסון נהנה מן החירות, אך גם מן הצרות שהיא מזמנת. הוא שלט בעיתון ללא מצרים אך גם התלונן על שאינו מצליח לפרוע חוב של 300 לירות לחברת החשמל ועל שהוא נאלץ לשוב ולקצץ בהוצאות ובמשכורות. הד"ר אלידע, שקיבל לידיו את "תיק גליקסון" ובו מסמכים מרתקים מתקופתו כהונתו, מתאר את מסעות הקיץ של העורך למעיינות המרפא באירופה, שמהם היה ממשיך לכנסים ציוניים, שבהם, חוץ מטיפול בלחץ הדם ומהעשרה עצמית, היה עוסק בגיוס כספים לקופת העיתון המדולדלת.

גליקסון, על פי אלידע, היה ברנש מתנשא. הקורא לא נתפש בעיניו כאדם חושב - או אפילו כצרכן - אלא כמעין "נתין". גליקסון נקט גישה פטרונית מחנכת כלפי קוראיו, גישה "לאומית" ו"אחראית" כלפי המתרחש, ובז לתפישה שראתה בעיתון סחורה. במיוחד בז למתחרהו, הצהובון הנמרץ של איתמר בן אב"י - "דואר היום". בשנת 1933, כשנקלע "הארץ" לאחד ממשבריו הקשים, התגייסה אחת ממשפחות הנדבנים, משפחת האחים דוד ותנחום כהן, וקיבלה עליה את הבראת העיתון, שכבר סיבסדה בלאו הכי. "הארץ" החל לפעול כחברת מניות. כגולדברג, גם האחים כהן לא ביקשו שליטה, כי אם שליחות.

גם זה לא עזר. עסקי האחים כהן באירופה נקלעו לקשיים. "הארץ" שוב חיפש קונה. אילו ידעו אז להדפיס על חולצות היו עובדי המערכת מדפיסים לעצמם חולצות "שוקן, קנה אותי". אבל שוקן היה קונה קשוח. הוא ניהל משא ומתן ארוך, נוקשה, הוציא את הנשמה למוכרים, הכניעם ממש, ולבסוף קנה בזול ובלי תנאים. שוקן רכש את העיתון ואת נכסיו כפי שרכש את בתי המסחר שלו בגרמניה, ועם הרכישה הכפיף את העיתון למנגנוני הניהול שסיגל לעסקיו האחרים. ובמלים אחרות - שוקן לא האמין בניהול נרגן, בקיבוץ נדבות ובגלויות ממעיינות המרפא. מרגע בואו, גורלו של גליקסון נחרץ. רק שנתיים חלפו מיום פרישתו של גליקסון עד שגרשום שוקן הצעיר יכונן את "הארץ" מחדש, כעורכו ולימים גם כמוציא לאור שלו.

ההיסטוריה של "הארץ" מלמדת כי חופש הביטוי של העורך התעצם כל עוד המו"ל היה חלש, מבוזר, מוסדי. ההיסטוריה מלמדת שגרשום שוקן, העורך הריכוזי הכל יכול, בעל הבית, אדם שבסגולותיו האישיות היה גדול ונערץ, נהנה מחופש ביטוי מוחלט מכיוון שהיה השליט האבסולוטי. הסיסמה שירשתי ממנו היתה נכונה, אך לא שלמה. חופש הביטוי הוא אכן של העורך, כפי שאמר שוקן. אבל חופש הביטוי המוחלט של עורך מתקיים במלואו רק בהתגשמות תנאי אחד - שהוא גם המו"ל.

כאשר מוניתי לעורך "הארץ", ממשיכו של גרשום שוקן, התפצלה מחדש האחדות עורך-מו"ל שהוא גילם. עמוס שוקן המשיך את דרכו של אביו כבעל הבית, כבעלים של קבוצת התקשורת והעיתונים, ואני קיבלתי כפיקדון את מסלול העריכה. חלוקה מוצלחת שהביאה עשור של שגשוג ל"הארץ". לימים, הסתמן לרגע היפוך תפקידים במערכת היחסים בינינו: פתאום נהפך המו"ל לאידיאולוג מיליטנטי בנושאים פוליטיים מסוימים, ואילו אני כעורך מצאתי עצמי מנסה לשמר את אחיזתו של העיתון בציבוריות הרחבה. עד כמה שזה שובר את הנוסחאות המקובלות, אני מציע לראות בכך דווקא המחשה להרמוניה ולעבודת הצוות ששררה בינינו. אבל האם גם המו"ל רואה זאת כך? או שמא הוא מצפה שמאווייו הרעיוניים יוגשמו במלואם על ידי המערכת שבבעלותו?

כל עוד קיימנו עמוס ואני בהרמוניה את מורשתו של אביו, האתוס שרד. כעת הוא מתפצל מאליו למרכיביו הטבעיים. חופש הביטוי חזר למו"ל. והעורך ישרוד בתפקידו כל עוד חירויותיו לא יסתרו את מאווייו של המו"ל.

אני מציע כאן משפט אחד ממכתבי לעמוס שוקן, ב-13 בדצמבר האחרון, מכתב ארוך למדי וגלוי לב, שהיה, למעשה, בקשה מסודרת לפרוש מן התפקיד. כך נאמר בו: "ובשנים האחרונות הולכות ומתבררות לי מגבלותיו של עורך מועסק, ואני, במקום להכיר במגבלות האלה, נטיתי להיאבק בהן. זה כמובן אבסורד. אני לא יכול - ולא צריך - להגן על 'הארץ' מפני בעליו". ובהמשך, "ואני לומד להבין שהגזמתי ונסחפתי. העיתון הוא שלך - והוא שלי רק בהשאלה, כל עוד אני שלך".

מתוך הרצאה שנישאה ב-1 באפריל באגודה הישראלית לתקשורת, במכללת נתניה



מימין: משה גליקסון. גרשום שוקן. חנוך מרמרי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו