בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסבסטיה ועד מגרון

כל כך הרבה נאמר על השפעתו הדרמטית של "גוש אמונים" על ההיסטוריה הישראלית - ואולי דווקא בשל כך, במלאות לו 30 שנה, איש כבר אינו טורח לציין זאת. אפילו לא בוגריו, העסוקים כיום במשימות דחופות בהרבה מבחינתם: לשמר - אם לא לקדם - את המפעל שהקימו. המיתוסים, המותג והפינוי המתקרב (אולי)

תגובות

זה היה בט"ו בשבט תשל"ד, פברואר 1974. בקיבוץ כפר עציון התכנסו עשרות מאנשי הציונות הדתית, בוגרי בית המדרש של ישיבת "מרכז הרב"; בהם הרבנים משה לוינגר, חיים דרוקמן ויואל בן-נון והמארח חנן פורת. המטרה היתה פרוזאית למדי: לגבש עמדה לנוכח המשא ומתן הקואליציוני שהתנהל באותם ימים, לאחר הבחירות לכנסת השמינית שהתקיימו (באיחור) בצל הטראומה של מלחמת יום כיפור. המשתתפים חששו שהמפד"ל, ביתם הפוליטי, תיכנס לממשלה בלי להתנות זאת במניעת ויתורים טריטוריאליים. הם הגדירו עצמם כסיעה במפד"ל, בתקווה שכך יהיו כוח פוליטי שראשי המפלגה יצטרכו להתחשב בו.

בסערת הדיונים נטו החברים לשכוח שהתארגנות כזאת דורשת גם שם. בן-נון מספר ש"הזכרתי כל הזמן לחנן, שהנחה את הדיון, את הצורך בקביעת שם. הוא התעלם מזה, וכשכבר עמד לנעול את המפגש, אמרתי בקול רם, שצריך שם. הרב דרוקמן אמר: כמובן, אמונים. מישהו אחר הציע: איתנים. היו גם הצעות אחרות, אבל לא התקבלה החלטה וחנן אמר שהוועדה המצומצמת כבר תחליט. למחרת זה כבר היה מיותר. העיתונות, שהיתה מוכרחה להגדיר אותנו בשם, החליטה בשבילנו. העיתונאים שמעו את קולו של דרוקמן, שהיה מאוד רועם, וכינו אותנו: 'גוש אמונים'". פורת גורס שדווקא היתה הסכמה רחבה על השם בקרב המשתתפים, אבל הוא מעולם לא התקבל בהחלטה פורמלית.

אולי היה בכך משהו סמלי: כשם שמפעל ההתנחלות כולו יצא לדרך בלי תוכנית אב מסודרת, כך גם בא לעולם שמו של הגוף המזוהה אתו. כל כך הרבה מלים נאמרו מאז על השפעתו הדרמטית של "גוש אמונים" על ההיסטוריה הישראלית - ואולי דווקא בשל כך, במלאות לו 30 שנה, איש כבר אינו טורח לציין זאת. לא האקדמיה ואפילו לא בוגריו עצמם, העסוקים כיום במשימות דחופות בהרבה מבחינתם: לשמר - אם לא לקדם - את המפעל שהקימו לפני שלושה עשורים.

תאריך ההקמה זועק קשר ברור לטראומה של מלחמת יום כיפור. אין זה עניין מובן מאליו: שטחי יש"ע הרי היו בידיים ישראליות כמעט שבע שנים קודם לכן, מאז מלחמת ששת הימים. מדוע אם כן פרץ "הגוש" רק ב-1974? פורת מסביר ש"עד מלחמת יום כיפור התפישה היתה שמהלך שיבת ציון צריך להיות מובל על ידי הממשלה. אחרי המלחמה, בתוך השבר הכללי הגדול שנוצר כלפי ההנהגה, בשלה ההכרה שגם אנחנו לא יכולים עוד לסמוך עליה".

ללוינגר הסבר פרקטי מאוד: "רק אחרי מלחמת יום כיפור החלו דיבורים רציניים על נסיגה, עם כל המסעות של קיסינג'ר. התהליך הזה הוא שדחף אותנו".

אורי אליצור, מורה למתמטיקה שלא היה מאנשי "מרכז הרב", אבל נהפך לדמות מרכזית בגוש, אומר שלא תוכניות הנסיגה הספציפיות הזעיקו אותו, אלא "אווירת הנסיגה; התחושה ששוב קיומה של המדינה אינו מובטח, שנולדה מהתחושה שבנסיבות המיוחדות של המפעל הציוני במזרח התיכון, אם אינך נמצא כל הזמן בתנופת בנייה, אתה בעצם נסוג ומשדר היחלשות".

רק בן-נון מתכחש לעצם הקישור בין הופעת התנועה למלחמת יום כיפור וגורס שהפעילות החלה הרבה קודם: "השם 'גוש אמונים' אולי נולד אחרי יום כיפור, אבל הפעילות החלה באמת אחרי ששת הימים. כבר בקיץ 67' היה כינוס גדול ביד הרב הרצוג, ובעקבותיו נדונו כל התוכניות שהופיעו אחר כך בגוש אמונים. ההתיישבות בכפר עציון ובחברון, שבאה בעקבות ששת הימים, כבר היתה ביטוי של החזון הזה".

עם זאת, גם בן-נון מסכים לשינוי מגמה בעקבות יום כיפור - וקושר אותה בעיקר לנסיבות פוליטיות ולא לטראומת המלחמה: "עד מלחמת יום כיפור האוריינטציה הפוליטית שלנו נשענה על ברית עם יגאל אלון וישראל גלילי - בגיבוי של גולדה מאיר - שתמכו בנו אפילו יותר מאנשי המפד"ל. חלק מ'הברית' הזאת היתה הבנה שלנו שלא נוכל לחרוג מקווי תוכנית אלון ולפרוץ, למשל, ללב השומרון.

"כשגולדה וגלילי איבדו את מעמדם בעקבות המלחמה, ולזירה נכנס יצחק רבין כראש ממשלה, היתה תחושה שכאן כבר יש דמות הרבה פחות שורשית, עם השפעה אמריקאית שהביא מוואשינגטון, וממילא כבר לא הרגשנו גם מחויבים לתוכנית אלון. זה מה שיצר את המאבקים הגדולים של פריצה לשומרון, שהחלו ממש ביום כניסתו לראשות הממשלה. כך נוצרה העוינות המתמשכת בינינו לבינו".

כמו תמיד, העובדות שונות בכמה פרטים משמעותיים מהמיתוס שנוצר. למשל, הגוש לא היה מראשיתו תנועה רעיונית גדולה, שהקיפה דתיים וחילונים. הוא החל את דרכו, כאמור, כסיעה קטנה במפד"ל ששמה "גוש אמונים במפד"ל". רק לאחר שהמפד"ל החליטה להיכנס לקואליציה עם המערך, בלי להתעקש על דרישת "אף שעל" ובלי לתבוע הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד (כברירת המחדל שתבעו אנשי הגוש) - פרש הגוש מהמפלגה ונהפך לתנועה רעיונית, המאחדת דתיים וחילונים.

מיתוס משמעותי יותר הוא זה המייחס לגוש את פריצת ההתיישבות בשומרון. למעשה, בהשראת הרב קוק, כפי שניסחה תלמידו חנן פורת (שהיה הדמות הדומיננטית בתנועה), גוש אמונים תפש עצמו כתנועה רעיונית חינוכית. מצע הגוש שניסח פורת מגדיר כך את ייעודו: "להביא לתנועת התעוררות גדולה בעם ישראל למען הגשמת החזון הציוני במלוא היקפו, מתוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות ותכליתו - הגאולה השלמה לעם ישראל ולעולם כולו".

ניסוחים מסוג זה הם שיצרו לכלל המתנחלים את הדימוי "המשיחי" (אף שגם אנשי הגוש מעולם לא דיברו על משיח פרסונלי, אלא רק על תהליך גאולה), שהזיק למעמדם הציבורי. אבל בפועל, אפילו לוינגר מתעקש שהטקסטים הללו נשארו על הנייר ולא היו גורם בפעילות הפוליטית. אליצור: "היריבים שלנו ניסו להדביק לנו את הפאתוס הגאולתי, אבל בכל הפעילות שלנו דיברנו בשם הציונות, בשם הביטחון, בשם ערך ההתיישבות, לא בשם הגאולה. מצד שני, נכון שהתפישה הזאת היתה בלבנו, כך שאולי יריבינו בכל זאת צדקו".

יתר על כן: הפריצה בפועל להתיישבות בשומרון - שלא לדבר על רוב המתנחלים שבאו אחר כך, כולל ביישובים הדתיים - לא התרחשה בכלל דרך גוש אמונים. היו אלה תלמידיו-חבריו של לוינגר בקרית ארבע, מנחם פליקס ובני קצובר, שהקימו את "גרעין אלון-מורה", והוא שהוביל את שמונת ניסיונות ההתנחלות בשומרון (ה"סבסטיות", אף שלא כולם התקיימו בסבסטיה). אלה הסתיימו בפשרה ההיסטורית של מתן הרשות להישאר במחנה הצבאי קדום, שממנו צמחו היישוב קדומים ושאר יישובי השומרון. בשל הזיקות הקרובות בין שתי הקבוצות - לוינגר, שחבריו הקימו את גרעין אלון מורה, היה גם חבר בכיר בהתארגנות גוש אמונים - נוצר הטשטוש ביניהן; בפועל, אומר אליצור, אנשי הגוש התנדבו לסייע לבני הגרעין רק בשלב מתקדם של התארגנותם. למעשה, היישוב הראשון שהקימו בפועל אנשי הגוש היה ברמת הגולן: היישוב קשת, שהוקם במאי 1974, בעיצומם של המגעים על הסכם ההפרדה ברמה ובמגמה לטרפד את הנסיגות בגזרה הזאת.

בהדרגה האפיל המעשה ההתיישבותי על החזון הגאולתי של הגוש. הגופים שמימשו את ההתיישבות - תנועת ההתיישבות "אמנה" ואחריה מועצת יש"ע - היו גופים ממוסדים, עתירי תקציבים, בעוד שהגוף הרעיוני הוולונטרי, שביקש להתוות את דרכם כחלק מחזון גדול, הלך ונדחק. הכלי שהקים הגוש למימוש רעיון ההתיישבות (תנועת אמנה) נחל הישגים מרשימים, אבל הגוש לא יצר כלים אחרים למימוש חזונו הרעיוני. וכך, בשעה שבשיח הציבורי עדיין מדברים על "גוש אמונים" מול "שלום עכשיו", בפועל המותג שלום עכשיו חי ופועל, מארגן הפגנות ו"צוות מעקב התנחלויות", ואילו המותג גוש אמונים איננו אלא רוח רפאים זה כשני עשורים.

עד כדי כך איננו קיים, שאיש אינו זוכר מתי בדיוק נעלם. בן-נון ולוינגר אומרים ש"בתחילת שנות השמונים". לדברי אליצור, "גוש אמונים היה גוף וולונטרי לא ממוסד, ומטבע הדברים תוחלת החיים של גוף כזה קצרה. הרי מדובר בקבוצת אנשים שאיש לא בחר בהם להיות 'מזכירות גוש אמונים'. בשעתי, כמתמטיקאי, הגדרתי את מזכירות הגוש כ'כל קבוצה שקוראת לעצמה בשם זה, ובלבד שהיא כוללת את חנן והרב לוינגר'".

ייתכן שההבדל בינו לבין שלום עכשיו היה שאנשי הגוש התמקדו בעשייה, ולכן פעולות העשייה האפילו לבסוף על התנועה-האם, בעוד ששלום עכשיו היתה תנועת מחאה והסברה, וככזו יכלה למלא את תפקידה עד היום, אף שאליצור כופר גם בכך: "להערכתי, גם שלום עכשיו הוא מותג מת. מפעם לפעם הוא מתעורר לתחייה, אבל מי שמקיים את הפעילות הרצופה הן התנועות הפוליטיות שנולדו ממנה".

בן-נון מוסיף לכך את "העימותים הגדולים שפירקו את החבורה - תחילה בין חנן ללוינגר, סביב ההקמה של 'התחיה' כשלוינגר רצה, לדעתי בצדק, שנישאר אך ורק תנועה רעיונית, ואחר כך המשבר הגדול יותר סביב חשיפת 'המחתרת היהודית', שלוינגר נתפש כאביה הרוחני, ואני רואה בה את קו פרשת המים של התרחקות הציבור מאתנו".

רק לוינגר מצר על דחיקת התנועה הרעיונית לטובת מעשה ההתיישבות - ואף רואה בכך את שורש מצוקתה הנוכחית של ההתיישבות: "תמיד התנגדתי להתמקד רק בהתיישבות, אבל קיבלתי שזה צורך השעה. היום אני חושב שבגלל עזיבת החזון הגדול גם ההתיישבות נמצאת בסכנה. אנחנו מדברים כל השנים על ערך ההתיישבות, אבל לא על הערך הרוחני של ארץ ישראל. אז אם התיישבות, אפשר לכאורה לוותר על דהיישה וקלקיליה. אנחנו לא מדברים על השליחות הרוחנית של עם ישראל בעולם, להיות 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש', ולא מסבירים שכשם שהשליחות הזאת לא היתה יכולה להתקיים באוגנדה, כך היא לא יכולה להתקיים רק בחלק מארץ ישראל".

לבן-נון הסבר שונה למצוקה הנוכחית של המתנחלים: "בודדנו את עצמנו מחוץ לקונסנסוס. לא חיפשנו בעלי ברית בתוכו, בוודאי שלא במפלגת העבודה ובשמאל. והדבר החמור ביותר: פרשיות המחתרת היהודית, ברוך גולדשטיין ורצח רבין יצרו תחושה שחלקים מסוימים בתנועה הזאת מסוגלים להוביל את המדינה למצבים מסוכנים מאוד".

למרות ההבדלים ביניהם, לוינגר ובן-נון מייחסים את המצוקה למחדלי המתנחלים עצמם, כאילו המציאות האובייקטיווית שמסביב - מיליוני פלשתינאים, לחץ מדיני מבחוץ, עימות לאומי מבית - חסרת משמעות. רק כשבן-נון נשאל על כך הוא מודה ש"כל הנתונים הללו משפיעים, אבל אם היינו פועלים אחרת ייתכן שלמרות כל הקשיים החיצוניים, התוצאה הסופית היתה בכל זאת שונה".

האם, אחרי כל המכות שספגו - פינוי סיני, הסכמי אוסלו - והמעבר להתמקדות בהתיישבות, החזון הגאולתי של גוש אמונים נשאר רלוונטי בלבות מאמיניו? אליצור משוכנע שכן: "גם בזמן אמת הוא לא היה נחלת רוב מתיישבי יש"ע, אלא רק נחלת האליטה שהתחנכה על ברכי הרב קוק, ובציבור הזה החזון עדיין יציב גם היום".

יתר על כן: הוא משוכנע שהחזון יישאר יציב גם במקרה של נסיגה ועקירת יישובים ביישובי יו"ש: "יהיה משבר, אבל לא תיאולוגי. הרי אנשים דתיים מתפללים בכל לבם לרפואתם של חולי סרטן ומאמינים שהתפילות תתקבלנה. בפועל, ברוב המוחלט של המקרים החולים מתים בכל זאת. האם מישהו מאתנו הפסיק להאמין בשל כך?"

בן-נון מאמין שמשבר כזה ייצור פיצול, בדומה למשבר בחב"ד לאחר מות הרבי: "חלק ידבקו בכיוון המשיחי דווקא ביתר שאת, ואילו האחרים יחזרו לעמדה 'מרכזית' יותר". אבל, הוא מדגיש, השפעת הפינוי על הציונות הדתית היא השאלה הפחות חשובה בכל הנושא: "הבעיה העיקרית היא שפינוי יעמיד בסכנה את עצם קיומה של ישראל, מכיוון שהוא ישדר לעולם הערבי והמוסלמי שהסיפור הציוני ניתן לעקירה; שעם מאמץ ולחץ, ההתיישבות ניתנת להיעקר. ואם היום זו ההתיישבות ביש"ע, בשלב הבא זו ההתיישבות הציונית כולה. מול הסכנה הזאת, מה בכלל חשובה ההשפעה שתהיה לפינוי על הציונות הדתית?"



חנן פורת ומשה לוינגר, סבסטיה, דצמבר 75'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו