בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוקנו של אמן כקומוניסט צעיר

עד היום זוכרת פנינה פיילר את ריח דמם של הצעירים היפהפיים ששכבו בבית חולים הדסה בתל אביב שבו עבדה כאחות ב-1948. כיום, בקיבוץ יד חנה ההולך ומופרט, גאה האשה התוססת והחריפה בבנה דרור, שיצירתו - תמונת המחבלת מחיפה בבריכת דם - עוררה את זעמו של שגריר ישראל בשוודיה

תגובות

"אוי ואבוי, עכשיו כבר לא נקבל שום דבר, רק זין. שרון ידפוק אותנו. אני מכירה אותו", לחשה החברה לאי'קה, בת 80, לבחור צעיר שהסתודד עמה באחת הפינות ליד חדר האוכל. "אל תדאגי", הרגיע אותה הצעיר, "מקסימום אם לא ייתנו לנו את האדמות נפנה לממשלת שוודיה ואז אולי גם יחזרו המתנדבות השוודיות". אבל לאי'קה, ששבעה מרורים ממלחמות הקיום של קיבוץ יד חנה, מיאנה להינחם. "שוב פעם אנו צריכים לסבול בגלל פנינה. מה היא מדברת כל הזמן?"

פנינה היא פנינה פיילר, אמו של דרור פיילר; יצירתו של המוסיקאי הישראלי (המשותפת לו ולאשתו השוודית גונילה חולד), "שלגיה ושיגעון האמת", שהוצגה בתערוכה בשטוקהולם, עוררה את הסערה השבועית התורנית בישראל והעכירה את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.

סמדר וייס, שעובדת במרכזייה של הקיבוץ, סיפרה כי קיבלה שיחות טלפון מנאצות. ועכשיו יש החוששים כאן, כמו לאי'קה, שהממסד הישראלי, שתמיד התנכל להם, יימנע עתה מלהעניק ליד חנה את המעמד הנכסף; זה שיאפשר ל-70 החברים לקבל לבעלותם בית ולידו פיסת קרקע. כמו קיבוצים אחרים שהתנערו מהאידיאולוגיה השוויונית, גם יד חנה עבר תהליך של הפרטה והוא בדרכו ליהפך ליישוב כפרי רגיל.

השיחה האקראית הזאת התנהלה לא הרחק מ"הצריף האדום", המשמש כיום חנות יד שנייה. המבנה וצבעו הם כנראה השריד האחרון למה שפעם נחשב לקיבוץ הקומוניסטי הראשון והיחיד בישראל. לא הרחק מהצריף האדום, בינות לדשאים מוריקים, שוכן ביתה הצנוע של פנינה פיילר. "יש כאן כזה שקט ושלווה", היא אומרת, בין שאיפת סיגרייה אחת לאחרת, "ממש יכול היה להיות פסטורליה, אם לא היינו שומעים את היריות של הכיבוש הישראלי בטול כרם". עד 1967 היה יד חנה קיבוץ ספר, שאדמותיו נשקו לקו הגבול בטול כרם. הטרקטוריסטים חברי המשק, שחרשו בשדות, ספגו לא פעם יריות ממסתננים או מחיילי הלגיון הירדני.

פנינה ואליעזר פיילר ושני ילדיהם, דרור ואחותו הצעירה יעל, באו לכאן באוגוסט 1967, "מסיבות אישיות ופוליטיות". על האישיות היא מעדיפה שלא לפרט. הפוליטיות ברורות. הקיבוץ נוסד ב-1950 על ידי גרעין של ניצולי שואה מהונגריה, שרובם לא היו ממש קומוניסטים, לפחות לא לפי טעמה של פנינה פיילר. אבל הם אהדו את הצבא האדום ששיחרר אותם מעול הכיבוש הנאצי. "הקיבוץ השתייך לקיבוץ המאוחד ולא היה קומוניסטי", היא מדגישה, "אבל בפילוג הגדול של התנועה הקיבוצית ב-1953 היה הקיבוץ היחיד שהעניק לחברים חופש לדעה פוליטית ולזכות ההתארגנות. עקב כך התנועה הקיבוצית הוקיעה אותו. היחידים שתמכו היו העיתון 'קול העם' והמפלגה הקומוניסטית". בבחירות הבאות היה למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) רוב בקרב חברי הקיבוץ. "כך יצא לנו שם של קיבוץ קומוניסטי והממסד פגע בנו. תנובה לא קלטה את התוצרת שלנו. הסוכנות לקחה לנו אדמות ולא נתנה מכסות ייצור".

פנינה פיילר, בת 80, היא אשה נחרצת, תוססת וחריפה. היא לא נעדרת חוש הומור ושפתה עסיסית. היא נולדה בפולין ב-1923 בעיר לודז' בשם פנינה ניידורף. בת שנה התייתמה מאביה. אמה לא היתה ציונית אבל ב-1935 מילטה המשפחה את אחיה דוד לפלשתינה. האח היה פעיל במפלגה הקומוניסטית שלא היתה חוקית בפולין והמשטרה עצרה אותו בהפגנה. "בהשפעת עורך דין של אמי הוא השתכנע להכריז על עצמו כעל ציוני ואז הוא כמובן לא קומוניסט". שלוש שנים לאחר מכן הפליגו האם ובתה לארץ ישראל והצטרפו אליו. הם גרו בתל אביב. היא למדה בתיכון חדש, במשכנו הישן ברחוב הירקון.

שם הצטרפה, בד בבד, הן לשומר הצעיר והן לברית הנוער הקומוניסטי (בנ"ק, לימים בנק"י). "בתור נערה קראתי הרבה והושפעתי מהספרות של סופרים פרוגרסיווים. כמו '40 הימים של מוסא דאג' של פרנץ ורפל, סטפן צווייג, קנוט המסון, אפטון סינקלר ואחרים". בבנק"י היא פגשה את אליעזר פיילר וב-1946 התחתנו. עד היום היא מתקנת כל מי שמכנה אותו בעלה. "הוא הבן זוג שלי". מאז היו יחד עד למותו ממחלת סרטן ב-1992. "הקלישאה אומרת כי האישי הוא פוליטי. כך היו החיים שלנו. האמנו בהם". שניהם היו פעילים במק"י. אליעזר, מומחה לחקלאות, שימש בין השאר מזכירו האישי של ח"כ שמואל מיקוניס ואחראי על קשרי החוץ של המפלגה. "חיינו חיי דחק. היינו עניים. השב"כ עקב אחרינו. לאליעזר היה הרבה שנים צל שעקב אחריו. יום אחד הציעו לו מהשב"כ שיעבוד אתם וישתף פעולה. הוא סירב".

ב-1956 רווח למשפחה, שכבר מנתה אז ארבעה. דרור נולד ב-1951 ויעל ב-1953. אמו של אליעזר קיבלה שילומים מגרמניה. בכסף רכשו דירה ברמת גן ואת המקרר החשמלי ואת כירת הגז הראשונים שלהם. עד אז השתמשו בפתילייה ובמקרר עם קרח. היא מדפדפת באלבום המשפחתי. "הייתי אשה יפה, נכון?" פה תמונה של הפגנה עם משה סנה, מנהיג המפלגה, ושם ביקור במשלחת בוורשה.

ב-1978 היה אליעזר ממארגני משלחת של אנשי שמאל מישראל, שנסעו לבוקרשט ונפגשו בחשאי עם אנשי אש"ף. זה היה מנוגד לחוק. בשובם הועמדו לדין ארבעה מהם, המארגנים. משפטם נמשך שנים. על אליעזר פיילר הוטלו שישה חודשי עבודות שירות וקנס של 4,000 לירות. את הקנס שילם, את העונש לא ריצה כי בינתיים שונה החוק ומפגשים עם אנשי אש"ף חדלו להיות עבירה.

בניגוד לרבים במפלגה, פנינה פיילר סירבה ללכת בתלם. במשך שנים, כל עוד היה לארצות הברית נשק אטומי, התעמולה הקומוניסטית תיארה אותו כאסון לאנושות. "ואז יום אחד, כשברית המועצות פוצצה פצצה אטומית, הופיע אצלנו בסניף ברמת גן משה סנה ודיבר בעד הפצצה. אני קמתי ושאלתי אותו שאלות קשות של מה נשתנה פתאום. הצעתי שנלך מול השגרירות הסובייטית ונפגין. היה סקנדל ורצו לזרוק אותי מהמפלגה".

גם בקיבוץ היא נחשבה לעושת צרות. במיוחד לאחר שמחתה על שנשים נדרשות לעבוד פחות שעות מגברים, כדי שיהיה להן זמן לטפל בבית. "זה היה עוד בלוף של כביכול השוויון הקיבוצי", היא מתריסה. "הייתי פמיניסטית כבר אז בלי לדעת שזה פמיניזם".

דלת חדרה מעוטרת בעשרות סטיקרים. "די לכיבוש" הישן, לצד "הטובים לסרבנות" החדש. "הייתי פעילה בעשרות ארגונים. 'נשים בשחור' ומה לא. אבל לאחרונה, בגלל כאבי הגב, אני פעילה רק ב'רופאים למען זכויות'. אחרי הכל אני אחות במקצועי".

היא למדה בבית ספר לאחיות בביירות, כי שם הבטיחו לה שתוכל אחר כך להמשיך ללימודי רפואה. אבל לקראת תוכנית החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947, כשנשקפה סכנה לסטודנטים היהודים, היא חזרה לארץ והחלה לעבוד במחלקה לכירורגיית גברים בבית חולים הדסה, ברחוב בלפור בתל אביב. הימים ימי מלחמת 1947-8 וזו היתה החוויה המעצבת של חייה. "שם למדתי מה מלחמה עושה לאנשים צעירים. שכבו במחלקה צעירים יפהפיים. עיוורים. קטועי גפיים. משותקים. עד היום חרותים בזיכרוני ריח הדם והצליל של הנעליים הנדבקות לרצפה הרוויה בדם".

המוטיב ביצירה של בנך דרור הוא בריכת דם.

"לא חשבתי על זה. דם נשפך כל הזמן עד היום. מה שבטוח הוא שהמראות של בית החולים היו בשבילי שיעור מאלף שהפך אותי לאדם שלוחם למען השלום, כדי שאנשים לא ישלמו בנכות בגופם ובטראומות שלהם. אולי לאחרים דם גורם רצון לנקמה, אצלי זה המריץ את הרצון לשלום".

בנה דרור, שעליו היא מעידה כי היה שובב ובעייתי, סולק מבית הספר החקלאי מקווה ישראל לאחר ששיכשך רגליו ורחץ בבריכת השתייה של בית הספר. אחר כך למד בבית ספר אזורי בקיבוצו וב-1970 התגייס לצנחנים. בסיום שירותו, בספטמבר 1973, לא הועילו מאמצי ההורים לשכנעו להישאר בארץ. הוא החליט לצאת לטיול בעולם. הוא נסע בעקבות כתובות של מתנדבים, בעיקר מתנדבות שהכיר בקיבוץ. כך הגיע גם לשוודיה. שם הכיר את גונילה חולד, ציירת. השניים נישאו. דרור למד מוסיקה בקונסרווטוריון והיה לנגן סקסופון. "הוא אדם של עקרונות. כשלמד והציעו לו לנגן לפרנסתו הוא התקשר אלי ואמר לי, 'אמא, אני לא מוכן לזנות באמנות שלי' והעדיף לעבוד כסבל. הוא ואשתו גם עבדו לפרנסתם בניקיון בתים וחיו כעניים מרודים. לא היתה להם הסקה בחורף. תאר לך, בשוודיה בחורף בלי חימום".

לימים היה לנגן ג'ז ידוע בשוודיה והופיע עם הלהקה שלו ברחבי העולם. גם בישראל, שבה עורר שערורייה כבר בסוף שנות השמונים, כשניגן במוזיאון תל אביב בעת האינתיפאדה יצירה ושמה "המאבק", ששולבו בה קטעים מההימנון הפלשתיני "בילאדי בילאדי". "אף שאת המוסיקה שלו אני מתקשה להבין", מציינת אמו. "היא לא קלה לשמיעה. פעם ישבתי בקונצרט שלו ויצאתי עם כאבים בשרירים כי כל ההופעה ישבתי מתוחה כמו קפיץ".

במשך 30 שנה ביקר דרור פיילר בישראל מפעם לפעם בעיקר כדי לראות את משפחתו. אבל לפני שנים אחדות החליט לוותר על אזרחותו הישראלית. "זה לא היה צעד פוליטי. כל פעם שבא לארץ קראו לו לצבא. לא בשביל מילואים, כי לא רצו אותו בגלל דעותיו. רק בשביל האישורים. זה היה בשבילו בזבוז זמן. הוא החליט לפני כמה שנים לוותר על האזרחות".

ואת שלמה עם זה?

"אמרתי לו, אתה בן אדם מבוגר, תעשה מה שאתה רוצה".

בכל זאת, אפשר לחוש באיזו אי נחת אצלך מהמעשה שלו.

"אני לא ציונית. אף פעם לא הייתי. אני גם אמא וגם פולנייה. ויש לי רגשות וזה רק טבעי. כשהוא רצה לבוא לארץ בשנים האחרונות אמרתי לו: אל תבוא. אני מפחדת. אני רוצה שילדי ונכדי יבקרו אותי בשקט ולא לשמוע יריות. אם לא הייתי אומרת לו שלא לבוא הייתי באמת מפלצת, כמו שכל מיני אנשים התקשרו אלי השבוע ואמרו שאני מפלצת בגלל שגידלתי בן כזה".

פנינה פיילר אומרת עוד שהיא מעריצה את הבן שלה, שתמיד היה אדם מתריס ולא קונפורמיסט. "דרור ינק מאתנו קומוניזם מילדותו. הוא תמיד ראה עצמו מהפכן, איש שמאל ואיש שלום. הוא אמן שלוקח מאוד ברצינות את עבודתו ואת עצמו".

מתעורר רושם שאין לו חוש הומור.

"הוא רגזן גדול. יש לו טמפרמנט לא נורמלי וכשהוא מתרגז אין לו חוש הומור. לאחר מה שקרה הוא צילצל אלי ואמר לי, 'אמא, אני מאוד כועס על השגריר'".

ובכל זאת, מדוע הוא החליט להציב את התמונה של המחבלת?

"תנסה להיכנס לראש של מישהו אחר. אתה אמן. בא לך רעיון. פרצוף של אשה יפהפייה. מאופרת. עורכת דין. לא טיפוסי למה שאנחנו חושבים על אשה ערבייה. זה גירה אותו. זה עורר אותו. אמנים יוצרים מגירויים. גירויים פנימיים או חיצוניים".

האם זו היתה פרובוקציה מצדו?

"לא יודעת. את הפרובוקציה עשה השגריר. הוא עשה מעשה של ונדליזם. כוונת השגריר היתה לעשות סקנדל".

אבל אמרת שאת בעד מעשה המעורר למחשבה.

"נכון. אם אתה מסתכל על זה מהזווית הזאת, אז כן. מראיינים אותי. זה מאוד חשוב. ולכן יכול להיות שמעז יצא מתוק, או איך המשפט הזה בעברית: מתוך שלא לשמה. יכול להיות שגם במעשה השגריר יש משהו. הציבור בישראל אדיש, אפתי. לא מעניין אותו כלום ורק כשנעשה משהו חריג אז מתחילים להגיב. מקללים. מברכים. משהו קורה. מה שהבן שלי עשה זה מעשה מארקסיסטי. זה תהליך מהפכני".



פיילר ליד "הצריף האדום" ביד חנה. למטה: בנה ואשתו ליד המיצב שלהם בשוודיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו