בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרון המו"לים או המו"ל האחרון

תגובות

אילו תירגמתי, נניח, את "אחרון המוהיקנים" לעברית, לפני עשר או עשרים או שלושים שנה, אהד זמורה היה מתווכח אתי על הכותרת. "אחרון המוהיקנים" או "המוהיקני האחרון"? מה שהייתי בוחרת, הוא היה מוצא את כל הצידוקים, האסמכתאות, המובאות והציטוטים הנידחים של אחרוני המבקרים שכוחי האל - שיוכיחו את ההיפך הגמור. בעקשנות. בחיוך של ילד שלא מוכן שמישהו בעולם ינצח אותו. בנוקשות של איש רב כוח שלא רגיל שמישהו יחציף פנים מולו. אז מה עכשיו, כשמתבקש לכתוב, למורת רוחו, שבלילה שבין יום ראשון ליום שני הלך לעולמו - בייסורים קשים ומיותרים - אחרון המו"לים? או המו"ל האחרון?

לא שאין כאן מוציאים לאור מוכשרים ומסורים, או עורכים ספרותיים מחוננים, או מנהלי הוצאות ספרים מקצועיים ורציניים. אלא שהמו"לות בישראל שינתה את פניה בשנים האחרונות לבלי הכר, ונהפכה - ברובה, אם כי, למרבה המזל, לא כולה - מבתי-יוצר לתרבות לפסי-ייצור של רבי-מכר לא ממוינים, תלי-תלים של עיקר וטפל גם יחד. וכדי להנפיק את אלה אין עוד צורך באנשי תרבות, או אפילו באנשים בעלי יומרה תרבותית. אבל אהד זמורה, דור שני לענקי המו"לות והספרות - שהיה אמנם חלק מן השינוי הזה ואפילו אחראי לו במידה מסוימת - השאיר בשממה החיוורת הזאת עקבות ענק בלכתו, ואין מי שימלא אותם.

זהו סיפור על איש בעל שתי פנים: אלה שהיו חשופות לאור נראו קשות, לעתים כוחניות. אלה שהסתתרו בצל היו רכות ומלאות כאב וצער. שתי הפנים גם יחד נהרו למראה כריכה חדשה של ספר, התרגשו למקרא טקסט אינטליגנטי, אבל יותר מכל - ביקשו אישור נצחי מאיזה עולם בלתי נראה, בלתי קיים אולי, שכולו חוכמה ודעת והבנה. "יש לי 15,000 ספרים בספרייה", אמר אהד זמורה למראייניו בגאווה. "ועוד 15,000 שהיו של אבי, בצריף. מישהו צריך לסדר אותם".

וזה מקור הכאב, וגם מקור הרעב שלא הושבע לעולם לעוד ספרים, ועוד, ועוד. הספרים של אביו, הסופר-המו"ל ישראל זמורה, לא עברו אל אהד כירושה טבעית. גם לא לאחיו הבכור, צבי, שערך עד לפני זמן קצר את ההוצאה הקטנה והאיכותית מחברות לספרות בתוך זב"מ ואחר כך זמורה-ביתן ולבסוף כנרת-זמורה-ביתן. אביו ציווה אותם לשדה בוקר, ורק לפני שנים אחדות הצליח אהד, במאמץ רב, להשיבם אליו.

חוקרת הספרות דניה עמיחי, שתיעדה את חייו ופועלו של המו"ל א.י. שטיבל בספרה "אהבת איש", ריאיינה את אהד זמורה באוקטובר 2002 במסגרת פרויקט שהיא עורכת על המו"לות העברית ובעיקר על המשפחות הגדולות הפועלות בה. "יופי של ספרים יש לך פה", היא אמרה לו, והוא טרח להסביר לה שאלה לא ספרי ההוצאה. "כל הספרים שפה הם ספרים שקניתי", אמר בגאווה. גם בהוצאה עצמה נהג כך. היה מסוגל לדבר שעות בצער, בכעס, בנזיפה כלפי העורכים, על זכויות שמישהו אחר קנה "ואנחנו החמצנו". וזאת בשעה שב"צינור" המפורסם של ההוצאה הצטברו מאות ספרים שאיש לא הספיק עדיין לעלעל בהם, שלא לדבר על מציאת מתרגם בעבורם, אבל אהד כל כך רצה.

לא סתם רצה. הוא קרא כל פרסום בכל כתב עת ספרותי. הוא קרא רבים מביניהם בשפת המקור. אביו קרא שש שפות, והוא נשאר מתוסכל עם אנגלית מצוינת וצרפתית לא רעה, וקצת גרמנית, אבל היה מסוגל לדפדף בשקיקה גם בספר רוסי או יפאני, ולדבר עליו בהערכה עצומה, עד שהעורך או המתרגם שעמד מולו השתכנע שמי שלא יוציא לאור את הספר הזה עכשיו, מיד, ישגה שגיאה מרה ואיומה.

הדחיפות הזאת נבעה מהשילוב המשונה שבין אוהב ספרים וספרות לבין איש עסקים ממולח, המתייחס לאותם ספרים אהובים עצמם כמו להשקעה, ובאותו ניד עפעף גם מסוגל להשקיע הון עתק בספר שברור לכל שסיכוייו ליהפך לרב-מכר קלושים. חצי מיליון שקלים הושקעו בכל כתבי ס. יזהר, שאחרי הוצאתם לאור באה הכתיבה החדשה, הברוכה של יזהר לאחר שנים של שתיקה, ואהד הסתובב כמו אב גאה ומאושר וליטף את יזהר, האיש הצנוע שמעולם לא התפתה לשחק בתפקיד "גדול הסופרים", במבטים של אהבה; ההתעקשות - הזכורה לחבריו מאז ומעולם - להוציא לאור בעברית את "גרגנטוא ופנטגרואל" של רבלה, בכריכה מהודרת, בתרגום מלא. כל כרך שנמכר בשבוע הספר כאילו נמכר מידיו אישית.

קשה לדעת איזה מרחק עברה המו"לות של זמורה הבן מן המו"לות של אביו. היומנים של אביו, שהפרופסורים זהר שביט ודן מירון עמלו על מיונם ועריכתם במשך שנים, עדיין לא ראו אור. מירון ושביט רצו להוציא את הדברים הקשים שזמורה האב כתב על חבורות "כתובים" ו"טורים" - שלונסקי, אלתרמן ואחרים. אהד חשב שצריך לחכות עם הפרסום. "האחים גונקור כתבו דברים בלתי נסבלים", הוא אמר לדניה עמיחי, "אבל הם נתנו הוראה שמותר לפרסם את הדברים רק כשימלאו חמישים שנה למותם".

גם את הפרטים מיחסיו הקשים עם אביו הוא לא הסתיר. כשהיה בן 22 הוא כבר כעס על אביו שלא ידע לנהל את ההוצאה מבחינה עסקית והלך לדרכו. צבי עבד בבנק. אהד עבד בעיתונות. ב-1965, במיתון הגדול, מחברות לספרות הסתבכה בחובות כבדים ופשטה רגל למרות העזרה מכל גדולי האומה. המשפחה התכנסה אז בבית ההורים, שהיה גם בית ההוצאה, והבנים חתמו ערבות לאביהם. האב ביקש מבנו הצעיר ש"ייקח את ההוצאה לידיים", ואהד, שהיה עורך "דבר השבוע" וחלם אז גם להיות עורך "דבר", חילץ את ההוצאה מהחובות ונהפך לבעליה. כל זאת בחיי אביו. ב-1982, כשצבי יצא לפנסיה, אהד הזמין אותו לנהל את מחברות לספרות בתוך העסק החדש שהקים יחד עם אשר ביתן ועודד מודן.

בדירה קטנה בצפון תל אביב החלו שלושת השותפים בהרפתקה שהסתיימה בכמה מריבות מכוערות ובפירוד, אבל הניבה אוצרות נפלאים, כמו סדרת "מרגנית" של ספרי מופת לילדים. היו ב"דבר" אנשים שלא אהבו את הדילוג של אהד זמורה בין השבועון לבין ההוצאה. היו מי שספרו לו כל סיגר וכל חליפה הדורה וכל נסיעה ליריד הספרים בפרנקפורט. המו"לות שלו נראתה לאנשים מסוימים עסקית מדי, עשירה, נינוחה. אבל אהד פשוט אהב כל כך את החיים הטובים. הוא אכל אותם בכוח, שתה אותם בכוח, היה מוכרח לטעום כל דבר ולגעת בכל דבר. והיה צוחק בקולי-קולות וצועק ברוגז מקפיא על מי שלא הבין מה הוא רוצה.

באביב 1986, בבית קפה מגונדר בפאריס, הוא אמר, בעיניים נוצצות מגאווה, כאילו מדובר במידע מודיעיני: "קניתי את הוצאת דביר". ניהול שתי ההוצאות התחלק בין המבנה הישן והנעים של דביר ברחוב מזא"ה 58 בתל אביב לבין בית זב"מ ברחוב שוקן. "את לא מבינה", הוא אמר בקוצר-רוח כשלא יצאתי במחולות ברחובות פאריס, "אלה נכסי צאן ברזל של הספרות העברית. נו, ביאליק, רבניצקי, ספר האגדה".

ועדיין לא אמר די. זב"מ עם דביר, קרני, הדר, מחברות לספרות, שנהפכה להוצאה המובילה בישראל, התמקמה כולה בבניין בתעשייתי באפור בקצה רחוב שוקן ונראתה כמו מפעל. אהד עזב את "דבר השבוע" והקדיש את כל מרצו להוצאה. אחר כך לקה בלבו, עבר ניתוח קשה, רזה וחזר לזלול את החיים בסערה. ככל שגדלה, נהפכה זב"מ למותג, והספרים הטובים והחשובים שיצאו מן הדפוס שלה נדחקו אל השוליים. רבי-המכר, "צומת ספרים" ואנציקלופדיה "אביב" השכיחו את ספרי המופת שאהד ליטף בעיניו ובידיו והשוויץ בהם לפני ידידיו.

בשנים האחרונות הוא מיעט לבוא להוצאה. היה בא השכם בבוקר ונעלם כבר באחת עשרה או שעה קלה אחר כך. עבד בבית, באחוזה העצומה שהקים לו ולבניו, נשותיהם וילדיהם במושב ניר צבי. זכר הקושי והכעסים שהיו בינו לבין אביו, וזכר המחסור בבית האב בגלל ההרפתקאות של הוצאת הספרים, דחפו אותו ואת אשתו, זהרה, ליהפך לראשי שבט חם וקצת פזרני. ערן, בכורו, שיכנע אותו להתאחד עם יורם רוז מכנרת. כולם עושים את זה בעולם, הוא אמר לו, ואהד קיבל את ההחלטה.

"הוא בא לבקש את הסכמתי", אמר אהד לדניה עמיחי, "ולקח לו כמה חודשים עד ששיכנע אותי. הוא אמר - תראה, אני ספרות זה לא הכוח שלי. תביני, הוא איש כלכלה, כספים, אדמיניסטרציה - מעולה. הוא לא מתערב כמעט. הוא מבין ויודע ומביע דעה, אבל אומר: מה יהיה כשתפרוש? יש לי בן צעיר (הלי, א"ג) היסטוריון, מתמצא בספרות. הבאתי אותו לשנה להוצאה, הוא לא רצה להישאר. יותר משך אותו לכתוב ולחקור". אהד מנה לפני עמיחי את שמונת הנכדים והנכדות. "מה נעשה עם שמונה? נחלק משרות? יתחילו קנאות? עם שלושה בנים אפשר אולי להסתדר, אבל עם שמונה נכדים זה לא יסתדר. יותר טוב להתאחד. אולי זה עצוב אבל זהו זה".

עכשיו מי יעבור על הטקסט הזה ויעיר לי שהגזמתי בתשבוחות, אבל שכחתי שני פרטים, או שלושה, ויגיד לי שאתבייש לי, כי לא ככה למדתי אצלו, אצל המוהיקני האחרון.



משמאל: אהד זמורה, בנו ערן, נתן אלתרמן, ישראל זמורה וצבי זמורה. למטה: אהד זמורה השנה


תצלום: אלון רון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו