בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא הורים, אמהות

ה"אמהות" נעלמת מהשיח המשפטי ובמקומה באה ה"הורות". האם מדובר במהלך חיובי, שוויוני ומתקדם, או שזה עוד סממן של קיפוח נשים סמוי?

תגובות

נויה רימלט שייכת למיעוט קטן של נשים שוויתרו מרצונן על חופשת לידה. זה היה לפני כחמש שנים, כשילדה את בתה הבכורה. רימלט, אז משפטנית בצעדיה הראשונים, ילדה זמן קצר אחרי שהקימה את הקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל אביב. "ההרגשה שלי היתה שפשוט אי אפשר להסתדר בלעדי ושאיני יכולה להרשות לעצמי להיעדר", היא אומרת במין הומור עצמי. וכך, שלושה שבועות אחרי הלידה, ארזה את בתה והתייצבה במשרד.

אבל מהר מאוד המציאות טפחה על פניה. היא גילתה שלא רק שהסביבה בעבודה אינה ערוכה באופן טכני לקבל אם עם רך נולד, אלא שמתגובות הסובבים אותה הבינה שכאם צעירה עשתה מעשה שלא ייעשה. היא העדיפה קריירה על פני אמהות. אחות טיפת חלב "הגיבה לא פחות קשה", כדברי רימלט. וכעבור שנתיים, כשילדה את בתה השנייה, כבר לקחה חופשה - "הן מרגשי אשמה והן מתוך הצורך שלי להיות עם התינוקת". בטיפת חלב נתקלה באותה אחות. "היא שקלה את התינוקת ותוך כדי דיברה אל בתי: 'יש לך מזל גדול שאמא שלך בחרה להישאר אתך'. זה היה ביטוי מוחשי ללחצים החברתיים ולמערכת הציפיות שמופעלים על האשה לטפל בתינוק", אומרת רימלט.

מתוך החוויה האישית החלה רימלט, כיום ד"ר למשפטים באוניברסיטת חיפה, חוקרת המתמחה בתיאוריות פמיניסטיות ובמשפט פלילי, להרהר על מושג האמהות. במחקר חדש היא בוחנת את הציפיות החברתיות מנשים דרך השיח המשפטי של השנים האחרונות, שחדר אליו שיח השוויון. רימלט מצביעה על המתח המתמיד בין הלשון המשפטית הגלויה, הנייטרלית והכוזבת כהגדרתה - זו המעדיפה בצו התקינות הפוליטית לנקוט מושגים כמו "הורות" או "זכויות ילדים" ומעקרת בכך את הנשיות מהממד האמהי הייחודי לה - לבין הרובד הסמוי, המשקף את המציאות כהווייתה, שבו עדיין מונצחות תפישות נשיות סטריאוטיפיות. את המחקר שלה "אם טובה, אם רעה, גלגוליה של האמהות בשיח המשפטי", הציגה השבוע בכנס על "זכויות האדם בישראל" שהתקיים במרכז מינרוה לזכויות האדם באוניברסיטת תל אביב. המחקר נעשה במימון המרכז.

רימלט מדברת על המלכוד שבו נתונות נשים בשל הפער בין השיח המשפטי הגלוי, שאינו מדבר עוד על "אמהות", לבין המציאות שבה למעשה נטל האמהות נופל על הנשים. "המהלך המלאכותי של שיח השוויון הונחת מלמעלה, אין לו שורשים. עשינו חופשת לידה לגברים אבל שום דבר לא השתנה בפועל. מראית העין של נייטרליות מגדרית תורמת גם להסוואתה של מציאות של אי שוויון בעלת מאפיינים מגדריים מובהקים - ובכך מובילה את הדיון המשפטי לאפיקים בלתי רצויים ובלתי מספקים מבחינתן של נשים", כותבת רימלט במחקרה. בניתוח של שני פסקי דין הנוגעים לאמהות מתעללות היא מראה איך בין השורות, ברמה הסמויה, מבצבץ גינוי מוסרני לאם הרעה. וזאת, בלי להזכיר את המלה אמהות.

המקרה של אירנה, שם בדוי, הוא הבולט ביניהם. מקרה של אם חד-הורית, עולה חדשה, שהרביצה לילדיה, ודאי לא אם אידיאלית, לדברי רימלט, אבל לא מקרה "סופר חמור". ובכל זאת, לאחר התלבטות של השופטים, ובראשם סביונה רוטלוי, היא הואשמה בעבירה החמורה ביותר של התעללות, ולא בתקיפה, הפחות חמורה.

למרות זאת היא יצאה בזול. נפסק לה עונש לא חמור: 12 חודשי מאסר על תנאי ו-18 חודש בפיקוח של קצין מבחן. "הפער בין עוצמת הגינוי בפסק הדין ובין החזרתה הביתה לילדיה היה מטריד", אומרת רימלט. "אני מסיקה מכך שבית המשפט היה טעון בתפישות מגדריות. בבית המשפט יושבים שופטים בני אדם ולכן הוא משקף את המציאות. האשה הזו הצליחה לעצבן את בית המשפט והעונש היחיד שהיה רלוונטי עבורה הוא לבייש אותה". והם כנראה הצליחו. אף שהשפה כוונה באופן כללי לפגיעה בזכויות הילדים, בין השורות אפשר היה לקרוא גינוי מזועזע לאמהותה, ובעצם לכל "האמהות הרעות". התגובה לא איחרה לבוא. "האשה הזו הנמצאת בשוליים החברתיים והכלכליים, ושהעונש שלה לא היה ממשי, טרחה ועירערה גם לבג"ץ. זה לא טריוויאלי. היא לא הסכימה להיקרא אם מתעללת", אומרת רימלט. בג"ץ, אגב, דחה את הערעור.

אפילו במשפט של רותי נחמני בפרשת הביציות - רימלט מכנה אותה "האם הטובה" - שנחרת בזיכרון כמופת לכמיהה אמהית, אין למעשה זכר לביטוי "אמהות". מדובר שם בכמיהה הורית. השופטים שפסקו לטובתה השוו בין הכמיהה להורות של דני לזו של רותי. אבל גם אצלם קדושת האמהות מתבטאת בין השורות, למשל בהתייחסות לזעקתה של רחל אמנו "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". לדעת רימלט, היה צריך להמשיג את הסיפור של רותי נחמני באופן אחר לגמרי. "אי אפשר לוותר על הקשר הרחב התרבותי-הסוציולוגי של הולדת ילדים, ובעיקר הקשר שטבעה החברה בין המימוש האישי של נשים להולדת ילדים. בהעדר התייחסות לאמהות, השיח הוא כוזב. שופטים לא מרשים לעצמם להתבטא בנושא".

מאז קום המדינה, ולמרות המחויבות לעקרון השוויון, העלו על נס את האמהות, יולדות הילדים. היה להן תפקיד דמוגרפי ברור בעיצוב המדינה היהודית - הן אלה שנועדו ללדת את החיילים. רימלט מצטטת את דבריו של דוד בן-גוריון בדיון בכנסת ב-1949 על חוק שירות ביטחון, שבהם נעשה זיהוי אופייני בין נשיות לאמהות. וכך הוא אומר בפאתוס: "הדבר הראשון, הייעוד המיוחד של האשה, ייעוד האמהות. אין בחיים ייעוד גדול מזה. המדינה כולה, החברה כולה, חייבת בכבוד האמהות ובזכות האם. היש בחיים דבר נאצל וקדוש כאמהות?" תפישה זו חיברה בין זהות נשית לזהות אמהית ואשה נתפשה אז לא רק כיולדת אלא גם כאחראית לגידולם וחינוכם של הילדים. מכוח תפישה זו הוענק לנשים - נשואות, בהריון ואמהות לילדים - בחוק שירות ביטחון שיוסד על שוויון בין המינים, פטור גורף משירות צבאי. כך הונצחו תפישות סטריאוטיפיות. חוק העבודה בשנת 1954 קבע חופשות לידה לנשים, קיצור שעות העבודה לנשים, והיעדרות של נשים מהעבודה כשילדן חולה.

בעבודת מאסטר שעדיין לא התפרסמה מראה החוקרת יאלי השש מהחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה ופעילה בתנועה המזרחית הפמיניסטית "אחותי", כיצד מדיניות הפריון של ישראל בשנות ה-60 וה-70 הותוותה על פי קריטריונים לא סמויים כלל של האם האידיאלית. וזו, על פי השש, היתה האם האשכנזית. המרכז לדמוגרפיה שהוקם בשנות ה-60 פעל, לדבריה, כדי לעודד כספית משפחות אשכנזיות עם שני ילדים להביא לעולם ילד שלישי. לפי רשומות המרכז לדמוגרפיה, אם כזאת היא אחת שמקריאה סיפור, שולחת לחוגים, ולא "המזרחית הפרמיטיווית", כדברי השש. האמהות המזרחיות, תושבות השכונות, נשלחו בעידוד המרכז לקייטנות ולפעילות שכונתה "אתגר", שבה לימדו אמהות על פי מתכון איך להיות אמהות טובות יותר.

החל בשנות ה-80, אומרת רימלט, חלה תמורה בשימוש במושג האמהות במשפט, עד שהוא נעלם כליל מהשיח המשפטי. בניגוד לתפישה הקודמת של האדרת האמהות, נעשה עתה ניסיון מודע לקעקע את התפישות המגדריות ולטשטש אותן, בשם השוויון. השינוי הזה נולד ממאבקן של תנועות פמיניסטיות, שביקשו לקעקע את התפישה הסטריאוטיפית של האשה כרכה וחלשה - תפישה שמידרה את הנשים מעמדות הכוח - ושחתרו לשוויון בין המינים.

בקיצוניות האחת היתה סימון דה בובואר, שביקשה לנתק לגמרי את האמהות, והגוף היולד, מהנשיות. לעומתה, היו תפישות פחות קיצוניות, למשל של הפילוסופית האמריקאית שרה רודיק, שדיברה על אמהות כעל עבודה מכוננת-תודעה. "לא מדובר רק בנשים יולדות, אלא בציוויליזציה שלמה של נשים מחנכות, מטפלות ומגדלות, שיש לה תרבות, מוסר, הכרה, קומוניקציה ושפה משלה", מסבירה ד"ר תמר אלאור, סוציולוגית וראש מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית. "תמיד יש תקווה להכניס את הגברים לחדר הילדים. מאז החצייה של נשים לעולם העבודה, הם ודאי מוזמנים להשתתף במפעל הזה, אבל האמירה שהם רוצים (הורות משותפת, למשל), אינה מספקת. הם צריכים להכניס ידיים לג'יפה של הטיפול בילדים".

ואולם, נראה שהפוליטיקה החדשה של ההורות פותחת שערים רחבים לפני גברים שנוקטים רטוריקה של שוויון, בלי לבדוק עד כמה באמת מצבם דומה לזה של הנשים. להלוך הרוח הזה יש ביטוי נרחב בכתבות בתקשורת על גברים שגילו אצלם "צדדים נשיים", גברים שמוכנים לשאת בנטל ההורות בארגונים כמו "הורות שווה", ועוד. הפוליטיקה הזאת היא חלק מהשקר של התקינות הפוליטית, סבורה אראלה שדמי, ראש החוג למגדר במכללת בית ברל בכפר סבא ופעילה פמיניסטית. אין ספק שזו תגובת-נגד לפמיניזם בגרסה המסולפת שלו, של הליברליות שחתרו לשוויון על חשבון הייחוד הנשי והאמהי, והיא לא מתפלאה על כך שנשים משתפות פעולה עם מגמה זו. "כשאני מדברת עם נשים במתנ"סים הן אומרות לי שהן לא רוצות שוויון. הן צודקות", היא אומרת. לדבריה, מה שדרוש לפני החוקים השוויוניים הוא שינוי ביחסי הכוחות הפטריארכליים בין בני הזוג, שינוי יסודי במוסד המשפחה.

"הבעיה העיקרית היא לא הדיבור על הורות אלא יותר העלמה של הנשיות", היא אומרת. "עברנו בשיח המינני הפמיניסטי מדיבור על נשים להורות ולמגדר. אלה הן מלים עלומות". למעשה, היא אומרת, בכך מפקיעים מהאשה את זכותה להיאבק על הבחירות שלה, על סדר העדיפויות שלה. "בעצם האחריות של הגברים לדיכוי נשים היטשטשה ובמקומה צומחים מושגים חדשים: הגבר כקורבן, הגבר המטרוסקסואל". שדמי חוששת שפוליטיקת האמהות מונחת כיום לפתחנו והיא רק תחריף, נוכח פיתוחן של טכנולוגיות עתידיות בתחום הפריון. אז, היא אומרת, הממסד הגברי יפקיע גם את גופה של האשה, המעוז האחרון שלה.



נויה רימלט ובנותיה. "עשינו חופשת לידה לגברים אבל שום דבר לא השתנה בפועל"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו