בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משחק מלים

תגובות

1. "סיבות רפואיות"

תעלומת המהפך האידיאולוגי שעבר על אריאל שרון לא פוסקת להטריד את חסידיו לשעבר בימין. הדיסוננס הקוגניטיווי שלהם כמעט נוגע ללב. איך ייתכן שאבי אבות ההתנחלויות דוחף את פינוין במיטב הרטוריקה של השמאל? הרי לא יעלה על הדעת שהוא שינה את דעתו באמת. בטח יש שם איזה קאץ', איזו סיבה נסתרת. כך צצה לה התיאוריה של "עומק העקירה כעומק החקירה" - שרון הפיק את ההתנתקות כדי לצאת בשלום מהתיקים הפליליים נגדו.

לאחרונה, בעקבות פסיקת מזוז בפרשת האי היווני וצליעתה של החקירה בעניין סיריל קרן, פג במקצת קסמה של התיאוריה הזאת. צריך למצוא הסבר אחר. ואכן, הנה הוא צץ, במאמר של בעז העצני ב"מקור ראשון": "ייתכן שמסיבות רפואיות אין ראש הממשלה כשיר למלא את תפקידו וכי כל הניסיונות להתווכח אתו, ואפילו לכעוס עליו, מיותרים. הקליפה החיצונית היא עדיין אריאל שרון, אך יכולתו המנטלית לנהל את המדינה מוטלת בספק. האם אפשר שאותו שרון שאנו רואים היום הוא אדם לא עצמאי הנשלט על ידי מקורביו?"

העצני לא הראשון. קדם לו פנחס ולרשטיין, שבעקבות פגישת נפל עם שרון אמר: "או שמישהו שולט בראש הממשלה, או שהוא לקח פרוזאק". הראיות קלושות למדי - היצמדותו של שרון לדפים כתובים, נטייתו להתבלבל ביניהם, ובעיקר היאטמותו המוחלטת לתביעות המתנחלים. זה כל כך לא מתקבל על הדעת שאין מנוס מהמסקנה שהוא מנותק מהמציאות מ"סיבות רפואיות" ו"נשלט בידי מקורביו". מי שמאמין שיגאל עמיר ירה ברבין שלושה כדורי סרק, יאמין בקלות שווייסגלס דוחף לשרון כדורי פרוזאק.

2. "סליחה, יצחק"

השבוע פנה איתן הבר ב"ידיעות אחרונות" לאותו ולרשטיין והציע לו לבקש סליחה מיצחק רבין. כל כך למה? כי רבין, בניגוד לשרון, פתח את דלתו למתנחלים בימי אוסלו. "לא קרה שהוא סירב לפגישה עם המתנחלים"; "אורי אריאל וחבריו נעו ונדו פעם, פעמיים ושלוש בשבוע, ואפילו ביום, בין חדרי הלשכה"; "כל טלפון נענה"; "זמביש ראה את מפת הסכם אוסלו עוד לפני השרים ואלופי צה"ל".

על זה צריך להגיד להבר שני דברים: ראשית, מה אתה צריך את הסליחה של ולרשטיין? רבין, איפה שהוא לא נמצא, מסתדר מצוין גם בלי הלגיטימציה של איש הפרוזאק. שנית, דווקא הדוגמאות שלך לא עושות טוב לרבין. לא בטוח שלתת לזמביש וללהקתו כניסה חופשית ללשכת ראש הממשלה ולסודותיה היתה מעשה נבון כל כך. ספק אם רבין גאה בכך בדיעבד, איפה שהוא לא נמצא. יותר סביר שהוא מסתכל היום על שיכרון הכוח המטורף שלהם, רואה אותם משתלטים על לשכות השרים ומסדרונות הכנסת, ומתחרט בכל לבו.

3. הד פוליטי

אף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי במחנה אחד עם אורי אורבך, נציג הימין בתוכנית "המלה האחרונה" בגל"צ, אבל השבוע זה קרה. לקראת ערב מחווה לאריק לביא חידשה מיקה קרני את אחד משיריו הראשונים והיפים ביותר - שיר "ההד" (יעקב שבתאי ויוחנן זראי). הביצוע החדש יפהפה, אבל אליה וקוץ בה: קרני שינתה בו שורה אחת. במקום "והד לי עונה מהרי גוש עציון" היא שרה - "והד לי עונה מהרים פי מיליון". קרני לא רוצה לשיר שירים לגוש עציון.

אף אחד לא שם לב לצנזורה האמנותית הפעוטה, חוץ מכמה חברים עירניים של אורבך. הם התלוננו והוא גינה את המעשה בתוכניתו. קרני התבקשה להגיב והסתפקה במשפט בכתב: "אני שרה את הדברים שיש לי להגיד".

קרני יוצאת נלעגת ואורבך, מה לעשות, צודק. למלים הפיוטיות של שבתאי אין שום קשר לפוליטיקה. גם שמאלני אדוק יכול לשיר על הרי גוש עציון ולהקשיב להדהודם בלי שייגרע דבר משמאלנותו. קרני רק עושה עוול לשבתאי ובהזדמנות זו מוציאה שם רע למחנה הפוליטי שלה.

4. "כבוד הדדי"

ביום ראשון בבוקר התראיין גילי לנדאו בגל"צ והביע ביטחון גמור בהמשך עבודתו כמאמן הפועל תל אביב. "אני ארצה לגמור לא רק את העונה הזאת", אמר באופטימיות לרפי רשף. כמה שעות אחר כך פוטר ממשרתו, במהלך שיש מחלוקת על הצדקתו המקצועית, אבל אין מחלוקת על סגנונו המכוער. לאחר ההדחה פירסמה הנהלת הקבוצה את ההודעה הזו: "המועדון ולנדאו החליטו היום מתוך כבוד הדדי והסכמה משותפת שלאור מצב הקבוצה יסיים המאמן את תפקידו".

לכאורה מדובר בהודעה דיפלומטית מנומסת שבאה לשמור על כבוד המאמן המודח. למעשה, היא מביישת אותו כפליים. "כבוד הדדי"? "הסכמה משותפת"? זה בדיוק המקרה שנימוס אינו אלא טיוח והונאה. הרי האמת ידועה ומתועדת - לנדאו היה בטוח שהוא ממשיך, אבל ההנהלה העדיפה לתמוך באויבו המוצהר, השחקן יוסי אבוקסיס. לא די שזרקו את המאמן בבושת פנים, הם גם רוצים לצאת צדיקים על חשבונו. מה כל כך קשה להגיד: "המועדון החליט לסיים את תפקידו של המאמן מתוך כבוד הדדי והסכמה משותפת עם אבוקסיס"?

5. באזז

כל יחצ"ן יודע שהכי חשוב זה ה"באזז", אותו זמזום קבוע הרוחש בתקשורת, בבתי הקפה ובפינות הקפה סביב מוצר חדש בשוק. הבאזז הוא סך כל הדיבורים, האזכורים, הרכילויות והשמועות, ותרומתו להחדרת המוצר עולה לעתים על כל פרסום ישיר (מה גם שהוא חינם). תעשיית הבאזז יעילה במיוחד בתחום התרבות הפופולרית ומגיעה לשיאה בענף הטלוויזיה, שהוא התחרותי מכולם.

הבאזז הבולט של התקופה האחרונה שייך ל"אהבה זה כואב", הסדרה של דנה מודן, שהשקתה היתה בית ספר ליחסי ציבור. עכשיו מסתמן באזז חדש שמאיים להאפיל על קודמו: "חדר מלחמה", סדרת דרמה שכתב יאיר לפיד. אם הבאזז סביב הסדרה של מודן התחיל ממש לקראת שידורה, הפעם הוא התחיל עוד לפני שהסדרה הושלמה והוצגה רשמית.

הגימיק פשוט להפליא: המפיקים ליהקו בכמה תפקידים קטנים כוכבי תקשורת שאינם שחקנים במקצועם. זה מבטיח שכל אחד מהם ידבר, יכתוב או יתראיין על תפקידו. וכך אפשר לקרוא טור של חנוך דאום ב"מעריב" על השתתפותו הזוטרה בפרק 8, לשמוע את אלי מויאל מדבר ברדיו על תפקידו (בסדרה) כראש עיר, לצפות בעופר שלח מתראיין על תפקידו כמפקד חיל האוויר (או משהו כזה) ולקרוא על עינת שרוף בתפקיד "האלמנה". כל זה מאפשר ליחצ"נים (ולעושי דברם בעיתונות) להצמיד לסדרה כבר היום את התואר "מדוברת", שישודרג בקרוב ל"כה מדוברת".

6. מה זאת אהבה

פעם השאלה הזאת היתה נחלתם של משוררים. אחר כך עברה לטיפולם של פסיכולוגים. הבאים בתור היו ביו-כימאים. היום היא בסמכותם של פרסומאים. הם קובעים מה זאת אהבה ואיך אנחנו צריכים לאהוב. משווקי סלקום, למשל, מציעים לנו שלוש אלטרנטיוות: "לאהוב זה לשלוח תמונה כי לא התראינו מהבוקר"; "לאהוב זה להתקשר לבדוק אם הוא ישן"; "לאהוב זה לשלוח לה הוכחה בכתב". בסוף הם מסכמים: "ככה זה כשאוהבים". לפרסומאי "זוגלובק" יש גרסה אחרת: "להכיר זה לאהוב".

אז מי אמר שאהבה זה כואב? זה בסך הכל להתקשר בסלולרי ולאכול נקניקיות.



קרני. לא רוצה לשיר לגוש עציון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו