בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתב מתא הגרדום

פינוי דירתה של חברת אצ"ל שמתה הביא למציאת מסמך נדיר: מכתב ששלח אליה עולה הגרדום דב גרונר מן הכלא ותורם מידע נוסף לוויכוח הקשה על ימיו האחרונים

תגובות

גם ברדת החשיכה עם כניסת השבת ב-31.12.04, לא התגבר יוסף בר-אור בן ה-81 על סקרנותו למראה ערימת חפצים מפונים בפתח הבית המשותף ברחוב קורולנקו בתל אביב. ההודעה הטלפונית שקיבלתי ממנו היתה נרעשת: "בוא מהר!". זה כבר למדתי שהטיולים היומיים עם הפינצ'ר הננסי שלו הם מקור בלתי נדלה לאוצרות ארכיוניים. הפעם הוא באמת התעלה על עצמו.

ימים ספורים קודם לכן מתה שכנתו, שרה חייכמן-אנגל. בנה, גיורא חייכמן-הרטמן, בא מארה"ב ועסק בפינוי הדירה ובמכירתה. הררי ספרים, תצלומים וחומר תיעודי איימו להתפקע ממדפי הבית. הסינון הראשוני נערך לפי העיקרון שכל ממצא שאולי ייוודע לו ערך היסטורי נלקח לבחינה נוספת. המכתבים האישיים מראשי המדינה ורבים מההנהגה ההיסטורית של האצ"ל ותנועת החירות - נשארו ברשות המשפחה.

בבדיקה הראשונית לא קלטתי את הפוטנציאל הטמון בפתק הקרוע המודבק בצלוטייפ ישן. בעצם, רק גון הנייר הצהבהב חרץ את דינו להעמקה מחקרית; ואז כל הפיוזים קפצו. לתמונה הוכנסו פרופ' ג'ודי באומל, שהקימה לאחרונה את ארכיון אורי אילן באוניברסיטת בר אילן, ואמירה שטרן, מנהלת הארכיון במכון ז'בוטינסקי שבמצודת זאב. שטרן, אחייניתו של "יאיר" מפקד הלח"י, לא ידעה את נפשה. אחוזת התרגשות היא פתחה בדחילו ורחימו את המעטפה. בדף המהוה נכתב: 11.11.1946 לשרה שלום רב! הרבה תודות בעד החזקת חפצי ועוד יותר בעד דברים אחרים. תסלחי שאני מטריד אותך שוב עם בקשה, אבל אין לי ברירה אחרת. אם עוד נמצאים אצלך הנעליים שלי וזה החשוב ביותר נא לשלוח לי אותם. כמו כן הייתי רוצה לבקש אותך בעד השעון ועט נובע (בטבעת אין לי צורך) אם נמצאים. אני כבר מזמן התייאשתי אליהם והיתה הפתאה (כך במקור, נ"מ) נעימה בשבילי לשמוע שמישהיא דאגה להם.

כמו כן אני מבקש אותך לשלוח את המכתב שעל יד זה לאחותי בדואר אוויר אם זה לא יותר מדי קשה בשבילך. מובן מאליו שהשולח צריך להיות שם בדוי.

עוד דבר חשוב שכמעט שכחתי. אם ידוע לך אצל מי נמצא הכסף שקיבלתי מהצבא נא שישלח לי מזה כמה לירות, ושוב הרבה תודות. שלום רב וכל טוב בברכת מלכות ישראל דוב ג

איש האצ"ל דב גרונר הוצא על ידי הבריטים להורג בכלא עכו ב-16.4.1947. שטרן הוציאה מהכספת הנעולה את מכתביו המקוריים המעטים של גרונר שנמצאים בארכיון כדי להשוות את כתב היד: גלויות ספורות שכתב בהונגרית בעת שירותו הצבאי - בכתב יד צפוף וקליגרפי - לאחותו הלן פרידמן בארה"ב; שני כתבי ייפוי הכוח המקוריים שהציתו מהומת אלוהים (ועל כך בהמשך); והמכתב המיתולוגי לבגין ערב עלייתו לגרדום. המתח התפוגג באחת. זהות הכתב היתה מובהקת. הלמ"ד המתנוססת אל-על (כמו זו בלוגו של הליכוד), השפיץ התחתון בגימ"ל, צורת האותיות, כיוון השורות. "אין כל ספק", פסקה שטרן.

על גילוי המכתב החדש אמר השבוע האלוף ישראל (טליק) טל ששירת עם גרונר בבריגדה: "אין ספק שזאת סנסציה גדולה". משמעות גילוי המכתב היא שבניגוד לסברה קודמת המכתב שכתב גרונר לבגין מהכלא לא היה המכתב היחיד שהוא כתב באותו הזמן. המכתב החדש גם מחזק בבירור את הטענה שלא גרונר ניסח את מכתב צוואתו האחרון.

כדור בלסת

בצהרי 23.4.1946 יצאו 40 לוחמים של האצ"ל בפיקוד אלעזר פדהצור לתקוף את תחנת המשטרה הבריטית ברמת גן. המבצע נערך בתקופת תנועת המרי העברי, שבה היו חברות ההגנה, האצ"ל והלח"י, ובאישורה של הנהגת היישוב המאורגן. מטרתו היתה להשתלט על כמויות הנשק במבצר הטיגרט המשטרתי, ולהנחית מהלומת יוקרה על השלטון הבריטי. גרונר היה מפקד יחידת הסבלים שתפקידה היה להעמיס את הנשק והתחמושת.

ב-12:00 הגיע הכוח לתחנת המשטרה במשאית צבאית מוסווית ובה ארבעה "אסירים" ערבים ושמונה "שומרים בריטים" במדי צבא, מצוידים בנשק. אחרי כ-20 דקות, בשעת העמסת הנשק והתחמושת, נפתחה על הכוח אש מעמדת מקלע בריטית בגג המצודה וכוחות תגבורת בריטיים הגיעו למקום.

הנשק הגיע ליעדו והוטמן בפרדסי רמת יצחק, אבל בפעולה נהרגו ארבעה לוחמים וחמישה נפצעו. גרונר נפצע מכדור בלסתו. הוא נותר מוטל פצוע בתעלה ליד גדר התיל והלוחמים הנסוגים לא הבחינו בהעדרו. הבריטים העבירו אותו תחת משמר כבד לבית החולים "הדסה" בתל אביב כשלסתו מרוסקת.

בראיון ב-1987 לאורה זרניצקי ב"דבר השבוע" סיפרה שרה חייכמן על היכרותה עם גרונר. "אני אחות מעשית", אמרה, "ובארגון הייתי ממונה על העזרה הראשונה... שמעתי שהאנגלים הביאו פצוע קשה והציבו עליו שמירה חזקה. ביקשתי להכניס אותי לבית החולים ולהשיג לי מדי אחות... בקושי זיהיתי אותו. לחשתי על אוזנו, 'אתה זוכר אותי?', והוא לא הגיב. ביקשתי ממנו שיכתוב לי פתק. הוא כתב 'אם תאמרי את שם המפקד שלך באצ"ל, אמסור לך פרטים'. לחשתי את השם על אוזנו. בחצי הפנים שנשארו לו הוא החזיר לי את חיוכו המקסים... בדואר זקסי (מחתרתי) קיבלתי ממנו מכתב וגם עניתי עליו. הוא שלח אלי את הטבעת שלו. שנים רבות לא הסרתי אותה מידי, עד שפעם החליקה במקלחת ונעלמה".

25 שנים היתה שרה חייכמן-אנגל מזכירת הנהלת תנועת החירות, שנהפכה לימים לגח"ל ואחר כך הליכוד. דירת החדר שלה, לפני קום המדינה, ברחוב ירמיהו 16 בתל אביב, היתה מרכז פגישות מחתרתי, שבהן השתתפו בגין, יעקב מרידור ואחרים.

דב גרונר נולד ב-1912 בעיירה קשוורדה בהונגריה, נצר למשפחת רבנים. בהיותו בן 27 אירגן בהונגריה קבוצת בית"רים לעלייה בלתי לגלית לארץ. בפברואר 41' התגייס לצבא הבריטי, שבו שירת יותר מחמש שנים, ולחם בקרבות באיטליה. לפני הפעולה במשטרת רמת גן הספיק להשתתף בהחרמת (שוד) כלי נשק ממחנה בריטי בנתניה במארס 1946, כשלמעשה היה עדיין חייל בצבא הוד מלכותו.

ב-1941 פגשה שרה רז את דב גרונר לראשונה במסעדת הוריה בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא היתה תלמידת סמינר לוינסקי וחברה ב"הגנה", והוא מגויס טרי בצבא הבריטי. יותר מחמש שנים התנהל הקשר ביניהם ואף דובר על נישואים. בראיון ל"דבר השבוע" סיפרה שגרונר לא שלט היטב בשפה העברית, אך ניחן בזיכרון פנומנלי.

במוצאי שביעי של פסח תיכננו גרונר ושרה רז לצאת לאופרה או לסרט. בצהריים המתין לה במסעדת הוריה. שמחה רז, לימים בעלה של שרה, ציוות את גרונר לפעולה כשפגש בו באקראי בפתח המסעדה. גרונר הודיע לשרה שעליו לבטל את היציאה. "אולי בפעם אחרת", אמר.

גלגולו של משפט

ב-1.1.1947 נפתח משפטו של גרונר בבית הדין הצבאי בירושלים. גרונר סירב לייצוג משפטי וסירב להשתתף במהלך המשפט מתוך התנגדות להכיר בחוקיותו של בית הדין. עם קריאת גזר דין המוות קם על רגליו והכריז בעברית: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!". הוא הוחזר לבית הסוהר והולבש במדי הארגמן של הנידונים למוות. השלטונות הבריטיים נהגו לבצע את ההוצאה להורג שלושה שבועות לאחר מתן גזר הדין. יומיים לפני ההוצאה להורג חטפו אנשי האצ"ל קצין מודיעין בריטי בירושלים ולמחרת, ב-27.1.1946, נחטף בתל אביב נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי. 16 שעות לפני מועד ביצוע גזר הדין הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בארץ על דחייתו ל"זמן בלתי מוגבל", והאצ"ל שיחרר את בני הערובה.

וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת אנגליה שזה עתה הודח, דרש לקיים דיון מיוחד בפרשת גרונר, וב-31.1 אכן התנהל דיון במשך ארבע שעות בפרלמנט הבריטי, שהיה גדוש מפה לפה. צ'רצ'יל דרש לדכא ביד ברזל את הטרוריסטים בפלשתינה. סגן נשיא ארה"ב לשעבר פנה במברק לנציב העליון להמתקת גזר הדין. למרות העימות החריף בין המחתרות, היישוב העברי כולו התגייס לתביעת חנינה לגרונר.

במקביל התנהלו מגעים קדחתניים בשאלה האם יבקש גרונר חנינה מהשלטון שבו אינו מכיר. באצ"ל התקדש העיקרון שאין נותנים לחייל העומד בצל הגרדום פקודה כיצד לנהוג. כלומר, הנידון למוות אינו מצווה להפגין גבורה עילאית בכל מחיר ואינו מצווה להפר את עקרונות המלחמה של הארגון אך ורק לשם הצלת חייו. הניסוח המפותל נועד להדגיש את הציפייה הבסיסית שגם נידונים למוות יישארו נאמנים לשבועת האמונים שנשבעו לארגון שאינו מכיר בשלטון הבריטי. בכרוז האצ"ל מפברואר 47' נכתב ש"ההכרעה חופשית בידיו" של גרונר, אך הוא שיבח את סירובו לחתום על ייפוי הכוח (המסמיך את עורך דינו לערער בשמו) במלים: "כך ינהג כל חייל שלנו, אם יימצא במצב דומה..."

הלן פרידמן, אחותו של גרונר, וגולדה מאיר פנו ב-28.1.47 (תאריך התלייה שנקבע תחילה) לעו"ד אשר לויצקי מההגנה להתערב בעניינו של גרונר ולהציל את חייו. לויצקי ורבים ביישוב הניחו שאם יחתום גרונר על בקשת הערעור תיענה פנייתו בחיוב. מיפקדת האצ"ל, לעומתם, הניחה שהחתימה תספק לבריטים שהות זמנית בלבד והישג יוקרתי, ולאחריה יממשו את ההוצאה להורג.

לויצקי הצליח להשפיע על גרונר לחתום בלב כבד על ייפוי כוח המסמיכו להגיש בשמו ערעור. הוא נתן לגרונר להבין שהאצ"ל מסכים לכך. למחרת, כששמע גרונר ממקס קריצ'מן, עורך דינו מטעם האצ"ל, שמדיניות האצ"ל לא השתנתה, חזר בו מהסכמתו. למחרת חתם על מסמך שני ובו ביטל את ייפוי הכוח שנתן ללויצקי.

הפרשה סחפה את היישוב למחלוקת קשה. בכרוז שהפיץ האצ"ל נאמר: "...המוסדות הנפחדים ניסו להוציא מדב את החתימה על ה'ערעור'... אז השתמש מי שהשתמש במרמה. הודיעו לדב, כי אנחנו הדורשים ממנו לחתום... למחרת התברר לו כי הוא רומה... והוא חזר לעמדתו העקרונית... ישנם דברים בחיים היקרים מן החיים עצמם. אך מאידך, גם לא אסרנו על דב לחתום ... ועמדתו נובעת לא מ'פקודה' - שאין לתתה בנסיבות כאלו - כי אם מהכרתו הפנימית, שעליה גאוותנו".

לפני 20 שנה חקרה העיתונאית נעמי לויצקי, בתו של עו"ד לויצקי, את הפרשה. בתחקיר מקיף בשבועון "כותרת ראשית" הועלתה הטענה שהיה יסוד להניח שהבריטים יסכימו להמתיק את גזר דינו של גרונר אם הוא או עורכי דינו יערערו לפני מועצת המלך. מרי לויצקי, אלמנתו של עו"ד לויצקי, ציטטה בכתבה את האשמת בעלה: "הבריטים אכן תלו את גרונר, אך ראשי הארגון הצבאי הלוחם החזיקו את החבל". על האשמה זו הגיבה שרה רז בראיון לשאול אדר ב"העיר" ב-94': "דב לא היה נכנע, הוא לא היה חותם... זו היתה מלחמת חירות, ואנשים הקריבו עצמם למען האידאולוגיה". על השאלה, האם היה ויכוח בשורות האצ"ל השיב שמחה רז: "לא היה ויכוח, זה לא היה מועדון של ויכוחים. אפילו בינינו זה היה מובן שאסור לבקש חנינה".

עו"ד קריצ'מן הגיש לבית המשפט הבריטי ערעור על פסק הדין בשם דודו של גרונר ובשם עיריית תל אביב, אך לא בשם מרשו. הערעור נדחה. אם אכן היו הבריטים מעוניינים בכך, הם היו יכולים לנצל סדק זה לדחיית התלייה.

גלגולו של מכתב

עשר שנים לאחר פרידתם בהונגריה הגיעה הלן פרידמן ב-15.2.47 מארה"ב, ונפגשה עם אחיה בבית הסוהר בירושלים בניסיון נואש לשכנעו לחתום על הערעור. גרונר, כמי שנכון לקראת מותו, כתב מכתבים לאחותו ולדודו שאותם מסר למפקד הכלא. ההיסטוריון הרוויזיוניסטי פרופ' יוסף נדבה מציין ב"ספר עולי הגרדום" שמכתבים אלה מעולם לא נמצאו. ייתכן שמפקדי הכלא העלימו אותם. מפקד בית הסוהר טען שהחזירם לגרונר לאחר דחיית ביצוע גזר הדין. ייתכן שגרונר עצמו קרע אותם. פרופ' נדבה ציין שהמכתב לבגין היה המכתב היחיד שכתב גרונר מהכלא. במכתב כותב גרונר לבגין בגוף שלישי:

"אדוני. הנני מודה מקרב לבי בעד העידוד הרב שקיבלתי ממנו בימים הגורליים האלה... מובן מאליו כי רוצה אני לחיות. מי לא רוצה? אבל אם אני מצטער שהנני עומד 'לגמור' אזי בעיקר בגלל שלא הספקתי לפעול מספיק... הדרך הנכונה היחידה לפי דעתי היא דרכו של הא.צ.ל. שאינו שולל את האומץ הפוליטי בלי לוותר על אף שעל מארצנו כי שלנו היא... וזה צריך להיות דרכו של עם ישראל בימינו אלה. עמידה על שלנו ונכונות לקרב, גם אם במקרים בודדים היא מובילה לגרדום, כי ידע ידוע בעולם שארץ נגאלת בדם. אני כותב את השורות האלה לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתי ובשעות אלה אין משקרים, והנני נשבע שלו היתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שבה הלכתי בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי. חיילו הנאמן, דוב".

המכתב שהתגלה זה עתה מחזק באופן ברור את הטענה שגרונר לא היה מי שניסח את מכתבו האחרון לבגין. שגיאות הכתיב והתחביר אינן עולות בקנה אחד עם המליצות המצוחצחות במכתב צוואתו הרוחנית. נראה שאת נוסח המכתב האחרון קיבל מעורך דינו, והעתיקו בכתב ידו. במכתב לחברתו העיד גרונר על חולשת שליטתו בשפה העברית: "אני מבקש את סליחתך בעד העברית... אבל אף פעם לא הכחשתי שאיני מושלם בשפה שלנו". עם זאת, סביר שאת המכתב שהעתיק בכתב ידו כתב מתוך הזדהות פנימית מלאה והכרה רעיונית מוחלטת עם תוכנו.

הגרדום

כל זמן המעצר תיכנן האצ"ל מבצע להברחת גרונר מבית הסוהר בירושלים, אולם בבוקר 14.4.1947, התאריך המיועד לפעולה, הועברו גרונר וחבריו לכלא עכו. בארבע לפנות בוקר ב-16.4 העירו הסוהרים הבריטים את אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי ומשה ברזני. גרונר נלקח ראשון אל עמוד התלייה. לפי הדיווח בעיתון הערבי "א-שעב" סירב גרונר לציית לפקודת הקצין לקום על רגליו לשמיעת גזר דינו. הסוהרים ניסו להרימו בכוח ונוכח התנגדותו פרצה ביניהם תגרה. לפני עלייתו לגרדום קם גרונר, שר את "התקווה", וכשהודקה עניבת החנק לצווארו נפרד מהחיים במלה "שלום". אחריו הועלו לגרדום שלושת חבריו. ארונותיהם הובאו לקבורה בצפת תחת משמר צבאי כבד של טנקים ומשורינים.

סימן השאלה המרחף, לכאורה, מעל שיוכו של גרונר לגיבורי מיתוס-תש"ח נובע מקמפיין השכתוב ההיסטוריוגרפי ודחיקת מעמדם של האצ"ל והלח"י מנרטיב התקומה. למחרת משפטו של גרונר נפגש בן-גוריון עם שר המושבות הבריטי קריץ'-ג'ונס בלונדון. ביומנו כתב ב"ג: "אמרתי (ש)הטרור מזיק לנו יותר אולי מאשר להם... צעיר אחד עומד להיתלות - ושוב תואנה למעשי טרור".

ב-1954 נחנכה ברוב עם אנדרטת דב גרונר שיצרה הפסלת חנה אורלוף מול משטרת רמת גן. חבר הכנסת מנחם בגין הסיר את הלוט מעל כפיר אריות מברונזה הנועץ ציפורניו בלב האריה הבריטי והודפו לאחור. 30 אלף משתתפים התכנסו לטקס החגיגי, עצרת ענקית במונחי הימים ההם, ולא היה שם נציג של הממשלה.

בטקס שייערך היום ימסור גיורא חייכמן את המכתב שנחשף לרשות הארכיון במכון ז'בוטינסקי.



גרונר. חיזוק לטענה שלא הוא ניסח את מכתב צוואתו האחרון


המכתב שהתגלה באחרונה: "מובן מאליו שהשולח צריך להיות שם בדוי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו